פנאטיות חברתית-דתית בקרב החברה החרדית-מודרנית

לאחרונה פגשתי אקטיביסט מהמגזר החרדי והוא סיפר לי מעשיה וחשבתי שכדאי להעביר זאת לתועלת כלל הקוראים.

"בשיעור שהייתי שם היום עסקנו בתפילה.

מה מטרת התפילה?

ועלתה שאלה בנוגע לרבקה אמנו (אשתו של יצחק אבינו ביתו של לבן בן נחור אחי אברהם) – הרי לרש"י (פרשן תנ"כי מימי הביניים) היא לא רוצה יותר להתפלל על ההיריון שלה – ויוצא מכאן תובנה שאדם יכול להתפלל לאל ולקבל משהו רע לאחר התפילה. כלומר, לה היה היריון עם תאומים ולפי המדרש בן אחד רצה לצאת כשעברה ליד בית עבודה זרה (מבנה דתי פאגני) ובן אחר רצה לצאת כשעברה ליד בית מדרש (מקום שלמדו מוסר עברי-ישראלי-יהודי והאמינו בדת האל היחיד של נח ואברהם). היא לא ידעה שיש לה תאומים וחשבה שיש לה בן מבולבל – לפיכך היא הלכה לדרוש את אלוקים – ותהתה למה זה אנוכי – ורש"י פירש למה להתפלל על ההיריון כשיש לה בן רשע. לאחר הדרישה, שם נאמר לה שיש לה שני בנים שיהפכו לשני עמים – אחד צדיק ואחד רשע.

ונשאלת השאלה האם האל יכול להיענות לרעה לתפילת האדם – ואם כן אולי להתפלל זה סיכון? אז אולי אין עניין מבחינה דתית להכביר בתפילה שהרי זה סיכון שיהיה יותר גרוע.

אני רציתי להגיד שהתפילה לא משנה כלום – אלא מעשה בשבילנו. עניין הנועד לחבר אותנו להשם ולדת. הדת צריכה קשר אישי עם האדם גם כשיש אקסיומה רמב"מית שהאל יודע הכל וקובע הכל מראש, ולכן הוא לא צריך התפילות שלנו והן לא משפיעות.

והדרשן רצה להגיד בשם ר"ח מוולוזין (ראש ישיבה ליטאי שנחשב למייסד הישיבה המודרנית ושרוחו שורה בעולם הישיבות החרדי) שצריך להתפלל שה' לא יצטער בצער שלנו – ובתוך כך יש בונוס וה' עוזר לנו. לפיכך יוצא שרבקה דיברה על כך שהיא לא צריכה להמשיך להתפלל שהרי יש לה בן (עשו) אשר הולך לצער האל. ואם כן למה זה אנוכי.

בקיצור אני טענתי שהתפילה היא בשביל לחבר אותנו לאל וכדומה. הבאתי רמב"ם בנושא וטענתי שזה בדרך הרמב"ם שלא מאמין במלאכים כמציאות מוחשית ולא בשדים וכישופים.

והנה הרמב"ם: "לפי שהיא (המצווה להתפלל) פעולה שבה מתבססת ההשקפה האמיתית, והיא שהוא יתעלה משיג מצבינו ובידו להטיבם אם נהיה נשמעים, ולהפסידם אם מרינו, ולא נהיה בדעה שזה מקרה ודבר שאירע" , מורה נבוכים חלק ג פרק לו.

ובדומה לכך כתב הרב יוסף דב סולובייצ'יק שהתפילה מותרת מכיוון שהיא הכרחית מבחינה נפשית לאדם. האדם לא יכול להחזיק מעמד בלי לפרוק את רגשותיו באמצעות התפילה אל בורא העולם.

הדרשן רצה לחזק את דבריו שכתוב שאנו צריכים להצטער בצער השכינה – אני טענתי שזה לא כפשוטו ולא שלאל כזה אכפת לו בצורה אנושית כמונו – ולכן לדעתי העניה זו לא מטרת התפילה.

בקיצור – הדרשן טען שאם כתוב בגמרא שהקב"ה מצטער זה ברור שאנו צריכים לקבל את דברי הגמרא ולהאמין שזה נכון – וגם אם זה משל – זה נכתב בצורה כזו בכוונה וכך אנו צריכים לקבל.

אני אמרתי שזה נאמר לנו להבין איך שאנו רוצים בהתאם להיגיון שלנו.

הדרשן המשמש גם כרב טען שחסר לי באמונת חכמים – ואחד השומעים אמר לו או לכולנו שאני כמו רפורמי שאני מחליט לבד למה להאמין ולמה לא. וכן שאין מעלי היררכיה. אז אמרתי לו שתוספות אומר שהשתנו הטבעים ולכן אין היום הרבה דברים שפעם היה כמו שההיררכיה קבעה- האם תוספות רפורמי?

החזרתי את הנושא לרמב"ם – ואז אותו שומע טען שאני גם לא מאמין בזוהר – וכך עשה בי פיגוע השקפתי דתי – נמנעתי במשך שנים לא להגיע לפרובוקציה בנושא במשך העשור האחרון שלנו. משום מה בחברה החרדית האמונה היא שרבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו כתבו את הזוהר ומי שלא מקבל זאת נחשב בעייתי. לפיכך גזרתי על עצמי שתיקה.

כמובן שאני טענתי שאני מאמין גדול בזוהר – אבל אין על זה מסורת.

הרב גם רצה להביא ראיה מכך שכתוב שתפילת ציבור נשמעת תמיד – הרי הקב"ה תמיד שומע – בהכרח שהיא נענית.

אני טענתי שהכוונה שהיא נשמעת אם יש חוטאים בקהל וכדומה – כלומר החוטא גם יכול להתפלל.

ומה שמעניין הוא שאותו חבר הוא לא חרדי שנראה פנאט שחור לבן עם זקן, אלא איזה חרדי בעל חולצה כחולה והמקפיד על מותגים ככתוב דאשתמש בתגא חלף המקפיד לשים בושם מספר פעמים ביום שבטוח שהוא החרדי המודרני הכי נורמלי בעולם. והוא חש צורך דחוף להגיד שאני רפורמי .

שאלתי אותו מה זה רפורמי והוא כמובן לא ידע… הוא טען שזה מי שלא מאמין שיש מעליו תלמידי חכמים – ולכן הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה.

דרשן השיעור הוא חבר שלי והוא לא התייחס לטענות יותר מידי ואפילו הגן עלי. אז כאן החבר החרדק נזכר להוכיח לדרשן שבהכרח שאני רפורמי – "כי גדעון לא מאמין בזוהר" , כך הוא אמר לי. אני כמובן לא נבהלתי על אף שתמיד נזהרתי לא לעורר פרובוקציה מיותרת בנושא הזה עם הדרשן. אמרתי בתגובה שאכן אין מסורת לזוהר. ברם ברור שאני מאמין בזוהר – אבל לא כתנא, אלא כראשון מתקופת הראשונים. הדרשן גם טען שברור שרשב"י לא כתב את זוהר, אלא מבית מדרשו. בעצם החרדי המודרני יותר קתולי מהדרשן.

והכל החל כשאמרתי בדיון שמטרת התפילה היא לחבר אותנו לאל ולכאורה כך ברמב"ם. ולא להתפלל שלקב"ה לא יהיה צער כי אנחנו מצטערים ולא כי אנו כך מפעילים את השם שיתן לנו מה שאנו רוצים – שזה לא ברור מדוע צריך לקשר זאת לרפורמה.

למעשה העניין לדעתי מראה שיש עניין לחבר'ה שהם קצת מודרנים לתקוף אנשים בשם הדת. יש אנשים שחושבים שהם חוטאים גדולים ואז הם מגיעים לעסקה עם הקב"ה – תן לי להיות חופשי בדרכי ואני אדאג לך במה שחשוב לדעתי – כגון האמונה הנכונה ברבנים ובזוהר. בפועל אותו מאמין בעל דפוס זה מרוויח חירות ומאידך מצהיר הצהרות שלא אכפת לו להצהיר. יתר מכך, אותם מודרנים מדומים בעצם בעלי ברית של הקיצונים שבקיצונים בחברה החרדית – במקום להיות חרדים מתונים בדרך האמצע.

עד כאן הסיפור. בסיפור רואים שיש מפגש של חרדים עובדים המתלבשים אפילו צבעוני. אולם התרבות של החרדי לא השתנתה לחשיבה מודרנית – אלא פשוט הוא רוצה נהנתנות – רווחה חומרית. בשכל הוא אפילו נהיה פרימיטיבי יותר, כי הוא לא מונח בעולם החשיבה הדתית-תטרנית והגישה שלו היא להצהיר חומרות ובפועל לעשותמה שבא לו. ובכל הוא מקדם ספירלת סחרור של חומרות והמצב אולי נהייה יותר גרוע. העניין לדעתי מראה שלא מן החרדים המודרניים של היום תבוא הישועה לחברה החרדית. הם לא עשויים מחומר גלם יציב ביל ראש פתוח. אלא הם פעם מודרנים מבחינת חטאים והנאות ופעם מקצינים כדי שאלוהים לא ישרוף אותם בגהנום וכגון דא.

ובדומה לדברי הסיפור רואים בוידאו למעלה נשים חרדיות מרקדות כשחלק לא שומר נגיעה ומחזיק ידיים עם גבר בקהל לפני ערבי עם גלימה בדובאי לשירת השיר מי שמאמין לא מפחד. העניין גלוי וידוע שמנוגד לנורמות הדתיות החרדיות. ברם יש להן שיר אמונה ברקע ולצליליו הן רוקדות. הן חרדיות שהבעלים שלהן אברכים ולכן מכונות בלעג נשות האברכים.

---

מעניין אותי מה עמדתכם בנוגע לתפילה?

ואיך אתם מתמודדים עם אאוטינג מול ציבור קטן (נניח מישהו מאשים אתכם שאתם קפיטליסטים ואתם מגיעים מחברה סוציאליסטית ובדומה לכך אם מישהו מוציא אתכם מהארון ועוד ועוד)?

סוכתו של יונה הנביא – מעלילות מפטיר יונה בבית הכנסת

חברים יקרים ביום הכיפורים חשבתי על שאלה מרתקת. אולם לפני כן אספר על מקרה מופלא שקרה עמדי. אני וחבר יקר המתגורר במרכז, ידיד משכיל בעל הבנה בתחומי השפה המסורת ועוד, נוהגים להתדיין בינינו על סוגיות שונות. וחשבתי שאשאל אותו שאלה בנושא שראיתי במחזור של יום כיפור בבית כנסת. ברם, שכחתי מה רציתי לשאול אותו. ועדיין פניתי אליו כי זו הייתה בעיני שליחות אלוהית לפנות אליו ולדבר עימו שהרי לא סתם חשבתי עליו בעת התפילה ביום הקדוש ביותר ליהדות – אולי זה אומר שהגיע הזמן לתקשר עימו.

אמרתי לו שאני פונה אליו כי הייתה לי שאלה לשאול אותו ועל אף ששכחתי אני עדיין פונה אליו כי כך הועיד הגורל שנדבר. סיפרתי לו היכן הייתי והתעניינתי בו היכן הוא היה ומה עשה בצום כיפור.

ואז החבר אמר לי שגם לו הייתה שאלה. ומתברר שגם לי הייתה אותה שאלה אולם פתרתי אותה ורציתי לדון עימו על כך לאחר שאסיים לכתוב זאת פה – והנה הוא הקדים אותי. חבר טוב, חברותא טלפתית. ועל השאלה אכתוב פה להלן.

והנה השאלה בקצרה ואחר כך בארוכה. כתוב שיונה הנביא הקים סוכה לצל. ואז האל הביא לו קיקיון, ויום אחר כך האל הביא תולעת שגרמה לקיקיון להפסיק לעשות לו צל – הנה לינק למי שתוהה ורוצה להבין איך קיקיון נעלם כה מהר. וכתוצאה מכך יונה הנביא סובל מאוד מהשמש ורוצה למות.

ונשאלת השאלה, מדוע הוא כל כך סובל הרי הוא הקים סוכה לצל? ואם היה גל חום פתאומי גם קיקיון לא היה עוזר לו שהרי חם גם תחת הקיקיון, אם כך משהו כאן לכאורה לא מסתדר.

חשבתי על כך במקביל לחברי ברם לי היה כמה הסברים התומכים במסורת ולחבר היה הסבר שנעשתה שם עריכה לא ברורה ולא אמינה.

עד כאן בקצרה וכעת אאריך והנה הטקסט

 ה וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן הָעִיר וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בָּעִיר. ו וַיְמַן יְהוָה אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה. ז וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ. ח וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי.

רואים שיונה הנביא בונה לעצמו סוכה לצל והוא יושב תחתיה בצל. בהמשך האל מארגן לו קיקיון ואז הקיקיון קמל. בעקבות כך אין לו צל וכעת הוא שואל את נפשו למות.

ונשאלת השאלה מדוע לא היה לו צל הרי הוא בנה לעצמו סוכה. ואני חשבתי על העניין בבית הכנסת בזמן תפילת המנחה. וחשבתי על כמה תשובות:

א. יונה הנביא בנה סוכה לצל מהדפנות ולא מהרקיע. וכך הקיקיון סייע לו כגג.

ב. עוד אפשרות שהוא עשה צל שעוזר למזג אוויר קריר ולא למזג אוויר חמים. הקיקיון סייע לו לסבול את חום השמש וכשהקיקיון נעלם הוא סבל – וזה ההסבר לרוח קדים חרישית, אולי חום מעיק ללא רוח המאווררת את האדם.

ג. הוא בנה סוכה לצל ובמקביל האל זימן לו קיקיון לצל לראשו וכתוצאה מכך הוא זנח את שימת סכך הסוכה כי סמך על הקיקיון.

ד. הוא בנה סוכה לצל ולא לצל מלא, מה שאומר שהוא התרגל לסוכה ללא קרני שמש כמעט או שהקיקיון תפקד לו כשכבה נוספת של סכך. ואז היה לו יותר יותר קריר, ואחרי שהקיקיון הלך הוא סבל כי הוא התרגל למצב הזה.

הסיפור עם הקיקיון מלמד אותנו לחשוב על כך שהאדם הוא כה פגיע כמו קיקיון – הוא רק נעלם והאדם רוצה למות. זה אומר שלכן כדאי להתעורר ולהבין שצריך לשוב אל האל המגן.

כמו כן אפשר להגיד שהאדם לא יכול לסמוך על התשובה שלו ולהגיד, הנה עשיתי, מגיע לי כי הקרבתי ועבדתי קשה, אלא על האל בלבד, כגון יונה שבנה סוכה וזה לא היה מספיק.

בנוסף זה מראה לנו את אופי האדם, האדם חלש יותר ממה שחושב ויכול לרצות למות בקלות על אף שזה רק חום.

הסברים אלו מראים ליונה הנביא שרצה לראות מה יקרה עם נינווה – שיבין שלא רק שהאל דואג לברואיו וקשור אליהם, אלא גם שהכל יכול להשתנות. כלומר האל נותן צ'אנס אבל אל לו ליונה הנביא לחשוש שיוקע כנביא שקר או לא להבין מדוע האל מרחם על נינווה כשהם עשו תשובה שאינה מספקת.

ובברכת שנה טובה וחורף בריא לקוראים היקרים.

נ.ב. לסיום, אעיר הערב בנוגע לנושא אחר שכתבתי עליו בעבר. בשעתו כתבתי על עקידת יצחק ששם אברהם אבינו לכאורה ביצע שביתה איטלקית. כדרך להמנע ולהתחכם לעשות המקסימום – סוג של התמקחות עם האל. כמו שאברהם עושה בסדום ומשה מבצע אחרי חטא העגל. אז כאן רואים שיונה הנביא מנסה לברוח מדבר האל והאל לא כועס עליו. וזה מצחיק (והנה רעיון ששמעתי מחבר אחר שאיתו שוחחתי על הסיפור), הים מציית להקב"ה, הדגים מצייתים, העיר נינווה צמה כולל הבהמות, רוח הקדים, הקיקיון והתולעת – אבל נביא ה' הוא זה שבורח או לא אוהב את דבר ה'. הנביא יונה לא נענש על זה. ואולי זה גם מסר לכך שלפעמים הצדיק צריך ללכת בדרך שלו ולא בדרך הסלולה והפשוטה.

שירו לה שיר חדש

משום מקום ידוע נזכרתי במזמור צ"ו מתהילים – מִזְמוֹר, שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ.

וחשבתי לעצמי למה הוא חדש, וכי יש שיר שהוא אינו חדש?! למה צריך לשיר שיר חדש? זה אומר שיש שירים עתיקים ויש שירים חדשים וכעת צריך לשיר שיר חדש? האם היו כמה סוגי שירים, שירים עתיקים שנהגו לזמר דווקא אותם וכעת תהילים החליט להגיד שצריך שיר חדש? האם צריך לשיר שיר ישן כאילו הוא חדש? שלחתי הלבטים הללו לחבר חכם. וצירפתי לו עיבוד מחודש שלי למזמור צ"ו.

מִזְמוֹר שִׁירוּ לַה שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂתה הוֹשִׁיעָה לּה יְמִינה וּזְרוֹעַ קָדְשׁה:
הוֹדִיעַה יְשׁוּעָתה לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּתה צִדְקָתה:
זָכַרה חַסְדּה וֶאֱמוּנָתה לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ:
הָרִיעוּ לַה כָּל הָאָרֶץ פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ:
זַמְּרוּ לַה בְּכִנּוֹר בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה:
בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמּלכה:
יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:
נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ:
לִפְנֵיה כִּי בָאה לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ תשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים:

המשוב שקיבלתי

• אכן תהלים כולל גם שירים ישנים, או קדומים במידת מה לזמן ליקוט המזמורים. הרי יש שם מזמור לאסף; למנצח לבני קורח; לבני ידותון; ועוד. אז כנראה השיר החדש הוא שיר שנכתב בזמן הליקוט ועריכת הספר
• החידוש שלך ללשון נקבה הוא מצוין וניתן ואף כדאי לעשותו לעוד כמה קטעים קדומים.

התפתחות השלטון בעם ישראל – פרשת יתרו

יצא לי לדבר עם חבר על יתרו והתפתחות השלטון בעם ישראל לפי המקרא. לאחר השיחה פתחתי תנ"ך ועיינתי בטקסט וחשבתי לחלוק עם קהל הקוראים היקר את תובנותי.

אני מצטט הפסוקים שמות יח יג-כז הקשורים לדברי ומעיר בין קטע לקטע וכן הנני מדגיש כדי להקל על הקריאה ולהאיר קטעים חשובים בטקסט. מה שעניין אותי זה הסיפור של ביקור יתרו שמביא את ביתו ונכדיו ובהמשך מבקר את התנהלותו של משה.

ואם כך נשאלת השאלה: האם משה לא היה מודע לבעיית המשילות שלו? ועל כך בהמשך הדברים.

יג וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב. יד וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב. טו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. טז כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו.

בקטע הזה רואים שיתרו נוזף במשה על התנהלותו הבעייתית שבו העם ניצב עליו כשהוא מטפל בהם לבד. והבעיה היא, לכאורה:

1. שזה מעייף את העם ומשה.
2. לא יעיל מבחינת הטיפול בצורכי העם והשלטון.
3. הופך את משה אחראי לבעיות של העם כשהוא טועה או מכריע באופן שלא מוצא חן בעיני מישהו וכן משה ונתפס אחראי לעם בבעיותיו היומיומיות ויכול להיות שלא ניתן לשפר העניין בכלל ובכך מעמדו נפגע.
4. ויש בעניין חוסר בידול מהעם ובכך משה נתפס כאדם עממי פשוט פחות נשגב שלא ראוי למשול ואז פחות יצייתו לסמכותו.

יז וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. יח נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. יט עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים. כ וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. כא וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. כב וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ. כג אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.

יתרו אומר למשה שהוא לא יכול לשרוד לבד, שהרי מה זה הוא לא יכול "לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ", הוא הרי עושה כעת מה שהוא יכול. בהכרח שהעניין יוביל באיזשהו שלב למרד ולכן הוא לא יכול. אז יתרו מציע לפתח מנגנון של תומכי שלטון שיתעסקו בדברים הקטנים ובכך ישאו עם משה את השלטון. ברם הם גם האנשים שאחראים בפני העם על הדברים הקטנים והתדירים ונתפסים כקטנים. בעוד שמי שעוסק בדברים הנדירים החשובים הגדולים, נתפס כגדול ומורם מעם.

מעבר לכך יתרו גם מדגיש שצריך להשיג לעניין לגיטימציה מהאל, כנראה, כדי שהעם יקבל את הסתלקותו של משה מחייהם ביום יום ואת זה שהוא משית עליהם מנגנון שליטה מפותח משרי עשרות לשרי אלפים. ובעוד כששלט לבד, כביכול, הוא לא היה יכול לפקח באלפי עיניים, אבל כעת יש לו אלפי עיני-שופט-דיקטטור הבאים במגע עם העם ויכולים לעדכן אותו על העם כשצריך. והעניין משתלב שאיש חיל הוא חומר גלם צבאי, חזק אמיץ המקבל תפקיד הדומה למסגרת ארגונית צבאית.

כד וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר. כה וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. כו וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם.

משה לא היה טיפש והיה בעל חינוך אצולתי ואולי נסיכי שהרי גדל אצל בתיה בת פרעה. אולם הוא לא היה יכול להציע העניין שהרי אז:

• הוא יתפס כאחד שבורח מעבודה קשה, מנסה להשתלט על העם וכדומה.
• הוא גם לא יכול לשנות לפני שהוא "מנסה" לעבוד לבד ובכך העם שם לב שהוא מותש ואין לו חיים ויש תור ובאלגן וכך יש לגיטמציה לבצע שינוי וזה לא שהוא בורח מאחריות או סולד מהעם ולא ניסה, הוא ניסה אבל זה לא עבד…
• בנוסף הוא לא היה יכול לאפשר לעם להציע זאת כי אז הוא נכנע לעם ואז העם לא יפסיק אולי לנסות להביע את דעתו ואז העניין יכול לפגוע במשילות.
• וכן אולי שהעם לא היה יכול להציע זאת כי הוא עדיין היה ב'אורות' וחסר ביקורת נגד משה כי זיכרונם מיציאת מצרים שהושיעה אותם היה עדיין טרי.
• וכמו כן אפשר להגיד שהם פשוט פחדו ממשה ולכן לא העזו להגיד לו ביקורת.

אולם יתרו הוא משפחה עם משה שהרי משה אבי נכדיו, הוא לא היה ביציאת מצרים, הוא אציל ולא חלק מהעם ובעל מעמד דיפלומטי מדייני המקנה לו הגנה שהרי היה הכהן של מדיין וזה שאירח את משה כשברח על נפשו מפני פרעה.

כז וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ.

ניתן להגיד שמשה חיכה שזר מתאים יציע הפיתרון ואז הוא גירש אותו כדי שהעם יפחד מלהעביר ביקורת וכעת מובן מדוע הוא שלח אותו.

Moses takes his leave of Jethro by Jan Victors

לסיכום, כעת מובן מדוע משה השתהה ופעל באופן אישי עם העם וחיכה ליתרו שיבוא, אולי הוא אפילו קרא לו שיביא את ציפורה והילדים. ולאחר שיתרו העביר ביקורת בונה, משה "מקבל" את עצתו אבל משלחו ממחנה עם ישראל בצורה עדינה כדי למנוע בעיות וכעת הוא יכול להתנתק לו מהעם ולזכות במעמד של מנהיג עליון. התורה מבינה שזה חשוב ולא מנסה להצניע זאת. אין ברירה העם צריך מישהו מנותק ממנו כדי שהוא יוכל לציית לו. התורה בעצם מלמדת אותנו כיצד להעביר תהליך פוליטי לטובת העם ויתקבל בצורה מוחצת בעם.

אני יודע שניתן להגיד שמשה לא חשב על הצעת יתרו ושניהול ארגוני לא היה חזק אצלו. אולם העניין נשמע לי מופרך, הוא לא אדם פשוט הוא היה חלק מהמעמד השליט במצרים עד שערק. לכן אני משער שהוא חיכה לשעת הכושר המתאימה.

בונוס – השוואה עם גרסת ספר דברים פרק א

חבר דתי הלומד תלמוד ביקש ממני להתייחס ברשומה לגרסת ספר דברים שיש השואלים מדוע היא שונה מהגרסה שלנו. לפיכך החלטתי להוסיף הטקסט מדברים ועל כך להלן:

יב אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם. יג הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. יד וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. טו וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם. טז וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. יז לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו.

• רואים שכאן לכאורה העם רואה את משה כורע תחת העומס. משה לא מזכיר את יתרו בכלל. האם זה שקר?! ניתן להגיד שזה רעיון של משה והוא פשוט חיכה שמישהו מתאים יכין את העם לשינוי הזה כמו שנכתב למעלה.
• כאן משה מוצג כדמוקרט יותר מבספר שמות בזאת שמבקש מהעם לבחור את האנשים המתאימים עניין שנתפס כדמוקרטי יותר.
• משה מבקש אנשים חכמים נבונים וידועים ולא אנשי חיל יראי אלוהים אנשי אמת שונאי בצע – זה משתלב עם הדגש התדמיתי של משה שהוא צריך חכם ונבון וידוע ולאו דווקא מישהו אמיץ-איש-חיל ירא אלוהים איש אמת שונא בצע. פשוט כי הדגש הוא על המוצלחות של האדם ולא על חוסר האומץ שלו ויושרו, וצריך להראות לעם את המוצלחות של האנשים לפי מה שהוא מכיר ככתוב חכמים נבונים וידועים, מי שלא ידוע לא התמנה, כביכול.
• וגם כאן משה מדגיש קושי הדבר ולא גודל. עניין שנתפס כהסבר מדוע הוא מטפל בעניינים החשובים, לא בגלל כבוד, אלא בגלל הקושי והוא המומחה.

כך או כך, אני לא רואה צורך להשוואות עם גרסאות במקרא שניתן להגיד עליהם שהם קיצורים ובעצם שולחים אותנו למקור או לעשות השוואות עם היבטים שונים, אלא אם כן יש סתירה מפורשת.

אשת חיל – שיר הלל לאשה היהודייה, האמנם?

אשת חיל מוגדר כשיר הלל לאשה ולא ברור מדוע. אני הייתי אומר שזהו שיר אנטי האשה המצויה.

לא מזמן שהיתי אצל מישהו בשבת, האיש שר בליל השבת את פרק מספר משלי, פרק ל"א, פסוקים י-לא, וכל הקהל הצטרף אליו לשירה יפה בציבור. (יש מנהג של דתיים לשיר את זה לפני הקידוש) בהקדם עיינתי בויקיפדיה ושם נכתב שזהו שיר הלל לאשה. והנה אביא לפה הטקסט עם מעט הערות שלי כדי שתוכלי להבין את גישתי לשיר.

אֵשֶׁת-חַיִל, מִי יִמְצָא (אין נשות חיל חוץ ממך); וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ. בָּטַח בָּהּ, לֵב בַּעְלָהּ; (רוב הבעלים לא בוטחים) וְשָׁלָל, לֹא יֶחְסָר. גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע, כֹּל, יְמֵי חַיֶּיהָ (רובן גומלות רע). דָּרְשָׁה, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים; וַתַּעַשׂ, בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ. (רובן לא עושות(. הָיְתָה, כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר; מִמֶּרְחָק, תָּבִיא לַחְמָהּ. וַתָּקָם, בְּעוֹד לַיְלָה, וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ; וְחֹק, לְנַעֲרֹתֶיהָ. זָמְמָה שָׂדֶה, וַתִּקָּחֵהוּ; מִפְּרִי כַפֶּיהָ, נטע (נָטְעָה) כָּרֶם. (רובן לא) חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ; וַתְּאַמֵּץ, זְרוֹעֹתֶיהָ (…). טָעֲמָה, כִּי טוֹב סַחְרָהּ; לֹא יִכְבֶּה בליל (בַלַּיְלָה) נֵרָהּ. (…(. יָדֶיהָ, שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר; וְכַפֶּיהָ, תָּמְכוּ פָלֶךְ. כַּפָּהּ, פָּרְשָׂה לֶעָנִי; וְיָדֶיהָ, שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן. לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג: כִּי כָל בֵּיתָהּ, לָבֻשׁ שָׁנִים. מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ; שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ. (רובן לא) נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ; בְּשִׁבְתּוֹ, עִם זִקְנֵי אָרֶץ. (רובם לא(. סָדִין עָשְׂתָה, וַתִּמְכֹּר; וַחֲגוֹר, נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי. עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ; וַתִּשְׂחַק, לְיוֹם אַחֲרוֹן. פִּיהָ, פָּתְחָה בְחָכְמָה; וְתוֹרַת חֶסֶד, עַל-לְשׁוֹנָהּ. (רובן טפשות ורעות(. צוֹפִיָּה, הילכות (הֲלִיכוֹת) בֵּיתָהּ; וְלֶחֶם עַצְלוּת, לֹא תֹאכֵל. (רובן לא רואות העתיד ועצלות(. קָמוּ בָנֶיהָ, וַיְאַשְּׁרוּהָ; בַּעְלָהּ, וַיְהַלְלָהּ.(רובן לא מהוללות על ידי בניהן ובעליהן(. רַבּוֹת בָּנוֹת, עָשׂוּ חָיִל; וְאַתְּ, עָלִית עַל-כֻּלָּנָה. (את בסדר וטובה גם מהטובות ביותר(. שֶׁקֶר הַחֵן, וְהֶבֶל הַיֹּפִי: אִשָּׁה יִרְאַת-ה', הִיא תִתְהַלָּל. תְּנוּ-לָהּ, מִפְּרִי יָדֶיהָ; וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. (אחרי מה שהאמה העבריה עשתה, מגיע לה לפעמים בונוס, אשה המצייתת לגבר נחשבת יראת שמים ויכולה להתהלל(.

לסיכום, משמע שהאשה הרגילה היא לא טובה ורק אשה אחת מני רבות היא בסדר. בכל מקרה, טוב ורע זה עניין יחסי, ובד"כ הטוב הוא הוא המיעוט, אולם השאלה הנשאלת היא, מדוע האשה לא טובה? בטקסט שלנו אנו רואים שהיא עצלה, טפשה לא מתפקדת ולא נאמנה.

בדורות עברו היה עניין לחנך את האשה לצייתנות גבוהה לגבר ודאגו להשתמש בשיר זה. והיום למרבה האבסורד, העניין נתפס כמחמאה לנשים. ואני שואל את עצמי כמה טיפש הציבור יכול להיות?! הגיע הזמן לחבר שיר כזה על רוב בני האדם ולא רק על נשים.

שמשון

אחד השופטים המעניינים ששפטו את עם ישראל בראשית ההיסטוריה שלו, הוא שמשון, ומסיבות מסוימות החלטתי לקרוא עליו. ונחה עלי רוח יי והצלחתי לרשום ניתוח של האיש המיוחד. ומי שלא מכיר את שמשון במקורות, מוזמן לקרוא את פרקים י"ג – י"ו ולמי שחושב שזו עברית עתיקה וקשה והנה לינק עם ביאור המתחיל ישר בפרק י"ג.

ייחודיותו של שמשון – אני קראתי על שמשון בשופטים וזה ממש נפלא. ראיתי זאת מגישה ביקורתית והנני רואה שהבן אדם עושה 'מה שבא לו'. כל מה שהוא עושה זה לא בשם בני ישראל, אלא בשמו הוא. זו שיטה מתוחכמת מאוד. כך הוא יכול לחסל פלישתים כאוות נפשו וכן עם ישראל לא נענש מפעולת התגמול שלהם.

הרתעה – שמשון לא נהיה חבר של הפלשתים לאחר שהם עשו לו עוול, אלא הוא מרתיע אותם על ידי נקמה. ולכאורה הוא שופט את ישראל בשלווה 20 שנה ורק לאחר שחדר לשטחם של הפלשתים שוב אז הם ניסו למוצאו.

היבריס ונמסיס – אך גם אדם כמוהו לא רצה לסבול מבדידות. בתחילה הוא הולך לאשה שאתה הוא מתחתן והיא בוגדת באמונו, ברם עליה לא נאמר ששמשון אהב אותה, אלא שהיא ישרה בעיניו (סטרייטית?). בהמשך הוא הלך לזונה בעיר עזה. אך בסופו של דבר הוא התאהב באשה בשם דלילה, משום מה, הוא הרגיש את הצורך לספר לדלילה מה שעל ליבו. (אגב, יש פירושים שונים איך היא הוציאה ממנו את המידע…) וכששמשון האינדיבידואל הקיצוני הוציא את המידע הגורלי מקרבו החוצה, נלקחו ממנו לבסוף כוחו ועיניו. הוא נהפך לתלותי והיה צריך אנשים שיוליכוהו ממקום למקום. חולשתו הייתה שהלך אחר עיניו. ואכן הפלשתים ניקרו ולקחו לו את עיניו ומני אז הוא רואה את הכול אותו הדבר. כלומר, האישה בתרבות מיוצגת על ידי היופי ('לכאורה'), יופי הניתן להתבוננות. הוא נמשך אחר הנשים 'בעיניו', ולבסוף כל הנשים נהיו לו אותו הדבר והוא אינו יכול לצפות בהן ולראות את יופיין על פי תחושתו. ניתן להגיד שזה מסביר את הנפילה שלו שוב ושוב עם דלילה ומדוע הוא מאס בחייו. [אזכיר למי ששכח, דלילה שאלתו לסוד כוחו ובחנה אותו ואמרה לו שהוא לא מספיק אוהב אותה ולכן הוא שיקר לה מספר פעמים. אנשים מתוחכמים שיכולים להשיג הכול מאבדים עניין בחיים.]

העניין דומה לנחש הקדמוני שקולל שהכול יהיה אצלו בטעם עפר. האם הוא קולל או שאולי כך תנאי החיים של הערמומי בתור מציאות מתבקשת ולא הרתעה או גמול על מעשה רע? הנחש הרי היה ערום\חכם מכל חיית השדה ומרוב חוכמתו הוא לא ראה משמעות לחיים ובכך הכול משול לו לעפר וחסר משמעות ותוחלת. בסופו של דבר, שמשון ששאף לפשטות ולכנות והיה מעוניין באישה פשוטה כדלילה פעל כיחידאי מתוחכם מידי ואיבד המשמעות לחייו וזו מפלתו של הערמומי.

מהות האהבה – בשונה מאלו שאמרו שהאהבה עיוורת ואינה מבחינה בין מושאיה ואינה תמיד מתממשת, אצל שמשון בספר שופטים כתוב שהאהבה מעוורת. אך גם יותר מזה, כמו טרגדיה טובה, כאן הגיבור מתאבד ומת, כך שהאהבה גם הורגת. ועל כן האהבה מרה מן המוות, היא גם מעוורת וגם מחסלת. ככתוב במשלי: "על כי- רבים חללים הפילה ועצמים כל-הרגיה".

מוות – גם אם בא לך למות עקב סבל והשפלה, אל תמות ללא סיבה טובה ומספקת. ודוגמה לדבר, זאת ששמשון בחר למות תוך כדי הרג רב של אויבי ישראל. כך צריך למות. ואצלנו תהיה דוגמה, כגון למות בדרך שתאפשר לתרום אברים לנצרכים.

לסיום, קשה להימנע מהמחשבה על שמו של שמשון, ולכאורה שמו קשור לשמש. השמש כידוע נראית כשוקעת ממי שנמצא בכדור הארץ. העניין סימבולי מאוד לשמשון שלכאורה שוקע וזורח, מוצא אשה ישרה, והיא בוגדת באמונו, מוצא רעים פלשתים והם רבים עימו, אוהב את דלילה והיא מספרת את שיערו. אולם לבסוף שמשון מכריז: תמות נפשי עם פלשתים! והוא מקבל את כוחו בחזרה והורג באותה הפעולה יותר מאשר בחייו וכך גם ברגע מותו שקיעתו של חייו, הוא זורח בגבורתו. ועל אף חולשתו לנשים ולתרבות הפלשתית ושהוא לא הלך לפי הקונצנזוס בעם ופעל לבד, הוא נחשב בעם ישראל כגיבור, כי מה שחשוב זה המעשים ולא המחשבות ובפועל הוא הגן על עם ישראל מפני הפלשתים.

שמשון – יפים ריננברג | תאטרון המיקרו

ההצגה שמשון במיקרו מרתקת חווייתית ומרגשת. כאחד שקרא ז'בוטינסקי חלמתי שיעסקו יותר בחזון לבניית אומה, בפועל זה היה סיפור אהבה טרגדי ועם מעט חזון על המנהיג והאומה. ההצגה ממחישה טוב את חיי ישראל בזמנים עברו ומי שרוצה להתחבר לתקופה, כדאי לו לבוא ולצפות. זהירות ספוילרים (קלקולים)! מומלץ לקרוא לאחר הצפיה בהצגה או אם אתם לא מתכננים ללכת להצגה.

שמשון הוא דמות מהנביאים שופט ידוע ומפורסם ששפט את ישראל 20 שנה ושלו מוקדשים מס' פרקים בספר שופטים, יותר מכל שופט אחר. שמשון במיקרו הוא אדם מנותק. הוא משבט דן הנוהג לבלות אצל הפלשתים. הוא רוצה להינשא לקרני בת שבט דן שדוחה אותו כי היא לא חשה שהוא יהיה עמה בכל ליבה. מאידך הוא מתחתן עם סמדר הפלשתית אולם היא בוגדת באמונו על ידי זאת שגילתה את סוד חידתו לפלשתים. הוא נוטש את סמדר וחוזר לדן. לאחר זמן הוא שב ומחפש את סמדר ומגלה שהיא ניתנה לאחר. הוא שוקע בעצבות שותה ומשתכר עם אלינער. אולם הוא חושב על סמדר וכשהוא מתעורר ומגלה שזו לא היא. הוא נוקם בפלשתים והם נוקמים וממיתים אותה ואת אביה אולם אחותה הקטנה אלינער שרדה.

כתוצאה מכך הוא שוקע בדיכאון ושופט את עם ישראל 20 שנה, הדיכאון מאפשר לו להתנתק מהפרעות ולשקוע בהנהגה. לאחר זמן רב זה הוא חוזר לשוטט, הוא מגיע לעזה ויוצר קשר עם דלילה שכועסת עליו כשהוא חושב על סמדר, היא כורתת את שבעת מחלפות שיערו ומסגירתו לפלשתים שמעוורים אותו לאחר שהציעו לו להפוך לסרן פלשתי והוא סירב ואפילו סירב לשקר כי הוא מתעב צבועים.

הוא הופך לצעצוע של הפלשתים ויום אחד הוא מקבל מאלינער חידה ושפתרונה הוא שבנך המשותף מחריב את ישראל והיא שמה לו בן בחיקו. הוא מכריז על חידה שהוא יהרוג יותר אנשים במותו מאשר בחייו. הוא הורג את בנו ולא ברור איך הוא הורג את שאר האנשים, אולם זה די ברור לנו הצופים שהוא ממוטט את עמודי התווך שעליו נשען הבית.

שמשון הוא נזיר ששותה יין. יהודי שחבר של גויים. אדם אלים ואימפולסיבי המעריץ את הטקטיקה הצבאית של הפלשתים. הוא גם מקנא בטכנולוגיה שלהם ומצווה שעם ישראל ישיג חרבות, מלך ויצחק. כנזיר הוא אמור להתנזר מתענוגות העולם אולם הוא שותה יין ומאוהב בסמדר שזה שם של ענב לא בשל. כמנהיג יש לו את שועלי שמשון והוא פועל לבד בלי הסכמת העם. הוא גם משחרר את עצמו מהחוקים של שאר העם וחי בניגוד לכללים. אולי זה מתחבר עם דמות המנהיג של ז'בוטינסקי, אדם שיש לו חירויות משאר העם המוביל יוזמות עם חיל החלוץ שלו, כמו תנועת ביתר.

ניתן לראות כאן דמות של מנהיג שצריך להשתחרר ממסוכמות ודמות של מנהיג הנצרך לעם שיעבוד מבלי הסכמת האומה אלא לבד. כמו כן, כשמנסים ליצור אומה צריך מישהו מנותק. מישהו שלא בטוח האם אביו פלשתי או יהודי ושבכל מקרה אימו נאנסה. אדם חסר זהות המחובר לעם ופחות לעצמו עקב צערו על סמדר. ולבסוף המנהיג צריך להיות עיוור לעצמו ולהתאבד למען העם.

על אף שקרני שעדיין אוהבת אותו ושהוא לכאורה עדיין אוהב אותה מציעה לו לבוא לגור עימה גם אם הוא יחשוב במקביל על סמדר, שמשון מסרב. רגע זה של מסירות מרגש ביותר ומראה שגם האשה שסירבה להצעת נישואיו, עדיין שמרה לו אמונים יותר מכל הנשים שיצר איתן קשר ויותר מסמדר, קטע זה מרגש מאוד לדעתי. אולם הוא חושש להיות צעצוע עיוור שלה כמו שהוא אצל הפלשתים לאחר שעיוורהו ומעדיף להיתפס בזיכרון הישראלי כגיבור ולא כמסכן. דבר זה יכול להסביר מדוע הוא התאבד באקט של הרג המוני.

עוד דבר שרואים במחזה זה שניתן לגור עם כל עממי כנען ולהתבולל עימם אולם הפלשתים עם כל הטקסים שלהם הפכו למנוונים בעיני שמשון ולכן הוא אומר שעימם חייבים להילחם ואי אפשר לחיות בשלווה. ואגב, בהקשר הזה, ניתן לראות לאורך המחזה שימוש בחימר וחרס ונראה שהכוונה היא שהפלשתים הם ברזל חומר קשיח שקשה לעצב ועם ישראל הם חימר, חומר רך שקל לעיצוב. ולכן יש הרבה פיסול, חימר וטיח בדברים שקשורים לישראל.

שמשון בסופו של דבר הוא דמות של מנהיג ללא גבולות ברורים עם מסירות לעמו ורגש של כבוד. הוא שותה, שוכב, יוצא עם גויות, מעריץ תרבות לא ישראלית אולם בוחר להיות חלק מדן ולא להשתלב בפלשתים. מאידך שמשון כאדם הוא דמות טרגדית, ללא אבא ברור, ללא חברים, ללא עיניים, ללא האשה שאהב ושלא מוכן לחיות עם אשה אחרת שהוא מחבב כי הוא מפחד להיות צעצוע, ועדיין הוא נחרט בזיכרוננו כאחד השופטים המפורסמים ביותר.

קריאה עכשווית בדמותה של אסתר המלכה| פרסום חוזר

מגילת אסתר כטקסט המנציח שעבוד נשי ומאידך מספר על אומץ ליבה של דמות טרגדית – קריאה עכשווית – http://wp.me/p3yj7W-69

פילגש בגבעה

אחד האירועים שקרו על פי המסורת היהודית בט"ו באב זהו הצלת שבט בנימין מכיליון עקב זאת שחוסלו כלל אנשי השבט, הגברים והנשים, מלבד שש מאות זכרים. כיום הציבור חוגג גם את הסיפור הזה כ'יום האהבה'. ברשומה זו אביא היבט אחר של הסיפור פילגש בגבעה והצלת בנימין מכליון שבטו. מסיפור זה ניתן ללמוד רבות על ערכי התקופה ועל יחס רכושני לאשה החלשה.

---

ויאמר האיש הזקן שלום לך רק כל מחסורך עלי רק ברחוב אל תלן – שפטים י"ט, כ' -פיטר דה גרבר

כתוב במשנה במסכת תענית:

"אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהם בני ירושלים יוצאין בכלי לבן שאולים כדי שלא לבייש את מי שאין לו וכל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחונות בכרמים וכך הן אומרות שא נא בחור עיניך וראה מה אתה בורר לך אל תיתן עיניך בנואי אלא תן עיניך במשפחה וכן הוא אומר צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בניין בית המקדש יהי רצון שייבנה בימינו", (תענית ד ח').

הגמרא שואלת מה אירע באותו יום של ט"ו באב. בתלמוד בבלי במסכת תענית כתוב כך:

"אמר רבי שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ:.. אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. מאי דרוש? אמר רב: 'ממנו' – ולא מבנינו". (תענית ל:)

כלומר: עם ישראל החרים את ניצולי שבט בנימין מקשר זוגי ומקשר עם שאר העם. ככתוב בספר שופטים כ"א, א-ד:

"א. ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. ב. ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלהים וישאו קולם ויבכו בכי גדול. ג. ויאמרו למה יהוה אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד. ד. ויהי ממחרת וישכימו העם ויבנו שם מזבח ויעלו עלות ושלמים".

לבסוף עם ישראל חזר בו ומצא טיעון מחוכם להתיר את השבט בקהל. ודרך אגב, מעניין מדוע הם לא לקחו או יכלו לשאת גיורות?! אולי זה מעיד שלא נהגו כל כך לגייר בתקופה ההיא או שגרים לא רצו לבוא עקב מצבו הירוד של עם ישראל. והנה הסיפור של הטיעון המחוכם מספר שופטים כ"א, ט"ז-כ"ג:

"טז. ויאמרו זקני העדה מה נעשה לנותרים לנשים כי נשמדה מבנימן אשה. יז. ויאמרו ירשת פליטה לבנימן ולא ימחה שבט מישראל. יח. ואנחנו לא נוכל לתת להם נשים מבנותינו כי נשבעו בני ישראל לאמר ארור נתן אשה לבנימן. יט. ויאמרו הנה חג יהוה בשלו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העלה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה. כ. ויצו [ויצוו] את בני בנימן לאמר לכו וארבתם בכרמים. כא. וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחלות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימן. כב. והיה כי יבאו אבותם או אחיהם לרוב [לריב] אלינו ואמרנו אליהם חנונו אותם כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו. כג. ויעשו כן בני בנימן וישאו נשים למספרם מן המחללות אשר גזלו וילכו וישובו אל נחלתם ויבנו את הערים וישבו בהם. כד. ויתהלכו משם בני ישראל בעת ההיא איש לשבטו ולמשפחתו ויצאו משם איש לנחלתו כה בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה".

רואים שהיה איזה חג בשילה, ייתכן שהצלת כל שבט בנימין הפכה זאת לחג עממי יותר. ברם בגמ' יש סיבות אחרות לחג הזה ואיני נכנס לזאת. מה שמעניין אותי זה מעשיית פילגש בגבעה כשלעצמה והנני מקשר את הסיפור הזה לחג לטובת אלו שחוגגים את ט"ו באב בגלל הסיפור הזה. עד כאן מעט מקורות. כעת אספר הסיפור וכדלהלן.

היה היה איש מבית לוי שפילגשו ברחה לו לבית אביה, לכאורה זה קרה בגלל סכסוך, שהרי כתוב שהיא זינתה עליו, כלומר: שהיא בגדה בו ולא הודיעה לו על ניתוק הזוגיות. ומה מנע ממנה להמשיך כך? אלא לכאורה הוא גילה זאת וכנראה נזף בה ואז היא החליטה לסיים את הקשר הזוגי ולחזור לבית אביה. קורה.

הוא אהב אותה מאוד. הוא טרח והתאמץ, חזר חזרה לבית אביה והשלים עמה. בדרך חזור ביתו הוא עבר ליד ירושלים שהייתה שייכת אז ליבוסים והעדיף להקים באזור אוהל ולפרוש למנוחת הליל בנחלת בנימין. לבסוף איש זקן מהר אפרים אירח אותו ללילה.

אנשי שבט בנימין הקיפו את בית המארח ודרשו מהמארח להוציא את האורח כדי להתעלל בו מינית. המארח סירב להוציא את האורח. לבסוף המארח הוציא את הפילגש בחוזקה בעל כורחה החוצה והיא נאנסה באכזריות. היה עדיף להם להוציא את הפילגש מאשר את האורח המבוקש, העניין מעיד על מעמדה של האשה או הפילגש וזאת לאחר שהאיש משבט לוי טרח להשלים עימה וחיזר אחריה עד בית הוריה.

[וזה עניין מעניין שהם רצו לדעת אותו ולא את הפילגש ולא את נערו. לגבי נערו, ניתן להגיד שהוא היה חזק או ברח או מכוער. אולם עדיין אנשי בנימין יכלו לדרוש את הלוי ואת הפילגש שלו. ואי אפשר להגיד שהם לא התתאוו לנשים כלל, שהרי לבסוף הם כן התעללו בה. ואולי אפשר לומר שכמו שרואים בסיפור של סדום (ולא אאריך על זה כעת), בסדום היה מעמד בעייתי לאורחים שלא נתן להם הגנה, אלא אם כן מישהו אירח אותם וערב להם. והם חשבו שהפילגש של הלוי היא אישה המסופחת למארח. בכל מקרה, זה מראה שלרוע אין גבולות. הם רצו בתחילה להתעלל בזכר, והזכר ניצל בזה ששלח להם את הפילגש שלו.]

והנה האשה פלגשו נפלת פתח הבית – שופטים י"ט, כ"ז – אפיפיאנו גאריי

בבוקר האיש מבית לוי גילה שפילגשו האהובה מתה על מפתן הבית. לאות מחאה הוא מבתר את גופתה לשתיים עשרה חתיכות, ושלח זאת לכל שבטי ישראל. עם ישראל הזדעזע קשות והתאחד. הם פנו לשבט בנימין בדרישה שיסגירו את המפגעים. שבט בנימין סירב וכתוצאה מכך פרצה מלחמה. בסופו של דבר שבט בנימין הפסיד והם נענשו קשות בצורת רצח עם למען ישמעו ויראו. עם ישראל לא התרגש מזאת שהאיש כפה על הפילגש שלו לסבול בידי אנשי בנימין, אלא בגלל המוות שלה שנגרם לו ואי הסגרת הפוגעים בה.

ויקח את המאכלת ויחזק בפילגשו וינתחה לעצמיה לשנים עשר נתחים וישלחה בכל גבול ישראל – שופטים י"ט, כ"ט – אוטו אליגר

הסיפור הזה ממחיש על פי ספר שופטים מה קורה כשאין מלך בישראל, ככתוב: "ובימים ההם אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כ"א, כ"ה). אך הוא ממחיש גם את מעמדם של החלשים בחברה. וכמו שבן זוגה הלוי הכריח את בת זוגו לסבול מהתעללות על ידי אנשי בנימין, כך גם הוא ביתר את גופתה לשתים עשרה חתיכות וללא הסכמת אביה. העניין גם מראה את היחס לאוטונומיית האישה בימי קדם ושכל שנים עשר חלקי העם נהגו אותו הדבר. ומבחינה סימבולית אולי הגורל גרם לכך שגופתה תקרע לשנים עשר גזרים כדי לרמז על כך. ולכאורה מצבה של הפילגש שיש לה אב שידאג לה היה אמור להיות טוב לעומת אשה נשואה הנלקחת לבעלה ומשועבדת לו. אולם זה עדיין לא עזר לה מכיוון שלא התייחסו אליה כישות עצמאית. ולא זו בלבד אלא המארח הזקן מהר אפרים מציע את ביתו, העיקר לא את האורח הזכר. וגם אם נגיד שהייתה חשיבות להכניס אורחים גם על חשבון בני הבית, אם כן מדוע הוא הוציא את הפילגש ולא את ביתו, הרי הפילגש גם אורחת?! ובימים ההם בזמן הזה ומעשה אבות סימן לבנים.

לקריאה נוספת:

• שיר ליום האהבה ט"ו באב

מגילת אסתר כטקסט המנציח שעבוד נשי ומאידך מספר על אומץ ליבה של דמות טרגדית – קריאה עכשווית

I. סרבנות המלכה ושתי למלך אחשורוש

Esther feasts with the king by J James Tissot

היה היה מלך בשם אחשורוש והוא החליט להביא את ושתי המלכה, אשתו, לפני כולם בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא, למען החפיצה בפני נתיניו. ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים ויקצף המלך מאד וחמתו בערה בו. ולא ברור מדוע לא חטף אותה המלך בכוח והציגה בפני  באי המסיבה.

ויאמר המלך לחכמים ידעי העתים מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את מאמר המלך אחשורוש ביד הסריסים? ויאמר מומכן לפני המלך והשרים: לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה כי על כל השרים ועל כל העמים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש, כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן באמרם המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה. והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי אשר שמעו את דבר המלכה לכל שרי המלך וכדי בזיון וקצף. אם על המלך טוב יצא דבר מלכות מלפניו ויכתב בדתי פרס ומדי ולא יעבור, אשר לא תבוא ושתי לפני המלך אחשורוש ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה. ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו כי רבה היא וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן.

וייטב הדבר בעיני המלך והשרים ויעש המלך כדבר ממוכן. וישלח ספרים אל כל מדינות המלך אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו להיות כל איש שרר בביתו ומדבר כלשון עמו.

II. חטיפת הדסה וסיכול ההתנקשות במלך

אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה. ויאמרו נערי המלך משרתיו יבקשו למלך נערות בתולות טובות מראה. ויקבצו את כל נערה בתולה טובת מראה אל שושן הבירה. והנערה אשר תיטב בעיני המלך תמלך תחת ושתי. וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן.

איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי. ויהי אמן את הדסה היא אסתר, השם שהעניקו לה, בת דודו כי אין לה אב ואם. מדוע העניקו לה שם חדש?! כי היא סירבה להגיד את שמה. והנערה יפת תאר וטובת מראה ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת.

ויהי בהשמע דבר המלך ודתו ובהקבץ נערות רבות אל שושן הבירה אל יד הגי ותלקח בכוח אסתר אל בית המלך כיון שהיא לא נקבצה מרצונה. ובהגיע תר אסתר לבוא אל המלך לא בקשה דבר, כי הייתה קפואה מרוב פחד. ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה. ותלקח אסתר בכוח אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחדש העשירי הוא חדש טבת בשנת שבע למלכותו. ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות וישם כתר מלכות בראשה וימליכה תחת ושתי. ולא ידוע שהדסה אהבה בחזרה את המלך אחשורוש.

ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו. ואין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה כאשר צוה עליה מרדכי. אולי זה כדי  שלא יפעיל המלך לחץ על משפחתה ויסחט ממנה אקטיביות מינית באיומים.

בימים ההם ומרדכי ישב בשער המלך קצף בגתן ותרש שני סריסי המלך משמרי הסף ויבקשו לשלח יד במלך אחשורש. ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי. ויבקש הדבר וימצא ויתלו שניהם. ישנם שני אנשים הרוצים להתנקש במלך ובכך אסתר תשתחרר. אך למרדכי יש תכנית אחרת והוא משדל את הדסה, אשר קרויה בשמה החדש, אסתר, לגלות למלך ולהמשיך להיות שפחת המין  המלכותית.

III. עירוב עם המקורות הלא תנ"כיים

בקצרה, המלך הורג את המלכה שלו ושתי. במקורות כתוב שהיא לא הסכימה לבוא בכתר מלכות בלבד, כלומר, עירומה כביום היוולדה. במקום להזדהות עם סבלה של ושתי, המדרשים מספרים שהיא לא הסכימה לבוא עירומה כי היה לה זנב וקרן על הראש. אחר כך יש המדגישים שאחשורוש חטף אותה, את הדסה, מכיוון שהוא היה גוי ואסור היה לה להתמסר אליו. אולם אין המדרשים מדברים על זאת שמרדכי אימץ אותה כאשתו, שגם שם יש את הלשון לקיחה.

IV. האם מרדכי התעלל מינית בהדסה?

לפי המקורות שאומרים שאסתר הייתה נשואה למרדכי, המפרשים שואלים הכיצד אסתר לא נאסרה עליו אם היא בגדה "בבעלה" מרדכי עם אחשורוש? הם עונים שהיא הייתה אנוסה ו'קרקע עולם' ולכן היא לא נאסרה.

הא לנו נערה השוכבת עם שני קשישים האחד אונס אותה בקביעות והאחר ספק ויש לנו חג אונס. אנו גם מסבירים שהמלך הבין שחשוב שהגבר ישלוט בבית והמלכה ושתי (הי"ד) לא הבינה זאת. אך אסתר ("הצדקת") הייתה ילדה טובה והיא הקשיבה למאמר מרדכי. 'יענו' כך הנס עובד. ואם ושתי לא הסכימה להופיע אל המלך, אסתר מופיעה כאישה כנועה לחלוטין וכשהמלך מושיט את 'שרביטו', אסתר נוגעת בראש ה'שרביט' ומקבלת את כל מה שהיא רוצה.

ואנו שומעים שהדסה חוששת ללכת אל המלך ומרדכי מאיים עליה שרווח והצלה יבוא ליהודים ממקום אחר ובמילה 'אחר' והכוונה ל'אותו מקום'.. הוא עלול לחסלה כמו שארגן את חיסולם של בגתן ותרש ויקח לעצמו אשה אחרת – מקום חדש. כמו כן, ייתכן שהטאבו, הסוד המשותף של מרדכי ואסתר הבוגדים במלך אחשורש, ככתוב שהיא הייתה טובלת מאחשורוש והולכת לחיקו של מרדכי, הפחיד אותה ועיצב את התנהגותה.

V. הסתרת שיעבוד הנשים בעבר ושימוש באיום האיראני

מנהיגי הדעה 'מוכרים' לציבור אויבים איראנים מדומים או אמיתיים הרוצים להרוג את עם ישראל ושלבסוף היהודים מנצחים אותם. אולם זה נראה שישנה התעקשות להבליע את השעבוד הנשי הברור מאליו והכה טבעי לרוב בני האדם. 'יאללה נשים, לעבודה!'

נצחון מרדכי – Jean François de Troy

 

מעמד האשה בשחר ההיסטוריה על פי ספר בראשית

בעידן הליברלי של היום ישנם בני אדם רבים בעלי נורמות ליברליות התופסים את האיש והאשה במעמד שווה. מטרתם של חלקם היא לפעול למען החלת שוויון זכויות לאשה כמו לגבר. קיימים גם בני אדם בעלי ערכים דתיים המאמינים גם בשוויון יחסי המגיע לאשה. ועל כן הם מנסים להפוך את הדת או לפרשה כשוויונית יותר ביחסה למגדר הנשי. הנושא של מעמד האשה חשוב לרודפי צדק רבים המבלים את זמנם המוגבל בעיסוקם למען האידאל שלהם בנושא. אך לא רק כיום העיסוק במעמד האשה היה חשוב, אלא גם בראשית ראה לנכון לעסוק בנושא חשוב זה ועל כך אכתוב כדלהלן ואפרש מס' ציטוטים מספר בראשית העוסקים בבריאת האשה ובעונשה לאחר האכילה מן עץ הדעת טוב ורע.

אדם וחוה – הנס הולביין

1. בראשית א',

"כו. ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ. כז. ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם. כח. ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ.

בפסוק כ"ו ניתן להבחין שהאל מצהיר על רצונו ליצור את האדם. ובפסוק כ"ז כתוב על מימוש הרצון ובריאת האדם. בסוף הפסוק התורה מתארת שהאדם נברא זכר ונקבה, והכוונה בכך, לפי הבנתי העצמאית, שגזע האדם נוצר כשהוא זכר ונקבה, אולם לנקיבה לא קוראים אשה אלא אדם. בנוסף בפסוקים כ"ז – כ"ח רואים התייחסות אליהם בלשון רבים, כלומר, הם היו שני ישויות אנושיות.".

2. פרק ב',

"ד. אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים. ז. וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. ח. ויטע יהוה אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר…  יח. ויאמר יהוה אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. יט. ויצר יהוה אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. כ ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו. כא. ויפל יהוה אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה. כב. ויבן יהוה אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם כג. ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת.".

בפרק ב' פסוק ד' הכתוב מתאר את היצירה שוב. בפסוק ז' הוא ממשיך ומתאר את בריאת האדם ללא כל פרוט לגבי המגדר. בפסוק י"ח, האל מכריז על רצונו לברוא לאדם סייעת. בפסוק כ' הכתוב שוב מתאר שלא נמצא לאדם עזר כנגדו, כלומר, הוא זקוק לעזרה. בהמשך בפסוק כ"א, מתואר שהאל הרדים את האדם ולקח לו צלע. ובפסוק כ"ב כתוב, שהאל יצר מן הצלע הזו אישה והביאה אל האדם.

יש לציין שכעת ניתן לראות שמופיעה המילה אישה לראשונה, שהיא נעשתה מצלעו של אדם, הובאה אל האדם ונוצרה למען האדם. כזכור, בפרק א' פסוק כ"ז, הנקבה לא נקראה אישה, אך כעת כן. בהמשך, בפסוק כ"ג, האדם מצהיר שהאישה היא עצם מעצמותיו, בשר מבשרו, אשר היא קרויה אישה כי מאיש נלקחה.

ידוע ומפורסם משפטה של סימון דה בובואר, (המין השני, כרך שני – 1949), "אשה לא נולדת אשה, אלא נעשית אשה.". בדומה לכך אין הנקבה נעשית אשה עד שלא תיווצר מצלעו של אדם. כשלפני כן היא קרויה אדם, לא אישה.

מה קרה לנקבה שהוזכרה בציטוט הראשון? איני יודע. אולם ייתכן שהאל ברא אותם אחד אחרי השני ופשוט בהתחלה בראשית תיאר זאת בקצרה ללא התעמקות וההרחבה שיש לגבי העניין שלאדם אין עזר כנגדו ולא קרא לה אשה אלא אדם ובהמשך העניק לה את השם אשה וכולהו. עוד אופציה שהאדם לא הסתדר איתה. ולכן האל ברא לו נקבה חדשה שהרי הוא לא מצא עזר כנגדו באדמית הראשונה. וזה מובן שהרי האל ברא זכרים ונקבות לכל בעלי החיים והם הסתדרו. האדם היה יחודי. ואולי לכן כתוב ולאדם לא מצא, כלומר, ניסה ולא הלך. כמו כן, יש את ההדגשה של אדם הזכרי שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשר ומאישה לוקחה. ואם כן, מעניין מדוע אדם אבינו לא הסתדר עם אדם אימנו והיה צריך לחכות לחוה אמנו. האם אהבה מוצלחת ובעלות זכרית חייבים ללכת ידי ביד?!

Adam and Eve in the Garden of Eden: The Creation of Adam and Eve Gilded bronze, 1425-1452 31 3/8 x 31 3/8 inches (80 x 80 cm) Baptistry, Florence

3. פרק ג',

"ו. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל… יז. ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך יח. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה יט. בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב.".

בפרק ב' פסוק י"ז האל מצווה את האדם לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, ככתוב: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". בפרק ג' פסוק ו', האישה אוכלת מהפרי האסור ומאכילה את אישהּ. בפסוק י"ו האל מעניש את האשה על מעשיה של אכילת הפרי והחטאת בעלה באכילה, בעונש הכולל ריבוי עצב והריון, צער לידת בנים, תשוקה ושיעבוד לגבר.

ההסבר לעונש הוא, מכיוון שלאשה, שנבראה למען שתשרת את אדם, היה זמן פנוי ושמחת חיים יחד עם עצמאות. על כן היא צריכה להיות עצובה וכואבת, מרותקת בגידול ילדים עם שיעבוד תשוקתי-מנטאלי ופיזי כלפי הגבר. את האשה מענישים בהשבתת שמחתה. אולי כי דיכאון מוריד אקטיביות. כמו כן, מענישים אותה בכניעות לבעלה. כלומר, אין לה זמן, ולא רק שמחה. היא שולית ומשועבדת למשילות הבעל בה, כמו בעל חי וגם בדבר הכי אינטימי ובסיסי, התשוקה. היא נבראה למען הגבר ולשרתו בקלות, בפועל היא קטפה לו פרי אסור. כך גם לגבי פרי בטנה, זה לא יהיה בקלות, העניין לא יהיה מהנה, אלא כואב. על ידי הדברים הללו מאלפים את האשה. בכך תמנע ממנה ההפרעה לבעלה בפיתויים בעייתיים.

לגבי עונשה של האישה, לא ברור שהיא צוותה בעניין. אולם היא אומרת לנחש כך בפרק ג' פסוק ב'-ג':"ב ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל ג ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמתון". וכן לגבי דו השיח שלה עם האל כתוב כך בפסוק י"ג:"ויאמר יהוה אלהים לאשה מה זאת עשית ותאמר האשה הנחש השיאני ואכל". שמא בגלל שהיא נספחת של אדם כשפחתו, אזי היא נתחייבה דרך ציוויו. יהיו כאלו שיוכלו לדייק פה שהאשה היא הנקבה שנקראה בשם אדם שפוצלה כדי להיות לעזר כנגד אדם. אולם איני יכול להגיד זאת כי לא ברור לי מדוע הנקבה 'האדמית' תורד למעמד משרתת ללא סיבה. אולם ניתן להגיד שהאל פועל ללא כל סיבה, אולם לפי העונשים שהוטלו על הגורמים המעורבים בחטא האכילה מעץ הדעת טוב ורע, משמע שהאשה חשבה לא כך.

בפסוקים י"ז-י"ט כתוב עונשו של אדם מכיוון ששמע לקול האשה ואכל מן העץ האסור, נענש  שאדמתו תהיה ארורה, בעיצבון יהנה ממנה, על אף מאמציו והשקעתו בקרקע היא תצמיח לו קוץ ודרדר, יאכל עשב ובזעת אפו יאכל לחמו. וההסבר לגבי עונש האדם, כזכור האל ברא לו עוזרת. העוזרת הביאה לו פרי אסור. העוזרת מסייעת לו לנוח ולקיים חיי פנאי. הפנאי מאפשר לו לחטוא כי יש לו זמן להקשיב לה. אי לכך יש עניין להתיש אותו. כמו כן, היות והוא היה כפוי טובה, האדמה כפויה כלפי השקעתו. ואם הוא חטא באכילה, אזי הוא גם סובל באכילה. על אף שהאדם התרשל בניהולו על האשה, הוא קיבל עונש פחות יותר. הוא לא משועבד אדם אחר מלבד האל או יולד ילדים. הוא מעט עצוב וצריך לעבוד קשה. אולם ברם, אולי זה משרת את האשה שכך יש לזכר פחות זמן ורצון להתעלל בנקבה שלו.

אפשר לומר שהעונש שקיבלו אדם ואשתו, זהו עונש המוטל עליהם בלבד, ולא על צאצאיהם. וכמו שרואים לגבי עונש הנחש בפרק ג' פסוק י"ד, "ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב.", רואים שכאן יש אמירה לדורות מזאת שכתוב ובין זרען ובין זרעה. אולם דורי דורות של מאמינים ראו בזאת הסבר לטבע המגדרים של הזכר והנקבה. וניתן להבין, שאחרת מה חשוב לספר את הסיפור של בריאת האשה, החטאת הגבר בעץ הדעת טוב ורע ועונשה, אם לא כמעשה אבות סימן לבנים.

4. פרק ג'

בפסוק כ' האישה מקבלת את שמה ממושלה, אדם, כמו אדון הנותן שמות לעבדיו וילדה לבובותיה, ככתוב בפרק ג' פסוק כ':  ".  ויקרא האדם שם אשתו חוה כי הוא היתה אם כל חי.". חשוב לבראשית להגיד שהאשה הקרויה חוה נחותה ומושפלת לאדם. למה?! אולי כדי להדגיש את הסמליות של האשה כיצירה שנוצרה למען הגבר ומן לגבר. לפי ההצעה השאדם לא הסתדר עם האדמית הנקבית אז העניין מובן שהרי הוא בחר ליצור חיים מחוה ולא מהנקבה ולכן היא אם כל חי.

Adam And Eve – Painting from paradise – francesco

לסיכום, אנו רואים שהנקבה, בשונה מהאשה, יכולה להיות שוות ערך לזכר ולהיקרא אדם. אך האישה מעצם בריאתה נוצרה למען שרת הגבר, מן צלע הגבר וקרויה על שמו. היא מעלה בתפקידה, ובאופן אקטיביסטי החטיאה את האדם, נענשה בשעבוד כלפיו ולבסוף מושלה ומושא תשוקתה העניק לה את שמה. בנוסף, התורה חשה צורך להגביל את האשה. דבר זה מעיד על הכוח הטמון בה ושאולי יש חשש שהיא תהרוס את המצב הקיים. ברור לי שדורות רבים של אבותיי ואולי גם אימותיי נקטו בקטעים הללו כדי להסביר לאשה שמצבה עגום בגלל שהיא סוג ב' נצחית שהרי גם אחרי שנבראה למען הגבר היא מעלה באל ובאישהּ. הצעתי גם הצעה שהאדם לא הסתדר עם האדמית הנקבית ולכן האל העניק לו את האשה.

עקידת יצחק

מה באמת היה שם בעקדה?

אלוהים החליט לבחון האם אברהם היה מאמין אנושי. כמו שאמרו חז"ל: לא ניתנה תורה למלאכי השרת.

מה היה על אברהם אבינו לעשות, או יותר נכון מה אברהם אבינו עשה שיכול להוכיח מה היה עליו לעשות?

היה עליו לעשות את המקסימום בתור בן אדם, כמו שיונה עשה כשברח לים לחמוק מציווי האל לגבי החרבת נינווה. מה הגדולה לטבוח בן, כשהרבה אנשים בתקופה ההיא עשו זאת?! הגדולה היא בזה שלא טבח.

מה הייתה מטרת הניסוי האלוהי?

א. להוכיח שאברהם מאמין טוב ואנושי. ב. עד עכשיו כל פעם שאברהם אבינו ציית לאל הוא יצא נשכר. על כן אלוהים החליט לבדוק עד כמה הוא מפעיל את שיקול דעתו העצמאי.

האם אברהם אבינו הוא ממציא השביתה האיטלקית?

לכאורה כן. הוא התעקש בעצמו לחבוש את חמורו ולא את הסוס שהוא בעל חי מהיר יותר. לקח את שני נעריו על אף שלא היה זקוק להם. ביקע עצי עולה חדשים ולא השתמש במוכנים. שלושה ימים תמימים הוא גורר את הזמן ורק אז הוא מצליח לראות את המקום מרחוק ומדובר בהר גבוה. כשהוא מתכונן לטפס את ההר הוא משאיר את בהמת המשא למרגלות ההר ומעמיס העצים על יצחק כשהוא לוקח איתו שני פריטים, אש ומאכלת..

וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. את הכל הוא עושה בעצלתיים ולוקח את נעריו כדי להרבות לו טורח ולהאט את דרכו. אברהם במקום לדקור ברגעים מועטים את יצחק כמו גיבור מלחמה, והרי ידוע שמדובר במצביא דגול בעל ניסיון במלחמות. כמו שכתוב לאחר שרדף המלכים כשסייע ללוט. אברהם עושה 'טקס' של שליחת יד אל המאכלת. אולם כשהמלאך אומר לו אל תשלח ידך אל הנער, לפתע הוא שם לב לאיל ומיד מעלהו לעולה. הוא לא ש ו ל ח את ידו ו ל ו ק ח את המאכלת.. אברהם ירא אלוהים אמיתי. הוא לא חשך את בנו ושם אותו על העקידה עושה את המקסימום ותו לא. אך גם לא הורג את בנו את יחידו אשר אוהב, כי האלוהים עשה את האדם ישר.

"וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחַר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו". כתוב אחַר עם פתח, אולי מלשון מאוחר. להדגיש לנו שטוב עשה אברהם כשהתאחר לו.

אברהם מתהלך בעצלתיים

עקידת יצחק – קרווג'ו

האם אברהם אבינו עמד בניסיון?

אברהם עמד בניסיון כמו שרואים שאלוהים ברך אותו. "ויאמר בי נשבעתי נאם יהוה כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך. כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער איביו. והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקלי.

מדוע נוהגים להשתמש בסיפור העקדה ביום הכיפורים?

כדי להראות את האנושיות של החוטא, ושלכן הוא המאמין האידאלי, לעומת האדם שלא חי בצורה אנושית כלל, הרי סוף כל סוף האל נתן לאדם זכות בחירה.

בניגוד לכך ניתן לראות כמה גישות שונות אצל הבלוגר מיקי אברהם – פה.