לאחרונה התבוננתי בסרט דוקו בשם: 'השמיעי קולך' של הוט. הסרט הדוקומנטרי עוסק בנושא המאבק נגד הפגיעות המיניות על ידי 'לא תשתוק' ולמעשה הציג את ההתעוררות הדמוקרטית של גורמים במגזר החרדי שהחליטו עד כאן – צריך לעורר את הציבור למנוע פגיעות מיניות מחרידות.
מראים בסרט סיפור של הפגנות ככלי לשינוי חברתי. כגון, קמפיין הפגנות שאולי הוביל לעזיבתה של מורה פוגעת במוסד לימודי לבנות – היו גם התנגדויות פנימיות בתוך המגזר החרדי השמרני שלא קיבלו ביטוי בסרט. נסיון למנוע מצעירים ללמוד בישיבה שיש בה ראש ישיבה נאשם בעבירות מין על ידי הפגנה מחוץ לישיבה בתחילת עונת הלימודים.
וכמובן מראים את ההתעוררות של המגזר החרדי בנושא בעקבות פרשיית חיים ולדר שהתאבד. ברם למעשה למיטב ידיעתי ההנחיה הגורפת במגזר הליטאי והספרדי ללכת למשטרה ללא חשש. לגבי חסידים, איני בקיא. ואכן בסרט מראים שיש כאלו שלא מקבלים חשדות, אבל על הנפגעים עדיין ההנחיה לפנות למשטרה לטפל בנושא.
יש מקום לעוד סרטים שיעסקו בסוגי העבירות הקיימות במגזר. וכן פרופיל של נפגע ופוגע. ובנוסף הסברים פסיכולוגים על איך הפגיעה קורעת וגם מה הנזקים.
מראים בסרט סיפור של הפגנות ככלי לשינוי חברתי. כגון, קמפיין הפגנות שאולי הוביל לעזיבתה של מורה פוגעת במוסד לימודי לבנות. נסיון למנוע מצעירים ללמוד בישיבה שיש בה ראש ישיבה נאשם בעבירות מין.
וכמובן מראים את ההתעוררות של המגזר החרדי בנושא בעקבות פרשיית חיים ולדר שהתאבד. ברם למעשה למיטב ידיעתי ההנחיה הגורפת במגזר הליטאי והספרדי ללכת למשטרה ללא חשש. לגבי חסידים, איני בקיא. ואכן בסרט מראים שיש כאלו שלא מקבלים חשדות, אבל על הנפגעים עדיין ההנחיה לפנות למשטרה לטפל בנושא.
יש מקום לעוד סרטים שיעסקו בסוגי העבירות הקיימות במגזר. וכן פרופיל של נפגע ופוגע. ובנוסף הסברים פסיכולוגים על איך הפגיעה קורעת וגם מה הנזקים.
הבימוי לדעתי גרוע, יותר מידי צילומי פנים בזום-אין של שיניים ברמה משמימה – אולי הבימאית נורא התאהבה רומנטית בדמויות המפתח בסרט… מרוח, קטעים חוזרים על עצמם וגם חוסר בהיסטוריה. בנוסף לא ברור מי חרדית, מי דתית, מי מבחינה סוציולוגית ומי מבחינה אמונית. ואכן אביגיל הילבורן דמות מרשימה ונראית מנהיגה חרדית מודרנית ונראה שיש לשרי קרויזר מנהיגות שקטה שמתאימה למגזר שמרני – ומתבקש שתהיינה מנהיגות חרדיות ולא רק משפיעות רשת רדודות. אולם הן לא היחידות ולמעשה קדמו להן יוזמות של חרדים בארץ ובחו"ל. לדוגמה, דרייפוס מצפת הלכה ותקפה מפגעים מינית ותומכיהם ברחוב ועשתה להם שיימינג. והיא בקושי קיבלה בשעתו חשיפה. מוזמנים לצפות:
ואגב, הסרט מראה אלימות של בחור כנגד אקטיביסט אמריקאי בנושא – אבל הוא לא מעיד על הכלל, מדובר בבחור שהוא אחיין של החשודים ולפיכך התחמם ונקט באלימות וזה כבר שיפור במגזר שכבר לא נוקט באלימות בנושא באיצטלא של צניעות ומניעת ניבול פה.
חסר גם הסיפור הנפשי – את מה גרם לגיבורות הסרט לקום ולהתנגד ולהתחיל להפגין. וכן גם שכנוע – בדרך כלל כשאדם מתחיל לקדם משהו אנשים זקוקים לשכנע – הרי אחרת הן היו עושות זאת לבד או כבר קודם וכדומה. בקיצור סרט מעט שטוח.
כל הכבוד לחברות עמותת לא תשתוק לא תשתוק Lo Tishtok על היוזמה החשובה של קידום הפגנות במגזר החרדי ובנושא חשוב של פגיעות מיניות.
לדעתי הסרט יותר חשוב ברמה הדמוקרטית – עצם זה שיש הפגנת חרדים נגד הממסד – מי יודע אולי זה יוביל אי פעם לאביב חרדי כנגד ריכוזיות כוחנית במגזר.
בימוי: שרית אסנפי מפיקה: נטלי קקון הפקה: ציפי ביידר, קסטינה תקשורת תסריט: שרית אסנפי צילום: ליאור בן שבת עריכה: יוני כהן, טלי גולדנברג עיצוב: פסקול תומר קורן מוזיקה: גל לב מקור: קסטינה תקשורת
יצא לי לאחרונה לצפות בעוד גרסה של המרד על הבאונטי. יצא לי לראות לפני כמה שנים גרסה משנת 1984. ולא זכרתי יותר מידי, כלומר, אני זוכר הסיפור אבל לא מספיק זוכר בשביל לא לראות מהדורה אחרת. ולא מזמן יצא לי להתקל בגרסה מ-1962 והחלטתי לצפות. הגרסה פחות נאמנת למציאות ההיסטורית מהגרסה הקודמת שראיתי, אבל המשחק היה טוב וכן הקונפליקטים והעלילה.
כמו בעוד סרטים על התקופה ניתן לראות שהקברניט הוא דיקטטור קטן המונע מרצון להרשים ואולי כך להרוויח כסף. ובמקרה שלנו יש לו גם תפיסה של נאורות על בסיס יעילות. להלקות סתם זו אכזריות להלקות עם סיבה מוצדקת זו יעילות. רב החובל מעביד את המלחים קשה ומעליב אותם. הוא מלקה מלח על תחילת הסרט רק כי שמע אותו אומר שהוא סתם נאשם בגניבת גבינה, הקברניט בעצמו ביקש ממנו להכניס זאת לקבינה שלו – הוא האשים את המלח בהעלבת הממונה שלו. אותו מלח הואשם בגניבה על ידי אחד מאנשי הספינה וכתוצאה מכך הקברניט פסק למנוע את הקצבת הגבינה עד מתי שהגנב ישיב הגניבה – ענישה קולקטיבית. הקברניט מלקה על עניין פעוט על אף מחאות הסגן שלו פלטשר שהוא אציל וג'נטלמן. ולמעשה יש כאן קונפליקט נוסף בין עדינות ג'נטלמנית של החברה הגבוהה לבין נובו ריש קפדן – עניין הבולט לכל אורך הסרט. ויש גם עוד קונפליקט בין אהבת אשה לבין אהבה למולדת שרואים בהמשך. הספינה נשלחת לצורך איסוף שתילים של עץ הלחם כדי להשיג מזון זול ובעל התאמה טרופית – עניין שיוזיל עלויות של אספקת מזון לעבדים, עניין המעיד על התקופה. הקברניט מנסה לחסוך זמן ולעבור את כיף הורן בדרום אמריקה, מקום הידוע כמקום מסוכן בתקופה ההיא. הוא נכשל ושורף זמן ומאמץ ולבסוף הולך בדרך הארוכה דרך כיף התקווה הטובה לאוקיינוס ההודי ומשם לים השקט לטהיטי, להשיג את עץ הלחם. מעניין מדוע לא אוכלים מהקמח של עץ הלחם בפסח אגב וכן גם לגבי קמח בננות. האוניה ממתינה כמה חודשים בטהיטי כדי להשיג השתילים ילדים אותם בספינה. בסופו של דבר המרד פורץ כדי להציל את הספינה מגחמותיו של הקברניט המסכנות את אנשי הספינה. הוא מקציב מים ומונע שתיית מים כדי שהוא יוכל להגיע מהר יותר לאיי הודו המערבית ולהביא לשם את השתילים. לאחר שמלחים מתחילים למות כתוצאה מהקצבת המים של הקברניט פורץ מרד. ולשאר הסיפור אתם מוזמנים לצפות בסרט. אגיד שבגרסה הזו מראים את פלטשר כבעל חזון, המת למען הרצון לנווט בעתיד ולכן נכנס לאוניה בוערת באש להציל את הסקסטנט. חשוב להגיד שהאי פיטקרן עלה לכותרות לא מזמן. מתברר שתושבי האי, צאצאי המורדים, עדיין מספקים כותרות.
הסרט מראה את התרבות החופשית של הפולינזים בטהיטי ואמרתי לעצמי אני רוצה ללמוד עוד על הנושא. קראתי קצת ברשת והחלטתי להוריד עוד סרט על הפולינזים בשם הוואי 1966. סרט עם שני שחקנים שאני אוהב, ריצ'ארד האריס ומקס פון סידוב ובעצם הכל עד לפה הוא הקדמה לסרט הזה.
הסרט הזה מדבר על התנגשות תרבותית בין הנצרות לעובדי האלילים הפולינזים בהוואי. מבחינת הנוצרים הם נואפים, עובדי אלילים, מגלי עריות ורוצחים. ולכן יש לתרבת אותם. כמובן שבפועל הנוצרים על ידי מיסיונרים ומלחים מביאים מחלות מערביות, משפילים ומנצלים אותם.
זה נחמד לראות את הצביעות המסיונרית, מצד אחד הם מצהירים שהם באים לשם שמים ולא להרוויח כלום ואז הם דואגים לעצמם בכל מיני דרכים. וכן אם מסיונר מתחתן עם מקומית הגזענים מדיחים אותו בהצבעה משורות הכנסיה. ועוד. בקיצור, הם לא מיישמים את מה שהם מטיפים לו – The don't practice what they preach.
הסיפור מדבר על מסיונר קלווניסטי שרוצה להביא את דבר האל, אבל הוא מלא גאווה בתפיסה ובאמת שלו לגבי החיים. ולכן הוא קשוח. אולם לאט לאט הוא מצליח להשפיע על המקומיים. לצורך שליחותו כמסיונר הוא מתבקש להתחתן והוא מוצא אשה ברגע האחרון שהיא פחות פנאטית ממנו בנוגע לדת אולם היא מוכנה להתחתן איתו בגלל שהיא רוצה הרפתקאות בהוואי, לקרב את עובדי האלילים לאל וכן מתרגשת מחיזורו השלימזלי. היא גם אוהבת לראות את הקופליקט שלו כשהוא מתאר שהיא מסיחה את דעתו מן האל כי היא יפה או כי הוא עלול לאהוב אותה יותר מאשר את האל. הוא מאמין באל קנא ונכון והיא מאמינה באל של אהבה.
בסופו של דבר פורצת מגפת חצבת באי ורואים כיצד הנאורים הנוצרים מפיצים מוות בקרב הילידים התמימים. כעת רואים בקרב המסיונירים התפקחות וחלקם מחליטים לדאוג לעצמם כלכלית במקום לקיים את שליחותם המקורית שהייתה רק לדאוג לדת ולא להתעשר על חשבון המקומיים.
השליטה המקומית, מאלמה קאנקוואה, באזור של הגיבור הראשי, מתה ועל ערש דויי מתנצרת ונפרדת מאחיה בן זוגה. וכתוצאה מכך מתחלף השלטון. השלטון המקומי החדש חוזר לתרבות האלילית ולגילוי העריות ועם זה שנים רבות של מיסיון ירדו, כביכול, לטמיון. השליט נושא את אחותו וביחד הם שולטים. אותו שליט היה בעצמו מסיונר וניסה לקבל תפקיד בכנסיה אבל מחמת גזענות הם סירבו, אז הוא התפקח ונטש הכנסיה. ואולי הוא החליט להתחתן עם אחותו כדי להיות חלק מן השלטון וכך לעזור לבני עמו יותר כי הוא מבין את המערב הצבוע טוב יותר, אבל הוא מת במגיפת החצבת.
לאחר התמוטטות האווירה הנוצרית במקום בגלל התחלפות השלטון ובגלל שרבים מהקהילה הנוצרית מתו במגפה, המסיונר רב עם אשתו על מה צריך לעשות, הוא חושב שאלוהים שונא את הילידים בגלל שהם חוטאים. בעוד אשתו חושבת שהם נדיבים ונחמדים ולכאורה בעלי רוח נוצרית יותר מכל המערב. ובאמת לאורך הסרט רואים את לבביות ונדיבות הילידים. ומאידך הם מתירניים מינית, מגלי עריות ורוצחים ילדים פגומים שהם חושבים שלא ישרדו או הורגים בסכסוכים מסוימים, אבל למעשה ביום יום תרבות די שלווה ונחמדה, הרבה יותר נוחה מן המערב הנוצרי בשעתו. היא אומרת לבעלה שיצא מהקנאות, אלוהים לא שונא אותם, הם אנשים טובים. הגיע הזמן להשפיע עליהם בצורה אחרת על ידי אלוהים של אהבה. וכך לעזור להם ולהשפיע בצורה שזה יחזיק מעמד כשהשלטון מתחלף.
אחד הגיבורים בסרט הוא נסיך ילידי שבתחילה היה מסיונר ובהמשך נהיה שליט מקומי והוא מספר את הזוית של הילידים על העולם שלהם שמשתבש כשהוא בעצמו כבר נוצרי.
הוא מספר שבמקור הם מגיעים מבורה בורה. מקום שהיה בית האלים. ביתו של קנלואה מלך השאול, של פלא, האלה של הרי הגעש, ושל טאורה האל של מי האוקיאנוס הרוח והסערות. של מאנו הכריש שהדריך את ילדיו (הפולינזים שהיגרו מבורה בורה) במעברים סודיים בים כשהם היו אבודים. ושל קאנע הגדול אב היקום. ויום אחד הגיעה הצרה הגדולה ביותר שאפשר להפיל על רוח האדם – זמנים כשהאלים משתנים. הגיע אל חדש שתבע קורבנות אדם. האל אורו שעיניו היו עיניים של מוות. אז המלך קנקואה לקח את אנשיו ואמר להם שהאל אורו הוא אל של נקמה וזעם, בואו נברח ממנו.
הקנו של בורה בורה היה הכלי המהיר ביותר והם מילאוהו ושורשים וזרעים לשתול באדמה חדשה שהאגדה אמרה שנמצאת הרחק בצפון. והם לקחו עמם את האבן הקדושה את דמותו של האל קאן העדין. והם עלו בספינה מודרכים על ידי הכריש מאנו אל עבר הוואי.
וכך למשך שלושים דורות המקומיים חיו שם עד להופעת הנוצרים. וכעת שוב ההוואיים הגיעו לזמנים שהאלים משתנים. תוך דור החרבנו את המקדשים, שרפנו את האלילים וחיכינו להתגלות שהנוצרים הבטיחו שתגיע.
ובמקום להביא את דבר האל, הבאתם הרפתקנים לשדוד את אדמותינו, פורעי חוק להחריב את כפרנו, שתיה חריפה כדי לחלל את הגבריות של בנינו ושטנים בצורת ציידי כרישים לנצל את בנותינו אשר משליכים את בנותינו הצידה כמו חיות פצועות למות בסבל מהמחלה שאין לנו שם אליה עד שאתם באתם. אנו רעבים לדבר האל אולם אף אחד מכם בארבע השנים שאני פה לא פנה אלי ואמר לי קאוקי קנאקוא, אני אלך איתך להוואי להציל את נשמתם של בני עמך.
הנסיך קאוקי קאנקוא מביא את הזווית ההיסטורית של בני עמו. והוא חוזר שוב על חלק מהסיפור בבית הספר הנוצרי מול הילדים. הוא רואה בסיפור ההגירה שלהם סיפור דומה למסע אברהם אבינו. והוא רואה בעניין תרבות הוואיית. אולם לאחר שהוא נחשף לצביעות של המסיון הנוצרי הוא מבין שהדרך לשפר את מצב בני עמו לא מגיעה מהדת הנוצרית אלא מהשלטון, ולכן אולי הוא נוטש את הנצרות הופך לשליט, ובהתאם למנהיג המקובל ונושא את אחותו
הסרט נחמד מאוד ומתאר אנשים החיים בתרבות אחרת עם משחק טוב של גדולי השחקנים, ריצ'ארד האריס, ג'וליה אנדרוס ומקס פון סידוב. הוא גם מתאר את ההתנגשות התרבותית בין נצרות לפאגניות, ואת שיתוף הפעולה בין המסיונירים לבעלי ההון בניצול הילידים בהוואי. את הרס התרבות המקומית על ידי הציביליזציה המערבית, את המגפות והניצול. וכמובן את ההשפלה שהמקומיים חוו מהמערב גם לאחר שהם השתלבו הדת הנוצרית.
הסרט יכול להוות משל שגם מסיונר נוצרי עלול להיות יליד בתרבות ודתו, הוא יכול להיות מנצל כמו חלק מהמסיונרים שהפכו לאנשי עסקים והוא יכול להיות נושא צלב פנאט כמו הגיבור הראשי, אבנר הייל, השקוע בגאווה שלו ולכן לא מבין את המהות של הדת הנוצרית ולכן גם לא רואה את החורבן שהוא ממיטב סביבו וגם את חורבן משפחתו. הוא חי באורות של האל אולם למעשה הוא נכשל במשימה בגלל הגאווה והדורסנות שלו בשם הדת. ולבסוף הוא מנסה להתחיל מחדש לפי הדרך של אשתו אבל אז הוא כבר מאבד את משפחתו, מודח מקהילת המסיון וכן מאבד את צלילות דעתו. הסרט גם מתאר שקיעה של תרבות שלא מתאימה לזמנים המשתנים ולכן סובלת מהרס ואובדן – "הצרה הגדולה ביותר שאפשר להפיל על רוח האדם, זמנים כשהאלים משתנים".
צפיתי לאחרונה בסרט חדש בריטי של ערוץ 4 הבריטי על משאל העם בנוגע לעזיבת בריטניה את האיחוד האירופאי, העניין ידוע גם כברקסיט. כזכור היה מאבק פוליטי של שנים רבות לגבי יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי. ולבסוף ראש הממשלה הבריטי התחייב לארגן משאל עם בנושא. ומעניין מה גרם לו לעשות המשאל, האם הוא חש שאם הוא לא יעשה זאת הוא יאבד קולות של בוחרים?
וכן אני לא אכחיש שתמכתי בברקסיט על אף שהבנתי שזה פוגע בי במובנים מסוימים. כאזרח מדינה באיחוד האירופאי.
בכל מקרה, נתקלתי בסרט הזה והחלטתי לצפות בו. שיערתי שמדובר בסרט מנקודת מבט שמאלנית או מנקודת מבט של זלזול באלו שרצו לעזוב. כלומר, זלזול בנשארים, מכיוון אלו שרצו לשמר את הסטטוס קוו. וזאת כי רוב האליטה המערבית נגד תוצאות משאל העם. וחלק רואים בזאת אפילו תוצאה גזענית קסנופובית המתנגדת לאינטגרציה בין עמים באירופה.
ולמרות שכך מבחינת "דע את האויב", חשקה נפשי לצפות ולראות הכיצד הדומה לי נראה מבעד למשקפי הצד השני "האויב". הסתקרנתי ואמרתי לעצמי: דע כיצד האויב רואה אותך כאויב שלו…
המשך תיאור הסרט עם מעט ספויילרים
נשוב אל הסרט, הסרט מתאר דמות מוזרה ואקצנטרית שמבינה, כביכול, מה המון העם רוצה בעוד הפוליטיקאים המקצועיים מנותקים מן העם ועובדים עם נוסחאות שחוקות. הם גם לא מדברים עם העם שנים כך שהם איבדו את התחושה של מה העם רוצה ואיך לדבר עימו.
הסרט מתאר שהמנגנונים המפלגתיים של מפלגות הממסד מתנגדות בעוז לברקסיט. ברם כל מיני עשירים, מוזרים ולאומיים מתנגדים כשיש גם אופרטיוניסטים שרוצים למוטט את הקיים כדי לקדם עצמם כשהלוזרים יאלצו ללכת.
הסרט מתאר חזון של אסטרטג פוליטי לפנות לקהל שנמצא מתחת לראדאר וכך לנצח.
וכן לעבוד בצורה לא קונבנציונלית מודרנית עם פרסומות ומסרים שונים שונים אל האדם באינטרנט ומותאמים לו אישי.
יחד עם כביכול שקרים לגבי עלות השהות באיחוד האירופי ותרומות לא חוקיות.
המסר של הסרט הוא כפול:
הימין הלאומי שרוצה הגדרה עצמית הוא לא רציונל אלא דמון. ומצביעיו לא היו מצביעים לו לו הם לא היו רעים או טיפשים או שהצביעו נגד הישארות באיחוד האירופאי לאחר שעברו מניפולציות. כלומר, הקהל חסר לגיטימציה ברצונו מול אנשי הנאורות…
בוצעו מניפולציות על אנשים הגונים וטובים.
השלטון הקפיטליסטי הקיים מנותק מהעם ודואג לעצמו ולכן הפסידו, כי הרבה לא בחרו או בחרו במחאה. לו נעשה כלכלה שוויונית יותר אז זה לא יקרה. בקיצור מסר שמאלני קלאסי.
ועדיין נחמד לראות הסרט, כיף לראות לפעמים כיצד המפסידים מתארים את הצד המנצח. וכן מרתק לראות כיצד קמפיינים של בחירות עובדים, היות שרואים היבטים רבים של העבודה על המקפיין בנוגע למשאל העם.
אני עוקב שנים רבות לאחר נייג'ל פאראג'. ואני רואה בו את אבי הברקסיט, אחרי זה ניסו למכור לי שבוריס ג'ונסון הוא מיסטר ברקסיט וכעת אני רואה דמות חדשה: דומיניק קאמינגס. יש המנהלים ויכוח מי הוא מיסטר ברקסיט האמיתי? הסרט נוקט בעמדה פחות מוכרת ולא ארחיב על כך. הצד השווה הוא שאנשי השמאל, הגלובליסטים ואליטת העוצמה וכדומה לא מוכנים לקבל שהעם הצביע לטובת משהו שהוא רוצה, אלא כאן יש כאן בחירה לא נכונה ותמרונים. וראינו את זה גם לאחר טראמפ.
בעיניי הסרט חשוב כי הוא עוזר להבין את אובדן הכבוד הדדי בין פלגים בעם. אנו חיים בעולם שך מלחמות בני האור ובני החושך. ולא סתם אנו נתקלים פעמים רבות בזלזול במקום הידברות. וכן כשצד מפסיד, הוא מסרר לקבל את ההפסד בכבוד, אלא משהה את הודעת התבוסה שלו ולפעמים מפגין ובוכה ברחוב כשמכריז שחטפו לו את מדינה או העיר וצריך להדיח את הנבחר או להחליף את העם.
לא מזמן התחלתי לצפות במשך כמה חודשים בסדרה בשם ילדי האנרכיה – סדרה אמריקאית. החלטתי להתבונן בה כדי להבין את אנשי טראמפ – Trumpland. הסדרה עוסקת במועדון אופנועים משפחתי שמתפקד כקהילה לכל דבר עם טקסים ואירועים משלהם. מתוך שיקולים של פרנסה הקהילה עוברת על החוק ולאט לאט הופכת למאפייה אלימה.
הסדרה מדברת על האדם הלבן הפשוט שחי במקום שכוח אל באיזשהו חור בארה"ב. הקידמה הטכנולוגית לא מגיעה אליו, אין לו השכלה והוא חי במנותק מיושבי הערים הגדולות. הוא משמר את התרבות שלו וחי את חייו הפשוטים וחסרי היומרות.
ממש התחברתי לסדרה, התעניינתי באופן נדיר מה קורה עם הדמויות. ואפילו התחברתי לדמות חדשה שבאה פתאום כשאני ממש מזדהה עם דמויות מסוימות בסדרה ונגעל מאחרות – אם כי אולי הם היו שחקנים מכוערים במיוחד…
הסדרה קשורה לאנרכיה ולכן קרויה ילדי האנרכיה, ברם הם הלכו לאיבוד ועוסקים בהישרדות בחיים ולא מחוברים לרעיון של מייסד המועדון-קהילה. האם זה משל נגד האנרכיזם שבסופו של דבר גם סינדיקט שלו יסתאב וישכח את מטרתו?! אולי.
בכל מקרה טענתי הפשוטה בנושא האנרכיזם, דרך אגב, שאנו חיים בעולם עם סדר אנרכי:
א. המדינה פועלת בסדר בין לאומי אנרכי. והסדר הבין לאומי העולמי מכתיב גם מה קורה בתוך המדינה בדרגה זו או אחרת – כגון היכולת לכבוש מדינה אחרת ולהשית שם חוקים חדשים או היכולת למרוד ולהכריז עצמאות.
ב. מי קבע את הכללים של העולם כעת בתוך המדינה? החליטו כך קרה… אם כן אזי העניין יכול להשתנות.
כלומר, אנו חיים בעולם אנרכי ואז אין הבדל גדול בין אנרכיזם לדמוקרטיה שהרי הכל אנרכיזם. ברם מבחינה המשגית יש מודלים שונים של אנרכיה… אנרכיה דיקטטורית, אנרכיה מלוכנית, אנרכיה אוליגרכית, אנרכיה דמוקרטית וכדומה.
לא מזמן ראיתי ראיתי את פרק הסיום של עונה שש ולכן החלטתי לכתוב רשומה זו. בפרק הזה הגיבור, ברנש בשם ג'קס טלר מגיע לדיל עם התובעת של המחוז שהוא יסגיר עצמו על פשע מסוים – שהוא קשור אליו בעקיפין על ידי מכירת הנשק בלתי חוקי ששימש לפשע – וילך לכלא בתנאי שאשתו לא תלך לכלא על פשע אחר שנוצר בגלל שהיא העבירה צלב למישהו בכלא והוא הרג עם זה גורם בכלא. אימו שומעת שהוא הולך לכלא, היא חושבת שכלתה אהובת ליבו של ג'קס הלשינה במשטרה ובעצם הולכת להעיד נגד בעלה כדי שהיא תוכל לשמור על הילדים אצלה ולא תאלץ להיפרד מהם בגלל הכלא. החמות הולכת ורוצחת את כלתה. בסוף היום הבעל מגיע ורואה את אשתו מתה.
הצטערתי מאוד בצערו. זה הזכיר לי רגעים שהזדהיתי עם צער בחיי, למשל ברצח משפחת פוגל באיתמר. שהילד ששרד מנסה להעיר את אימו והוא לא מבין שהיא מתה. היה גם דוגמה של ילד סורי קורא לאימו "אום, אום" וגם זה תפס אותי חזק. גם כעת שאני נזכר בזה דמעות יורדות לי כמעט מעיני. ואני לא יודע למה. יש משהו בחוסר אונים של ילד או של בעל שעושה הכל למען אהובתו – אבל היא מתה.
ומה שמעניין הוא שהיא בדמותה בסדרה כבר נמאסה עלי, היא הפסיקה לעבוד בצורה רציונלית סבירה – בעצם יש לה שיגעון להציל את ילדיה מלגדול בחיי פשע ואז אולי הם יהפכו מושחתים או שימותו. ברם היא בעצם מסכנת את חייהם ואת חיי בן זוגה ולפעמים ללא סיבה ספציפית מובנת והיא עושה שגיאות ובעיות כבר כמה עונות, וזמן מה חשבתי לעצמי שאם היא תמות אני אשמח. ברם הסיום של העונה היה עצוב לי מאוד. למרבה האבסורד, מותה היסב לי נחת, צערו של בן זוגה היסב ליה צער. כנראה הוא משחק טובבב… הרהרתי בתוכי שאולי לאחר שאני מבין מה זו פרידה, אזי אני רואה במוות של אמא אהובה או של האשה סוג של פרידה כואבת וזה מה שחיבר אותי לסצנה. בכל מקרה, למי שרוצה לשאול, אחסוך לו השאלה, הסדרה מומלצת מאוד.
לאחרונה נתקלתי בסרט העוסק באדם נרדף, אדם הנרדף בזמן של כאוס וכעת עומד למבחן בעצמו בנושא, האם הוא ירדוף או יזדהה עם הנרדפות כמו שהוא היה בעצמו ואם כן מה יגרום לו להחליט ומה יהיה המחיר לכך?
זהירות קלקלנים…
ראיתי לאחרונה סרט שחור לבן בשם: 2017 Der Hauptmann העוסק בסיפור אמיתי על חייל שנפרד מיחידתו בסער הקרבות בשלהי מלחמת העולם השניה עם בעלי הברית המערביים. החייל הוא גרמני שנמלט מהמשטרה הצבאית שחושדת בו כעריק ואולי גם כחייל פשוט שעוסק בגנבות ואולי בעוד פשעים. הם מושחתים שלא מנסים לעוצרו למעצר, שהופכים את המרדף לציד והוא נמלט על נפשו כנגד הסיכויים.
לאחר שהם נואשו למוצאו, הוא מבין שהוא תמיד ייחשב כעריק ולכן הוא חייב למצוא דרך להנצל. הוא בעצם צריך להמלט מבנות הברית, מהמשטרה הצבאית ומהרעב. לפתע הוא מוצא רכב נטוש עם מדים של קצין ומעט אוכל והוא מחליט להתחזות לקצין. הוא מבין שכקצין הוא לא יכול ךלהתנהג כחייל פשוט. לפיכך הוא מתאמן רבות על הגינונים שלו כקצין וממש מרגישים אין הבגדים עושים את האדם הוא מתחיל להיות איש אחר.
מעט זמן לאחר מכך, חייל אחר שנאבד מיחידתו נדבק אליו וכך בעצם האיש מתחיל להקים לעצמו יחידה כשהוא בזהות מזוייפת. החייל החדש הפך לשלישו וכך הם מתחילים להסתובב באזור כשעוד חיילים. החיילים מצטרפים אליו בשמחה, חלק כי הם רוצים להצטרף לצבא וחלק כי הם מבינים שללא זאת הם ייחשבו כעריקים ולכן עלולים להתפס ולהיו מוצאים להורג.
לעת לילה הוא מגיע לפונדק ושם הם חוששים שהוא בא להחרים מזון לצבא הגרמני, הוא מרגיע אותם שהוא בא להלחם בעריקים הפושעים. הם עולזים ומביאים לו מכל טוב. לבסוף הם מביאים לו עריק או חייל אבוד ומצפים שהוא ינקום את נקמתם ויוציאו להורג בשבילם. הוא חושש שהם יעלו על כך שהוא מתחזה אז לאחר לבטים הוא מוציא את החייל להורג.
בהמשך הוא מגיע לבית מבודד והוא מוצא שם חיילים הוללים המתעללים בבעלי הבית בחינגה של עולם ללא ערכים, הם חוששים ממנו ומאיימים עליו בנשקם, אבל הוא מצליח למשטר אותם. לאחר שהוא לוקח להם את נשקם, הוא לא הורג אותם כפושעים על אף שהעניין די ברור שהם כך, אלא הוא מצרפם לכוח שלו ומגדיל את כוחו.
האיש ממשיך ומצרף עוד חיילים לכוח שלו, לבסוף הוא מגיע למחנה מלא עריקים או חיילים אבודים הנתפסים כך, והנה אנו מצפים שהוא ימצא דרך לשחרר את העריקים, אולם בפועל הוא מוצא דרך לערוף טבח בעריקים רבים וכך הוא משנכע את אנשי המנהל במחנה שהוא קצין בעל סמכות בנושא. בעלי הכוח בהמחנה הרוצים להפטר מהמטלה הזו שמחים על העניין ובכך מניחים לעצמם להשתכנע שיש לו הסמכות לפעול במחנה. וכאן יש מספר סצנות המראות את העולם המנותק משאר העולם – פלנטה אחרת בעקבות התנאים השונים מכל מה שהאדם חונך להם, אלימות גופנית, סדיזם ופשוט התנהגות חייתית לא ברורה. לבסוף המחנה הופצץ והוא ממשיך לדרכו תוך כדי שהוא חוגג כמלך, שופט אנשים על פשעים על פי דעתו ומתהולל גם הוא. אולם לא לעולם חוסן הוא נתפס על ידי המשטרה צבאית, אבל מצליח להנצל במשפט. כאן הסרט מסתיים, ברם כתוביות בסוף מודיעות לנו שהרשויות הבריטיות עלו עליו והוא נעצר והוצא להורג על פשעי מלחמה בגיל 21.
לדעתי הסרט נפלא ואני ממליץ לראותו בחום רב. הסיבה שבחרו בשחור לבן זאת כי הם רצו להכניס אותנו לעולם של פעם, אבל גם להדגיש לנו את הממד השונה. הרעיון הוא שבמלחמה גם אנשים טובים כביכול, אנשים שלכאורה נרדפו על לא עוול בכפם על ידי גורמים מושחתי הופכים למושחתי בעצמם, ההיגיון האנושי משתנה במצבים כאלו. הם מראים גם עד כמה קל לשכנע חיילים אבודים לשתף פעולה במעשים הרעים הללו ועד כמה בעצם במצבי קיצון חריגים דברים משתנים. אדם שמשחק בשפת גוף מרשימה של קצין נתפס כקצין ומתפקד כמו עריץ באיזשהו שלב. הסיפור משתלב לי עם לב המאפליה ועוד סיפורים בנושא המראים עד כמה הטוב והרע האנושים הם לא עניין קבוע בנפשו של האדם אלא תלויי אינטרסים אישיים. למשך חלק גדול מהסרט הייתי בטוח שמטרתו היא להנצל ולהציל אחרים על הדרך ברם לבסוף כרבר ברור שהוא לא הורג כי אין ברירה אלא הוא הפך לשעתוק של כוחות הרוע שהוא נחשך אליהם או שהתנאים הפכו אותו לרע וכך הוא מתנהל כמאפיונר חייל בסוף המלחמה. עוד נקודה יפה בבימוי זה שהוא מתחבא במהלך המרדף אחריו מתחת לשורשים של עץ וזה כביכול שהוא שותל את עצמו באדמה. ואז כשהוא יוצא הוא כביכול צומח, עד שלבסוף מתברר שיש כאן צמח פרא.
הסיפור עצוב, יש כאן חייל שנחטף לעבדות צבאית ואיבד בעצם שלטון על גופו ואת ההרגל לשלוט בהתאם לצו החברה על עצמו ולא בגלל מה שהוא מוכרח לעשות אחרת ימררו את חייו, והנה הוא נרדף על נפשו על לא עוול בכפו על ידי המדינה שהיא מייצגת באופן רשמי את החברה ואז הוא מבין שכמו שהם מושחתים גם הוא יכול, מה ההבדל אם זה בשם המדינה או בשם עצמו. קראתי עליו שהוא נזרק מתנועת הנוער שלו.
למי שרוצה לקרוא עוד סקירה מאתר מוצלח באנגלית שיקרא פה.
מה דעתכם על אדם שלוקח את החוק לידיו? האם לקיחת החוק לידיים תורמת לחברה במצבים מסוימים?
לאחרונה יצא לי לראות סרט אמריקאי העוסק בחיי הפשע בשיקגו. במסגרת שוד שהתשתבש עקב הטרדה מינית שגרמה לבת המשפחה הנשדדת להאבק נפגעו בני המשפחה שהיו בבית.
אב המשפחה המשמש כרופא שהה מחוץ לבית וחיכה שהמשטרה תפעל למען תחושת הצדק שלו. הוא רואה שהעניין לא מתקדם והוא הולך למשטרה להפעיל לחץ. בתחנת המשטרה הוא רואה קיר של עשרות אם לא מאות מקרי פשע לא פטורים והוא מבין שהוא צריך אולי לקדם העניין בעצמו על אף שכרופא הוא מתאמץ להציל עבריינים כי גם להם מגיע לחיות.
הוא יוצא לשוטט בעיר, אולי באזורי פשע, ושם הוא נתקל במקרה שנטפלים לבחורה, ספק הטרדה מינית אולי שוד. הוא מתערב לטובתה והפושעים זונחים אותה ומפליאים בו מכות נאמנות. כאן נראה שגמלה בליבו ההחלטה שהוא יגן על עצמו וכן ינקה את העיר מפשע עד שימצא את הפוגעים במשפחתו. כנראה מתוך תחושה שהפגיעה לא הייתה לשוא וכעת הוא ידאג שהם ימותו, להם לא מגיע לחיות, הם רעים.
הסרט פשוט, עוסק בתיקון עולם, שחרור כעסים ונקמה. ומאידך בהעלמת עין של החוק. אין בימאות מיוחדת ששמתי לב אליה. אן תחכום מיוחד. מה שיש זה אקשן נחמד שאולי גן מקדן את הרעיון של הזכות להחזקת נשק להגנה עצמית ולמניעת פשע.
בסרט המשטרה לא מנסה לתפוס אותו וכן גורמים רבים בחברה רואים בו מלאך המושיע ותמונותיו הופכים למם ויראלי והוא לאייקון תרבות שקמים לו מעריצים. ניתן לראות בעניין תמריץ למשטרה לעבוד בשיא היעילות כדי למנוע את לקיחת החוק לידיים העלולה להוביל לכאוס. וכן הרתעה נגד הפושעים, שהרי המשטרה מחויבת לנהלים המגנים על זכויות האזרח של הפושעים. בעוד שמי שלוקח החוק לידיים לא מתעניין בכך.
לעומת זאת מרקסיסט יגיד שזו בדיחה, המשטרה דואגת למעמד השליט ורק מוכרת עם התקשורת סרט ההמראה אדם המתנקם ברעים, אבל בפועל המשטר הבורגני זקוק לפושעים שיצדיקו את השלטון הקיים כאילו הוא מגן על האזרחים והפעילות של אותו "אינדיבידואליסט" לא עוזרת לחלשים.
אני מאמין שככל שיהיו נהוג פה ושם שאנשים שיקחו החוק לידיים המצב יוטב לאזרח הפשוט. בסופו של דבר העניין יגלוש גם לפגיעה במנגנוני השליטה בחברה ובכך תיווצר הרתעה שתגרום לשליטים לפעול בנחמדות יותר למען האזרח.
צריך גם להבין מה מרגש את האמריקאים בשחקנים שהם עבריינים טובים מבחינה חברתית, כלומר, עוברים על החוק למען החברה או כדי להגן על עצמם וכדומה? אני חושב על אף שאיני יכול להוכיח זאת שיש הרבה סרטים אמריקאים העוסקים בעבריינים יטובים כביכול. האם כך הם חווים חירות? אין לי תשובה ברורה עדיין ואמשיך לחשוב על כך.
לסיכום, לא סרט מופת, לא סוגיה מרתקת, לא משחק מדהים. מה שיש כאן זה סרט בינוני ונחמד העוסק בלקיחת החוק לידיים ובזכות של האזרחים להחזיק נשק.
אני חובב צפיה בסרטים. אני רואה במדיום הזה כלי טוב להעברת מסרים ואיני רואה בו פחיתות לעומת קריאת ספרים. לאחרונה יצא לי לראות סרט מעניין העוסק בסוגיה שנויה במחלוקת והמראה את גיבור הסיפור בעין חיובית ואולי אפילו הירואית.
רק לפני שאמשיך בסקירה, מה אתם חושבים על פושעי מלחמה? האם תסכימו לראותם בעין חיובית מסוימת? האם תבינו אותם או רק תוקיעו אותם לדראון? האם תרצו לראות סרט בנושא?
אדם רגיל או אדם פשוט 2017 הוא סרט קשה רעיונית העוסק בגנרל סרבי נחמד פושע מלחמה שטבח באנשים שלא הגיע להם למות בגלל מעשיהם בזמן אחת המלחמות שהיו בשנות התשעים של המאה העשרים כשיגוסלביה התפרקה. וכעת אמשיך בסקירה עם מעט ספוילרים, ראו הוזהרתם.
הגנרל נמלט ממקום למקום כשהוא מאובטח על ידי קומץ נאמניו. הוא לא מוכן להתחבא או לעשות ניתוח פלסטי ולהסתיר את זהותו. כתוצאה מכך הוא זקוק להחליף מקומות שהות. המאבטחים לא יודעים מה לעשות. מצד אחד הוא רוצים לשמור עליו מהגעה לכל, ומאידך הם רואים שהוא טורח להסתובב בציבור ובכך המשטרה תעלה על עקבותיו.
הדהים אותי שאנשים במקום לנזוף בו על התנהגותו, אלו שזיהו אותו, פנו אליו ביראת כבוד וכינוהו 'גנרל'. חלק אפילו מעניקים לו מנחות. והוא גם מוצג כאדם מורכב, מצד אחד עבר בעייתי, ומאידך הוא טוב לב קשוח המציל אדם משוד גם במחיר שאולי לכן הוא יאלץ לברוח מהמשטרה. אדם של כבוד וסטייל. הוא לא לא מוכן לחיות כעכבר המתחבא, ולא לשנות את פרצופו שלא יזהוהו על ידי ניתוח. הוא איש של כבוד שרוצה להשאר כמו שהוא גם במחיר גבוה. ברם, הוא לא מעוניין להתפס ולכן חומק ממקום למקום ואם יבואו לתופסו הוא מצהיר שיעשה הכל על מנת שלא יתפסוהו חי. הוא לא יחיה בכלא.
לבסוף מאבטחיו חושבים שהם ישיגו לו בחורה נחמדה כמשרתת (העניין גרם לי לחשוב על הסוכנת של דוד – אבישג) וכך היא תעסיק אותו איה שהם נכשלו) שלא יברח להם ויצא להסתובב בין הבריות וכך אולי הוא ייתפס חלילה. הם מוצאים לו משרתת, והוא מגלה שמדובר ביתומה ללא משפחה, חברים או בן זוג. שקופה כמותו. שהרי הוא כיום מנותק מעולמו החברתי. וזו אמירה מוסרית נאה שבעצם מרמזת שאולי מי שחי לעצמו כשקוף הוא כמו פושע מלחמה נמלט. הוא מלמד אותה איך לבשל, משפר את אופנת הלבוש שלה ומשכנע אותה להסתובב עמה ברחוב כשהוא מתעניין בחייה וחולק עמה תובנות של אדם מבוגר. הוא גם מבקש ממנה לקחתו לעיירת הולדתו וזה בניגוד לדעתם של האחראים לשלומו. ולא ברור בקשר שלהם שנראה כמו דייט ארוך, האם הם בני זוג או שהוא ממלא אצלה דמות אב והיא דמות בת במקום ביתו שלא מתקשרת עימו.
כשהוא מתעקש ללכת לעיירת הולדתו וכשהוא מקנטר את החברה שנטשה אותו ולא מאפשרת לו לחיות, היא נוזפת בו שהוא כפוי טובה לחברים שלו ששומרים עליו ודואגים לו. ואז הוא עונה: נראה לך שסתם הרגתי את אותם אנשים, זה היה הלוואה על העתיד. אם כבר אתם חייבים לי. אתם ששלחתם אותי לדאוג לכם. אתם שהקרבתי את עצמי למענכם. יש כאן אמירה נדירה בחברה הליברלית שלנו, סוג של מתן הסבר לרצח עם הנתפס כטאבו יותר מרצח רגיל. הוא כאדם נורמטיבי ברמה מסוימת אומר נימוק שהוא הסכים לשלם מחיר ולהקריב עצמו למעם העם שלו.
לא אגיד הסוף, אבל אני חושב שמה שמעניין בסרט זו הדמות של הגנרל, הקונפליקט החברתי שלו, ההקבלה של האדם שחי מנותק מהחברה כאדם שחי בעונש מסוים והאומץ לדון בהסברים לפשע חמור כמו פשע מלחמה.
הסרט הוא אמיץ וחשוב לפי דעתי. כצאצא לנרצחים במה שמוגדר כרצח עם, אני חושב שרצוי לפי דעתי העניה להבין מה קרה לקרובינו ולאבותינו. והמסקנה שלי היא עדיין שאנשים טובים יכולים להרוג בהתאם לנורמות של החברה וטוב ורע זה לא עניין קבוע אלא יחסי. יכול להיות אדם נחמד ונדיב שיהרוג כי הוא חושב כך בזמן מסוים וזה לא הופך אותו לאנטי סוציאלי כמו 'מאפיונר' או עבריין רגיל אשר נמצא מחוץ לחברה, הפושע שלנו הוא בעצם אדם רגיל. וזו תמה אמיצה מעוררת מחשבה ורעננה על אף כל הכאב ואי הנעימות. צריך לדעתי לצלול ולהבין את הרוע שמפריע לנו. למעשה הסרט הזכיר לי את החטא ועונשו במובן מסוים, ששם הגיבור למעשה סובל מזה שהוא מנותק מהחברה, כלומר יש מחיר לחטא.
יצא לי לא מזמן להתבונן בסרט של נטפליקס בשם 'Beasts of No Nation 2015 – חיות ללא עם'. הסרט מתאר בצורה יפה מאוד את תופעת הילדים-חיילים, תופעה הרווחת באפריקה. מדובר על ילדים הנחטפים על ידי ברוני מלחמה ומשולבים בצבאם. חלקם מצטרפים מפחד, חלק מרצון לנקום ברוצחי בני משפחתם וחלק על ידי כפיה.
בסיפור בסרט הזה, אגו, נער במדינה לא ברורה שמשפחתו נהרגת על ידי כוחות הצבא שביצעו הפיכה במדינה, מצטרף לצבא המורדים של ה-NDF, צבא ההגנה הילידי, native defense force. אגו נתפס על ידם ומתוך רצון לשרוד ביער ומתוך מטרה לנקום את רצח משפחתו ומפני חשש שאם לא יצטרף לצבא של הילדים הוא יחוסל. אגו מפתח קשר ידידות עם נער שתקן בשם סטרייקר. לא ברור מדוע הוא שותק. אולם יש רמזים שזה בגלל התעללות מינית שהוא עבר.
אגו, הגיבור הראשי בסרט. האם אגו מביע אני, כלומר אנו אמורים לחשוב כאילו אנו במשבצת שלו?
הסרט הזכיר לי את אוליבר טוויסט של צ'ארלס דיקנס. גם שם מדובר על דמות מבוגרת הלוקחת חסות על ילדים ולפעמים גם בכוח. ומשלבת אותם בארגון הפשע שלו ולבסוף ננטשת על ידי קהל חסידיה.
בסרט רואים כיצד מחזקים את מורל הילדים על ידי סמים, מין, טקסי דת פאגניים ועורמה פסיכולוגית בריאה. הילדים משוכנעים שכדורים לא יכולים לפגוע בהם לאחר טקס החניכה לצבא שהם עוברים. העניין גורם להם להיות לוחמים עזי נפש.
לוחמים עזי נפש או שטופי מוח?
כשצבא המורדים עומד לנצח. המורדים מודים לאו"ם על שסייע להם במאבק. האם הדבר מעיד על התפקיד הבעייתי שהאו"ם נוטל על עצמו באזורים האלו באפריקה, האם בשם השלום העולם מעודד מלחמה, מוות וחוסר יציבות במקומות הללו?
אגו והקומנדנט
הסרט מלא שאלות לגבי בגרות האדם, ממתי הוא אחראי למעשיו ומה מידת השפעתו על יכולת הבחירה שלו והאם כל הנערים בעולם בעצם נמצאים באותו המצב או שזה רק קבוצות מסוימות?
הוי אפריקה, אמא אפריקה, כולנו יצאנו מבטנך וכה רבות את סובלת. דעת הקהל בעולם מדברת על סוריה וישראל ומתעלמת מהבעיות של מולדתינו היבשת השחורה. האם זה קשור לגזענות, האם אולי בגלל אינטרסים כלכליים של תאגידים המנצלים את חולשתה של היבשת?
בעוד דעת הקהל העולמית תוקפת את ישראל על זאת שהיא מבצעת מעצר של מחבלים-קטינים. בסרט מציגים את מעצרם של הילדים-חיילים באוירה טובה. וזאת על אף שצבא של האו"ם עוצר אותם על ידי לחימה וברור שהוא הורג ילדים רבים במסגרת נסיונותיו לעצור את התופעה.
העניין מזכיר את תופעת 'הקאנטוניסטים'. בפרוסיה היה מחסור בחיילים וקבלני צבא היו חוטפים נערים לצבא ומגייסים אותם בכפיה. המילה קאנטון פירושה מחוז. וכל מחוז היה אמור לשלוח מס' חיילים לצבא. מדיניות זו של גיוס בכפיה או גיוס חובה הגיעה גם לרוסיה. בהתחלה החילו זאת על האוכלוסיה הכללית ובהמשך לשאר המיעוטים כדי לגרום להם לעבור רוסופיקיזציה. על הקהילה היהודית הטילו מכסה שוה, על כל הקהילה. אולם המיוחסים דאגו להשיג 'חאפערים' חטפנים ביידיש שיחטפו את בניהם של החלשים בקהילה. המכסה לא הייתה דווקא על ילדים. אולם הקהילות תמיד מצאו ילדים מסכנים לשלוח. כלומר, הצבא ביקש, הקהילה ביצעה וחטפה.
לפני מס' ימים קם ח"כ בשם מוזס, מהרשימה החרדית האשכנזית, והטיח ביש עתיד שהצעת החוק שלהם של חוק הגיוס היא כמו בימי הצאר ניקולאי שכל עיירה הייתה אמורה להביא מס כך וכך (האיש עילג). בעוד שהציבור הכללי חייב לשלוח את בניו לצבא, הציבור החרדי זוכה לפטור נרחב והוא רואה בזה גזירת גיוס כמו הקאנטוניסטים.
"אחד המנהיגים הרוחניים הבולטים ביותר במגזר החרדי, הרב אהרון לייב שטיינמן, תמך לפני כשני עשורים בגיוסם של השבאבניקים לנח"ל החרדי; זאת מתוך הבנה שהנערים הללו ישתקמו בצבא ולא ישוטטו ברחוב בבטלה או יסתבכו עם החוק כאשר הם ללא מסגרת. הצבא מצדו מעוניין בצעירים הללו, אשר מנצלים את החוק המעניק פטור משירות צבאי לתלמידי ישיבות. חלקם נרשמים באופן פיקטיבי בישיבה כלשהי וכך זוכים לפטור מגיוס.".
כלומר, ניתן להבין שיש עניין למנהיגי החרדים לשלוח אנשים מסוימים לצבא ולא בצורה שוויונית. וזה בדיוק כמו 'החאפערים' בזמן ניקולאי. ובימים ההם בזמן הזה. עסקני המגזר תוקפים את הצאר ובפועל מבצעים חוסר צדק. כמו כן, בשונה מהחברה החילונית ששם אין כל כך מתאם בין חינוך לבין דפוס הצבעה, החברה החרדית מגייסת את תלמידיה כמו הילדים-החיילים באפריקה ובשם הדת מחנכים אותם לפעול למען המפלגות החרדיות. ואם יהין בחור ישיבה במוסד ישיבתי ממושטר או בת סמינר להגיד שהצביע\ה למפלגה חילונית, קרוב לוודאי שהוא\היא יושלח\תושלח אל הרחוב. האם חלקים מן החברה החרדית היא במצב של חיילים-ילדים?!
אלוהים איתנו - מחשבותיו של שמרן עצמאי 