אחד האירועים שקרו על פי המסורת היהודית בט"ו באב זהו הצלת שבט בנימין מכיליון עקב זאת שחוסלו כלל אנשי השבט, הגברים והנשים, מלבד שש מאות זכרים. כיום הציבור חוגג גם את הסיפור הזה כ'יום האהבה'. ברשומה זו אביא היבט אחר של הסיפור פילגש בגבעה והצלת בנימין מכליון שבטו. מסיפור זה ניתן ללמוד רבות על ערכי התקופה ועל יחס רכושני לאשה החלשה.
ויאמר האיש הזקן שלום לך רק כל מחסורך עלי רק ברחוב אל תלן – שפטים י"ט, כ' -פיטר דה גרבר
כתוב במשנה במסכת תענית:
"אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהם בני ירושלים יוצאין בכלי לבן שאולים כדי שלא לבייש את מי שאין לו וכל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחונות בכרמים וכך הן אומרות שא נא בחור עיניך וראה מה אתה בורר לך אל תיתן עיניך בנואי אלא תן עיניך במשפחה וכן הוא אומר צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בניין בית המקדש יהי רצון שייבנה בימינו", (תענית ד ח').
הגמרא שואלת מה אירע באותו יום של ט"ו באב. בתלמוד בבלי במסכת תענית כתוב כך:
"אמר רבי שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ:.. אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. מאי דרוש? אמר רב: 'ממנו' – ולא מבנינו". (תענית ל:)
כלומר: עם ישראל החרים את ניצולי שבט בנימין מקשר זוגי ומקשר עם שאר העם. ככתוב בספר שופטים כ"א, א-ד:
"א. ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. ב. ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלהים וישאו קולם ויבכו בכי גדול. ג. ויאמרו למה יהוה אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד. ד. ויהי ממחרת וישכימו העם ויבנו שם מזבח ויעלו עלות ושלמים".
לבסוף עם ישראל חזר בו ומצא טיעון מחוכם להתיר את השבט בקהל. ודרך אגב, מעניין מדוע הם לא לקחו או יכלו לשאת גיורות?! אולי זה מעיד שלא נהגו כל כך לגייר בתקופה ההיא או שגרים לא רצו לבוא עקב מצבו הירוד של עם ישראל. והנה הסיפור של הטיעון המחוכם מספר שופטים כ"א, ט"ז-כ"ג:
"טז. ויאמרו זקני העדה מה נעשה לנותרים לנשים כי נשמדה מבנימן אשה. יז. ויאמרו ירשת פליטה לבנימן ולא ימחה שבט מישראל. יח. ואנחנו לא נוכל לתת להם נשים מבנותינו כי נשבעו בני ישראל לאמר ארור נתן אשה לבנימן. יט. ויאמרו הנה חג יהוה בשלו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העלה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה. כ. ויצו [ויצוו] את בני בנימן לאמר לכו וארבתם בכרמים. כא. וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחלות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימן. כב. והיה כי יבאו אבותם או אחיהם לרוב [לריב] אלינו ואמרנו אליהם חנונו אותם כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו. כג. ויעשו כן בני בנימן וישאו נשים למספרם מן המחללות אשר גזלו וילכו וישובו אל נחלתם ויבנו את הערים וישבו בהם. כד. ויתהלכו משם בני ישראל בעת ההיא איש לשבטו ולמשפחתו ויצאו משם איש לנחלתו כה בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה".
רואים שהיה איזה חג בשילה, ייתכן שהצלת כל שבט בנימין הפכה זאת לחג עממי יותר. ברם בגמ' יש סיבות אחרות לחג הזה ואיני נכנס לזאת. מה שמעניין אותי זה מעשיית פילגש בגבעה כשלעצמה והנני מקשר את הסיפור הזה לחג לטובת אלו שחוגגים את ט"ו באב בגלל הסיפור הזה. עד כאן מעט מקורות. כעת אספר הסיפור וכדלהלן.
היה היה איש מבית לוי שפילגשו ברחה לו לבית אביה, לכאורה זה קרה בגלל סכסוך, שהרי כתוב שהיא זינתה עליו, כלומר: שהיא בגדה בו ולא הודיעה לו על ניתוק הזוגיות. ומה מנע ממנה להמשיך כך? אלא לכאורה הוא גילה זאת וכנראה נזף בה ואז היא החליטה לסיים את הקשר הזוגי ולחזור לבית אביה. קורה.
הוא אהב אותה מאוד. הוא טרח והתאמץ, חזר חזרה לבית אביה והשלים עמה. בדרך חזור ביתו הוא עבר ליד ירושלים שהייתה שייכת אז ליבוסים והעדיף להקים באזור אוהל ולפרוש למנוחת הליל בנחלת בנימין. לבסוף איש זקן מהר אפרים אירח אותו ללילה.
אנשי שבט בנימין הקיפו את בית המארח ודרשו מהמארח להוציא את האורח כדי להתעלל בו מינית. המארח סירב להוציא את האורח. לבסוף המארח הוציא את הפילגש בחוזקה בעל כורחה החוצה והיא נאנסה באכזריות. היה עדיף להם להוציא את הפילגש מאשר את האורח המבוקש, העניין מעיד על מעמדה של האשה או הפילגש וזאת לאחר שהאיש משבט לוי טרח להשלים עימה וחיזר אחריה עד בית הוריה.
[וזה עניין מעניין שהם רצו לדעת אותו ולא את הפילגש ולא את נערו. לגבי נערו, ניתן להגיד שהוא היה חזק או ברח או מכוער. אולם עדיין אנשי בנימין יכלו לדרוש את הלוי ואת הפילגש שלו. ואי אפשר להגיד שהם לא התתאוו לנשים כלל, שהרי לבסוף הם כן התעללו בה. ואולי אפשר לומר שכמו שרואים בסיפור של סדום (ולא אאריך על זה כעת), בסדום היה מעמד בעייתי לאורחים שלא נתן להם הגנה, אלא אם כן מישהו אירח אותם וערב להם. והם חשבו שהפילגש של הלוי היא אישה המסופחת למארח. בכל מקרה, זה מראה שלרוע אין גבולות. הם רצו בתחילה להתעלל בזכר, והזכר ניצל בזה ששלח להם את הפילגש שלו.]
והנה האשה פלגשו נפלת פתח הבית – שופטים י"ט, כ"ז – אפיפיאנו גאריי
בבוקר האיש מבית לוי גילה שפילגשו האהובה מתה על מפתן הבית. לאות מחאה הוא מבתר את גופתה לשתיים עשרה חתיכות, ושלח זאת לכל שבטי ישראל. עם ישראל הזדעזע קשות והתאחד. הם פנו לשבט בנימין בדרישה שיסגירו את המפגעים. שבט בנימין סירב וכתוצאה מכך פרצה מלחמה. בסופו של דבר שבט בנימין הפסיד והם נענשו קשות בצורת רצח עם למען ישמעו ויראו. עם ישראל לא התרגש מזאת שהאיש כפה על הפילגש שלו לסבול בידי אנשי בנימין, אלא בגלל המוות שלה שנגרם לו ואי הסגרת הפוגעים בה.
ויקח את המאכלת ויחזק בפילגשו וינתחה לעצמיה לשנים עשר נתחים וישלחה בכל גבול ישראל – שופטים י"ט, כ"ט – אוטו אליגר
הסיפור הזה ממחיש על פי ספר שופטים מה קורה כשאין מלך בישראל, ככתוב: "ובימים ההם אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כ"א, כ"ה). אך הוא ממחיש גם את מעמדם של החלשים בחברה. וכמו שבן זוגה הלוי הכריח את בת זוגו לסבול מהתעללות על ידי אנשי בנימין, כך גם הוא ביתר את גופתה לשתים עשרה חתיכות וללא הסכמת אביה. העניין גם מראה את היחס לאוטונומיית האישה בימי קדם ושכל שנים עשר חלקי העם נהגו אותו הדבר. ומבחינה סימבולית אולי הגורל גרם לכך שגופתה תקרע לשנים עשר גזרים כדי לרמז על כך. ולכאורה מצבה של הפילגש שיש לה אב שידאג לה היה אמור להיות טוב לעומת אשה נשואה הנלקחת לבעלה ומשועבדת לו. אולם זה עדיין לא עזר לה מכיוון שלא התייחסו אליה כישות עצמאית. ולא זו בלבד אלא המארח הזקן מהר אפרים מציע את ביתו, העיקר לא את האורח הזכר. וגם אם נגיד שהייתה חשיבות להכניס אורחים גם על חשבון בני הבית, אם כן מדוע הוא הוציא את הפילגש ולא את ביתו, הרי הפילגש גם אורחת?! ובימים ההם בזמן הזה ומעשה אבות סימן לבנים.
לקריאה נוספת:
אלו דוגמאות של גזענות אתם מכירים? האם הגזענות זה לחשוב שיש הבדלים בין גזעים אנושיים, האם הגזענות היא להפלות אנשים, האם גזעני זה להעליב בן אדם על רקע גזעו?
אלוהים איתנו - מחשבותיו של שמרן עצמאי 