פה ושם אנו שומעים מימין ומשמאל על ידי חבר'ה שלא אוהבים את המעשים שנעשים בשם דמוקרטיה כלשהי ואז הם צוהלים ואומרים: היטלר גם נבחר בבחירות דמוקרטיות. משום מה הם לא מדגישים שהיטלר פעל במדינה עם חוקה ובית משפט עליון. אגב, נשיא בית המשפט העליון הזה, ארווין בומקה, היה אמור לרשת את הינדנבורג לאחר מותו. ברם היטלר ירש את הינדנבורג נשיא גרמניה בניגוד לחוקה.
ארווין קונרד אדוארד בומקה
היטלר נבחר בבחירות דמוקרטיות כחבר פרלמנט ואפילו כראש ממשלה. אבל לא כפיהרר – הרעיון של פיהרר היה לאחד את משרת הנשיא יחד עם משרת ראש ממשלה ולתת יותר כוח להיטלר. אז היטלר בעצם מבצע הפיכה ולוקח לעצמו את השלטון בגרמניה ויורש את הנשיא המת הינדנבורג שמת ב-2 לאוגוסט 1934.
אחר כך היטלר מבצע משאל עם בזק ב-19 לאוגוסט 1934 וזוכה ברוב מוחץ. אבל זו הכשרה בדיעבד לאחר שעבר על החוק ועל החוקה ולקח את הנשיאות מנשיא בית המשפט העליון של גרמניה דאז – אותו איש, בומקה, נהיה חבר במפלגה הנאצית והתאבד בסוף המלחמה כמו הרבה נאצים בכירים. אדגיש שאותו משאל עם נערך עם זיופים, הפחדות ואי סדרים רבים. אזכיר לקהל הקוראים היקר שליל הסכינים הארוכים התרחש ב-30 ליוני 1934.
אז אכן היטלר נבחר בבחירות דמוקרטיות כראש ממשלה. אבל לא לפיהרר שזה איחוד משרת ראש הממשלה עם משרת הנשיא. את השלטון הוא לקח לעצמו ואחרי זה ביצע משאל עם. במשאל עם הוא נבחר בבחירות מפוקפקות ועל ידי איומים לאחר שהשתלט על סמכויות הינדנבורג בפועל. מה שהפך את היטלר לדיקטטור מוחלט, היה לקיחת סמכויותיו של הינדנבורג לאחר מותו וזה קרה לא בבחירות, אלא בבחירות מפוקפקות בדיעבד.
לסיום, לבני אדם יש מוסדות ומנהגים, כגון הפרדת רשויות, חוקה, חוק, שיטת הצבעה וכדומה. הפרקטיקות הללו מורכבים בפועל מאנשים שלהם יש השקפות ורצונות וכדומה. ואז אם הם רוצים לשבור את הנורמות שאמורים להבטיח מדינה מהוגנת, העניין לא ילך ואפילו נשיא בית המשפט העליון, למשל, יהפוך לנאצי ויוותר על תפקידו כנשיא במקום הינדנבורג.
אם יש לכם הערות והארות אשמח לשמוע ולתקן אם צריך.
אהבתם? שתפו והגיבו. ברשומה זו הושקעו מאמצים רבים ואשמח לקבל משוב.
כזכור החלטתי לכתוב על המסע שלי. עניין לא פשוט לכתיבה. לכתוב כל יום קשה אז החלטתי לכתוב לפי אזורים או מצבים. כתבתי על הדרך הקשה לצאת מהארץ. כעת הנני כותב פה את החלק הבא.
אני וזוגתי היקרה היינו צריכים להגיע למדינה חשובה באירופה. החלטנו לסוע דרך קרקאו. חשבנו שנוכל לבלות שם ואולי לחסוך כסף. לבסוף הטיסה הפנים אירופאית שלנו בוטלה. ואז נאלצנו להזמין כרטיס חדש למקום אחר באירופה. דבר שהצריך אותנו לקנות כרטיסי רכבת במחיר מופקע ולשכור מלון ללילה. ברם הרווחנו ביקור בעיר היסטורית חשובה ואשר קרובה לאזור מגורים של אבותי. ועל כך אולי אדבר ברשומה אחרת.
בכל מקרה, אם רכבת ישראל איחרה ועיכבה. כאן בחברת הטיסה, הצליחו להביא אותנו בזמן.
ברם כמו שברכבת ישראל הייתה תחושת חנק ברכבת השניה החלופית לעומת הראשונה. כנראה המזגן לא עבד כמו שצריך, וגם במטוס היה חם מאוד. זה משהו שנהיה נורמה לטוס במטוס עם אוויר חם.
בכל מקרה גיליתי לפני כמה חודשים שאין כבר עניין לרכוש קפה במטוס, כמו שנהגתי עידן. מומלץ להתענג על משקה חם ואהוב ובכך להתעורר ולהעביר את הזמן.
אני אוהב לישון בטיסות בשעות הלילה בזמן השינה, אבל כעת הטיסה הייתה לפני זמן השינה, אז קשה לישון. ואם אני עירני, אני יכול להעביר את הזמן בקריאת ספרים דיגיטליים ולקרוא ספרים טובים. כעת אגב, אני קורא פושקין.
הטריק שגיליתי, זה להביא קפה מהבית. וזה בלי טירחה. אני מביא קפה באריזת נייר כמו שיש בבתי מלון ואירועים. לפני כן אני מבקש מהדייל/ת מים חמים ואני מתענג לי על הקפה – ובמקרה הזה גם מרגיש טוב על כך שאני מנצל את חברת התעופה שלא מסדרת לי אוויר צח. מתברר שיש נוהל שחברות התעופה חייבות לספק מים חמים חמים למבקשים.
טסנו לקרקאו. המכונה קרקוב בעברית עכשווית. אבל אני אדם מיושן. אומר קרקאו. בקרקאו היה לי חשוב לבקר אחד מהאחים של אבות משפחתי וכן לראות היסטוריה יהודית ומקומית.
בנחיתה היה תור ענק ועצום. משהו שלא נתקלתי בו באירופה. התחלתי לחשוב לעצמי שאולי הפולנים פרימיטיביים כמו הרבה מדינות סלאביות. ברם הם קתולים וחלק מהאיחוד, מדוע שיהיו כאלו פרימיטיביים?
מתברר שהיה תור מהיר לחבר'ה מהאיחוד האירופאי. ברם אני אירופאי שיצא מהאיחוד. וזוגתי מהמעצמה החזקה בתבל. בקיצור חיכינו בתור הרגיל. ברם המתנו קרוב לשעה. באיזשהו שלב אישרו לנו לגשת לעמדת הדרכונים האירופאים שהייתה ללא תור. ברם שמתי לב שכל מי שיש לו דרכון כחול, מעוכב הרבה זמן. ומהמרחק ששמרתי לא יכולתי לדעת אם זה דרכון רוסי או ישראלי. היה נראה שהם עוברים על רשימות בכתב יד על נייר. לפיכך הגעתי למסקנה שיש בעיה עם ישראלים או כנקמה על כך שאנו לא חלק מהבלוק האנטי רוסי במלחמת אוקראינה רוסיה או כי הרבה במטוס היו בעצם רוסים ישראלים – אולי יש על חלקם סנקציות… למי שלפנינו לקח כעשר דקות ולי ולאשתי לקח כדקה וחצי לשנינו עם הדרכונים הלא ישראלים ולא רוסיים שלנו.
הלכנו לבית הכנסת של הרמ"א. הרמ"א הוא אשכנזי חשוב שהשפיע על התרבות האשכנזית עד היום. רמ"א זה ראשי תיבות של רבי משה איסרליש. לאביו קראו ישראל המכונה איסר. וכך למדתי שאיסר זה קיצור של ישראל. דבר שלא ידעתי. וכעת אני חושב איסר הראל זה שם של בן אדם שכנראה בחר בשם שדומה לישראל…
בבית כנסת הרמ"א ניתן לראות בחוש שפעם לא טרחו לבנות עזרת נשים ולארגן לנשים מקום להתפלל. עזרת הנשים שם היא תוספת לבית הכנסת, תוספת מאוחרת מאוד – מה נשים הן גויות?! מדוע יגרע חלקן? ואגב, זכור לי ששמעתי פעם שעזרת הנשים התחילה במאה הי"ט. ואגב, שרה שנירר פוליטיקאית קדם חרדית ומייסדת רשת בתי הספר לבנות – בית יעקב, הקימה את בית יעקב ללימוד נשים בקרקאו. היא גם ייסדה את הסתדרות בנות אגודת ישראל. היא נולדה בקרקאו ונפטרה שם. וכן קבורה שם. הרבה מהליקויים שהיא מצאה רלוונטיים למגזר הדתי חרדי גם כיום, ולא רק לבנות, אלא גם לבנים.
הלכנו גם לבית הקברות היהודי העתיק. שם ניתן לראות מצבות עתיקות. נהנתי לראות את העיצוב ואת הטקסטים הכתובים על המצבות. גרם לי לחשוק במצבה נאה עם טקסט יפה ונוגע ללב… והבדיחה היא שזה חסר משמעות, הרי אחרי שאני אמות מה אכפת לי. זו חולשת האדם שהוא רוצה דברים חסרי היגיון.
הלכנו לטירת ואוול. טירה נאה הנמצאת על גבעה גבוהה המאפשרת להשקיף על העיר. שם ראינו דרקון הפולט אש לאחר שאמרתי דרוקריס. נסו ותווכחו. בתנאי שתגידו כל חמש דקות בזמן הנכון. יש שם כנראה מצית גז המדליק להבה כל חמש דקות.
צעדנו לאורך הויסטולה הנקרא כיום ויסלה ונהגית ויסווה. מדובר בנהר שחותך את פולין מאזור קרקאו עד הים הבלטי. נהר די משעמם לעומת נהרות אחרים שראיתי בחיי.
צעדנו גם במרכז העיר, כיכרות נאות ובניינים נאים. וכן הרבה פסלים נאים. חבל שהארץ שלנו כה משעממת. צריך ליצור קצת יצירות ברחוב, קצת מבנים מעניינים. ואם יש לנו בניין מנדטורי נאה, גם אותו מחריבים. היזמים מתעקשים להפוך לברברים.
הלכנו גם לכיכר האומשלגפלאץ הכיכר הרחבה ליד הגטו היהודי של קרקאו – ליד תחנת הרכבת הקלה. שם אספו את היהודים לגירוש. משם ראיתי גבעה מיוערת ירוקה. שהזכירה לי היכן שינדלר עמד והשקיף יחד עם הפילגש שלו למיטב זיכרוני, לפי הסרט אז כשהביט בילדה במעיל אדום החליט לפעול למען היהודים – קטע שלא נמצא בספר של קינלי. עלינו על הגבעה ואכן היה נוף נחמד – כולל גישה לכיכר האומשלגפלאץ. אם כי לא ברור לי שהייתי באותו לוקיישן בדיוק. היה שם צלע הר שניתן היה לטפס עליו עד הפסגה. ראיתי עד לתחנת הרכבת הקלה שנושקת לכיכר הכיסאות. מיזם אומנותי של כיסאות מתכת. אני הייתי עושה מיצג אחר של מזוודות ופריטי לבוש על הרצפה ובכך ממחיש את הגירוש. מה הכיסאות ממחישות בדיוק?
המרד בגטו – בפעם אחרת נרחיב על המרידות האחרות בוורשא ובוילנא. בכל מקרה פה בקרקאו דגלו בלהלחם גם למען כבוד, אבל לא להתבצר בגטו, אלא להלחם החוצה. חלק פשוט ברחו לצד הארי. וחלק נלחמו כפולנים כדי למנוע ענישה קולקטיבית נגד היהודים. רוב יהודי הגטו לא ידעו על העניין. ארגוני המורדים היהודים היו שמאלנים. לא ידוע לי על ארגון רוויזיוניסטי. ברם היה שתיים, אי"ל ואיסקרא. איסקרא היו יותר מיליטנטים בתחילה.
אני בהליכי כתיבה פה באתר על המרידות בגטאות. באם תהיה התעניינות, אזדרז יותר. המסר הוא שמרד גטו ורשא היה כישלון מוחץ. כמה גרמנים הרגו שם? תוצאה עלובה. כמה ברחו מהגטו לאחר המרד? בקיצור, בעתיד אפרט. אין לי טענות אישיות נגד צעירים חסרי השכלה וידע היסטורי, אבל חשוב לציין שלרוויזיוניסטים הייתה תוכנית טובה יותר. ובכל מקרה מרד וורשא היה כושל ולא סמל לחוכמה יהודית גדולה.
מבחינת מזון. אני אוכל כשר. לפיכך הצטיידתי במעט אוכל בתקווה שאם לא אמצא מזון כשר אוכל להתייעץ עם מביני כשרות מה לרכוש. רכשנו מוצרים כשרים בחנות. מצאנו מסעדה יהודית בשם פלאפל שלנו – בגוגל יש לכתוב באנגלית. הוא אמור למכור גם פיצה אבל בזמן שהיינו הוא לא מכר. הוא גם מכין שקשוקה למי שאוהב. ביום האחרון מישהו סיפר לנו שיש הכנסת אורחים של חסיד אחד. פשוט לחפש בגוגל הכנסת אורחים קרקוב. שם היה נחמד ביותר. זה נמצא ליד בית כנסת הרמ"א ברחוב קופא 12.
את דודי הרחוק מצאתי בבית הקברות החדש. חבל שחלק מהשילוט היה שבור. הכניסה לשם היא חינם. וניתן לראות שם חומות משברי מצבות וקברי אחים. מצאתי גם קרוב משפחה שלי, ככל הנראה, שנהרג במלחמת העולם הראשונה בצבא האוסטרי. הוא קבור בחלקה צבאית שם.
לא היה לנו זמן להספיק הכל. לא היה לי כוח ליותר מידי מוות יהודי. אני מתעלם שואה… אזי טיילנו ללא לחץ. תמיד נוכל לבוא שוב ולראות דברים אחרים.
היינו צריכים ללכת לשדה. התבטלה לנו טיסה ליעד איקס ולכן נאלצנו להחליף יעד כדי שנוכל להגיע להיכן שהוזמנתי לדבר. כתוצאה מכך נאלצנו גם לשלם מלון לשהות לילה במקום אחר ליד היכן שעמדנו לנחות ולהזמין כרטיסים לרכבת במחיר גבוה.
אלו היו הוצאות לא מתוכננות – אבל זה החיים. תמיד צריך לקחת בחשבון שזה עלול לקרות. אנו חשבנו שנחסוך בטיסה לייעד ועל הדרך ננפוש במחיר סביר. ברם העלות של הרכבות היקרות במקום החדש והמלון ניפחו את התענוג פי ארבע. לפחות טיילנו ביעד החדש. ועל כך בחלק הבא.
בכל מקרה, השארנו חפצים לשמירה במלון ביום האחרון לאחר הצ'קאאוט מן המלון. אגב, ביקשנו הארכה של שעה וחצי וקיבלנו. כשבאנו לאסוף החפצים שכחו לתת לנו תיק אחד. שמתי לב רק בשדה… כעת נאלצנו חיש להזמין מונית אובר שתעשה משלוח של התיק לשדה. התיק לא שלי ואני סחבתי זאת לחבר ולכן לא זכרתי. בכל מקרה,זה אומר שאי אפשר לסמוך על המלון ויש להגיד להם לבדוק שוב, וכדאי לרשום התיקים ובכך למנוע עוגמת נפש והוצאה כספית מיותרת. כשעשינו הצ'ק אאוט פרגנתי להם על המלון. והם אמרו לי שאם אני רוצה לבוא שוב, כדאי שאסגור הזמנה דרכם ולא דרך בוקינג. כך יעשו לי מחיר זול. וזה היה חדש לי. מסקנה, שווה להרים טלפון למלון בחו"ל ולברר מחירים ואז להחליט לפי המחיר הטוב יותר.
במוסדות לימוד עד לפני כמה שנים היו שקראו לי נאצי בגלל אופיי ומראי. מדובר בהמון אנושי שהיה עושה בי לינץ' בכיף אם הוא היה יכול. אותו המון שהיה בשמחה מציית לפקודות לחסל אותי ושכמותי. אותו אוסף אנושי שלא מכבד את החופש, רוצה שיעבוד ועסוק בצריכת חדשות העוסקות בשנאה והפחדה באופן יום יומי.
זה טבע האדם. לקולקטיב יש נטיה לשנוא אנשים שמהווים עליו איום, אא"כ הוא מקבל את המאיימים עליו כשליטים שלו. זה לא משנה אם זה נתניהו, הרב אליהו, הרב קנייבסקי, ישו, פליקס דזרז'ינסקי, הרב אדלשטיין או פון מאנשטיין, אייכמן, מנגלה, איימן עודה וכדומה.
מנהג האדם לציית. הוא הורג מישהו בקרב ומרגיש גיבור. והוא יכול לחסל יהודים ולחוש שהוא עושה טוב, מה שטוב לעצמו, למשפחתו ולמדינתו.
מאידך לא לכולם קל להרוג. לא קל לקחת חיים ומי שעושה זאת עלול לשלם מחירים. הרבה נאצים שעסקו במלאכה הזו, שילמו מחיר פסי-כו-לו-גי גבוה. ולכן מעניין מדוע ההמון או חלק מההמון רוצה להרוג או מציית בקלות לפקודות להרוג.
זו תפיסתי לגבי אותם פושעים. אשנא אותם מבחינה אסתטית. וכן פחות ארחם עליהם. אולם אני מבין אותם.
אדם יהודי שחי במרחב יהודי עם מלא תפיסות יהודיות מקובלות שרוצה להבין מה קרה בשעתו, צריך לשאול את עצמו האם יש כזה דבר שואה? שואה יהודית בלבד? האם יש שואה ארמנית? מה זה ג'נוסייד? מי קבע? מי הגדיר? מה הגדיר? ומה מיוחד בזאת? וכן מה זו שנאה? ומה זו אנטישמיות? ואם אומרים שזה קשור לגזענות ולאומיות, אז מה זו לאומיות, ומה זו גזענות? והאם בכלל הדברים הללו באמת קיימים או שמדובר בסתם מילים ריקות?!
לדעתי העניה, לאומיות היא מהותנות. גזענות טהורה לא קיימת. ושנאה קבוצתית או אנטישמיות זה עניין לא מוכח. ויותר פשוט להגיד שנאה אינטרסנטית או שטיפת מוח בגלל אינטרס של גורם אחר. ואם מדובר בשעיר לעזאזל, זה גם אינטרס להרגיע את ההמון ולנתב אותו.
כמו כן מתבקש לתהות למה דווקא קבוצה מסויימת שונאת וקבוצה אחרת היא השנואה. האם זה שונה ממי ששונא ג'ינג'יות, הומוסקסואלים, חילונים, חרדים או שמאלנים? אולי זה עניין של טעם תרבותי נרכש ויש כאן מאבק של קהל טעם תרבותי?
וכן כדאי לחקור היכן ומתי מתרחשות רציחות המוניות והיכן מתי רציחות קבוצתיות. כלומר מעניין מה התנאים שגורמים לכך. מתי אנחנו נהפוך לאומיים ומתי לנרצחים?
האם יש קשר בין המתה לשנאה, לאינטרס כלכלי או לצורת משטר וכדומה?
והיה והוחלט להנציח את זיכרון העוול שנעשה, האם לעשות זאת באופן פרטיקולורי או אוניברסלי? האם להשאיר בזיכרון את ההשפלה או להכחיש/להסתיר את תקופת ההשפלה הזו ופשוט להציג דברים טובים.
וכן כדאי לתהות מה המסר שאנו רוצים שהאנשים יפנימו מהטקסים. האם אנו רוצים שהם יבינו שזה קרה בגלל שנאה וישיבו שנאה? האם זה קרה בגלל אפליה כלכלית? האם זה קרה בגלל החולשה שלנו שהזמינה את החזק לטרוף אותנו?
טוב זה ארוך, אז אסיים בכך שמבחינתי הנאצים הם שמאלנים. ולא כל השמאלנים אנשים רעים. וכן לא כל הנאצים.
הנני העני ממעש עומד וחושב על התופעה שבה אנשים מחסלים אנשים אחרים, אחרים הנחשבים כבני עמי שלי. אחרים המונצחים מספר פעמים במשך השנה, אחרים שחלקם היו דודים שלי, סבות-רבות וקרובי משפחה. אחרים המונצחים בצורה רשמית ממלכתית-מאוד במדינה שבה הנני מתגורר כעת, מדינה הקרויה מדינת היהודים. הנני חושב ומגיע למסקנה מאוד ברורה.
מוסר ההשכל שלי מה"שואה היהודית"
הרי אומרים שזה רצח ולכן זה חמור. ואז הנני שואל עצמי, מי החליט שרצח הוא עניין חמור? ועד היום אין לי תשובה. ולפיכך מסקנתי הריאליסטית פשוטה מאוד. והנה היא: הכל בנוי על כוח. שומה עלינו להיות חזקים כדי שלא יהרגו אותנו. שומה עלינו לפעול בצורה של כוח בכל צורה שהיא, לא רק כוח פיזי, אלא גם גם עוצמה רכה, כגון, תרבות. ובכך לעדן את האחר.
בעצם כולנו אחרים. כולנו על פי טבענו שואפים למקסם את רצוננו ללא גבול. אין טוב ורע שהוא לא יחסי וכשאין משהו שמגביל אותנו, אנו נעשה כל שביכולתנו. ולא משנה כמה רע זה יעשה לאחר. כולנו נאצים בפוטנציאל.
לפיכך מסקנתי מההרג הגדול במלחמת העולם השניה ובפרט מההרג המשונה של אלו שנקראו אז יהודים, זו מסקנה אוניברסלית שצריך לשים לב לכוח הפיזי שלנו ולכוח התרבותי. אין כאן אישהו הסבר על-טבעי ששם אותנו במקום מיוחד.
ביקורת כנגד פסטיבל השואה
ולאחר שהפנמנו את הכתוב למעלה, ולאחר שהנה, ניתן לראות שגם אני לומד משהו מהאסון האנושי הנורא הזה. עדיין יש לי בעיה עם המוסר ההשכל הפסטיבלי הנהוג בעולם לזכר הריגת היהודים במלחמת העולם השניה. מוסר ההשכל כיום שצריך להזכיר מה שקרה לעם היהודי, שוב ושוב, או לאלו שנחשבו על ידי הנאצים כיהודים.
ואני רואה בזאת הפגנת חולשה, נתינת רעיונות לצוררים עתידיים ויצירת הבנה נפוצה אצלנו ובעולם כולו שהיהודים הם קרבן נצחי ומושפל. וכשיש כאלו שאומרים שעדיף להיות מהנרדפים ולא מן הרודפים, אני חושב הפוך. אני לא גאה בעבר זה של החלק ממשפחתי שנהרג במלחמה שלא בצורה מכובדת. אני מציע להתעלם מהעניין, ובמובן מסוים הייתי מעדיף להכחיש את מה שקרה. ואם זה היה חוקי, הייתי מכחיש את השואה. והייתי מעדיף להגיד שהיהודים עשו שואה לגרמנים.
האם שואה זה רק ליהודים? עיון קצר בביטוי המונח שואה
עד כאן לגבי הנצחת האסון הנורא שנעשה לנו, לאחינו ולאבותינו. ומה לגבי הייחודיות שאנו מנסים להלביש על המילה 'שואה'? וכאן דעתי הענייה סקפטית ולא מצליחה להבין מה מיוחד בלמות על ידי גרמני בצורה מכוונת, ומיוחדת, כביכול, לבין למות בכל צורה שהיא. המוות הוא אחד! ולא משנה עד כמה מוכרים לנו או שאנו משום מה מרגישים שהמוות שלנו הכי מיוחד וסקסי. אי לכך אני לא מתרגש מהמילה בעלת המטען שואה כמייחדת רק את העם היהודי בגלל שזה היה הכי חמור. אני מוכן לקבל את המילה שואה כמכוונת להרג יהודים במלחמה העולמית השניה, כי זה הסלנג המצוי. ובעצם מבחינה מהותית איני רואה בזה משהו מיוחד השונה מהרג הטוטסים או הארמנים וכדומה.
בשירים הללו אני חותר לאוניברסליות של מוסר ההשכל מהסבל, חותר בניגוד למיסטיקה פרטיקולרית גרמנית-יהודית, ולריאליזם ולא לאידאליזם שמאלני בעיקר אולם שקיים גם במה נקרא בציבור ימין, שעובר 'השמאלה'. אין להיות טוב יותר ולבסס נורמות יהודיות נחמדות ונכונות. כולנו בהמות ושומה עלינו להיות אריות ולא כבשים (או ארים ולא יהודים, כביכול). אחרת, אנו לנצח נשאר כבשים ואנו נהיה שותפים להרג צאצאנו על ידי הנאצים העתידיים שיקומו בעולם.
שלא אובן לא נכון, אין לי בעיה עם רצון של אנשים בייחודיות, אינני אוניברסליטס מבחינה תרבותית, הנני מבין פרקטיקולריזם, אולם ההיגיון הוא אחד ולא מיוחד לנו או לאחר. אחרת, אין סיג ושיח ואפשר להפסיק להידבר בין בני האדם.
נ.ב. הבעת עמדה אישית בנושא השואה והנצחתה הנחשב טאבו
ניתן להתנגד לנאמר פה ובשירים, במחולות ובאלימות מילולית, זה לא מפריע לי במיוחד. אולם שתדעו שזה מגיע מהזווית שלי לנושא כאחד שגם נחשב קרבן של הגרמנים מבחינת מוצאו המשפחתי. בנוסף, אני תומך גדול בחופש המחשבה והביטוי. אם כואב לכם, אתם יכולים להגיב בצורה מכובדת או לחלופין לסגור את הקישור ולעזוב את הטקסט. ובתודה מראש. איני פרובוקטור, אנו חיים, תודה לאל, במדינה חופשית המעודדת חופש ביטוי כדי למנוע עריצות נאצית המביאה לסבל והרג בני אדם. אין עניין להשבית לי את האתר, לבזותי באופן אישי, לכנותי בשלל כינויים, כך לא מעודדים חופש, אלא מעודדים דיכוי.
לגבי השירים, איני מתיימר להיות מומחה לשירה ואשמח לביקורת שתסייע להתקדם בתחום, בכל מקרה, שירים אלו נכתבו כי אני רוצה להתפתח בתחום ולהעביר דרכם מסר לאזרחים.
אני מרגיש אתאיסט ושמרן בו זמנית. אני אדם דתי ואיני מרגיש אתאיסט בהקשר של שמירת השבת או לגבי התענית ביום הכיפורים על אף הקשיים, היות שעם מעשים אני מזדהה מצוין. צריך לעשות ותו לא. מסורת.
פעם אחת אמרתי למישהו שהציע לי להשקיע עמו בעסק וניסה לשכנע אותי להסכים עמו, "תראה: אתה יכול ל'זיין' אותי בכל מקום בגוף. המשכתי והצבעתי עם אצבעי על ראשי ואמרתי כאן לא תצליח ל'זיין' אותי. יש דברים שהם מעבר לשליטתך." כמובן ש"טעיתי".. פעם אחרת חברי הלז 'חפר' לי שעות ארוכות, או אז אמרתי לו: "גם את מוחי הצלחת 'לזיין', חפרת!".
כלומר, אני מרגיש רע מאוד כשבעלי הסמכות, סתם אנשים קרובים או החברה ההגמונית כופים עלי את דעתם ולא רק תובעים ממני לבצע את המעשה הנהוג אלא לחשוב כפי שרווח באזורנו.
שנים רבות, כמו לוחם חירות עז נפש, הייתי מביע את הנון-קונפורמיות שלי, על אף שהיא לא התבטאה במעשים אלא בחוסר הצהרות או הצהרות-נגד. זו הייתה דרכי להרגיש חופשי. בשנים האחרונות התבגרתי והבנתי שדיבור פומבי הוא מעשה, לכן יש להתייחס אליו כפרקטיקה ולא כדיבור בלבד של מחשבה וכך בעצם להבין שבעלי הכוח בחברה אינם שולטים במחשבתי אלא במעשי בלבד.
מדוע אני מרגיש אתאיסט ושמרן יחדיו
הנני חי בארץ ישראל, 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון', כפי שנהוג להגיד. מדינה שהוקמה על ידי עם מסכן שנרדף שנים רבות וסבל נורא מרדיפות של אנשים רעים וממוות המוני אפילו. במדינה הזו, המדינה שלי, מדינת ישראל, מתייחסים בה למאפיינים מיסטיים מסוימים בצורה אקסיומתית. הכול כדי ליצור תחושה מיוחדת ונעלה והסבר לרדיפות שכקולקטיב חווינו. כשכולם חווים את התחושות המיסטיות הללו, של זאת שהם מיוחדים מכל העולם והכי טובים ומוסריים. וכן שביהדות יש משהו מיוחד שגורם לכך שתמיד ירדפונו. וכל מת שתכונה זו של מותו נוצרה בהקשר של הצבא או במסגרת פשעים שנעשו על ידי הגרמנים במלחמת העולם האחרונה, הוא קדוש. ומערבבים את הקדושה הלאומית עם הקדושה הדתית והופכים אותו למת-עליון וקוראים לו קדוש.
מה נעלה בגופה מתה מה נעלה באדם שמת כאדם פסיבי? מה נעלה באדם שהלך לצבא כי היה חייב ואם לא היה מתייצב לגיוס היה מגיע לכלא? מה נעלה באדם המגן על חייו כי הוא רוצה פשוט לשרוד ולחיות? מה נעלה באדם שהקריב את חייו למען החברה, לכאורה, כתוצאה מלחץ חברתי? מה נעלה באדם שיש לו צורך להיות אלטרואיסט? מה זה 'פאקינג' נעלה?!
נילס פורסברג – מותו של גיבור
כשהנני רואה את פסטיבל הקדושה, הציונות, הצבא והשואה. אני חווה זאת כמו האתאיסט לגבי האל, כולם מאמינים ואני לא ואם הם ידעו מה אני חש, ירדפו אותי. מצד שני, הנני מרגיש שמרן, כאדם שלא אימץ את צורת המחשבה החדשה, כביכול. כאדם מיושן שאינו חש ומבין את צורך להשתתף בפסטיבל 'העבודה הזרה' הזה של הרצון להיות מיוחד ונשגב. לפיכך הנני מרגיש כאתאיסט ושמרן.
למה השוויתי זאת לשבת ויום כיפור?! כיהודי מסורתי מאמין קל לי מאוד לבצע את דרישות הדת. בדת, איפה שאני גדלתי, שמים דגש על המעש ולא על ההבנה והאמונה. מה שחשוב, זה המעשה על פי הדת. לאדם מותר להיות טיפש ולא להבין ולקיים מצוות מתוך המסורת גם מבלי להבין את הרעיון. למה? 'ככה!'.
איני יודע מה מיוחד בשבת יותר מיום רגיל מימי החול. גם איני יודע מיוחד ביום כיפור. אני כן יודע שנהוג לשמור שבת, לצום ולשמור את יום הכיפורים כי 'השם' אמר. אלוהים שלי הוא אלוהים כי הוא יכול, כלומר, חזק יותר. ומשם גם סמכותו ומוסריותו. הוא לא נכון מעבר למה שיכול הוא לעשות באלימותו עם כוחו.
בקצרה, דרישות מעשיות לא מציקות לי כמו דרישות קוגניטיביות-הצהרתיות. למרבה האבסורד אני חווה פחות שיעבוד כשאני מוכרח לעשות מעשים פיזיים (נעשה ונשמע), לעומת הניסיון לשעבד את מוחי. בינתי היא מקום אינטימי בתחושתי וציפור נפשי וכל עוד היא חופשיה, בן חורין חש הנני.
להיות עם חופשי בארצנו, העם כקולקטיב אינו משועבד, לעת עתה, אך האדם האם הוא חופשי?
אלוהים איתנו - מחשבותיו של שמרן עצמאי 