תגית: חופש הביטוי

מוצא וגזענות


טקסט ששלפתי מאחד מהטקסטים שרשמתי לעצמי. אין לי עדיין יומן, אלא פשוט התחשק לי לכתוב בסגנון כתיבה יומני.

יומני היקר: ראיתי היום מישהי עם תווי פנים אינדיאניים במקום ימני מוצהר. ולכן לא חשבתי שהיא תהיה פוליטיקלי קורקט. מישהו ניגש להכיר בינינו ונוצרה שיחה.

דיברנו באנגלית, והיה לה מבטא מסוים. שאלתי אם היא אמריקאית, היא אמרה לי כן, אבל דרום אמריקאית שחיה בארה"ב.

שאלתי אם יש לה מוצא אינדיאני? – לא יצא לי אף פעם לקשור בשיחה מעמיקה עם אינדיאני וזה עניין אותי. והיא אמרה שאומרים אצלה במשפחה שהם לא. אמרתי לה אבל את נראית אינדיאנית, מעניין.

היא שאלה מה הכוונה? אמרתי לה שיש לה עיניים אסייתיות.

לפתע היא אמרה לי, אתה לא יודע שמה שאתה אומר זה גזעני קיצוני?! אמרתי לה, שלא, אבל אני לומד. התנצלתי בנימוס ופרשתי מהשיחה עמה.

כשעזבתי חשבתי לעצמי שהיא הגזענית שרואה בייחודיות דבר שלילי ולא מאפשרת לשוחח על כך. מוזר לי שאדם יתבייש במוצאו הגלוי ולא יאפשר לשוחח על כך. עלי כל הזמן מדברים על מוצאי וכולל על מוצאי הגנטי.

ברם אלמד לעתיד להזהר. לא באתי למקום הזה לפגוע ולמה שלמישהו יהרס היום בגללי.

נ.ב. האם היא באמת לא מאמינה שזה גזעני לדבר על המוצא שלה, אלא פשוט מתביישת משום מה במוצאה ומעדיפה להאשים אותי בגזענות?!

בגץ קול העם וחשיבות חופש הביטוי


ב-1953 התפרסם בעיתון קומוניסטי השם קול העם מאמר שגרם לשר הפנים להורות על סגירת העיתון לעשרה ימים 
ב-1953 התפרסמה ידיעה ב'הארץ' שממשלת ישראל תעמיד 200,000 חיילים לעזרת ארצות הברית נגד ברית המועצות – הקומוניסטים.

הקומוניסטים בישראל לא אהבו זאת שישראל לוקחת צד נגד הקומוניסטים ברוסיה וכתבו בעיתון שלהם מאמר:

"באם אבא אבן רוצה להילחם לצד מציתי המלחמה האמריקאים שילך, אך שילך לבדו. אנחנו, המוני העם רוצים בשלום ועצמאות לאומית ואיננו מוכנים לוותר על החזון תמורת הצטרפות ל'פיקוד המזרח התיכוני. 

נגביר את מאבקנו נגד המדיניות האנטי-לאומית של ממשלת בן גוריון המספסרת בדם הנוער הישראלי."

כלומר, ניתן להבין שיש כאן קריאה לאי ציות לממשלה וכן הסתה נגד הממשלה המפקירה את דם הנוער הישראלי ושצריך להלחם במעשה הרע הזה בהתאם.

בגץ פסק שבמדינה דמוקרטית ישנה חשיבות לחופש הביטוי ולכן יש להסיר את סגירת העיתון ולא לסגור יותר עיתונים אלא אם כן ישנה סכנה קרובה ודאית .

בגץ נימק את חשיבות חופש הביטוי בשני ממדים: 

א. המדינה מקשיבה לרצון העם לפי מה שהוא אומר. וכן שעל ידי דיון אפשר להגיע למסקנה טובה יותר. משטר דמוקרטי הוא משטר של הסכמה, ולכן מותר לאנשים לחלוק וצריך שידעו שעות שונות כדי שיוכלו לקבל החלטות.

ב. בגץ לא עצר פה בנימוקים של אינטרס הכלל במדינה דמוקרטית, אלא ממשיך להיבט אישי. ואביא העניין בציטוט:
"לענינו של כל אדם, באשר הוא אדם, לתת ביטוי מלא לתכונותיו ולסגולותיו האישיות: לטפח ולפתח, עד הגבול האפשרי, את האני שבו; להביע את דעתו על כל נושא שהוא חושבו כחיוני בשבילו; בקיצור — להגיד את אשר בלבו, כדי שהחיים ייראו כדאיים בעיניו.

כלומר לא רק שחשוב לחברה שיהיה חופש הביטוי, אלא חשוב לאדם כדי שיהנה בחיים ולא יהיה בדיכאון וחסר רצון לחיות.

משהו מעניין שקראתי בקו 400.

אותי תפס בעיקר העניין של חופש הביטוי – כעניין שכדאיות החיים תלויה בו. מי שקולו מושתק באחוזים גבוהים מרגיש מת.

זה היבט שמשום מה פחות מדגישים לגבי חופש הביטוי. הרבה מדברים על התועלת החברתית ולא על התועלת האישית. חבל, אולי כל היינו מקבלים את האחר יותר.

קרולה הילפריך – דברי סנגוריה על המרצה מהעברית שחטאה באכפתיות והסבירה משהו לסטודנטית חיילת


כותרות האתרים צעקו השבוע האינטרנט שמרצה באוניברסיטה העברית נזפה בחיילת ישראלית על זה שהיא בצבא הישראלי. חברים רבים שלי בפייס תקפו את המרצה השמאלנית ואמרו שהיא חצופה ועוד שלל מילות גנאי. מדובר בחוקרת ספרות ותרבות. מרצה בכירה בחוג לספרות כללית והשוואתית ובתכנית ללימודי תרבות שלמדה פילוסופיה וספרות באוניברסיטאות מינכן, ברלין, וירושלים. כעת המבטא שיש לה בעברית מובן.

הנה הסרטון שמתעד חלק מהשיחה בין המרצה לחיילת ותודה למסריט האלמוני:

 

 

וכך כתב על זה עיתון מסוים: "במהדורת החדשות של "כאן" נחשפה אתמול (שלישי) תקרית חמורה, שבמסגרתה העירה מרצה בשם ד"ר קרולה הילפריך מהפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה לסטודנטית שהגיעה כשהיא לבושה במדי צה"ל. התקרית החלה לאחר שסטודנטית ערבייה העירה לחיילת, ובין השתיים פרץ ויכוח. לאחר ההרצאה ניגשה המרצה לחיילת ונזפה בה בחומרה. "את לא יכולה להיות נאיבית ולבקש שיתייחסו אלייך כאזרחית, כשאת מבקשת להיות במדים. את חיילת בצבא של ישראל ויתייחסו אלייך בהתאם", אמרה לה".

אני שומע בתיעוד מרצה אכפתית שמרגישה צורך להסביר לחיילת מדוע סטודנטית העירה לה משהו. איני רואה נזיפה. זה ברור שהתנדבות בצבא או להתעקש ללבוש מדים הן ערכים מסוימים שיכולים להתפס רע בידי אנשים אחרים. ומי שלא רואה זאת הוא מושפע מערכים קונצנזוסיאלים או מערכים מיליטריסטים המקדשים עניינים צבאיים.

נראה שהבחורה לא מבינה מדוע שמישהו לא יאהב את זה שהיא חיילת או מגיעה לצבא. היא לא נחטפה לצבא, אלא התנדבה, כך לטענתה. זו עובדה שמישהו לא אהב זאת, כעת המרצה מסבירה שיש כאן מיליטריזם, פגיעה בחברה אזרחית, בחירה לשים מדים. ואני לא אתפלא אם גם נאמר שערביה שחשה מדוכאת על ידי הצבא ישראלי חשה צורך להעיר איזו הערה נגד המדים או הצבא. לבסוף המרצה אומרת לחיילת שהיא מצטערת שאין לה כעת זמן, היא צריכה ללכת לכיתה אחרת ושהיא תשמח לקרוא מכתב בנושא מהחיילת. נשמע לי התנהגות אדיבה מאוד. אני חושב שהמרצה בגלל האכפתיות הנחמדה שלה, כעת סובלת מ"עליהום" ציבורי על לא עוול בכפה במקרה הזה.

אני לא רואה כאן הצקה לחיילת בכיינית, אולי אמרו לה מילה או משפט, ביג דיל. האוניברסיטה לא אמורה להתערב בכל אמירה בין סטודנטים. נראה לי שהחיילת התרגלה לפנות לגורמי סמכות שיעזרו לה וכשהמרצה סירבה להתערב לטובתה ועוד הסבירה את המניעים של הערביה שהעירה לחיילת זה הפליא אותה וגרם לה לבכות. "חאלאס" המדינה ומנגנונים הקשורים למדינה לא אמורים להתערב בכל נושא שתינוקות מהעם רוצים. יש חופש ביטוי פה, הגיע הזמן שנפסיק לבכות על כך.

משום מה הוחלט שמדובר בנזיפה של המרצה כנגד החיילת המסכנה וכתוצאה מכך התארגנה הפגנה והנה תיעוד:

 

אז אולי המרצה שמאלנית ואפילו שמאלנית קיצונית, אולם נראה לי שבמקרה הזה משלהבים את הציבור על משהו שהיא לא עשתה. כמובן שלגיטימי לרצות בהתפטרותה כי היא לא פטריוטית ישראלית. זכותו של האדם להתמקח על גורלו.

לסיום, בונוס, קטע מדברי לייבוביץ שאיני חסיד שלו לגבי תפקידה של המדינה כמסגרת ולא כתוכן ושכדאי לצמצם את מעורבותה. אני לא ליברל כמו לייבוביץ ואני חושב שהמדינה היא סוג של ערך ושאי אפשר לפצל בין ערכים למעשים וכדומה, וכן איני ליברל שחושב שחייבים לצמצם את מוערבות המדינה. אני מאמין ביחסי כוח בהתאם לאינטרס של מקבלי ההחלטות. ברם במקרה שלנו זה בזבוז משאבים שגורמי סמכות אמורים להתערב למען חיילת בכיינית שטוענת שהיא מגנה על המדינה.

הנה הקטע:

 

 

 

והאבסורד הוא שהחיילת אומרת שהיא בצבא לשמור על המדינה. הצבא שולח אותה ללמוד אצל מרצה שמבינה מדוע שמישהו יעיר לחייל שלובש מדים ואז החיילת בוכה. החיילת צריכה להעריך את המרצה שעוזרת לה לשמור על המדינה על ידי הלימוד באוניברסיטה. לפיכך בעצם המרצה בזה שבטעות גרמה לחיילת להפגע ולבכות היא שומרת על המדינה אולי…

נ.ב. לאחר פרסום הרשומה בשישי, ביום ראשון דף בפייסבוק בשם מדינת ירושלים פרסם את התחקיר שלו בנושא, שאפו.

כפיית גיל הנישואין במדינת ישראל – המודל השלישי


לאחרונה התפרסם שמשטרה מנעה חתונה. וכך נכתב בכותרת הכתבה של יאיר שרקי:

"כך סיכלה המשטרה את נישואי בת ה-14

בזכות מידע מוקדם הצליחה המשטרה ברגע האחרון למנוע את קיומה של חתונה – בה הכלה הייתה בת 14 בלבד. הכל כבר היה מוכן, האורחים, האוכל והמוזיקה, כשהמשטרה התפרצה לאירוע של חסידי ברסלב ומנעה את נישואי הקטינה".


לכולנו או לרובנו נוח ללעוג לאנשי ברסלב או לשנוא אותם. ברם העניין מעלה שאלה בקרבי לגבי האם אני תומך בחוק הישראלי המגביל את הנישואין לגיל שמונה עשרה ושאינו מתיר זאת קודם. לאחר התבוננות הגעתי למסקנה שאולי תפגע במס' מועט של אנשים ואי לכך אבקש את סליחתם עקב דעתי. ברם החוק הישראלי מתיר לי לבטא את דעתי החופשית.

ודעתי רואה בזאת שתלטנות של בעלי הכוח על חסרי הכוח. גם כיום הצעירים מעוניינים לפעול בהתאם לטבעם לרצות להזדווג ובעידן העבר היו מתחתנים בגיל 15 ואפילו פחות. אולם האופנה המודרנית גרמה לאיחור גיל הנישואין והדבר מסב סבל רב לצעירים הרוצים להתחתן.

ואם יגידו שהצעירים אינם בשלים להיות הורים, אזי אפשר להגיד שניתן לחתן את הצעירים ולהשאירם תחת הוריהם. לגבי ההיריון לפני בשלותם של בני הזוג הצעירים, ניתן להשתמש באמצעי מניעה הריוניים. בזמן זה הצעירים יפגשו לזמן איכות כך שהקשר שלהם יבנה טוב יותר ויהיה בניהם גיבוש טוב אשר יסייע להם לעתיד. אין עניין להכניס את הצעירים ביום אחד לעול הנישואין ולרחיים בצווארם כפי הכתוב במקורות היהודיים. אפשר לעשות זאת בשלבים.

אם הם לא יסתדרו ביניהם, אז ניתן לייעץ להם להתגרש. והם יכולים לנסות שוב לחפש את אהבתם. כך הם גם מתנסים בחיים ובהבנת מה מתאים להם. ונמנעים מלפול ברכישת חתול בשק. העניין לכאורה יתרום לזוגיות טובה ומתאימה יותר ולחיים הנחשבים טבעיים והרמוניים.

בכתבה המצורפת בהמשך ניתן לקרוא את המודל המעניין של הכותבת אשר מתארת תופעה מעניינת במגזר הערבי במעמד הביניים שלו. היא קוראת לעניין "המודל השלישי". אולם היא שמאלנית שתלטנית אטטיסטית התומכת בהשתלטות על החלשים במסווה של ערכים. עצוב מאוד. אני כמובן תומך במודל השלישי ואינני מבין את דעת הכותבת. וכה כותבת סמאח סלאימה, באתר המרשתת 'שיחה מקומית' בתאריך 31.5.2015:

"אבל אני חושבת שדווקא נישואי קטינות בקרב המעמד הבינוני ומעלה מצביעה על השפעות המודרניזציה על החברה הערבית, שכופה את עצמה על המשפחות. חלק מהצעירים הערבים רוצים לצאת מהארון של המיניות המוסתרת, רוצים להתאהב ולהתיידד, להתחבר ולהיפרד כמו כולם, להכיר באינטרנט ולעשות שיחות בשידור ישיר. הם לא טיפשים ולא רוצים להתבייש בעצמם. מצד אחד רוצים שיהיה להם מישהו, ומצד שני אם יגידו שהם "חבר וחברה" אז הדרך לחתונה קצרה".

בהמשך היא כותבת כך:

"לצערי הפתרון הלא יצירתי והפוגעני שהחברה המציאה מחדש, כלומר למסד את הקשר בין המינים במסגרת חברה שמרנית, הייתה לחזור שוב למוכר והרשמי – למוסד הנישואין. אנחנו הבוגרים יודעים מה ההשלכות של מוסד כזה על ילדות קטינות ולא בשלות רגשית, מנטאלית וחברתית – שבסך הכול גדלו במקום בו אהבה מותרת רק עם כתובה. אולי כדאי לחשוב גם על דרכים אחרות להתמודד עם אהבות נעורים".

ההגבלה החוקית כיום היא פגיעה בזכותם הדמוקרטית של הצעירים לחופש. החוק לכאורה דכאני ומשפיל אשר מדכא את ההתפתחות המינית ואת החופש של האזרחים הצעירים. הנישואין לדעתי הם רק טקס. והם לא מה שמאפשרים את הסבל המיני והפיזי אצל הצעירים הנישאים בגיל צעיר. פגיעות נעשים על ידי אנשים. וכמו שפגיעות אחרות נעצרות על ידי פיקוח ושפיטה, אזי גם פה ניתן לעשות זאת. ובנוסח אחר: אם כן, אם לקטינים מותר לקיים יחסי מין בינם לבין עצמם, מדוע שיהיה אסור עליהם להתחתן כשהם באותו הגיל שהחוק מאפשר להם להתנסות מינית?! הרי מה זה נישואין אם לא הסכמה הדדית בין שני אנשים להיות ביחד?! מה זה שונה מיחסים בהסכמה. כמובן שכדי למנוע ניצול אפשר להפעיל פיקוח מסוים ואפילו בתשלום.

(בכל מקרה, אני גם בעד שהמדינה תאפשר חריגות מסוימות מהחוקים הרשמיים נגד יחסי מרות או חשש ניצול. כגון כשיש פער גילאים או פער כוח של עובד ומעביד. הרי אם שניים אוהבים באמת ושוחרים רק טוב האחד לשני, מדוע שלא יוכלו לממש את אהבתם? מה שיש כאן זו תרבות סמכותנית הרגילה לציית ולהטיל מרות על האחר ולפעמים ללא סיבה ברורה.)

עוד רווח מעניין יש פה שבכך אפשר לקדם את הבגרות המינית והחופש המיני בחברה הדתית אשר מנסה להימנע מיחסי מין לפני החתונה וצעירים רבים סובלים ממחסור מקשר זוגי הדוק זה ומהאינטימיות הרגשית הנלוות לעניין. בנוסף יש תחומים בחיים המובנים לעומקם מבחינה חווייתית רגשית רק למי שחווה יחסי מין ושהם הדתיים לא חווים עד מאוחר יותר. ומדוע להם להפסיד. ואולי גם פסיכולוגים מסוימים יגידו שמימוש היצר המיני ימתן את הדתיים מפעילות קיצונית ובכך אם העניין נכון נרוויח דו קיום מוצלח יותר.

שואה והנצחתה – טקסט של צאצא לנרצחים


הנני העני ממעש עומד וחושב על התופעה שבה אנשים מחסלים אנשים אחרים, אחרים הנחשבים כבני עמי שלי. אחרים המונצחים מספר פעמים במשך השנה, אחרים שחלקם היו דודים שלי, סבות-רבות וקרובי משפחה. אחרים המונצחים בצורה רשמית ממלכתית-מאוד במדינה שבה הנני מתגורר כעת, מדינה הקרויה מדינת היהודים. הנני חושב ומגיע למסקנה מאוד ברורה.

מוסר ההשכל שלי מה"שואה היהודית"

הרי אומרים שזה רצח ולכן זה חמור. ואז הנני שואל עצמי, מי החליט שרצח הוא עניין חמור? ועד היום אין לי תשובה. ולפיכך מסקנתי הריאליסטית פשוטה מאוד. והנה היא: הכל בנוי על כוח. שומה עלינו להיות חזקים כדי שלא יהרגו אותנו. שומה עלינו לפעול בצורה של כוח בכל צורה שהיא, לא רק כוח פיזי, אלא גם גם עוצמה רכה, כגון, תרבות. ובכך לעדן את האחר.

בעצם כולנו אחרים. כולנו על פי טבענו שואפים למקסם את רצוננו ללא גבול. אין טוב ורע שהוא לא יחסי וכשאין משהו שמגביל אותנו, אנו נעשה כל שביכולתנו. ולא משנה כמה רע זה יעשה לאחר. כולנו נאצים בפוטנציאל.

לפיכך מסקנתי מההרג הגדול במלחמת העולם השניה ובפרט מההרג המשונה של אלו שנקראו אז יהודים, זו מסקנה אוניברסלית שצריך לשים לב לכוח הפיזי שלנו ולכוח התרבותי. אין כאן אישהו הסבר על-טבעי ששם אותנו במקום מיוחד.

ביקורת כנגד פסטיבל השואה

ולאחר שהפנמנו את הכתוב למעלה, ולאחר שהנה, ניתן לראות שגם אני לומד משהו מהאסון האנושי הנורא הזה. עדיין יש לי בעיה עם המוסר ההשכל הפסטיבלי הנהוג בעולם לזכר הריגת היהודים במלחמת העולם השניה. מוסר ההשכל כיום שצריך להזכיר מה שקרה לעם היהודי, שוב ושוב, או לאלו שנחשבו על ידי הנאצים כיהודים.

ואני רואה בזאת הפגנת חולשה, נתינת רעיונות לצוררים עתידיים ויצירת הבנה נפוצה אצלנו ובעולם כולו שהיהודים הם קרבן נצחי ומושפל. וכשיש כאלו שאומרים שעדיף להיות מהנרדפים ולא מן הרודפים, אני חושב הפוך. אני לא גאה בעבר זה של החלק ממשפחתי שנהרג במלחמה שלא בצורה מכובדת. אני מציע להתעלם מהעניין, ובמובן מסוים הייתי מעדיף להכחיש את מה שקרה. ואם זה היה חוקי, הייתי מכחיש את השואה. והייתי מעדיף להגיד שהיהודים עשו שואה לגרמנים.

האם שואה זה רק ליהודים? עיון קצר בביטוי המונח שואה

עד כאן לגבי הנצחת האסון הנורא שנעשה לנו, לאחינו ולאבותינו. ומה לגבי הייחודיות שאנו מנסים להלביש על המילה 'שואה'? וכאן דעתי הענייה סקפטית ולא מצליחה להבין מה מיוחד בלמות על ידי גרמני בצורה מכוונת, ומיוחדת, כביכול, לבין למות בכל צורה שהיא. המוות הוא אחד! ולא משנה עד כמה מוכרים לנו או שאנו משום מה מרגישים שהמוות שלנו הכי מיוחד וסקסי. אי לכך אני לא מתרגש מהמילה בעלת המטען שואה כמייחדת רק את העם היהודי בגלל שזה היה הכי חמור. אני מוכן לקבל את המילה שואה כמכוונת להרג יהודים במלחמה העולמית השניה, כי זה הסלנג המצוי. ובעצם מבחינה מהותית איני רואה בזה משהו מיוחד השונה מהרג הטוטסים או הארמנים וכדומה.

לפיכך, כתבתי שני שירים שהועלו לאתר:

א. שמו של השיר האחד נקרא "עַם נִבְחָר".

ב. שמו של השיר השני נקרא "שיר השואה – שׁוֹאָה מַתִּישָׁה".

בשירים הללו אני חותר לאוניברסליות של מוסר ההשכל מהסבל, חותר בניגוד למיסטיקה פרטיקולרית גרמנית-יהודית, ולריאליזם ולא לאידאליזם שמאלני בעיקר אולם שקיים גם במה נקרא בציבור ימין, שעובר 'השמאלה'. אין להיות טוב יותר ולבסס נורמות יהודיות נחמדות ונכונות. כולנו בהמות ושומה עלינו להיות אריות ולא כבשים (או ארים ולא יהודים, כביכול). אחרת, אנו לנצח נשאר כבשים ואנו נהיה שותפים להרג צאצאנו על ידי הנאצים העתידיים שיקומו בעולם.

שלא אובן לא נכון, אין לי בעיה עם רצון של אנשים בייחודיות, אינני אוניברסליטס מבחינה תרבותית, הנני מבין פרקטיקולריזם, אולם ההיגיון הוא אחד ולא מיוחד לנו או לאחר. אחרת, אין סיג ושיח ואפשר להפסיק להידבר בין בני האדם.

נ.ב. הבעת עמדה אישית בנושא השואה והנצחתה הנחשב טאבו 

ניתן להתנגד לנאמר פה ובשירים, במחולות ובאלימות מילולית, זה לא מפריע לי במיוחד. אולם שתדעו שזה מגיע מהזווית שלי לנושא כאחד שגם נחשב קרבן של הגרמנים מבחינת מוצאו המשפחתי. בנוסף, אני תומך גדול בחופש המחשבה והביטוי. אם כואב לכם, אתם יכולים להגיב בצורה מכובדת או לחלופין לסגור את הקישור ולעזוב את הטקסט. ובתודה מראש. איני פרובוקטור, אנו חיים, תודה לאל, במדינה חופשית המעודדת חופש ביטוי כדי למנוע עריצות נאצית המביאה לסבל והרג בני אדם. אין עניין להשבית לי את האתר, לבזותי באופן אישי, לכנותי בשלל כינויים, כך לא מעודדים חופש, אלא מעודדים דיכוי.

לגבי השירים, איני מתיימר להיות מומחה לשירה ואשמח לביקורת שתסייע להתקדם בתחום, בכל מקרה, שירים אלו נכתבו כי אני רוצה להתפתח בתחום ולהעביר דרכם מסר לאזרחים.

מילו יאנופולוס – המות והחיים ביד הלשון


בימים האחרונים פרצה סערה כנגד דבריו של מילו יאנופולוס. מילו טען שהוא לא רואה בעיה בין יחסים מיניים בין צעיר למבוגר (מילו הוא הומו-סקסואל). גורמים שונים החלו לטעון שהוא תומך בפדופיליה. מילו לעומת זאת טען במסיבת עיתונאים לאחר התפוצצות הפרשיה שהוא כיוון לצעיר בגיל ההסכמה ובחלק מהמקרים הוא דיבר על עצמו והוא בעצמו קרבן להתעללות והוא לא חווה זאת כך.

המקרה מעמיד אותי בבעיה, מצד אחד, מילו לא היה פדופיל ולא בטוח שהוא אמר אמירה התומכת בפדופיליה, אולם גם אם כן, לכאורה הוא אמור להנות מחופש הביטוי. מאידך גיסא, אלו שתקפו אותו גם נהנים מחופש הביטוי. וכנראה אלו שביטלו עימו חוזה לספר שהוא עמד להוציא לאור ואלו ששקלו לפטרו מברייטברט, יש להם סעיפים המתירים לבטל חוזים אלו.

העניין מזכיר לי מעשיה שקראתי בצעירותי, למעשיה קוראים המות והחיים ביד הלשון והמעשיה באה להסביר את הפסוק במשלי שמביא מילים אלו. אצל ביאליק המעשיה נקראת 'חלב הלביאה'.

והנה המעשיה בגירסתו של ביאליק:

א וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּחַל מֶלֶך מוֹאָב וַיֵּאָנַש. בִּבְשָׂרוֹ שֻׁלַּח רָזוֹן וּשְׁאֵרוֹ הָלַךְ וְכָלָה מִיּוֹם לְיוֹם, וַיֵּט הַמֶּלֶךְ לָמוּת. וַּיאמְרוּ הָרוֹפְאִים: אֵין תְּרוּפָה לַמֶּלֶךְ כִּי-אִם שָׁתָה חָלָב חַי מוּבָא מִשְּׁדֵי לְבִיאָה תְמִימָה בִּמְעוֹנָתָה. וַיְשַׁמַּע הַמֶּלֶךְ אֶת-תִּפְאֶרֶת חֵילוֹ וּכְבוֹד צְבָאוֹ, אֶת-אֲרִיאֵל מוֹאָב, לֵאמֹר: "מִי יֵלֵךְ וְיָבִיא חָלָב לַמֶּלֶךְ מִשְּׁדֵי לְבִיאָה תְמִימָה בִּמְעוֹנָתָה?" וְלֹא נִמְצָא אַמִּיץ לֵב, אֲשֶׁר יִמְלָאֶנוּ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת זֹאת, כִּי הֲיִגַּש אִישׁ אֶל הַלְּבִיאָה בִּמְעוֹנָתָה לְעַסּוֹת שָׁדֶיהָ וְנִקָּה? וַיַּרְא הַמֶּלֶךְ כִּי מַחְשִׁים גִּבּוֹרָיו, וַיִּזְעַם מְאֹד, וַיִּקְרָא בְאַפּוֹ: "כְּלָבִים אִלְּמִים! הֲזֹּאת גְּבוּרַתְכֶם? הַאֵין אֶחָד בָּכֶם אֲשֶׁר יִתֵּן נַפְשׁוֹ עַל מַלְכּוֹ?" וַיֵּצְאוּ שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב, וְהֵמָּה הַ"לְּבָאִים" אֲשֶׁר בְּרֹאשׁ הַ"כְּפִירִים", וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶך אַפַּיִם אָרְצָה וַיֹאמֵרוּ: "תְשׁוּפֵנוּ עֲקֵבְךָ, אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶך! נֶפֶשׁ כֻּלָּנוּ תַּחַת הַדַּקָּה בְשַׂעֲרוֹת רֹאשְׁךָ וְרֹאשׁ כֻּלָּנוּ כֹּפֶר צִפֹּרֶן אֶצְבָּעֲךָ הִקְּטַנָּה, הֶגֶה מִפִּיךָ יֵצֵא – וְהֵבֵאנוּ אֵלֶיךָ בַחַחִים אֶת-כָּל-אֲרָיֵי הַמִּדְבָּר וּלְבָאָיו. וְאוּלָם הַדָּבָר אֲשֶׁר יְצַוֶּה הַמֶּלֶך הַפָּעַם נִבְצָרהוּא מִכֹּחַ אִישׁ וְיַד אָדָם לֹא תַעֲשֶׂנוּ. שְׁאַל אֶת-חֲכָמֶיךָ, אוּלַי יֵשׁ בְּפִיהֶם עֵצָה." וַיִּדְרֹשׁ הַמֶּלֶך אֶל חֲכָמָיו וְאֶל קוֹסְמָיו וְגַם בְּפִיהֶם לֹא מָצָא מַעֲנֶה, כִּי מֵעוֹלָם לֹא בָא כַּמִּקְרֶה הַזֶּה לִפְנֵיהֶם וְגַם אֲבוֹתֵיהֶם לֹא הִגִּידוּ לָהֶם כָּזֹאת. וּבַצַּר לַמֶּלֶךְ, וַיִּזְכֹּר אֶת-שְׁכֵנוֹ, אֶת-שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-חָכְמָתוֹ, וַיָּרֶץ אֵלָיו בְּיַד מַלְאָכָיו מִכְתָּב וַיּוֹדִיעֵהוּ אֶת-כָּל-הָרָעָה הַבָּאָה עָלָיו וְאֶת אֲשֶׁר אָמְרוּ לוֹ הָרוֹפְאִים, וַיִּתְחַנֵּן אֵלָיו עִם הַסֵּפֶר לֵאמֹר: "וְעַתָּה אַחֲרֵי הוֹדִיעִי אוֹתְךָ כָּל-זֹאת, אִיטַב-נָא בְעֵינֶיךָ, הַמֶּלֶך, וְעָשִׂיתָ-נָא עִמִּי חֶסֶד וֶאֱמֶת, כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתַי עִם אֲבוֹתֶיךָ בְּבוֹאָם בִּימֵי הָרָעָב לָגוּר בִּשְׂדֵה מוֹאָב, וַיַּאַסְפוּם אֲבוֹתַי בְּרַחֲמִים, וַיֵּיטִיבוּ עִמָּם וַיְכַלְכְּלוּם יָמִים רַבִּים. וְזָכַרְתָּ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ, כִּי-עַל-כֵּן זֶרַע-שִׁלֵּשִׁים אַתָּה לְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, וְהִיא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית אֲבוֹתַי, אֲשֶר דָּבְקָה בְעַמְּךָ וּבְשִׁבְטְךָ, כַּאֲשֶר יָדַעְתָּ, וְהָיָה כְּשָמְעֲך אֶת-שֶאֱלָתִי וְרִחַמְתַּנִי וְלֹא תִמְנַע מִמֶּנִּי אֶת-עֲצָתְךָ וְאֶת-עֶזְרָתְךָ כְּיַד אֱלֹהִים הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וּכְחָכְמַת אֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ, כִּי יָדַעְתִּי אֲשֶׁר אֵין חָכָם כָּמוֹךָ וְלֹא יִּפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר." כַּדְבָרִים הָאֵלֶּה שָׁלַח מֶלֶך מוֹאָב לִשְׁלֹמֹה בְּיַד מַלְאָכָיו, וְגַם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ שָׁלַח בְּיָדָם, בְּרָכָה לְמֶלֶך יְהוּדָה. וּכְצֵאת הַמַּלְאָכִים מֵאֵת פָּנָיו וַיָּקָם בַּחֲמָתוֹ וַיֹּאמֶר אֶל יוֹעֲצָיו וְשָׂרֵי חֵילוֹ: "עֲבָדִים נִבְזִים! הוֹבַשְׁתֶם הַיּוֹם אֶת מַלְכְּכֶם וְאֶת-כִּסְאוֹ לֵאמֹר: לֹא עֵצָה וְלֹא גְבוּרָה בְּמוֹאָב. לָכֵן, בְּהַשְׁלִים מֶלֶך יְהוּדָה אֶת-חֶפְצִי – וְהִשְׁלַכְתִּי אֶת-נִבְלַתְכֶם לַכְּלָבִים. סוּרוּ מֵעָלָי! אַל-נָא אֶרְאֶה אֶת-פְּנֵיכֶם!"

ב וַיְהִי כְּבוֹא הַמִּכְתָּב לְיַד שְׁלֹמֹה וַיִּגְעוּ דִבְרֵי מֶלֶך מוֹאָב בְּלִבּוֹ, וַיִּקְרָא לְשַׂר-צְבָאוֹ, לִבְנָיָה בֶּן-יְהוֹיָדָע, וַיַּרְאֵהוּ אֶת-הַמִּכְתָּב וַיֹּאמַר: "בֶּן-יְהוֹיָדָע, הֲתֵלֵךְ לְהָבִיא חָלָב מִשְּׁדֵי הַלְּבִיאָה?" וַיַּעַן בֶּן-יְהוֹיָדָע: "לִכְבוֹדְךָ, הַמֶּלֶך, וְלִכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל." "וּבַמֶּה תֵלֵךְ?" וַיֹּאמֶר בְּנָיָה: ”יֻתַּן לְעַבְדְּךָ עֶשֶׂר עִזִים." וַיַּעַל שְׂחוֹק קַל עַל שִׂפְתֵי הַמֶּלֶך, כִּי הֵבִין לְרֵעַ גִּבּוֹרוֹ, וַיֹּאמַר: "יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ חַיִל וְגִבּוֹר מַשְׂכִּיל אַתָּה, וְלֹא תָשׁוּב מִפְּנֵי כֹּל. לֵךְ, וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ. וְהָיָה בְלֶכְתְּךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ פְּקוּחוֹת וְאָזְנֶיךָ קַשּׁוּבוֹת וְנִשְׁמַרְתָּ לְנַפְשֶׁךָ." וַיְּבָרֵךְ שְׁלֹמֹה אֶת-שַׂר צְבָאוֹ וַיְשַׁלְּחֵהוּ. וְלֹא הִתְמַהְמַהּ בְנָיָה, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר עִזִים, וְאֶת-נַעֲרוֹ הָרוֹעֶה לָקַח עִמּוֹ, וַיָּקָם לָלֶכֶת, לָתוּר לוֹ גֹב אֲרָיוֹת בַּאֲשֶר יִּמְצָא. וּבְנָיָה קַל וּמָהִיר בְּרַגְלָיו כְּאַחַת הָאַיָּלוֹת. עֵינוֹ עֵין נֶשֶׁר, לָעֲרָפֶל וְלַחֹשֶׁךְ תַּחְדֹּר, וְאָזְנוֹ – רֶשֶׁת בַּמְצוּלָה, לֹא יִּמָּלֵט מִמֶּנָּה רַחַשׁ קַל בְּמֶרְחַקֵי מֶרְחָקִים. וַיִּרְחַק בְּנָיָה לָלֶכֶת, וַיָּבֹא בִּגְבוּלוֹת שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, הֵם הַרֲרֵי טֶרֶף וּמְעוֹנוֹת אֲרָיוֹת וּלְבָאִים מֵעוֹלָם; וְהַיָּמִים יְמֵי קֶרַח וְשֶׁלֶג בֶּהָרִים הָהֵם וּסְבִיבוֹתֵיהֶם. וַיְּבַקֵּשׁ בְּנָיָה וַיִּמְצָא עִקְבוֹת לָבִיא בַּשָּלֶג, וַיִּתְקַע אֶת-עֶדְרוֹ בִּנְקִיק סָלַע, וַיְצַו אֶת-הַנַּעַר לְבִלְתִּי צֵאת אָנֶה וְאָנָה עַד אִם קָרָא לוֹ. וּבְנָיָה הָלַךְ בְּעִקְּבֵי הַלָּבִיא, בְּאָמְרוֹ לִמְצֹא גַם אֶת-הַגֹּב מִקָּרוֹב. הוּא בְּמַעֲלֵה הָהָר, וַיַּרְא לִמְבוּכָתוֹ כִּי שֻׁנּוּ פִתְאֹם עִקְּבֵי הָאַרְיֵה וַיִּהְיוּ לאֲחֵרִים, וַיִּפָּלֵא בְּעֵינָיו הַדָּבָר. עוֹדֶנּוּ מִשְׁתָּאֶה, וְהִנֵּה שְׁאָגָה אַדִּירָה עָלְתָה בְאָזְנָיו, – כָּמוֹהָ כְּשַאֲגַת הָאַרְיֵה, אַךְ לֹא הִיא הִיא, כִּי נִפְלְתָה מִמֶּנָּה בִּמְעַט, כִּמְלֹא הַשּׂעֲרָה. וַיְהִי כָּל-הַדָּבָר כְּחִידָה גְדוֹלָה בְעֵינָיו. פִּתְאֹם מָצָא אֶת הַחִידָה: הֲלֹא הֵם עִקְּבֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב וְזֹאת שַׁאֲגָתָם. אֵין זֹאת כִּי אִם יָצְאוּ לְבַקֵּש אֶת-נַפְשִׁי. וְהִיא אֲשֶׁר הוֹרַנִי הַמֶּלֶך לֵאמֹר: תִּהְיֶינָה עֵינֶיךָ פְּקוּחוֹת וְאָזְנֶיךָ קַשּׁוּבוֹת. וְרוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה לָבְשָׁה אֶת-בְּנָיָה וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה.

ג אָכֵן כַּאֲשֶׁר דִמָּה בְנָיָה כֵּן הָיָה. בְּבוֹא הַשּׁמוּעָה אֶל אֲרִיאֵל מוֹאָב עַל צֵאת בְּנָיָה לְהָבִיא חֲלֵב לְבִיאָה, וַיֶּחֶרְדוּ מְאֹד, כִּי זָכְרוּ אֶת אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם מַלְכָּם בְּעֵת זַעְמוֹ. וַיִּוָּעֲצוּ שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב הֵמָּה הַ"לְּבָאִים" אֲשֶׁר בְּרֹאשׁ הַ"כְּפִירִים", לָצֵאת לְשָׂטָן לִבְנָיָה וְלָשִׂים לוֹ מוֹקְשִׁים בַּדָּרֶךְ. ואֲרִיאֵל מוֹאָב גְּדוּד מַר וְנִמְהָר, אַכְזָרִי מִפְּרִיצֵי חַיּוֹת, צוֹרֵר לְעַם יְהוּדָה מֵאָז, כָּל-אֲנָשָׁיו גֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה, בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת כֻּלָּם, פַּרְעוֹת רֹאשָׁם וּזְקָנָם כְּרַעְמוֹת הַלְּבָאִים, עוֹרוֹת אֲרָיוֹת בְּמָתְנֵיהֶם וְנַעֲלֵי בַּרְזֶל, תַּבְנִית כַּפּוֹת אֲרָיוֹת, בְּרַגְלֵיהֶם, וְשַאֲגַת לָבִיא בִגְרוֹנָם. וּבְכָל-זֹאת לֹא בָטְחוּ הַפָּעַם בְּכֹחָם, כִּי יָדְעוּ כִּי אֵין כִּבְנָיָה נְבוֹן תַּחְבּוּלוֹת וּמְהִיר עֵצָה, וַיֹּאמְרוּ לָלֶכֶת הַפָּעַם עִם בְּנָיָה בְּעָקְבָּה אַף הֵם, וַיֵּצְאוּ הַשּׁנַיִם לְהַשִׂיג אֶת בְּנָיָה בַּדֶּרֶךְ וּלְהִתְחַבֵּר אֵלָיו כְּיוֹ­דְעֵי צַיִד אַנְשֵׁי בְרִית, הַבָּאִים לְעָזְרוֹ. וְאוּלָם בְּנָיָה עָשָׂה דַרְכּוֹ בַסֵּתֶר וַיֵּדֶא כַּנֶּשֶׁר בִּנְתִיבוֹת נַעֲלָמוֹת וְעֲקַלְקַלּוֹת לֹא דָרְכָה בָהֶן רֶגֶל מֵעוֹלָם. אָז שָׁבוּ שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב מִמַּחְשַׁבְתָּם, וַיָּבֹאוּ אֶל הַרֲרֵי הַטֶּרֶף, כִּי יָדְעוּ אֲשֶׁר יָבֹא בְנָיָה שָׁמָּהּ וַיֶּאֶרְבוּ לוֹ שָׁם מֵאֲחוֹרֵי סְעִיף סָלַע, וּבְאָמְרָם לִמְשֹׁךְ אֶת-בְּנָיָה לִמְקוֹם מַאֲרָבָם, וַיַּשְׁמִיעוּ פַּעַם בְּפַעַם שַאֲגַת אֲרִי, לְמַעַן הַתְעוֹתוֹ, וְהָלַך אַחֲרֵי הַשְּׁאָגָה וְנָפַל בְּיָדָם. אֶפֶס כִּי הָיוּ עֵינֵי בְנָיָה פְּקוּחוֹת עַל דְּרָכָיו וַיֵּדַע לְהִזָּהֵר, וַיְהִי אַךְ הִכִּיר אֶת-עִקְבוֹת הָרַגְלָיִם וְאֶת-הַשְּׁאָגָה לְמִי הֵם, וַיְמַהֵר וַיִּתְעַטֵּף בְּסָדִין לָבָן אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ מֵרֹאשׁ, לְבִלְתִּי הֵרָאוֹת עַל-פְּנֵי הַשֶּׁלֶג , וַיַּהֲפֹךְ וַיָּשָׁב כְּרֶגַע עַל עֲקֵבָיו, אֶל נְקִיק הַסֶּלַע, אֲשֶׁר עָזַב שָׁם אֶת-עֶדְרוֹ וְאֶת-הַנַּעַר. וַיִּשְׁלַח אֶת-הַנַּעַר לְפָנָיו, לָלֶכֶת בְּעִקְּבֵי הַשּׁעָלִים בַּשֶּלֶג עַד תֻּמָּם, וַיּוֹרֵהוּ אֶת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה ואֶת אֲשֶׁר יְדַבֵּר. וַיֵּלֶךְ הַנַּעַר הָלוֹך וּבָכֹה בְּמַעֲלֵה הָהָר, כַּעֲצַת בְּנָיָה, וּבְנָיָה מִתְגַּנֵב אַחֲרָיו מֵרָחוֹק עָטוּף בִּסְדִינוֹ הַלָּבָן. וַיְהִי בִּנְטוֹת הַנַּעַר לָבוֹא אֶל מֵאֲחוֹרֵי סְעִיף הַסֶּלַע וַיַּבְהִילוּהוּ פִתְאֹם שְׁנֵי הָאוֹרְבִים מִמַּחֲבוֹאָם לֵאמֹר: מִי אַתָּה, הַנַּעַר? וּמַה-לְךָ פֹּה? וַיַּעַן הַנַּעַר בִּבְכִי, וְשִׁנָיו צָלְלוּ בְּפִיו: "אֲהָהּ, אֲדֹנִי, נַעַר אֲנִי עם הַנְּעָרִים בְּצֹאן אֲדֹנִי, וַתֹּאבַד לִי כִבְשָׂה מֵעֶדְרִי וָאֵצֵא לְבַקְשָׁהּ בֵּין הֶהָרִים, אוּלַי אֶמְצָאֶנָּה, וְאוּלָם יָרֵא אָנֹכִי מְאֹד אֶת-הָאֲרָיוֹת, כִּי רַבִּים הֵם בַּמָּקוֹם הַזֶּה." וְאֶחָד מִן הָאוֹרְבִים אָחַז פִתְאֹם בַּנַּעַר, כִּי נֶחֱשַׁד בְּעֵינָיו, וַיְנַעֲרֵהוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיִּנְהֹם בְּקָצֶף: "וּמִי אֲדוֹנֶיךָ, בֶּן-כֶּלֶב וְאֵיפֹה הוּא עַתָּה?" "הִנֵּה הוּא בָזֶה מֵאֲחוֹרֶיךָ!" – עָנָה פִתְאֹם קוֹל מֵאַחַת הַפִּנּוֹת, וַחֲנִית כְּבֵדָה נִתְקְעָה בְּעֹרֶף הָאֲרִיאֵל תּוֹפֵשׂ הַנַּעַר וַתִּסְכֹּר פִּיו. וּבְטֶרֶם יַסֵּב הָאֲרִיאֵל הַשֵּנִי אֶת-פָּנָיו לִרְאוֹת אֵי מִזֶּה בָאָה הָרָעָה, וְהִנֵּה חֶרֶב נוֹצְצָה – וְרֹאשׁוֹ פֻּלַּח כִּדְלָעַת. הַקּוֹל קוֹל בְּנָיָה וְהַחֶרֶב חַרְבּוֹ, כִּי מִהֵר לָבוֹא אַחֲרֵי הַנַּעַר, לָתֵת נְקָמָה בִּמְבַקְשֵׁי נַפְשׁוֹ וּבְצוֹרְרֵי עַמּוֹ. וַיִּפְּלוּ בַּיוֹם הַהוּא שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב מִתְבּוֹסְסִים בְּדָמָם עַל הַשָּׁלֶג, וַיַּשְׁלֵך בְּנָיָה אֶת נִבְלוֹת שְׁנֵיהֶם אֶל בּוֹר אֶחָד. וַיְהִי כְּהַפְנוֹתוֹ לָלֶכֶת, וַיַּרְא וְהִנֵּה לָבִיא מְדַלֵּג וּבָא, יוֹרֵד הַבּוֹרָה לְרֵיחַ הַדָּם, וַיֵּרֶד אַחֲרָיו בְּנָיָה וַיַּהַרְגֵהוּ גַם הוּא, וַיָּשֶׁת מַפַּלְתּוֹ נוֹסָפוֹת עַל מַפֶּלֶת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב, כִּי אָמַר: אַל יְהִי לִי זֶה לְשָׂטָן בְּדַרְכִּי אֶל הַלְּבִיאָה בִּמְעוֹנָתָהּ. אָז יָצָא בְנָיָה בְּעִקְּבֵי הַלָּבִיא לְבַקֵּשׁ לוֹ אֶת-הַגֹּב, וַתָּבֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ וַיָּלֶן בִּנְקִיק הַסֶּלַע בַּלַּיְלָה הַהוּא.

ד וַיְהִי מִמָּחֳרַת הִיּוֹם וַיִּמְצָא בְנָיָה אֶת גֹּב הָאֲרָיוֹת אֲשֶׁר בִּקֵּש, וּבָהּ לְבִיאָה מֵינֶקֶת גוּרֶיהָ, הִיא הַלְּבִיאָה אֲשֶׁראִלְמֵן אוֹתָהּ בְּנָיָה תְּמוֹל וְאֶת גוּרֶיהָ יִתֵּם, בְּשַׁלְחוֹ אֶת-מַטְרִיפָם בְּדֶּרֶךְ לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה. וַיִּקַּח בְּנָיָה אַחַת מִן העִזִים וַיַּשְׁלֵך לִפְנֵי הַלְּבִיאָה, וַיַּעֲמֹד מֵרָחוֹק. בַּיוֹם הַשֵּנִי הִתְקָרֵב אֵלֶיהָ מְעַט וַיַּשְׁלֵך עוֹד עֵז אֶחָת; כָּכָה עָשָׂה לַלְּבִיאָה יוֹם יוֹם, עַד אֲשֶׁר הִסְכִּינָה עִמּוֹ וַתִּתְּנֵהוּ מִקֵּץ עֲשָׂרָה יָמִים לָגֶשָׁת אֵלֶיהָ לְשַׂחֵק עִמָּה וּלְמַשְׁמֵשׁ בְּדַדֶּיהָ. וַיִּקַּח בְּנָיָה מֵחֲלָבָהּ וַיָּבֵא לִפְנֵי שְׁלֹמֹה; וַיִּקְרָא שְּׁלֹמֹה לְמַלְאֲכֵי מוֹאָב וַיֹּאמַר: "הִנֵּה חֲלֵב הַלְבִיאָה אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם, שָׂאוּהוּ וַהֲבִיאוּהוּ לַאֲדוֹנֵיכֶם וְשָׁתָה וְרָפָא לוֹ, וְזָכַר לִבְרָכָה אֶת- גִּבּוֹרִי, אֶת בְּנָיָה אִישׁ הֶחָיִל, כִּי בְנַפְשׁוֹ הֵבִיא את-חֲלֵב הַלְבִיאָה. וְעַתָּה לְכוּ לְשָׁלֹום וִיהִי אֱלֹהִים עִם פִּיכֶם וּלְשׁוֹנְכֶם." וַיִּקְחוּ מַלְאֲכֵי מֶלֶך מוֹאָב אֶת-הֶחָלָב וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם. וַתָּבֹא עֲלֵיהֶם הַשֶּׁמֶשׁ בַּדֶּרֶךְ, וַיִּפְגְּעוּ בַּמָּקוֹם וַיָּלִינוּ שָׁם. הֵמָּה שׁוֹכְבִים וִיְשֵׁנִים, וְרֹאשׁ הַמַּלְאָכִים, הוּא גַם רוֹפֵא הַמֶּלֶך וְיוֹעֲצוֹ בִּדְבַר הֶחָלָב, חָלַם חֲלוֹם בַּלַּיְלָה הַהוּא, וְהִנֵּה אֲבָרָיו נִצִּים אֵלֶּה עִם אֵלֶּה. הָרַגְלָיִם אוֹמְרוֹת: לָנוּ הַיִּתְרוֹן עַל כָּל-הָאֲבָרִים, כִּי לוּלֵא אֲנִחְנוּ – מִי יֵלֵךְ לְהָבִיא אֶת-הֶחָלָב לַמֶּלֶךְ? וַתֹּאמַרְנָה הַיָּדַיִם: לָנוּ הַבְּכוֹרָה, כִּי אֵיך יְעֻסּוּ שְּׁדֵי הַלְּבִיאָה וְאֵיך יֻקַּח הֶחָלָב מִבַּלְעָדֵינוּ? וַתֹּאמַרְנָה הָעֵינַיִם: אֲנַחְנוּ בְרֹאשׁ כֻּלְּכֶם, כִּי בִלְעָדֵינוּ לֹא יִרְאֶה אִיש דַּרְכּוֹ וְלֹא יִמְצָא אֶת-יָדָיו ואֶת-רַגְלָיו. וַיַּעַן הַלֵּב וַיֹּאמַר: כֻּלְּכֶם כְּאַיִן בִּלְעָדָי, הֵן אָנֹכִי הַיּוֹעֵץ וְלוּלֵא עֲצָתִי – מַה מּוֹעִיל בְּכֻּלְּכֶם? וַתַּעַן הַלָּשׁוֹן וַתֹּאמַר: אָנֹכִי אָנֹכִי הִיא הַנִּבְחֶרֶת מִכֻּלְּכֶם, כִּי לוּלֵא הַדִּבֵּר אֲשֶׁר בִּי לא עֲשִׂיתֶם מְאוּמָה. הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַלָּשׁוֹן וְכָל-יֶתֶר הָאֲבָרִים חָבְרוּ עָלֶיהָ וַיְחָרְפוּהָ וַיִּבְזוּהַ לֵאמֹר: "אִי יוֹשֶבֶת חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה! אִי בִּרְיָה רַכָּה לֹא עֶצֶם בָּהּ! הַאַתְּ תִּתְנַשְׂאִי עָלֵינוּ? אֵיך לֹא יָרֵאת לַעֲמֹד בִּמְקוֹם גְּדוֹלִים!" וַתֹּאמֶר הַלָּשׁוֹן : "לָכֵן הַיּוֹם תֹאמְרוּ כֻּלְּכֶם כִּי אֲנִי אֲנִי הַשַּלֶּטֶת עֲלֵיכֶם!" וַיִּיקַץ רוֹפֵא הַמֶּלֶך וְהִנֵּה חֲלוֹם, וַיִּשְׁמֹר אֶת-הַדְּבָרִים בְּלִבּוֹ וַיָּקָם וַיְמַהֵר לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ הוּא וַאֲנָשָׁיו. וַיָּשוּבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְרֹאשׁ הַמַּלְאָכִים הִגִּישׁ בְּיָדוֹ אֶת-כַּד הֶחָלָב לַמֶּלֶךְ, וְרוּחוֹ עוֹדֶנָּה נִפְעָמָה מֵחֲלוֹם הַלַּיְלָה, וַיֹּאמַר: "הִנֵּה שַׁבְנוּ עַתָּה, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, וַנָּבֵא לְךָ חֲלֵב כַּלְבָּה…" הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הָאִישׁ, וּפְנֵי הַמֶּלֶך הִתְעַוְּתוּ מִזַּעַם וַיִּרְקַע בְּרֶגֶל-חֵמָה וַיִּקְרָא: "הוֹצִיאוּהוּ וְיִתָּלֶה!" הוּא מוּצָא בְּיַד שַׂר הַטַּבָּחִים, וְכָל-אֶבְרֵי בְּשָׂרוֹ רוֹעֲדִים וּמִתְחַלְחֲלִים כֻּלָּם מִפַּחַד מָוֶת. וַתֹּאמֶר לָהֶם הַלָּשׁוֹן: "הַרְאִיתֶם הַיּוֹם כִּי כֻלְּכֶם בְיָדִי! הֲתוֹדוֹ כִּי אָכֵן אֲנִי הַמּוֹשֶלֶת בְּכֻלְּכֶם." וַיַּעֲנוּ כָל-הָאֲבָרִים וַיֹּאמֵרוּ: "מוֹדִים וּמוֹדִים אֲנַחְנוּ! לָךְ הַגְּדֻלָּה וְלָך הַיִּתְרוֹן! לוּ אַךְ הָסִירִי מֵעָלֵינוּ אֶת-מַר הַמָּוֶת הַזֶּה." וַתֹּאמֶר הַלָּשׁוֹן לְשַׂר הַטַּבָּחִים: "הֲשִׁיבֵנִי לַמֶּלֶךְ, כִּי דָבָר לִי אֵלָיו לְטוֹבָתוֹ וְלִשְׁלוֹמוֹ." וַיּוּשַׁב הָאִישׁ אֶל הַמֶּלֶך, וַיִּתְנַפֵּל לְרַגְלֵי הַמֶּלֶך וַיִּתְחַנֵן אֵלָיו לֵאמֹר: "אֲהָהּ, אֲדֹנִי הַמֶּלֶך, לָמָה הוּצֵאתִי לְהִתָּלוֹת, וַאֲנִי הֵן הֵבֵאתִי לְךָ אֶת-הַשִּקוּי אֲשֶׁר יִתֵּן מַרְפֵּא לִבְשָׂרֶךָ." וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶך: "הַאִם לֹא פִיךָ עָנָה בְךָ כִּי חֲלֵב כַּלְבָּה הֵבֵאתָ?" וַיַּעַן הָאִיש וַיֹּאמַר: "יְנַסֶּה-נָא כְּבוֹד אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ וְיִּשְׁתֶּה מִן הֶחָלָב, אִם לֹא יַעֲלֶה אֲרוּכָה לוֹ, כִּי אָכֵן חֲלֵב לְבִיאָה הֶחָלָב, וְאוּלָם יֵשׁ אֲשֶׁר בִּלְשׁוֹן הַצַּיָּדִים יִּקָּרֵא לַלְּבִיאָה כַּלְבָּה, וְיִסַלח הַמֶּלֶךְ לְשִׁגְגַת פִּי עַבְדּוֹ הַפָּעַם, כִּי לֹא שָׁמַרְתִּי לְשׁוֹנִי בְּעָמְדִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ." וַיָּבֹאוּ הַדְּבָרִים בְּלֵב הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁמַע לָהֶם, וַיֵּשְׁתְּ מִן הֶחָלָב וַיֵּרָפֵא. בַּיוֹם הַהוּא הֵסִיר הַמֶּלֶךְ מִלְפָנָיו אֶת-גְּדוּד אֲרִיאֵל מוֹאָב וַיְשַׁלְחֵם מֵעָלָיו, וְלֹא יָסְפוּ לְהָצֵר עוֹד לְיִשְׂרָאֵל. וַיִּהְי שְׁלוֹם אֱמֶת בֵּין מֶלֶך מוֹאָב וּבֵין יִשְׂרָאֵל כָּל-יְמֵי שְׁלֹמֹה. וְהוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר כָּתַב שְׁלֹמֹה בִמְשָׁלָיו: מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן.

בסופו של דבר מיילו יאנופולוס, הוא אדם מעניין שתקף את השיח הקרבני של זהויות שמתיר לפמניסטיות או לשחורים וכל מיני מסכנים בעיני החברה להגיד הכל ולפעמים גם לעבור על החוק, אלא אם כן מישהו יותר קרבן מהם. וכך מילו טען שהוא הומוסקסואל והרוויח חסינות ויכול היה לעלוב בפמניסטיות רדיקליות ובגזענים שחורים כוות נפשו והוא לא יצא מכלל גבולות השיח הלגיטימי. ברם, כנראה שזה לא פועל כנגד חשש פדופיליה וכאן עולמו התמוטט. ונראה מה יקרה. בכל מקרה, העניין מראה שגם אדם שלמד לנצל את המערכת החברתית ולכן להגיד דברים שאנשים רוצים להגיד ואחרים פוחדים, צריך עדיין להזהר מאוד. היה עדיף שהוא היה ממשיך לדבר על סוגיות פוליטיות חברתיות מאשר על מיניות טאבואית. כמובן שחופש הביטוי שלנו נפגע, כי כיון אנשים יחשו לנהל דיון בנושא וכך נהפוך למאובנים בסוגיות הללו ולא נקבל החלטות גמישות למצב. וסיפורו של מילו מזכיר לי מות וחיים ביד הלשון שהרי כל פירסומו הגדול, כלומר, החיים, הגיע מלשונות החדה והיחידאית. וכעת גם המות, נפילתו החברתית, בזכות אמירה שנתפסת בידי התקשורת המרכזית כתמיכה בפדופיליה. כעת מילו מנסה להרוויח את הקלף הפדופילי וטוען שהוא היה קרבן לפדופיליה בקטינותו, ונראה שזה לא עוזר לו מספיק והוא יצא מן הקנצנזוס לגמרי. מה שמלמד אותנו שהציאות לא משנה, אלא מה האדם מצהיר על עצמו בהתאם לרוח הזמן בחברה. כלומר, אם אני אטען שאני טרנס-גנדר פלואידי, ארוויח חסינות לעלוב כאוות נפשי במי שארצה ואיחשב אוונגרד מסכן שראוי ליחס מיוחד. וכן באמת רואים בסאות'-פארק ששם אריק קרטמן החליט שהוא טרנס-ג'נג'ר כדי להרוויח חדר שירותים לעצמו. ולאחר שכל הבית ספר החל לטעון שהוא טרנס-ג'נדר, אזי קרטמן חזר להיות סיס-ג'נדר.

בסופו של דבר החזקים קובעים. וזאת עד שמגיעים חזקים יותר המשנים את המצב. והעולם כמנהגו נוהג. וכמו שאמר ורקינגטוריקס ליוליוס קיסר: "הנה אני, אדם חזק אשר הובס על ידי אדם חזק יותר".

פמיניזם, צדק וגזענות


אני קורא כעת ספר על פמיניזם. נשאלת שם שאלה מעניינת: "מדוע מוסד האזרחות הדמוקרטי ליברלי הדיר את העניים, הפועלים, השחורים ואת הנשים ממעמד אזרחי מלא?"

התשובה בספר היא: שהליברליזם הובנה על בסיס יחסים מעמדיים, גזעיים, פטריארכליים. מושג האדם התפרש כגבר לבן חופשי בעל רכוש. כל השאר נתפסו כלא מתאימים וכלא מסוגלים למלא את הזכויות והחובות האזרחיות. הבניה חברתית זו נתפסה כראויה מוסרית, כטבעית וכתואמת את האינטרס הכללי. (לא הובא בקטע בספר כל נימוק אחר).

racism9-19-14במקום אחר נכתב שהפמיניסטיות פעלו על פי עקרונות הנאורות ודרשו להחיל עקרונות אלו גם עליהן. הן "שכחו" שמדובר בעקרונות שגברים לבנים אשר רובם בעלי רכוש ניסחו.

מרקסיסטים רבים ביקרו את האנרכיסטים שהם לא מוכנים להתפשר ולעבוד בתוכנית איטית שיכולה לקבל את תמיכת העם. כתוצאה מכך הם מפסידים מאבקים. אותו דבר כלפי הנשים שתומכות בזכויות של חוצנים על חשבון האזרחים מבית. בדנמרק לעומת זאת גם השמאל הסוציאליסטי התאחד עם הימין כדי למצוא פתרון לבעיית הזרים.

אני בא להגיד שהנשים הפמיניסטיות לאו דווקא בעלי תפיסה של צדק, שהרי אז הן היו שוקלות את הפגיעה באזרחים שלהן, בנשים כמותן במערב הסובלות ממהגרים בעלי תרבות ויחס אחרים כלפי נשים ובנשים בעולם הלא מערבי. במקום זאת הן נאבקות בדיכוי מדומיין ובגברים שמרנים לבנים שלא קיבלו על עצמם הדרה מרצון כגזענים ומשעבדים מעצם היותם מוצא מסוים.

יש כאלו שיגידו שהעניין הזה הוא דוגמה לאופנה מחשבתית ושאין באמת צדק. באותו הקשר ניתן להגיד שלכן לא החלו הזכויות הדמוקרטיות ליברליות על שחורים וכו'.

זו גם תהיה תשובה טובה לגבי השאלה בתחילת מאמר זה לגבי מדוע הייתה צביעות בנוגע לזכויות החלשים. בסופו של דבר בעלי האינטרסים שהם בעלי הכוח מנסחים אידאולוגיה בהתאם לעניין שלהם או שהם בעצמם שפוטים של רוח התקופה. ובכל מקרה הצדק הוא עניין חמקמק ולא קבוע. וידועה אמרתו הנפלאה של תרדימכוס: צדק זהו מה שהחזק קובע.

wp1-opt599x553o00s599x553

צריך להיזהר שבני אדם בעלי תודעה קרבנית לא ירדפו בני אדם אחרים לריק עקב חשש אמיתי מחמת הבנה מוטעית של המציאות. לא כל גבר לבן הוא גזען ולא כל אשה היא קרבן. בכל מקרה יש להתייחס לגופו של רעיון או השקפה ולא לגופו של אדם.

לסיום, זה מגוחך שמחמת חשש מגזענות גברית לבנה אנו כחברה יוצרים גזענות נגדית. אין עניין להילחם במשהו ולהפוך לבעיה בעצמה.

המפגע באורלנדו הומופוב או מוסלמי קיצוני  ומדוע הדתיים נגד מצעד הגאווה ומעלימים עין מהטרדות מיניות וזנות


ב-12.6.16 עומר מאטין נכנס לבית כנסת של הומוסקסואלים בשם ה'פולס' בעיר אורלנדו אשר בארצות הברית. הוא הרג את מאבטח בית הכנסת של ההומוסקסואלים והשתלט על המרחב. בסוף האירוע התברר שנהרגו מעל חמישים בני אדם. עומר מאטין הוא מוסלמי ממוצא אפגני שהצהיר שהוא עושה את הפיגוע למען אבו-בכר אל בגדדי מנהיג המדינה האסלאמית. כמו שאתם רואים אני קורא למקום בית כנסת כקונטרה לאלו שאמרו שמדובר באולם אירועים מכיוון שהם לא רצו להוציא מפיהם את המילה הומו וכדומה.


omar-mateen-2-0-0

עומר מאטין

השמאל ברובו מעדיף להגיד שהרוצח הומופוב והבעיה היא ההומופוביה וההיתר החוקי לרכישת נשק בארה"ב. הוא לא מוכן להגיד שהוא מוסלמי ששונא הומואים, טרוריסט אשר היה משיג נשק בצורה לא חוקית. והסיבה היאא, ככל הנראה, מכיוון שעל פי הנורמה של השיח הקרבני אסור להכליל את הקבוצה הקרבנית וכמו שההומואים נחשבים קרבן, כך גם המוסלמים. ולכן הם לא רוצים להכליל קבוצה שמודה בעצמה שהיא נגד הומוסקסואלים. בעוד שהימין אומר שזה קשור לטרוריזם מוסלמי ולמחסור בנשק. אם היה שם יותר נשק לא היו כה הרבה נפגעים באירוע הזה. על כן צריך להילחם באסלם הקיצוני ולשמור על החירות בעניין כלי הנשק. השמאל אומר שהוא לא מוצא קשר בין האסלם לפגיעה בהומואים ואומר שהאסלאם רב-קולי ומוכיח זאת ממוסלמים מתונים. לעומת זאת, הימין מוצא קשר בין התרבות המוסלמית וההוראות הדתיות שלה לבין טרור ופגיעה בהומוסקסואלים. אתם מוזמנים לקרוא  על העניין אצל דני אורב אשר כתב על זה פוסט על העיוורון: האם המחבל מאורלנדו מייצג את ה"אסלאם האמיתי"?.

אני כריאליסט מקבל זאת שלא חייב להיות קשר בין מה שכתוב בקוראן ובין מה שחכמי הדת אומרים לבין ההתנהגות בפועל. ולכן אני מסכים שהאסלאם הוא רב-קולי. אני מאמין שהעולם תלוי ביחסי כוח והנני שם דגש על אינטרסים והרתעה. אולם אהיה בת יענה אם לא אשים את ליבי לקשר בין האסלאם למלחמה במערב ובערכים המערביים. ושומה עלינו לפעול על ידי חינוך והרתעה.

במקביל יש כאלו האומרים ששנים רבות האסלם לא רדף הומואים וקיים אצלם יחסים בין מבוגרים לצעירים וזנות ורק בעקבות המאבק נגד המערב הם החלו לרדוף הומואים. כיום בתרבות הגלובלית הליברליזם האמריקאי מקדם ערכים אמריקאים ובין היתר הומוסקסואליות. ולכן המוסלמים שנמצאים במאבק מול ארה"ב והמערב החלו להאבק כנגד ההומוסקסואלים הנתפסים כסוכני תרבות של המערב. כלומר, האסלאם רודף את ההומואים באשמת המערב.

ובעניין הזה דעתי היא שלא אכפת לי מדוע הוא פוגע, סוף כל סוף הוא פוגע באנשים חפים מפשע בצורה אכזרית. זה האסלאם המזרחי ולא הנצרות המערבית שפוגע בהומוסקסואלים ואף אחד לא כופה עליהם לעשות זאת. וצריכים אנו להפעיל סנקציות בנושא כדי לנוע את הפגיעה בחפים מפשע.

hillary-clinton-donald-trump-orlando-shooting

טראמפ וקילנטון נאחזים בפיגוע ומשתמשים בו למוסר השכל על פי האג'נדה שלהם

או אז מתעוררת השאלה מדוע הדתיים בעולם כולל החרדים בישראל מעלימים עין מאונס, פגיעות מיניות ופדופיליה בעוד שאם גאים יעשו מצעד שבו הם לא עוברים על איסור משכב זכור וכדומה הם ישתגעו. בנוסח אחר, מדוע הם כה נגד הומואים ולא כל כך נגד יחסים מיניים של ניצול או זנות גם כשזה חד-מגדרי?

יש החושבים שהדת מקבלת את המין במסגרת היררכית ויש לה בעיה עם מין שוויוני. לפיכך אין לה בעיה עם ריבוי נשים באסלאם ועל אף שזו מיניות גבוהה ולא פרישות. וכן אין לה בעיה גדולה נגד זנות או הטרדה מינית. ובנוסף אם כומר או רב מתעלל בילד הדתיים נוטים להעלים עין ולהגיד שזה לא כה חמור. אולם כשיש מצעד הגאווה או הומואים המתנשקים בפומבי או חלילה וחס משלבים ידיים, אלוהים כועס נורא, כך על פי הדתיים.

אני הקטן חושב לעומת זאת שזה עניין פשוט יותר. אכן הדתיים שקועים עמוק בנורמות היררכיות. הדתיים היהודים בארץ אפילו נוהגים לברך לפני האוכל ברכה שמשמעה כך: ברוך אתה אדוני אלהינו דיקטטור העולם וכו'. אצלם העולם בנוי מיחסי כוח לא שוויוניים. ועדיין אני חושב שזה עניין של החטא במרחב הפרטי לעומת מרחב ציבורי ועניין של לכתחילה או בדיעבד. כלומר, הזנות מתרחשת בד"כ במקום חשוך ולא בפומבי ולא כעניין ראוי לכתחילה, אלא עניין של בדיעבד. האונס וההטרדות, כנ"ל, מתחת לשולחן ולא כעניין שיש במה להתגאות בו. אולם ההומואים מצהירים על חטאם ברבים וזה מקומם את הדתיים ונדמה כמלחמה בסדר האלוהי.

כמובן שהדת עצמה היא נורמה תרבותית ואשר אינה שונה מאופנה מינית או מטרנד של לבוש. ועל כן אם רוצים באמת להבין את העניין יש לחקור את התרבויות הדומיננטיות בעולם. אולם ברמת המיקרו מה מפריע לדתיים, אני נוקט בכיוון של הפומבי והראוי לעומת הנסתר והלא ראוי לעומת הבעיה בשוויוניות. יחסי מין שוויוניים, הצדק ושאר ערכי האדם וגם אם המערב "הנאור" בטוח שהם "נכונים" הן נורמות אופנתיות שיום אחד יתחלפו באחרות.

האם משתלם להכחיש רצח עם?!


אני יודע שיהיו אי אלו אנשים שעלולים להיפגע מתשובתי לשאלה הזו, לפיכך אבקש את סליחתם ועדיין אענה את תשובתי כי חופש הביטוי הוא עקרון חשוב אצלי.


תשובתי היא כדלהלן:

ניתן להגיד שכן והראייה שסוף כל סוף העולם בקושי מודע בכלל על הטרגדיה הארמנית ואלה ששמעו לא יודעים מה הגרסה הנכונה וזאת כי הטורקים מספרים גרסה משלהם. למי שלא יודע… בשנת 1915 הטורקים טבחו באופן שיטתי במאות אלפי ארמנים. זה גם משתלם מצד אינטרסים צרים של המדינה בייצוג, כבוד, אי החזרת הפליטים ואי מתן פיצויים.

armenian_genocide_heads

שמונה פרופסורים ארמנים שנטבחו על ידי הטורקים

לעומת זאת ניתן להגיד שמבחינה מוסרית זה לא משתלם שהרי זה מעשה רע ומחריד. בנוסף זה גם יכול לעודד מקרי רציחות בתוך טורקיה או ג'נוסייד נגד טורקים בעולם והצד המבצע יודע שהוא יכול להכחיש. מעבר לכך ניתן להוסיף, שההכחשה גורמת לדמוניזציה של הטורקים כמרושעים וכך הם מפסידים את הרווחים שהם רוצים להרוויח מההכחשה והם רק חוסכים פיצוים וחזרה ארמנית ובתמורה מפסידים דברים אחרים כגון יוקרה תרבותית וכו'. ניתן להגיד עוד שאולי גם הטורקים עצמם סובלים במצפונם מזה שהם מכחישים את העניין, כך שהטורקים יוצרים עם מסכן עם בעיות נפשיות עקב מעשה הכחשה זה.

armenia02

איזה ג'נוסייד?

דעתי העניה היא שמשתלם להכחיש, אם מכחישים זאת כמו שצריך. במקרה כזה העולם משתכנע שזה לא היה או שזה שנוי במחלוקת. טורקיה היא מדינה חזקה ואין לה מה לפחד מרצח עם.

כמו כן מה שחשוב זה המחשבה על ההווה ועכשיו זה משתלם. חסיכת הפיצויים היא דבר חשוב ואם יחזירו את הארמנים זה רק יעורר מהומות ויהרוס את המרקם החברתי של טורקיה. "הג'נוסייד הארמני לעולם לא אירע ועל כן לא צריך להכחיש את זה. אין שום דבר רע בהכחשת דברים שלא קרו".

ccuxxc1uuaeizt3

האימפריה העות'מנית 1915: המילה רצח עם עדיין לא קיימת!

מעבר לכך אם הם יודו מחולשה יטפלו על הטורקים עוד עלילות כאלו כגון רצח של האשורים ושאר עוולות. כמו כן אם הטורקים יודו אז זה גם ייצור דמוניזציה של הטורקים, כך שבוודאי משתלם להכחיש את העניין.

 

טראמפ, הפוליטקלי קורקט, עילות ושפה


הפוליטיקאי הכוכב, דונאלנד טראמפ, נתפס בעיני הציבור כאחד האומר בגלוי, כביכול, את דעותיו וללא משוא פנים. הוא מוגדר כלא פוליטיקלי קורקט וכאחד שלא מתנהג בצורה נשיאותית, כלומר, ממלכתית וייצוגית. הוא מחמיא לשליט הלא ליברלי של רוסיה, ולדימיר פוטין. הוא אומר שיש מקסיקנים אנסים ופושעים ושהם שולחים את הבעייתיים שלהם אל ארה"ב. הוא גם אמר שהוא ימנע כניסה של מוסלמים לארה"ב עד שנציגי המדינה יבינו את בעיית הטרור והשנאה. הוא גם טען שהסנאטור ג'ון מקיין אינו גיבור צבאי אמיתי, מכיוון שהוא נהפך לגיבור בגלל שהוא נשבה ולא בגלל שהוא נלחם. בנוסף האיש תקף שדרנית ואמר שיצא לה דם מכל מיני מקומות ועל שדרנית אחרת הוא אמר שהיא שמנה. הוא נוהג להגיד שהוא מאמין בחופש הביטוי ושהוא אומר את מה שהוא חושב ושהוא לא מאמין במשטר ה-P.C. ושצריך להפסיק להיות תקינים פוליטית וטיפשים, כלומר, הוא לא מאמין שמילים מכוננות מציאות.

donald-trump

אנשי התקינות הפוליטית מאמינים שהשפה משפיעה על המציאות. כשהחברה דוברת בצורה משפילה לאנשים או למיעוטים או לחלשים, אזי זה מנציח את השעבוד של החברות הללו. זה גם משפיע על התפיסה של המשועבדים עצמם. כמובן שאני הקטן חלוק, ורואה בזה רווח זמני, שהרי השפה משתנה כל הזמן ותמיד יהיה מונח אחר שיתאר את התופעה והכל על פי הצורך שלנו. אנשי ה-P.C. תוקפים את טראמפ בחריפות ורואים בו גזען חשוך שיהרוס את אמריקה עם חוסר התקינות הפוליטית שלו שיפגע בחלשים בחברה.

אנשי התקינות הפוליטית ודונאלנד טראמפ רבים ועל כן היינו מצפים שהם לא יחלקו אמונה משותפת לגבי השפה. דונאלנד טראמפ נוהג לספר שביום ראשון לאחר שדרשתו של הרועה נסתיימה הם היו שוקעים בדיכאון. אותו רועה, נורמן וינסנט פייל מחבר הספר 'הכוח של החשיבה החיובית', האמין שצריך לחשוב בשפה אופטימית ואומרים שטראמפ מחקהו. טראמפ נוהג לדבר בצורה חיובית, ציורית ואסתטית על נושאים רבים. טראמפ אומר שהאיש ההוא חבר שלי, ההוא איש מדהים ולעובד שלי הזה יש ארבעה ילדים יפהפיים ושאני אבנה חומה גדולה ויפהפייה ועוד ביטויים דומים. והנה ה'אנטי-קרייסט' של אנשי התקינות הפוליטית חולק עימם מאפיינים דומים ומאמין כמותם שהשפה האופטימית משפיעה על החיים של בני האדם. ועם כל זאת האיש לא תקין פוליטית ואין לו בעיה בכוונה לדבר בצורה שמתפרשת כגזעית. דרך אגב, העניין הגורם לי לחשוב שמא הוא מבצע זאת בכוונה וכך הוא יוצר פרובוקציה מדהימה, מאשימים אותו במשהו שהוא לא אמר וכך הוא גם רוכש את הגזענים, את חובבי האקשן ואת האנשים שלא מצאו פגם במה שהוא אמר. מבריק. אולם עם כל המשותף בין אנשי התקינות הפוליטית לבין מתנגדיו הוא עדיין מודע לחשיבות של חופש הביטוי ורואה בה ערך רב ואולי חלק מהבנתו שלמילים ולרעיונות יש משמעות ושלכן אסור לשתוק בנושאים הללו. בנוסף, הוא מאמין בכוח של האופטימיות ופחות בחשיבותן של המילים כשלעצמן.

positive-thinking

נורמן וינסנט פייל מחבר הספר 'הכוח של החשיבה החיובית'

צביעותן של אנשי התקינות הפוליטית והעילות של השכונות המוזנחות

במקומות רבים בעולם ישנם אזורים מוזנחים. באזורים הללו ישנה בעיה של עבודה, ניקיון ופשע. הכיצד פותרים את הבעיות הללו?! הגו אנשים רעיון, צריך לשפר את התשתיות בשכונה, להביא לשם מעט תושבים מוצלחים יותר שישפרו את ההון האנושי בסביבה ואז הכל יסתדר. הם יקימו עסקים וירכשו מוצרים באזור וישביחו את החברה שם. בפועל נוצר מצב שצעירים משכבת הביניים מוצאים מקום זול יחסית למגורים. בהמשך הם מעלים את רמת המחיה שם ולבסוף נוצרת הדרה של התושבים המקוריים שנאלצים לעזוב לאחר שהם אינם עומדים ביוקר המחיה של אותו האזור "המשוקם למענם". בעצם, בשם העזרה לחלשים החזקים מדירים את החלשים מבחינה חברתית ממולדתם ומגרשים אותם למקום בלתי נודע. זו קולוניזציה של המרחב למען העשירים. אין בעיה מהותית עם הגירה ושינויים סוציו-אקנומיים, העניין משתלב עם הרעיון הליברלי. הבעיה היא כשהשלטון משקיע כסף רב בשיקום השכונה "למען תושביה המקוריים" ובפועל זה למען המהגרים החדשים וכך השלטון תומך בעשירים.

south-park-saison-19-c389pisode-03-2

עילות בסאות'פארק

בדומה לכך, אנשי הפוליטקלי קורקט טוענים שהם נלחמים למען השוויון ולכן חשוב להיאבק על משמעותן והשפעתן של המילים. אולם הם צבועים. הם מדירים את כל מי שלא רכש את היכולת הזו, כגון זקנים, מהגרים ואנשים שאינם מוכשרים למילים חדשות. הם מבצעים קולוניזציה של השפה למענם, הם מבצעים ג'נטרפיקציה של השפה ומדירים את כל מי שאינו מן הקליקה השפתית שלהם והכל בשם המאבק בשוויון.

זה כמו לוחמי הצדק החברתי הנלחמים כנגד הגזענות והם טוענים שלקרבן המוגזע אין בעיה להיות גזען כי זו זכותו וחלק מן הבעיה שלו וכך הם מונעים מלבנים נאורים להתבטא. הם גם מוסיפים שכל אחד חייב לבדוק את הפריווילגיות שלו, ויש להם מושג 'בדקו את הפריווילגיות הלבנות שלכם'. מי שכביכול התחיל את החיים בצורה טובה יותר מאדם אחר, אינו יכול להטיף או להתווכח לגבי האשמה של הקרבן בעל המחסור בפריווילגיות. בכך הם יוצרים תחרות של מסכנות ובעולם שלהם ככל שהאדם יותר מסכן, כך הוא יותר בעל יוקרה מוסרית וחזק יותר. זה לא שוויון, זו שתלטנות במסווה של שוויון. ויש כאלו שאומרים שכל מי שמטיל ספק בתאוריה שלהם הוא פושע שנאה ויש לשימו בכלא. הם גם מגישים תלונות לרשתות החברתית בנוגע לטקסטים הללו והם מצליחים להוביל למחיקת פוסטים, ולמחיקת חשבונות ובכך הם משליטים את דעתם.

fa52c16aa923d7f22e8c250721fb8dcf

תעמולה של "לוחמי הצדק החברתי"

עם כל האמור, הנני תומך בחופש הביטוי וכאדם נון-קונפרמיסט מושבע אני תומך בחופש הביטוי גם של אותם צבועים. זכותם להתבטא וזכותנו להתבטא נגד. ובין אם טראמפ ינצח או לא, אני מייחל לעליית עידן חדש של אנטי פוליטקלי קורקט שייפתח את חופש הביטוי ויאפשר לאנשים לרכוש רעיונות ולשמר את החירות מיד המדכאים. חופש המחשבה הוא אחד הדברים החשובים לאדם ואם זה לא יתאפשר לי ולדומיי, למה לנו חיים. להמשיך לקרוא

על הגזענות


אלו דוגמאות של גזענות אתם מכירים? האם הגזענות זה לחשוב שיש הבדלים בין גזעים אנושיים, האם הגזענות היא להפלות אנשים, האם גזעני זה להעליב בן אדם על רקע גזעו?


מהו גזע, האם יש גזע טהור, ואם יש גזענות, האם זה אומר שעלי להפלות מישהו

אלבר מאמי

אלבר מאמי, והגזענות הסטראוטיפית האנושית, האיש טוען שטבע האדם לחלק לקטגוריות ולסדר לו את הדברים בראשו וכך האדם בונה לו סדר במחשבתו. וכן שהגזענות זו אחרות, שהרי אין גזע טהור שהרי כולנו מעורבים. כלומר, להגיד שמישהו שונה ואחר ממני זה לא בגלל מאפיינים מהותיים אובייקטיביים אלא מחמת הגדרות סובייקטיביות של תחושת שוני. העניין מתבטא בשינויים על רקע דת, אתניות, גזע וכו'.

סטראוטיפים גזענים – כשהשחור  חוליה מקשרת בין האב הקדמון לאדם הלבן

כיום בדמוקרטיה הליברלית הרעיון המרכזי במלחמה בגזענות הוא לשמור על זכויות האדם של המופלה אשר נחשב כמוזק. אדם שחייו בסכנה או אדם שאינו מצליח למצוא עבודה על רקע גזעו וכדומה. לדוג': חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

האבסורד הוא שגם עמים שסבלו מהגזעה חמורה נקטו אחר כך בגזענות. ודוגמה ידועה היא שהצ'רקסים גורשו מהקווקז על ידי הרוסים וסבלו מהרג רב ואחר כך השתתפו בג'נוסייד הארמני. ואפילו בחברה הישראלית יהודים אשר חוו על בשרם את מוראות הגזענות החילו זאת על מזרחיים וערבים. ובזמן האחרון אנו נתקלים בלינץ' וניסיונות לכאלו מעשים שבהם אנשים נפגעים בגלל מראם הפלסטיני. וכן ראינו אצל הרואנדים אשר סבלו מן הקולוניאליזם הגזעני ולבסוף השמידו את השכנים שלהם.


גופת אשה ארמנית שסבלה מהתעללות יחד עם גופת ילדה ברקע – הצ'רקסים סייעו ברציחות

גזענות וחופש הביטוי

אחד הרעיונות המרכזיים בדמוקרטיה הליברלית הוא החופש וזאת כדי למנוע דיקטטורה שגם היא רצחנית ופוגעת בזכויות האדם ובמסגרת זו יש חופש ביטוי לאזרחים. האם עדיין מותר לנו להביע את דעותינו הגזעניות? עוד שאלה, לדוגמה במיניות, ישנם בני אדם האוהבים מאפיינים גזעיים בבני זוגם, האם זו גזענות שלילית, היכן עובר הגבול? אכן החוק מוגבל בנושא הזה בדמוקרטיה הליברלית. אולם אנו כאזרחים צריכים להיאבק נגד התופעה שלא תוביל לאלימות נגד חפים מפשע.


גזענות וג'נוסייד

אחד ההיבטים החמורים ביותר של הגזענות הוא רצח עם. ותמיד כשהעניין קורה, החוקרים מצאו שיש דה-הומניזציה (חוסר אנושיות), דמוניזציה (שדיות) ודה-לגיטימציה (הוצאה מן החוק). ניתן להגיד שרואים שהגזענות מסוכנת.


לסיכום

הגזענות היא אחרות המפלה את האחר. חשוב להבין כדי שנוכל לטעון לגזענים שהגזענות היא נורמה שלילית ולא מדע .ועם כל זאת אין היגיון מחייב שבני-אדם יופלו על סמך ההבדלים הללו. כמו כן, אין כזה דבר גזע טהור כך שהשוני לא אובייקטיבי. אמנם ישנה גזענות לגיטימית שלא מזיקה לאחר. אולם מבחינה מוסרית נורמטיבית נהוג להימנע מלהעליב את האחר על רקע גזעי ובפרט שזה גורם לשסע ואז העניין מעמיק את השנאה בין המגזרים.

להרחבה על נושאי גזענות:

כיצד אדם יכול לחוש אתאיסט ושמרן בו זמנית


אני מרגיש אתאיסט ושמרן בו זמנית. אני אדם דתי ואיני מרגיש אתאיסט בהקשר של שמירת השבת או לגבי התענית ביום הכיפורים על אף הקשיים, היות שעם מעשים אני מזדהה מצוין. צריך לעשות ותו לא. מסורת.

פעם אחת אמרתי למישהו שהציע לי להשקיע עמו בעסק וניסה לשכנע אותי להסכים עמו, "תראה: אתה יכול ל'זיין' אותי בכל מקום בגוף. המשכתי והצבעתי עם אצבעי על ראשי ואמרתי כאן לא תצליח ל'זיין' אותי. יש דברים שהם מעבר לשליטתך." כמובן ש"טעיתי".. פעם אחרת חברי הלז 'חפר' לי שעות ארוכות, או אז אמרתי לו: "גם את מוחי הצלחת 'לזיין', חפרת!".

כלומר, אני מרגיש רע מאוד כשבעלי הסמכות, סתם אנשים קרובים או החברה ההגמונית כופים עלי את דעתם ולא רק תובעים ממני לבצע את המעשה הנהוג אלא לחשוב כפי שרווח באזורנו.

שנים רבות, כמו לוחם חירות עז נפש, הייתי מביע את הנון-קונפורמיות שלי, על אף שהיא לא התבטאה במעשים אלא בחוסר הצהרות או הצהרות-נגד. זו הייתה דרכי להרגיש חופשי. בשנים האחרונות התבגרתי והבנתי שדיבור פומבי הוא מעשה, לכן יש להתייחס אליו כפרקטיקה ולא כדיבור בלבד של מחשבה וכך בעצם להבין שבעלי הכוח בחברה אינם שולטים במחשבתי אלא במעשי בלבד.

מדוע אני מרגיש אתאיסט ושמרן יחדיו

הנני חי בארץ ישראל, 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון', כפי שנהוג להגיד. מדינה שהוקמה על ידי עם מסכן שנרדף שנים רבות וסבל נורא מרדיפות של אנשים רעים וממוות המוני אפילו. במדינה הזו, המדינה שלי, מדינת ישראל, מתייחסים בה למאפיינים מיסטיים מסוימים בצורה אקסיומתית. הכול כדי ליצור תחושה מיוחדת ונעלה והסבר לרדיפות שכקולקטיב חווינו. כשכולם חווים את התחושות המיסטיות הללו, של זאת שהם מיוחדים מכל העולם והכי טובים ומוסריים. וכן שביהדות יש משהו מיוחד שגורם לכך שתמיד ירדפונו. וכל מת שתכונה זו של מותו נוצרה בהקשר של הצבא או במסגרת פשעים שנעשו על ידי הגרמנים במלחמת העולם האחרונה, הוא קדוש. ומערבבים את הקדושה הלאומית עם הקדושה הדתית והופכים אותו למת-עליון וקוראים לו קדוש.

מה נעלה בגופה מתה מה נעלה באדם שמת כאדם פסיבי? מה נעלה באדם שהלך לצבא כי היה חייב ואם לא היה מתייצב לגיוס היה מגיע לכלא? מה נעלה באדם המגן על חייו כי הוא רוצה פשוט לשרוד ולחיות? מה נעלה באדם שהקריב את חייו למען החברה, לכאורה, כתוצאה מלחץ חברתי? מה נעלה באדם שיש לו צורך להיות אלטרואיסט? מה זה 'פאקינג' נעלה?!

נילס פורסברג – מותו של גיבור

כשהנני רואה את פסטיבל הקדושה, הציונות, הצבא והשואה. אני חווה זאת כמו האתאיסט לגבי האל, כולם מאמינים ואני לא ואם הם ידעו מה אני חש, ירדפו אותי. מצד שני, הנני מרגיש שמרן, כאדם שלא אימץ את צורת המחשבה החדשה, כביכול. כאדם מיושן שאינו חש ומבין את צורך להשתתף בפסטיבל 'העבודה הזרה' הזה של הרצון להיות מיוחד ונשגב. לפיכך הנני מרגיש כאתאיסט ושמרן.

למה השוויתי זאת לשבת ויום כיפור?! כיהודי מסורתי מאמין קל לי מאוד לבצע את דרישות הדת. בדת, איפה שאני גדלתי, שמים דגש על המעש ולא על ההבנה והאמונה. מה שחשוב, זה המעשה על פי הדת. לאדם מותר להיות טיפש ולא להבין ולקיים מצוות מתוך המסורת גם מבלי להבין את הרעיון. למה? 'ככה!'.

איני יודע מה מיוחד בשבת יותר מיום רגיל מימי החול. גם איני יודע מיוחד ביום כיפור. אני כן יודע שנהוג לשמור שבת, לצום ולשמור את יום הכיפורים כי 'השם' אמר. אלוהים שלי הוא אלוהים כי הוא יכול, כלומר, חזק יותר. ומשם גם סמכותו ומוסריותו. הוא לא נכון מעבר למה שיכול הוא לעשות באלימותו עם כוחו.

בקצרה, דרישות מעשיות לא מציקות לי כמו דרישות קוגניטיביות-הצהרתיות. למרבה האבסורד אני חווה פחות שיעבוד כשאני מוכרח לעשות מעשים פיזיים (נעשה ונשמע), לעומת הניסיון לשעבד את מוחי. בינתי היא מקום אינטימי בתחושתי וציפור נפשי וכל עוד היא חופשיה, בן חורין חש הנני.

להיות עם חופשי בארצנו, העם כקולקטיב אינו משועבד, לעת עתה, אך האדם האם הוא חופשי?

ג'ונסון איסטמן – הרכיבה אל החירות

פרשיית אברהם (אברה) מנגיסטו


רובנו שמענו על אברהם (אברה) מנגיסטו אשר נמצא כעת בידי מדינת החמאס. הצעיר הנ"ל חצה את עזה מיוזמתו. הייתה על הפרשה צו איסור פרסום. וכעת המשפחה מאשימה את התנהלות המדינה בגזענות כלפיה הגורמת להפקרת בנה בידי האויב. טיעוני המשפחה צברו פופולריות אצל ההמון עד כדי כך שהאחראי על הטיפול בנושא התנצל בפני העם.

על אף התנהלותה הלא אחראית של המשפחה ולמרות שאינני בטוח שהאתיופי בעזה, יהודי בין מבחינה דתית ובין מבחינה לאומית (זאת בניגוד לדעת האתיופים שמתיימרים לכך ובשם זאת הם רוצים זכויות ולא בשם האזרחות), יש לפעול לשחררו כאזרח ישראלי. ובפרט שיש האומרים כמו שראיתי ב'עין השביעית' שהוא היה תשוש נפש. כמו כן לגבי הבדואי. כמובן כולם חוגגים על הפרשיה האתיופית ואנו בוחרים להתעלם מן הפרשייה הבדואית בנושא. והכל בשם הגזענות! הכתבה ב'עין השביעית' – http://www.the7eye.org.il/166382

אני מבין מדוע המדינה הביאה את האתיופים לארץ על אף שהם לא יהודים במקורם וככל הנראה אינם צאצאי אברהם יצחק ויעקב או שלמה. וזאת כדי לגרום לפלורליזם דמוגרפי ובכך להחליש את הערבים וכך לחזק את המשילות של המדינה.

עם כל זאת אני לא מבין מדוע היו צריכים להביא לא יהודים אתיופיים ולא לגוון ולהביא גם מדרא"פ. ובכל מקרה היה עדיף להביא מהגרים ממקום בעל תרבות פוליטית מפותחת יותר ובכך הם היו משתלבים טוב יותר אצלנו. או לכל הפחות לחנכם ולהכינם לחיים במערב.

את מחיר הבאת האתיופים ארצה אנו רואים בהפגנות האחרונות ובפשע. חשוב להגיד שאין הם אשמים כקולקטיב על כך. תנאי החיים שלהם יצרו את המצב והנני מאמין שמצבם ישתפר ויש לסייע להם בכך.

זו חוצפה אירונית בעיני, שאנשים שקיבלו יחס לפנים משורת הדין והועלו כי ממשלת ישראל כנראה לא כל כך גזענית, מאשימים לבסוף את הממשלה בהפקרת בנה, תשוש הנפש שחצה את הגבול, בגזענות.

חיילים זו חובה לשחרר בשביל המורל הצבאי, אזרחים לא חייבים. כמובן שאם המדינה רואה עניין בשחרור מאות לוחמי אויב למענם כדי לגרום לסיבוב מלחמה נוסף ולעכב את הקמת המדינה הפלסטינית,אם כן אזי העניין ערמומי ומבריק.

בעקבות הסיפור המצער של מנגיסטו נזכרתי באנקדוטה תרבותית מעניינת. בסדרה 'עבודה ערבית' יש קטע ובו אמג'ד עליאן מתחפש בפורים לחייל יהודי. הוא נחטף על ידי טרוריסטים פלסטיניים. המדינה ראתה שהוא ערבי וסירבה לפעול למענו.. המחבלים פנו למשפחה כדי לסחוט לכל הפחות כופר, והמשפחה לא נענתה כי הם כעסו עליו בעת ההיא. לבסוף המחבלים מרחמים על אמג'ד המסכן שאף אחד לא מוכן לעזור לו בעולם. הם מנחמים אותו בחיבוק ונותנים לו סכום כסף ומשחררים אותו. הסיפור מראה את השימושים המועילים של הגזענות.

הקטע הרלוונטי במאקו – http://www.mako.co.il/tv-avoda_aravit/articles/Article-640bc930ce38a21006.htm

<p><a href="https://vimeo.com/56232779">‫עבודה ערבית עונה 2 פרק 6‬‎</a> from <a href="https://vimeo.com/user15449638">Yahudi</a&gt; on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

ייתכן שבאמת החמאס מצפה מכך שהישראלים לא יעניקו הרבה למען הבדואי והאתיופי. ועל כן הוא מנסה להתמקח ולמשוך את הזמן. המדינה אינה נבהלת. גם היא מושכת את הזמן וזאת למען החמאס יוכל להגיע להסכם נוח עם המדינה. המאבק שהמשפחה עושה כעת בשימוש בכרטיס הגזעני יגרום לחמאס להבין שאולי לישראל יש עניין גדול בשחרור אברהם מנגיסטו. כתוצאה מכך הם יעלו את המחיר במו"מ. ובכך פעולת המשפחה פוגעת במדינה.

לפיכך הנני תומך בהתנהלות המדינה כלפי המשפחה ושתמשיך כך. וגם אם אני אהיה שבוי אצל כוחות האויב שיפעלו לפי זה למען טובת אזרחי המדינה.

ראיתי כתוב איפשהו ש'אברה' זה קרן אור באמהרית. הלוואי שהוא ימשיך לקרון וישוב אל חיק משפחתו בשלום.