מעשה מילד חרדי בערב פסח בתקופת מלחמת חרבות ברזל

מעשיה שהתקבלה במערכת אושרה לפרסום:

אני מתגורר בשכונה מעורבת בעיר מעורבת שיש בה שכונות נפרדות ושכונות מעורבות. ולפעמים אני עובר בשכונה החרדית הסמוכה. ובפרט כשאני זקוק לתשמיש דתי – ובמקרה דנן ללכת למקווה ולהטביל את הכלי שלי לחג פסח במצוות הגברת בעלת הבית זוגתי.

צעדתי מעדנות בשכונה החרדית ואני רואה מעבר לגדר בית ספר ילד כבן שמונה בעל חזות חרדית מתחנן בקול לעזרה מחרדית שחלפה לידו.

מתברר שהוא חדר על ידי טיפוס לבית ספר שהיה סגור לרגל חג הפסח וכעת הוא טען שהוא זקוק לעזרה לצאת ולהגיע הביתה. והאשה לא ידעה מה לעשות, בפרט שהיה מסביבה טף שהייתה צריכה לדאוג להם.

אני עברתי ושמעתי חלק ממה שהילד הנזקק אמר ונידבתי את עצמי לעזרה כמו יהודי טוב. עיניי הביעו חשש שאקרא פדופיל והאשה שלא סייעה לו ושנמנעה מלשוחח עימדי אישרה לי בעיניה שאעזור לילד. ואני בכלל מיהרתי להטביל הכלי שעמדי במקווה כי העסקנים המנהלים את המקווה סוגרים אותו בדקות הקרובות, כי לא רוצים שמטבילי הכלים יראו את הנשים שהולכות להטביל את הכלי שמשתמש בו הדיוט או אדם גדול… או שהנשים מתביישות מכך שידעו שהן הולכות להזדקק בקרוב.

אמרתי לעצמי שיש עוד זמן ללכת ביום אחר למקווה, אבל כעת יש פה חרדי מסכן הזקוק לישועה. ועל כגון דא אולי נאמר – מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה – אפילו כעת בערב פסח…

הדרכתי את הילד המסכן היכן לטפס בצורה בטיחותית ולצאת לגדר הגבוהה של מתחם האשפה. וכעת הילד פחד לרדת. ועתה חששתי. האם עלי להסתכן ולאחוז בילד או שבכך אני מקריב את נפשי לכלא הישראלי באשמת פדופיליה.

הכרעתי כמו חייל המסתער על רימון להציל את חבריו שלמען עם ישראל אקריב עצמי. ובפרט שמא הילד יקפוץ ויפצע עצמו או חלילה גרוע מכך. ובכך אולי חסכתי צער גדול לילד ומשפחתו. וכן מנעתי בזבוז מיותר של משאבים למדינה. וכתוצאה מכך תרמתי לכל העם בישראל בזמן מלחמת חרבות ברזל.

ואז הילד ביקש שאקח אותו לביתו כי הוא לא זוכר איך מגיעים הביתה. למרות חששותיי פסקתי לעצמי שעדיף שאקח אותו לביתו. ואכן זה מוזר שהוא לא זוכר איך להגיע הביתה, אבל אולי מהפחד שהוא נתקע בבית ספר הוא מבולבל או שהוא תושב חדש בשכונה.

הודעתי לו שאני חייב לעבור דרך המקווה ולכן אאעכב אותו קמעה לדקה בדרך. הילד אמר בסדר. התחלתי ללכת מהר כדי שהילד שלא נראה שייך או קשור אלי יראה מנותק ומעט מרוחק ממני ולא מנוצל מינית על ידי חלילה.

הטבלתי את מה שהיה צריך להטביל ותוך כדי ההליכה הקצרה אני נוזף בילד שהוא לא אמור לסבך עצמו באופן כזה ולהסתמך על זרים – והרי ייתכן שאני אדם רע שרוצה לעשות לו דברים רעים. אז הוא אמר שהוא יודע – כי הוא למד על זה בחיידר והוא נזהר… העניין אגב מעיד עד כמה סדנאות מוגנות לא משהו…

ביקשתי ממנו את כתובתו. אמרתי שאני יודע בערך היכן זה ואקחהו לשם. שאלתי לשם משפחתו ואמר לי. בכל מקרה, עברנו ליד חנויות ברחוב בהמשך הדרך והילד החרדי הצדיק, הגאון והמתוק ביקש ממני כסף לאכול.

הוא סיפר לי שהוא לא אכל כל היום. שאלתי: "מה כן אכלת הבוקר?". אז הוא ענה: "שוקולד". חשבתי לעצמי שאולי הופקר על ידי הוריו ונתנו לו לאכול שוקולד שאריות מחג הפורים ולא דאגו לו לארוחה מזינה בלחץ של ערב פסח.

אמרתי לילד שאין עלי כסף – אז הילד התחיל להסביר לי שאפשר גם לשלם באשראי – הסברתי לו שהארנק לא עלי. ואז נזכרתי שיש לי בכיס לפעמים כמה מטבעות שאני שומר לעת צרה. ואכן היה לי כמה מטבעות. הבאתי לו את הכסף ושאלתי אם לחכות לו או לא.

הילד לקח הכסף ואמר שהוא כבר זוכר הדרך ואץ לו במרוצה. הילד נעלם ואני החלטתי להשאר על עומדי ולחשוב. חשבתי שהילד ירכוש לעצמו פיצה בפיצריה או מאפה במאפייה – אבל לא. הילד שב תיכף עם שוקו בשקית וחפיסת שוקולד. הילד המשיך לרוץ במהירות לכיוון ביתו. חלף על פני ולא התייחס אלי כלל. ובכך הרווחתי מעשיה.

וכעת תהיתי לעצמי האם זו טעות לעזור לקטין צעיר עם כסף ובכך להרגיל אותו לסמוך על אנשים זרים שעלולים לפגוע בו?

או שהילד מסכן ואכן באמת רעב ומופקר אולי, ולכן יש עניין לעזור לו ובנוסף, בסופו של דבר רוב הפוגעים מכירים את הילד ומוכרים למשפחתו ולא זרים מוחלטים כמוני ולכן לכאורה זה בסדר.

אולם עדיין חשתי לא נעים שמא אואשם בהטרדה מינית או גרוע מכך – ברם אלוקים גדול, מזל שהילד חרדי וחרדים הרי פחות מתלוננים על פגיעות מיניות…

ומה שמשעשע שהילד למעשה בפועל ניצל אותי ממונית.