אני מרגיש אתאיסט ושמרן בו זמנית. אני אדם דתי ואיני מרגיש אתאיסט בהקשר של שמירת השבת או לגבי התענית ביום הכיפורים על אף הקשיים, היות שעם מעשים אני מזדהה מצוין. צריך לעשות ותו לא. מסורת.
פעם אחת אמרתי למישהו שהציע לי להשקיע עמו בעסק וניסה לשכנע אותי להסכים עמו, "תראה: אתה יכול ל'זיין' אותי בכל מקום בגוף. המשכתי והצבעתי עם אצבעי על ראשי ואמרתי כאן לא תצליח ל'זיין' אותי. יש דברים שהם מעבר לשליטתך." כמובן ש"טעיתי".. פעם אחרת חברי הלז 'חפר' לי שעות ארוכות, או אז אמרתי לו: "גם את מוחי הצלחת 'לזיין', חפרת!".
כלומר, אני מרגיש רע מאוד כשבעלי הסמכות, סתם אנשים קרובים או החברה ההגמונית כופים עלי את דעתם ולא רק תובעים ממני לבצע את המעשה הנהוג אלא לחשוב כפי שרווח באזורנו.
שנים רבות, כמו לוחם חירות עז נפש, הייתי מביע את הנון-קונפורמיות שלי, על אף שהיא לא התבטאה במעשים אלא בחוסר הצהרות או הצהרות-נגד. זו הייתה דרכי להרגיש חופשי. בשנים האחרונות התבגרתי והבנתי שדיבור פומבי הוא מעשה, לכן יש להתייחס אליו כפרקטיקה ולא כדיבור בלבד של מחשבה וכך בעצם להבין שבעלי הכוח בחברה אינם שולטים במחשבתי אלא במעשי בלבד.
מדוע אני מרגיש אתאיסט ושמרן יחדיו
הנני חי בארץ ישראל, 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון', כפי שנהוג להגיד. מדינה שהוקמה על ידי עם מסכן שנרדף שנים רבות וסבל נורא מרדיפות של אנשים רעים וממוות המוני אפילו. במדינה הזו, המדינה שלי, מדינת ישראל, מתייחסים בה למאפיינים מיסטיים מסוימים בצורה אקסיומתית. הכול כדי ליצור תחושה מיוחדת ונעלה והסבר לרדיפות שכקולקטיב חווינו. כשכולם חווים את התחושות המיסטיות הללו, של זאת שהם מיוחדים מכל העולם והכי טובים ומוסריים. וכן שביהדות יש משהו מיוחד שגורם לכך שתמיד ירדפונו. וכל מת שתכונה זו של מותו נוצרה בהקשר של הצבא או במסגרת פשעים שנעשו על ידי הגרמנים במלחמת העולם האחרונה, הוא קדוש. ומערבבים את הקדושה הלאומית עם הקדושה הדתית והופכים אותו למת-עליון וקוראים לו קדוש.
מה נעלה בגופה מתה מה נעלה באדם שמת כאדם פסיבי? מה נעלה באדם שהלך לצבא כי היה חייב ואם לא היה מתייצב לגיוס היה מגיע לכלא? מה נעלה באדם המגן על חייו כי הוא רוצה פשוט לשרוד ולחיות? מה נעלה באדם שהקריב את חייו למען החברה, לכאורה, כתוצאה מלחץ חברתי? מה נעלה באדם שיש לו צורך להיות אלטרואיסט? מה זה 'פאקינג' נעלה?!
נילס פורסברג – מותו של גיבור
כשהנני רואה את פסטיבל הקדושה, הציונות, הצבא והשואה. אני חווה זאת כמו האתאיסט לגבי האל, כולם מאמינים ואני לא ואם הם ידעו מה אני חש, ירדפו אותי. מצד שני, הנני מרגיש שמרן, כאדם שלא אימץ את צורת המחשבה החדשה, כביכול. כאדם מיושן שאינו חש ומבין את צורך להשתתף בפסטיבל 'העבודה הזרה' הזה של הרצון להיות מיוחד ונשגב. לפיכך הנני מרגיש כאתאיסט ושמרן.
למה השוויתי זאת לשבת ויום כיפור?! כיהודי מסורתי מאמין קל לי מאוד לבצע את דרישות הדת. בדת, איפה שאני גדלתי, שמים דגש על המעש ולא על ההבנה והאמונה. מה שחשוב, זה המעשה על פי הדת. לאדם מותר להיות טיפש ולא להבין ולקיים מצוות מתוך המסורת גם מבלי להבין את הרעיון. למה? 'ככה!'.
איני יודע מה מיוחד בשבת יותר מיום רגיל מימי החול. גם איני יודע מיוחד ביום כיפור. אני כן יודע שנהוג לשמור שבת, לצום ולשמור את יום הכיפורים כי 'השם' אמר. אלוהים שלי הוא אלוהים כי הוא יכול, כלומר, חזק יותר. ומשם גם סמכותו ומוסריותו. הוא לא נכון מעבר למה שיכול הוא לעשות באלימותו עם כוחו.
בקצרה, דרישות מעשיות לא מציקות לי כמו דרישות קוגניטיביות-הצהרתיות. למרבה האבסורד אני חווה פחות שיעבוד כשאני מוכרח לעשות מעשים פיזיים (נעשה ונשמע), לעומת הניסיון לשעבד את מוחי. בינתי היא מקום אינטימי בתחושתי וציפור נפשי וכל עוד היא חופשיה, בן חורין חש הנני.
להיות עם חופשי בארצנו, העם כקולקטיב אינו משועבד, לעת עתה, אך האדם האם הוא חופשי?
ג'ונסון איסטמן – הרכיבה אל החירות
אלוהים איתנו - מחשבותיו של שמרן עצמאי 