גישות קונפליקט וקונצנזוס

משהו שלמדתי פעם בקורס בתקשורת ואני חושב שזה מעניין, חשוב ורלוונטי. העניין גם יכול להסביר תפיסות הקיימות בשמאל ובימין ולהסביר גישות מיוחדות בשמאל ובימין.

---

החברה

לפי גישת הקונצנזוס החברה פועלת מהסכמה בין הגורמים המרכיבים אותה והסדר החברתי הוא תוצאה של שיתוף פעולה והסכמה. לעומת זאת לגישת הקונפליקט החברה מבוססת על חוסר הסכמה ומאבקים והסדר החברתי הקיים, הוא תוצאה של מאבקים.

השינויים בחברה

לפי גישת קונצנזוס נוצרים באטיות, היות שכל שינוי משפיע על מרכיבים נוספים בחברה ויוצרים עוד שינוי. כנגד זה, לפי גישת הקונפליקט, קבוצות חזקות כופות את השינויים על החברה.

תמיכה בשינויים

לפי גישת הקונצנזוס מצב הסטטוס קוו זה המצב הטוב ביותר כי זה שומר על היציבות, אם עושים שינוי, השינויים צריכים להיות באיטיות ובהדרגתיות. אולם לפי גישת הקונפליקט, הסטטוס קוו זה הסכמה מזויפת, אשר נקבעה על ידי החזק נגד החלש, על כן היא בעד שינויים, וביקורת כלפי תקשורת ההמונים העוזרת לשמר מצב מזויף זה.

תפקיד התקשורת

על פי גישת הקונצנזוס הוא לשמר את היציבות בחברה ולכן יחסה כלפי התקשורת ההמון היא חיובית מאד, אבל לגישת הקונפליקט תפקידה לעודד שינויי ולכן יחסה לתקשורת שלילי היות שבוגדת ביעודה.

אבסורדים בעולם הדמוקרטי ליברלי

• כיום השמאל המרקסיסטי לגווניו מנסה לקדם הרמוניה, נגד שינויים ותומך בתקשורת כגורם חיובי לאדם. השמאל גם רואה בשינויים רבים הרס הדמוקרטיה הליברלית.
• הימין נגד התקשורת, כי היא מנציחה המצב הבעייתי של אליטיזם נגד המקופחים וכן מונעת שינויים שכביכול פוגעים בהרמוניה. הימין גם נגד הסטטוס קוו שנגדו ולא נקבע בהסכמה, אלא בצורה אגרסיבית על ידי החזקים ונגד היציבות האליטיסטית על חשבון הפשוטים.

קולטורה – לא השמעתי את קולי | מרטין נימלר

בְּגֶרְמַנְיָה לָקְחוּ הַנָּאצִים תְּחִלָּה אֶת הַקּוֹמוּנִיסְטִים,
וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי לֹא הָיִיתִי קוֹמוּנִיסְט;
וְאָז הֵם לָקְחוּ אֶת הַיְּהוּדִים,
וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי לֹא הָיִיתִי יְהוּדִי;
וְאָז הֵם לָקְחוּ אֶת חַבְרֵי הָאִגּוּדִים הַמִּקְצוֹעִיִּים,
וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי לֹא הָיִיתִי חָבֵר אִגוּד מִקְצוֹעִי;
וְאָז הֵם לָקְחוּ אֶת הַקָּתוֹלִים,
וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי הָיִיתִי פְּרוֹטֶסְטַנְטִי;
וְאָז הֵם לָקְחוּ אוֹתִי,
אַךְ בְּאוֹתָהּ עֵת כְּבָר לֹא נוֹתַר אַף אֶחָד שֶׁיָרִים אֶת קוֹלוֹ לְמַעַנִי.

מקור

השיר יפה מאוד ומבטא את הצורך של החלשים בחברה לעבוד בשת"פ מול האויב כי אחרת הוא עלול גם לתקוף את מי שעד אז משקיף מנגד. בעיני השיר ריאליסטי מבחינת גישתו החברתית כי השיר פונה לאינטרסים של האדם ולא בשם איזה ערך שאי אפשר לחוש בחמשת החושים וזה משהו לא ברור.

מחוללת – מוכתאר מאי

אני מודה לאל שלא ברא אותי כאשה בפקיסטן – רשמים לאחר סיום הספר מחוללת של מוכתאר מאי.

---

הספר מספר על אונס אכזרי שאשה מוסלמית עברה בפקיסטן כשהאונס נעשה על ידי מוסלמים. במקביל הגיבורה מתארת את מצבה העגום של האשה במצבה בתרבות שבטית גם בעידן מודרני.

יש מקומות בעולם שכוחי אל ששם הנשים סובלות יותר מצאן. אם גבר מהשבט שלהן פגע במישהי משבט אחר, אזי יחטפו אישה מהשבט הפוגע ויפגעו בה. במקביל עדיין נהוג להחליט לזווג שם בני זוג עוד לפני שהם באו לעולם. והרשויות משתפות פעולה עם המצב.

וכשהאשה לא יודעת קרוא וכתוב ומודרת מהחיים הציבוריים כי היא בהמה, היא לא יודעת להאבק על זכויות שלה גם אם זו זכותה בהתאם לחוק המוסלמי או אפילו כתוב בקוראן. ועדיין נחמד לקרוא את הספר הזה ולראות שיש תקוה, תקוה כי כך מבינים איך דיכוי עובד.

וגם בחברה החרדית מחתנים צעירים שלא יודעים שיש להם יכולת לסרב. וגם בחברה החרדית לא אומרים או לא אומרים מספיק לצעירים שיש להם זכויות כנגד הורה מכה או מורה מכה או כל בעל סמכות המנצל את כוחו לרעה בניגוד לחוק. ואז אין פלא שנפגעי מין רבים מספרים שהם לא ידעו שיש להם זכות להתנגד. זה בסדר לתמוך בחברה היררכית ולהבין שאין שוויון, אולם זה לא אומר שצריכים לסבול הכל.

די לשוליות, צריך ללמוד, להבין ולגלות מעורבות. וצריך להשיג כוח הרתעה וכך להגן על מה שרוצים להגן, שהרי גם משטר מתקדם של מדינה גרעינית משתף פעולה עם מצב עגום זה. אין אידאלים מעבר לכוח תרבותי, יש רק אינטרסים.

מחוללת – מוכתאר מאי
כנרת זמורה ביתן 2006

וכאן אני נוזף בהוצאה לאור על בעיות קשות שיש לה בספר, דפים חוזרים לעצמם וקטע נשאר קטוע, בשביל זה ניצחנו ב-48?!

גם זו לטובה – תגובה ל"תמריץ" בנוגע להודעת טראמפ לגבי "היציאה" של כוחות ארצות הברית של אמריקה מסוריה

הבלוג תמריץ הוא בלוג מעניין ומוצלח העוסק בתמריצי האדם בתחומים שונים. הבלוג מוצלח מאוד ויש כבר קהילת מגיבים גדולה וקבועה. העניין מרשים ואיני מכיר עוד בלוג שמצליח לאגד מגיבים לקהילת קוראים-כותבים מוצלחת. תמריץ כתב לאחרונה שהיציאה מסוריה מזיקה לארה"ב ולישראל. והנה ציטוט:

החלטתו מסכנת את ישראל ועדיין אינו ממצמץ.

הנזק לאמריקה ולתפקידה בעולם הוא עצום וארוך טווח. היא מאבדת אמינות כבעלת ברית. גם אם היא ידידותית תחת נשיא אחד, איש אינו ערב לכך שיחליפו בהמשך נשיא אחר לגמרי בסגנונו. רק שוטה ישים בה מבטחו. פוטין קיבל בונוס נאה לכאורה על הקמפיין הנסתר שניהל למען בחירת טראמפ.

• אני לא רואה נזק עדיין ביציאה מסוימת מסוריה, לאמריקה או לישראל. טראמפ עדיין יכול לתמוך בכורדים, וגם אם הוא יפסיק, הם כנראה קיבלו המון הטבות חומריות בתמורה לשת"פ שלהם עם ארה"ב, בנשק, בכסף ועוד. ברית לא חייבת להיות לנצח, ברית אמורה לשרת את הצדדים השונים בהתאם לרצונות שלהם. אם כבר העניין יאותת לבעלי ברית של ארה"ב שהם לא אמורים לסמוך על הסכם ולא לתרום לברית, אלא יש עליהם להתאמץ לשמר הברית. העניין תואם לגישה הריאליסטית לגבי בריתות.
• טראמפ יכול לתקוף גם אחרי נסיגה או להיכנס מחדש או שהוא לא ייסוג לגמרי.
• "נסיגתו" לא בהכרח תגרום לאיסור מעורבות על ישראל.
• עולם שקונה נשק, קונה גם נשק אמריקאי. זה אומר יותר כסף ועבוד לארה"ב.
• עולם שקונה נשק ונמצא ביותר קונפליקטים מאפשר לארה"ב להתערב לטובת אחד מהצדדים ולהרוויח.
• השיטה האמריקאית במלחמות העולם הייתה לתת לעולם לריב ואז להתערב אחרי כמה שנים ולהביס אחד מהצדדים ואז להרוויח יוקרה ורווחים.
• ויש כאן גם רווח למילטריזם, "העולם" שנוזף בטראמפ על דבר יציאתו מסוריה בעצם מטיף לשימוש בכוח צבאי בריש גלי ובכך הוא מעניק לגיטימציה לכוחנות צבאית ברמה מסוימת. ואז אם טרמפ ירצה להתערב, יהיה לו יותר קל וכן לישראל.
• ואחרון חביב, אף אחד לא מונע ממדינה שנוזפת בטראמפ על יציאה מסוריה, להחליף את מקומו…

סרטים על מיניות

ברשומה זו אביא מספר סקירות סרטים העוסקים במיניות (ובכוונה לא אנקוט במילה מגדר ואיני רואה במילה מין מה שקשור בלבד בתשוקה המינית המכונה אצלנו בסלנג סקסואליזם, אלא הנני רואה בזה את ההיבט הרחב של ההבדלים הקשורים לאיבר המין של בני האדם), כותבני מזיכרון, אזי לא אאריך הרבה. ראיתי עוד כמה שלא ריגשו אותי ואולי ראיתי עוד כמה טובים ששכחתי את שמותיהם. בכל מקרה אתם מוזמנים להציע סרטים אחרים. אני מביא טקסט זה בגלל העיסוק המוגבר החגיגי והמקודש בנושא המיני שיש כאלו שגם יגידו את המילה מגדר שאצלי היא שנויה במחלוקת. וכעת לרשימה.

---

בנים אינם בוכים (Boys Don't Cry (1999

סיפור העוסק בטרנסג'נדריות, מימוש עצמי, אלימות ואהבה. הסרט על נערה שרוצה להיות נער, כביכול, היא עברה חיים קשים ומדרדרת לפשע וחיה בזהות בדויה של ברנדון טינה. בכל אופן, היא לא אמרה נואש. היא באומץ גדול ועוז פנימי חיה כגבר ומתאהבת בנערה בשם לנה, שבתחילה חושבת שהיא גבר.

יום אחד טינה נעצרה עקב פשע שהיא ביצעה ובעיתונים היא הוזכרה בשמה הנשי ולא הגברי. זה גרם לחברתה לנה להבין שהיא אשה והיא קיבלה אותה או אותו כמות שהיא או שהוא. (אגב, אם היא הייתה מחליפה את שמה לשם יוני סקס, הבעיה הייתה נפתרת) במקביל גם החברים המשותפים של לנה וטינה, חשדו במוזרות של טינה ויום אחד הפשילו את מכנסיו וגילו שהוא אשה. אז הם חטפו אותה ואנסוה באכזריות. לאחר שהיא התלוננה על אונס לרשויות המטפלות בעניין, הם רצחוה.

העניין מחריד ומעיד על יצר האכזריות של האדם. מצד אחד הם שונאים את המוזרות הלא ברורה של טינה. ומאידך הם אונסים אותה לאחר שהם מגלים שהיא אשה, וזאת על אף שהם שונאים אותה, כביכול, ואז הם הורגים אותה באכזריות היא נוהגת בצורה שהם לא מורגלים לה ונתפסת בעיניהם כנגד הטבע, קרי הרצח בעיניהם יותר שכיח ולגיטימי מהתופעה.

הסרט לדעתי מרגש מאוד ומעורר הזדהות. ואגיד שאני לא מפחד להגיד שאיני מעריץ של קרוסדרסרים או טרנסג'נדרים. מפריעה לי בדרך כלל הגישה הבכיינית והקרבנית שלהם יחד עם הנטיה לשמאל המאמין בשוויון נגד פרטיקולריות, אבל עדיין זה סרט מרגש ומומלץ.

---

אמה ויגואר (Aimée & Jaguar (1999 

סרט מבוסס על ספר העוסק בשתי נשים לסביות בגרמניה בעידן היטלר. האחת יהודיה והאחרת "ארית", הן מגלות את משיכתן ומתגברים על הפחדים ונהיים זוג. כשהיהודיה חיה בזהות ארית בדויה. לבסוף היהודיה נתפסת על ידי הגרמנים ומאז לא נודעו עקבותיה.

הסרט מראה את הסצנה הלסבית בעידן ההוא עם תלבושות נחמדות ומעורר הזדהות כשבעצם הגיבורה היהודיה היא יהודית נרדפת המקבלת סיוע מארית וגם לסבית. כלומר, השלטון הגרמני של אז חשוך והלסביות נאורות. קראתי את הספר בעברית והנני ממליץ לצפות ולראות למי שרוצה. והרעיון של הסיפור מעבר לסיפור האמיתי הוא גם לסמל את הלהטביות כעין יהדות נרדפת.

---

---

גברות במדים בשתי גרסאות (Mädchen in Uniform (1931) Mädchen in Uniform (1958

הגעתי לסרט הזה בעקבות התעניינותי בשחקנית רומי שניידר. הסרט עוסק בנערה גברית, ושמא גם אצילה, בבית ספר פרוסי קפדן מאוד בתחילת המאה העשרים. היא בעלת מאפייני התנהגות גבריים מסוימים. לדוג' היא משחקת גברים בהצגה ונחשבת גברית יותר מול שאר החברות במוסד. היא מתאהבת במורה שלה. וכשהיא שתויה היא מצהירה על כך בפומבי וכתוצאה מכך יש השלכות חמורות.

העניין מעניין מבחינת ההתאהבות במקום חד מיני. קראתי פעם בספר פסיכולוגיה פופולרע שיש אחוזים גבוהים יותר של פעילויות חד-מיניות במקום שהוא על טהרת מין אחד בלבד, זכרי או נקבי.

---

טומבוי (Tomboy (2011

לורה היא ילדה החשה רצון לנהוג כנער. לורה עוברת עם משפחתה דירה למקום חדש וטוענת ששמה מיקל ומתנהגת כבן. לורה בתור מיקל נהיית חבר של של אחת בשם ליסה והיא, ליסה, מציגה אותו בפני הילדים בשכונה כבן בשם מיקל. מיקל הופך פופולרי לאחר שהוא מתגלה כמגניב וטאלנט במשחק הכדורגל ושיש לו מעריצה.

באיזשהו שלב ההורים של לורה מגלים את העניין לאחר שהיא נהייתה מעורבת בקטטה עם נער מהבית-ספר. אימו מבינה שהיא התחזתה לנער ומכריחה אותה להיות נערה וללכת כך להתנצל על המעורבות בקטטה. לאחר מכן, כשהיא לבושה כבת באופן קבוע היא מתביישת לצאת מהבית, אולם כשליסה מגיעה היא מקבלת כוח ויוצאת אליה.

הסרט מתאר תהליך התבגרות מודרני יחד עם נועזות קלילה המאפשרת לגיבור לשחק עם המנהגים בחברה ולזדהות עם המין האחר. העניין נראה כתהליך חלק ופשוט קורה ללא סבל. ואם כבר הפוך יש חשש לחזור למצב הקודם הנורמלי בהתאם לנורמה המקובלת. מראים כאן שהאשה יכולה להתחרות בגבר-בן-זכר בכדורגל הגברי וגם על אהבה של נערה…

---

אבודה והוזה (Lost and Delirious (2001

אחד הסרטים שצפיתי לאחרונה ושממש ריגשו אותי. נורא התחברתי אליו. הסרט אמנותי מאוד מבחינת תוכנו. הגיבורה טובה מאוד בלהזדהות עם חלק מהדמויות השיקספיריות שהיא מכירה מן הלימודים בבית ספר במסגרת שיעורי ספרות.

איני זוכר שמות, אז אפרט בלי שמות, נערה חדשה מגיעה לבית ספר חד-מיני עם פנימיה ושם היא מכירה שתי בנות שקצת מתפרעות, עם אלכוהול, עישון ועוד דברים פרובוקטיביים. היא הופכת לחברת חדר שלהם וחלק במשולש היחסים החברותי ההדוק והמופרע. לבסוף היא מבינה שבעצם שתי החברות הן זוג בקשר הדוק.

יום אחד הקשר נחשף, ואז בת הזוג של הגיבורה הראשית נפרדת ממנה בגלל הבושות ומחליטה להפוך לנורמטיבית ויוצאת עם נער מבית ספר סמוך. הגיבורה הראשית לא מתייאשת עדיין ומנסה להשיב את אהובתה.

במקביל היא מוצאת נשר פצוע והיא מחזירה אותו לקו הבריאות וכשהיא שקועה באידיאל של חיים רק בשביל אהבה, היא מתחילה לרחף לה כמו הנשר. אגב, הגיבורה מאוד דומה לגיבורה של גברות במדים, כלומר אשה עם התנהגות גברית, טובה בספורט, בסייף ועוד.

הסרט מראה חזק מאוד שיש אהבה חזקה ומשוגעת לאחר גם אם האהבה הזאת נחשבת לא נורמטיבית. ברם בעצם הסרט עוסק במחלת האהבה, "באהבה" החזקה הקדושה והנשגבה, כביכול.

חשוב להוסיף שפס הקול ממש נפלא ומתאים מאוד לסרט. ולפעמים יוצא לי להקשיב ביוטיוב לפסקול בהנאה רבה.

---

אלברט נובס (Albert Nobbs (2011

אני לא מספיק זוכר. מה שאני כן זוכר זה שיש אשה נחמדה שמתחזה לגבר כדי לקדם את עצמה בחיים וכך למצוא עבודה. במקביל היא גם נמשכת לנשים כמו גברים רגילים.. היא נמשכת לאשה מסכנה ומתחתנת עמה כבעלה. אני זוכר שהסוגיה של התחזות מינית העסיקה אותי בהקשר הזה, אבל מאידך אילו אופציות החוק השאיר לגיבורה הראשית לנהוג? וכן האם היא לסבית או טרנסג'נדר?

---

האפיפיורית יוהנה (2009) Pope Joan

סיפור מרתק על אשה שהחליטה להתחפש לבן ולהפוך לכומר ולבסוף הפכה לאפיפיור. העניין מבוסס על סיפור עתיק. הסיפור מרשים ומראה שלפעמים אנשים שאפתניים מצליחים להצליח בניגדו לסטריאוטיפים הרגילים. אקצר כי איני מספיק זוכר, אבל ההיבט המיני פה פשוט, היא החליטה להמרות את פי החברה שהגבילה את מינה מלהיות כגברים בכנסיה והיא הלכה בדרכה שלה והצליחה להיות אפיפיור.

---

ינטל בחור ישיבה (Yentl (1983

ינטל בחור ישיבה, סרט המבוסס על סיפור של סופר אהוב עלי בשם יצחק בשביס-זינגר. הסיפור מתרחש לפני כמאה שנה ובדומה לאפיפיורית יוהנה, ינטל מחליטה ללמוד תורה בישיבה, לכו ספרו זאת לחרדיות כיום… והיא מתחזה לגבר. היא מתאהבת בחבר ללימודים (חברותא-בן זוג לימודי בישיבות) שלה, אבל הוא אוהב בחורה אחרת. ברם אח של החבר ללימודים שלה, נראה לי ששמו של בן הזוג הלימודי הוא אביגדור, מאוהב בבחורה אחרת שלא רוצה להתחתן עימו בגלל שאחיו התאבד. היה למשפחתה חשש שזה גנטי וישפיע עליו. במקביל ינטל אהובה על כולם ונחשבת לעילוי. היא לבסוף מתחתנת עם הבחורה שאביגדור אוהב, לאחר שהיא מבינה שהיא לא תוכל להשיגו. היא מתגרשת ממנה ואז אביגדור יכול להתחתן עם הבחורה שהוא אוהב.

בדומה לאפיפיורית יוהנה הסרט מדבר על בחורה שמגשימה חלום שהנורמות לגבי המין שלה לא אפשרו זאת בקלות. מעבר לכך היא מתחתנת עם אשה שלא יודעת שהיא אשה, עניין מוסרי וטרנסג'נדרי כמו אלברט נובס וגם עניין של זוגיות לסבית.

הסרט הוא מחזמר ויש כאלו שאוהבים את המוזיקה שלו, אפשר להגיד עלי שלא התרגשתי.

---

cockpit 2012

הייתי מתרגם הסרט כתא הטייס, ומה שזכור לי שהתעמולה/מנטרה הנחמדה של הסרט היא ש"לא מתאהבים במגדר אלא באדם". הסרט הקומדי עוסק בגבר שלמד לטוס ואינו מצליח למצוא עבודה כטייס. הוא מתחזה לאשה וסובל מהתנכלויות מיזוגניות ולפתע הוא הפך לטייס המוצלח ביותר והאהוב על כולם. אפילו כאלו ששונאים אותו אוהבים אותו געת כשהוא נראה כבת.

הוא הופך לגיבור מדינה לאחר שהוא מצליח להנחית מטוב בשלום במצב חירום, ברם העניין מתגלה שהוא אשה. ועדיין גבר שחיזר אחריו עדיין מעוניין בו ובחורה שרצתה אותו כבת עדיין מעוניינת בו כשכעת התברר שהוא בן. הסרט באמת ממחיש את הרעיון שמתאהבים, כביכול, באדם ולא במגדר. הנני לא אוהב את המילה מגדר, ברם בכל אופן כאן הכנסתי אותו כי זה תמה של הסרט.

הסרט מצד אחד מראה עולם של פמיניזם ושאשה יכולה להיות טייסת בניגוד לקיים, מצד שני היא מוצלחת כגבר ולא כאשה ורואים בה טייסת מוצלחת כי היא אשה ולא גבר.

הסרט עוסק בסוגיות של פתיחות של אהבה פאן סקסואלית ושכל אחד יכול כביכול להצליח אם נתגבר על סטריאוטיפים וכן על קידום טרנסג'נדריות אם זה משתלם לך. לפי זה לא אתפלא אם גם כיום כל מיני חבר'ה מחליטים להיות או להצהיר על עצמם כבעלי נטיות חד מיניות כדי לזכות בהערכה של החברה כאילו הם גיבורים מסכנים המקריבים את חייהם למען חופש ואידיאלים מערביים. בפועל ניתן להגיד שהם דווקא מרוויחים מהצעד הזה לעומת הנורמטיבים. וכך מוצאים עבודה טובה, מגבלים כבוד והזדמנויות לחיים. והעניין נכון גם לנשים, אולי יש אפליה בקודקודים, אבל עד לקודקוד יש כנראה לאשה המצויה יתרון בשם הפמיניזם שמוכר אותה כיום "כמיעוט" לעומת ההגמוניה ובכך הם זוכים לייצרון לעומת גברים במצב שלהן.

---

בסופו של דבר, אני לא חסיד של הפמניזם השמאלני והקוויריות השמאלנית. איני חש צורך להכיר בזהות מינית, או במילה מגדר או במושג הפמניסטי של פטריארכיה וכד'. אני פמיניסט/קווירסט ספקן או פמיניסט/קוויריסט שטירנריסט. איני שותף לכל (רק לחלק) האג'נדות השמאלניות הללו. איני מאמין בכלל בשוויון. אצלי החיים הם תלויי דיאלוג בין השפעות.

אולם לא אגיד שהעניין הזה הוא "לא טבעי" ואין לי עניין מיוחד להוציא את הפרקטיקות המיניות הללו מחוץ לחוק. חוששני שאם אוציא זאת מחוץ לחוק, אז אולי יוציאו אותי מחוץ לחוק. לפיכך אני מעוניין בסובלנות. ועדיין איני חושב שאנחנו על ידי המדינה אמורים לממן זכויות מיוחדות לנשים ולקווירים לגווניהם מניתוחים ועד "ייעוץ מגדרי" וכדומה. ואיני חושב שאנו חייבים להעניק אותן הזכויות בהקשר של נישואין. אם כי אני תומך בהשוואת זכויות כלכליות לחבר'ה שחיים ביחד לא משנה מה מינם/מגדרם ומה הקשר שלהן. למה לא לסייע במניעת בדידות? מדוע לקדם אפליה כלכלית?

ועם כל זאת אני מתעניין מאוד בתחום ומכבד צעדים מסוימים. אני מכבד את האומץ של הטרנסג'נדר ואני מכבד את האומץ של הטומבוי. וגם אם לא אהיה שותף לכל השקפותיו. אולי כמה קוראים יקראו לי חשוך שונא אדם ומסוכן לציבור כי חופש הביטוי שלי פוגעני ועלול להוביל למעשים מסוכנים על ידי חבר'ה שיוסתו מדברי להרע לאנשים. ברם זה לא התוכן של דברי. זה שאיני מכיר בזהות מינית, זה לא אומר שאני תומך בפגיעה באלו שמתיימרים להיות בעלי שונות חברתית המתבטאת בהצהרות על המיניות שלהם. זה שאיני מאמין בשוויון, זה לא אומר שאני רוצה עולם רע מבחינה אסתטית. אני רוצה עולם נחמד בהתאם לחינוך הטוב שאני קיבלתי. יש כאלו שיקראו לזאת ערכים או מוסר. בתפיסת עולמי איני מצליח להגדיר זאת כך, אני רואה בזה עניין של טעם אהוב כמו אסתטיקה. אני בעצם "נכה מחשבתי", כביכול, או קוויר-מחשבתי, ועל כן לכאורה לא נמצא במקום פחות יותר מהקוויר-המיני הנחשב כיום קדוש.

האגואיסט מקס שטירנר

הלאה, אם כן, עם כל עניין שאינו לחלוטין ענייני שלי. תאמרו שלפחות מטרת הטוב צריכה להיות מענייני?! הטוב, הרע?! הרי אני עצמי מענייני, ואני אינני טוב וגם לא רע. לשניהם אין משמעות בעיני.

הנשגב-האלוהי הוא עניינו של אלוהים; האנושי של האדם. ענייני שלי אינו האלוהי וגם לא האנושי, האמיתי, הטוב, הצודק, החופשי, וכו', אלא אך ובלבד מה ששלי, וזה אינו משהו כללי, זה משהו – ייחודי, כשם שאני יחיד ומיוחד. אין דבר שהוא יותר לי מאשר אני עצמי.

מקס שטירנר, האדם ועצמו, (1995), עמוד 7

---

בגרמניה במאה הי"ט חי הוגה דעות בשם יוהאן קספר שמידט הוא נולד בשנת 1806 ומת בשנת 1856 ושמו בישראל כיום הוא מקס שטירנר ויש לו ספר מפורסם בשם האגו ועצמו. הוא ניסה להבין את העולם והוא הגיע לתובנות מעניינות שרוב אנשי העולם יתקשו לשמוע אותם בכלל. יצא לי לשמוע את שמו מוזכר מס' פעמים ובעיקר במרחבים המשתייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית ולאחרונה יצא לי להעמיק מעט יותר בעניין.

וחשבתי לעצמי שכדאי לשתף לקהל קוראי הנאמנים חלק מהגותו שיצא לי להכיר. ואני כעת בראשית קריאת אחד הספרים שלו בצורה דיגיטלית. אך איני מתבייש להגיד: לא קראתי שום ספר שלו, אבל כן יצא לי לשמוע הרצאות ופודקאסטים עליו וכן לקרוא ציטוטים שלו. לפיכך ייתכן שאני טועה, ואז, אנא קחו את דברי בעירבון מוגבל. ואם כך אולי תשאלו, מדוע הנני מפרסם רשומה זו? ותשובתי תהיה: עדיין חש אני צורך לפרסם זאת היות וחושב אני שזה יעזור לקהל להחליט האם הוא רוצה להתעניין על האיש בכוחות עצמו. ובכך אני תורם לעניין של הקהל. ממש רוויתי נחת מקריאתי בשטירנר, ומדוע שאתם לא.

שטירנר הוא הראשון שראיתי האומר שאין שום דבר חוץ מהאני-האגו, כל הדברים מחוץ למה שהאדם רוצה אלו מילים ריקות. נתקלתי בכאלו האומרים שהאדם אינטרסנט, אבל התבטאות שהאדם דואג לעצמו-אגו בלבד לא יצא לי. איני רואה כמובן הבדל, אבל האמירה הזו שתכעיס אולי מעט אנשים היא אמירה חדה ונחמדה.

לדעתו, בעצם העולם נחלק לשני סוגי אנשים: אגואיסטים מודעים ואגואיסטים לא מודעים. האגואיסט המודע דואג לעצמו בצורה פשוטה ומובנת. האגואיסט הלא מודע, לעומת זאת, פועל מאינטרס אגואיסטי לפעול כאילו הוא לא אגואיסט (דומה ליצר ההרס-המוות אצל פרויד), אזי הוא כאילו נלחם באגואיזם שלו בדרכים שונות, אבל למעשה הוא אגואיסט כמו האגואיסט המודע. [יש לי בעיה עם המונח מודע ולא מודע, שהרי מי קבע שלאדם יש מודעות… ברם אפשר להגיד שכך השפה קוראת לזאת. ולאמיתו של דבר אלו מודלים שונים של אגואיזם, אגואיזם מבחינת השפה, אגואיסט אחד המצהיר שהוא כזה, ואגואיסט שני המכחיש זאת.]

ואם כן בעולמנו החברתי מה שיש זה דיאלוג בין רצונות. אין טוב, אין רע, יש מה שנוח לנו. ומה שימנע מאתנו להיות חיה זו ההרתעה מהאנשים האחרים שינהגו בנו בצורה שלא נוחה לנו. ולכן הוא מציע לקדם איחוד של אנרכיסטים לטובת האדם במקום המדינה הקיימת. [כאן אני מעט מאוכזב ממנו וחושב שהוא גלש מניתוח אגואיסטי אינטרסנטי לאתיקה אגואיסטית. אני אגיד שהמצב הקיים הוא כזה וכל מה שאני רוצה לשנות ולא מצליח זה אומר שהאגו שלי יותר חלש מהתנאים הפיזיים בעולם או מאגואיזם של אנשים אחרים.]

בכל מקרה, זה נחמד לראות איש שלא מאמין בנאורות, בקדמה ובעצם מאמין כהובס ומקיאוולי באינטרסים של האדם. ולכן אראה בו שמרן, לא כי הוא מקדש את העבר, אלא כי הוא לא מכיר ביכולת להתקדם. הוא נתפס היום כאנרכיסט אינדיבידואלי קיצוני ומעניין שפוסט-אנרכיסטים קומוניסטים נמשכים לדעותיו.

ניתן לקרוא עליו עוד בבלוג בצל הבאובב.

---

מס' ציטוטים שלו שאהבתי:

על שעבוד ואגואיזם

What is not supposed to be my concern! First and foremost, the Good Cause, then God's cause, the cause of mankind, of truth, of freedom, of humanity, of justice; further, the cause of my people, my prince, my fatherland; finally, even the cause of Mind, and a thousand other causes. Only my cause is never to be my concern. "Shame on the egoist who thinks only of himself!"

Let us look and see, then, how they manage their concerns — they for whose cause we are to labor, devote ourselves, and grow enthusiastic.

Max Stirner, The Ego and Its Own, (1995) Cambridge edition, P. 5

על קדושה ו"אלטרואיזם"

Sacred things exist only for the egoist who does not acknowledge himself, the involuntary egoist … in short, for the egoist who would like not to be an egoist, and abases himself (combats his egoism), but at the same time abases himself only for the sake of "being exalted", and therefore of gratifying his egoism. Because he would like to cease to be an egoist, he looks about in heaven and earth for higher beings to serve and sacrifice himself to; but, however much he shakes and disciplines himself, in the end he does all for his own sake… [on] this account I call him the involuntary egoist.

…As you are each instant, you are your own creature in this very 'creature' you do not wish to lose yourself, the creator. You are yourself a higher being than you are, and surpass yourself … just this, as an involuntary egoist, you fail to recognize; and therefore the 'higher essence' is to you — an alien essence. … Alienness is a criterion of the "sacred".

Ibid, ibid, PP. 37–8

על הדת הליברלית

Among many transformations, the Holy Spirit became in time the 'absolute idea' [in Hegelian philosophy], which again in manifold refractions split into the different ideas of philanthropy, reasonableness, civic virtue, and so on. […] Antiquity, at its close, had gained its ownership of the world only when it had broken the world's overpoweringness and 'divinity', recognised the world's powerlessness and 'vanity'.

[…] [The philosophers of our time say] Concepts are to decide everywhere, concepts to regulate life, concepts to rule. This is the religious world [of our time], to which Hegel gave a systematic expression, bringing method into the nonsense and completing the conceptual precepts into a rounded, firmly-based dogmatic. Everything is sung according to concepts and the real man, I, am compelled to live according to these conceptual laws. […]

Liberalism simply replaced Christian concepts with humanist ones; human instead of divine, political instead of ecclesiastical, 'scientific' instead of doctrinal etc."

Ibid, ibid, PP. 87–8

על הרכוש

"Whoever knows how to take, to defend, the thing, to him belongs property." "What I have in my power, that is my own. So long as I assert myself as holder, I am the proprietor of the thing." He says, "I do not step shyly back from your property, but look upon it always as my property, in which I respect nothing. Pray do the like with what you call my property!"

Ibid, ibid, P. 248

על אהבה ו"אלטרואיזם"

…[Love] cuts no better figure than any other passion [if] I obey [it] blindly. The ambitious man, who is carried away by ambition… has let this passion grow up into a despot against whom he abandons all power of dissolution; he has given up himself because he cannot dissolve himself, and consequently cannot absolve himself from the passion: he is possessed.

– I love men, too, not merely individuals, but every one. But I love them with the consciousness of my egoism; I love them because love makes me happy, I love because loving is natural to me, it pleases me. I know no 'commandment of love'. I have a fellow-feeling with every feeling being, and their torment torments, their refreshment refreshes me too.

Ibid, ibid, P. 258

"השכלתן החושב" כמאמין גדול יותר מ"המאמין הרגשן"

The thinker is distinguished from the believer only by believing much more than the latter, who, on his part, thinks of much less as signified by his faith (creed). The thinker has a thousand tenets of faith where the believer gets along with few; but the former brings coherence into his tenets, and take the coherence in turn for the scale to estimate their worth by.

Ibid, ibid, P. 304

הלגונה הכחולה 1949- כיצד האדם מתנהל כשהוא מבודד בטבע מגיל צעיר?

לאחרונה יצא לי להתבונן בסרט ישן מאוד והחלטתי לכתוב עליו ביקורת ומדובר בסרט בשם: הלגונה הכחולה 1949 The blue lagoon. מדובר בסרט עתיק המבוסס על ספר בעל אותו השם שיצא לאור בשנת 1908 על ידי הנרי דה-וורה סטקפול. הסרט עוסק בשני קטינים, בן ובת אשר אנייתם טובעת והם נסחפים לאי מבודד הרחק מאנשים יחד עם עוד מלח מהספינה שטבעה, ברם הוא משתכר ומת לאחר זמן. הם לומדים לשרוד ומנסים לשמר את תרבותם על סמך זיכרונם.

הסרט מראה את הטבע הנחמד של הניצולים שנוהגים בנחמדות האחד בשני ואפילו מתאהבים ומתחתנים בטקס חתונה אלטרנטיבי על פי זיכרונם וספר של נימוס ששרד איתם את המסע לחוף. הם מנסים לסמן לאניות שהם נטושים באי ופעם אחת אוניה עם אנשים מושחתים מצאה אותם והם התחילו לנצל את הגבר לשלות פנינים ואחד האנשים מהאנייה הזו מנסה לנצל את הגברת מבחינה מינית. בעקבות כך הם זונחים את הניסיונות לקרוא לעזרה. ובעצם הקטע הזה הוא משל שהטבע הפחות מפותח יותר נחמד מהעולם המפותח והמושחת.

לאחר שהאשה הולידה ילד והא בן כמה שנים האשה אומרת לאיש שהם בורים וחייבים לדאוג לחברה לבנם. ושאם הם יגיעו לציוויליזציה הוא יוכל להיות משכיל ולא בור כמותם ואולי יזכה להיות ג’נטלמן.

הם מתכוננים למסע זמן רב ולבסוף יוצאים לדרך ברם, נגמרת להם אספקת האוכל והשתייה. לבסוף אנייה מוצאת אותם כשברקע נראה ילדם בוכה ולא ברור מה מצבם. אם כי ייתכן מאוד שהם מתו למען זאת שבנם יהיה ג’נטלמן.

הספר מתאר איך תרבות או מוסר מתפתחת, איך אנשים גדלים במנותק מההתפתחות האנושית הקולקטיבית וגם איך מיניות מתפתחת. הסרט דומה לרובינזון קרוזו ולבעל זבוב, וספר בראשית.

הסיפור הוא סיפור נאה ומסקרן שגורם לי להישאב לתוכו ומרוב סקרנות לא להתעניין בבמאות. ברם הוא לא בוחן לגמרי את הרעיון של מוסר לא תלוי חברה, היות שיש לניצולים באי מבוגר עמם לזמן מה וזיכרונות מהילדות. סיפור יותר טוב לטעמי יהיה ששני תינוקות ישרדו על ידי כלבה במקום מבודד ונראה איך הם ינהגו. כמו כן איני מאמין שגבר צעיר יהיה נחמד לאשה חסרת הגנה, אני מאמין שהוא היה אונס אותה, או הפוך אם היה הייתה חזקה יותר. ובעצם הסיפור שמתאר עולם “טבעי” נחמד המנותק מהעולם וזה המחיר של גן העדן עלי האדמות, ניתוק ובורות מול תחכום יחד עם אפשרות של שחיתות, הוא סיפור לא אמין בעיני. הסיפור נראה לי אידאליסטי ולא ריאליסטי. הסופר פשוט שבוי בנורמות המערביות וחושב שהפרא הוא אציל ולא אדם לאדם זאב.

אפס כי אני עדיין תומך בסיפור, היות שהוא פותח את הראש לנושא ומאפשר התבוננות לסוגיה של תרבות, השפעה חברתית, חינוך, מוסר, נחמדות ומיניות. אשמח אם תצא גרסה מפותחת של הנושא.

ואגב אגיד לסיום, ביהדות יש סיפור דומה על זוג בשם אדם וחוה שהיו יכולים לתקשר עם אלוהים, אבל קין עדיין הרג את הבל. ואין אזכור לגבי היחס של אדם לחוה לגבי האם הוא אנס אותה או לגבי האם הוא הכה אותה וכן לגבי האם הוא אהב אותה. אנו כן יודעים שהוא לא הרגה ושקין הוא הרוצח הראשון. ואולי הרעיון בסיפור הוא שאדם וחוה הוכשרו על ידי האל, אבל קין והבל לא ומכאן ההידרדרות לרצח, כלומר, היינו קרובים לאל והתרחקנו. והשאלה נשאלת גם לפי האדם המאמין בוודאות גמורה בסיפור של אדם וחוה וקין והבל, האם זהו טבע העולם, מקרה או חד פעמי?

נ.ב. למי שמתעניין בתחום יצאו מס’ גרסאות לסרט ויש ספר. בנוסף יש את רובינזון קרוזו ובעל זבוב.

חברה צודקת – המלחמה היא שוד / סמדלי באטלר

אחד מהדברים המהותיים שלנו בעולם, זה המלחמה. כאדם השואף להבין את העולם הנני מתעניין גם במלחמות, וכאחד בעל מחשבה ריאליסטית הנני נהנה לראות איך לצורך המלחמה משעבדים את הנתינים או האזרחים המחויבים בגיוס וכהרוויח הגדול הם בעלי האינטרס. המאמר שאצרף בהמשך בלינק חשוב מאוד. הוא עוזר להבין חלק מההיבטים למלחמה ובכך קל יותר להביע ספק כשמישהו מעוניין ליזום מלחמה. כמובן שלא תמיד המלחמה היא בגלל בעלי האינטרס בתוך המדינה, לפעמים אין ברירה והמצב נכפה עקב גורמים חיצוניים. ברם גם אז יש לבדוק כמה בזבוז יש בצבא למען בעלי האינטרס עמם הוא מקושר. בנוסף, חשוב להגיד שכריאליסטי, איני נגד מלחמות, ברם חשוב להבין למה אנו נלחמים והאם זה משתלם לנו.

סמדלי באטלר היה מייג'ור-גנראל בצבא ארה"ב. המאמר מתורגם מתוך נאום שנשא בשנת 1933 נגד מה שהוא חשד ככוונותיו של הממשל האמריקני לחזור למעורבות צבאית ברחבי העולם. דבריו שהתבססו בעיקר על נסיונו במעורבות ארה"ב במלחמת העולם הראשונה, מהדהדים כאילו נכתבו היום על ידי מתנגד חריף לפלישה אל עירק, ולכוונותיו של הממשל להשליט סדר אמריקני ברחבי העולם.

הנה המאמר המרתק:

"מלחמה היא מסע שוד. היא תמיד היתה. היא השוד העתיק ביותר, הרווחי ביותר ובוודאי גם הזדוני ביותר. מלחמה היא הצורה האפשרית היחידה של שוד ברמה בינלאומית. היא גם הביזנס היחיד שבו נמנים הרווחים בדולרים, וההפסדים בגוויות אדם.

רוב בני האדם אינם יודעים שמלחמה היא שוד. את זאת יודעת רק קבוצה 'פנימית' קטנה שהמלחמה מנוהלת לתועלתה. כי זאת טבעה של המלחמה: היא מנוהלת לטובת המעטים על חשבון הרבים. מלחמת העולם הראשונה, למשל, יצרה בארה"ב 21,000 מיליונרים ומיליארדרים חדשים. אנו יודעים עליהם, מכיוון שהם טרחו לדווח על רווחיהם לרשויות המס. על האחרים שהצליחו להעלים את רווחי המלחמה, אין לנו מושג.

אבל השאלה שאינה נשאלת היא: כמה מאותם מיליונרים של המלחמה אחזו ברובה? כמה מהם התבוססו בחפירות? כמה מהם חוו את תחושת הרעב במחפורת שורצת עכברים? כמה מהם בילו לילות אימים, חסרי שינה בחיפוש נואש אחר מסתור מפני הפגזים והכדורים? כמה מהם יצאו להדוף התקפת כידונים? כמה מהם נפצעו או נהרגו בקרב?

במלחמה, האומות המנצחות, מנכסות לעצמן שטחים חדשים. הן פשוט לוקחות אותם. השטחים שנתווספו מנוצלים מיד על ידי מיעוט: אלו אותם מעטים שהצליחו לסחוט דולרים מהדם. הציבור הרחב, לעומת זאת, מקבל את החשבון ונושא במחיר. ומהו אותו מחיר? המחיר כולל חשבון מחריד: קברים חדשים, גופות מרוטשים, מחלות נפש, לבבות שבורים ומשפחות הרוסות. הוא כולל אי יציבות משקית, מיתון כלכלי על כל מצוקותיו, ובעיקר, עול מסים כבד לדורות הבאים.

במרוצת השנים הרבות בהן שירתתי כחייל, היו לי חשדות כי מלחמה היא סוג של הונאה. רק כשפרשתי לחיים אזרחיים נוכחתי שאכן כך הדבר. עכשו, אני רואה את ענני המלחמה העולמית מתעבים, ואני חייב לומר את דברי.

ביליתי שלושים ושלוש שנים וארבעה חודשים בשירות פעיל, כחבר בכוח הצבאי הנמרץ ביותר של מדינתנו: בגדודי המארינס. שירתתי בכל הדרגות, מסגן-משנה ועד לגנראל. ובמשך כל התקופה הזאת ביליתי את מרבית הזמן כבריון צמרת של העסקים הגדולים, של וול-סטריט, ושל הבנקאים. בקצרה, הייתי אקדוחן, גנגסטר של הקפיטליזם. כך למשל סייעתי בשנת 1914 להפוך את מקסיקו, ובמיוחד את מחוז טמפיקו, לאזור בטוח עבור האינטרסים של הנפט האמריקני. עזרתי להפוך את האיטי ואת קובה למקום מהוגן לגביית הכנסות בעבור 'נשיונל סיטי בנק'. השתתפתי בפלישה לכחצי תריסר רפובליקות במרכז אמריקה למען רווחי הוול-סטריט. ועוד רשימת השוד ארוכה: בין 1909 לבין 1912 עזרתי לטהר את ניקרגואה בעבור הבנק הבינלאומי של האחים בראון. בשנת 1916 הבאתי אור לרפובליקה הדומיניקנית, למען האינטרסים של הסוכר האמריקני. בשנת 1903 השלטתי סדר בהונדורס למען חברות הפרי האמריקניות. בשנת 1927 סייעתי לפלס את דרכה של 'סטנדרד-אויל' בסין. במבט לאחור, אני חש שיכולתי להעניק לאל-קפונה כמה עצות מועילות. אל-קפונה הצליח, במיטבו, לסחוט דמי חסות בשלוש ערים. אנו המארינס, עשינו זאת בשלוש יבשות.

מי הם מרוויחני המלחמה?

במלחמת העולם הראשונה הצטרפה ארה"ב למלחמה רק בסופה. ואף על פי כן העלות שלה לאמריקאים היתה 52 מיליארד דולר. תחשבו רגע: פירושו של דבר שהעלות לכל אמריקאי, גבר, אישה וילד, היא 400 דולר. ועדיין לא שילמנו את החוב. אל דאגה, אנחנו משלמים אותו, ילדינו ישלמו אותו וכנראה גם נכדינו יזכו לשלם.

שיעור הרווח הנורמלי של העסקים בארה"ב נע בין ששה לעשרה אחוז ולעתים אף מגיע לשנים-עשר אחוז. אבל כאשר מדובר ברווחי מלחמה? זה כבר סיפור אחר. כאן מדברים על עשרים, ששים, מאות ולעתים אף על אלפי אחוזים. כמה שאפשר להעמיס. רק השמים הם הגבול. לדוד סם יש כסף. קדימה נוציא אותו ממנו.

ברור, שהדברים אינם מוצגים כך. הם מוסווים היטב בנאומים פטריוטיים, באהבת מולדת, בקריאות "אנו חייבים לתת כתף". אלא שבאותה עת, הרווחים קופצים, הם ממריאים ומרקיעים, והם מוגנים היטב.

הבה נבחן כמה דוגמאות בלבד. ניקח את ידידינו מ'דו-פונט', אנשי אבק-השריפה. האם לא העיד אחד מאנשיהם רק לאחרונה בפני ועדה בסנאט, שהאבקה שלהם נצחה את המלחמה? האם הוא לא הכריז שהם הצילו את הדמוקרטיה בעולם? אז מה קרה ל'דו-פונט', התאגיד הפטריוטי במלחמה? ובכן, ההכנסה הממוצעת של 'דו-פונט' בשנים 1910-1914 היתה 6 מיליון דולר לשנה. לא משהו, אבל 'דו-פונט' איכשהו הסתדרה עם זה. אלא שאז באו השנים הטובות של המלחמה. בשנים 1914-1918 הרוח הממוצע קפץ ל- 58 מיליון דולר לשנה, כלומר פי עשרה מהזמנים הנורמליים.

או ניקח את עסקי המתכת הנחמדים שלנו, שבפרץ פטריוטי נטשו את עסקי מסילות הברזל, את קורות הבניין ואת הגשרים, ועברו לייצור מלחמתי. אז ככה: בשנים 1910-1914 הרווח הממוצע היה 6 מיליון דולר לשנה. ואז באה המלחמה, וכדרכו של אזרח נאמן, 'בתלהם-סטיל' עברה לייצור נשק. וכך בשנים 1914-1918 הגיע הרווח הממוצע לסכום של 49 מיליון דולר לשנה. לא רע. או אם ניקח את אחותה בענף, 'יו.אס סטיל'. בחמש השנים שלפני המלחמה, הרווח הממוצע שלה היה 105 מיליון דולר לשנה, ובשנות המלחמה הגיעו הרווחים לסכום נאה של 240 מיליון דולר לשנה. גם כן לא רע.

ומה עם ענף הנחושת? 'אנאקונדה' למשל, בשנים 1910-1914 הרוויחה בממוצע 10 מיליון דולר. בשנות המלחמה היא עשתה 34 מיליון לשנה. אחותה 'יוטה-קופר' הרוויחה לפני המלחמה 5 מיליון דולר וקפצה לרווח של 21 מיליון לשנה בתקופת המלחמה.

אם ניקח ונחבר את הרווחים של חמש הפירמות, ספקי האבקה, הפלדה והנחושת, נקבל רווח ממוצע שנתי של 137.5 מיליון דולר, שקפץ בשנות המלחמה והגיע לרווח ממוצע של 408.3 לשנה בתקופת המלחמה. מה תאמרו על עלייה קטנה כזאת של 200 אחוז ברווח הממוצע?

אבל היו שעשו הרבה יותר. קחו למשל דוגמא יוצאת מן הכלל: 'אינטרנשיונל-ניקל'. אי אפשר ללכת למלחמה בלי ניקל, וכך עלו הרווחים מ- 4 מיליון לשנה ל- 73 מיליון דולר בממוצע לשנת מלחמה. לא רע אתם אומרים? זאת קפיצה של 1700 אחוז ברווח!!

איך גורפים רווחי מלחמה?

יש דרכים. למשל, למישהו היה המון כילות ליתושים. הוא מכר אותן לדוד סם. 20 מיליון כילות ליתושים עבור חיילינו בחזית בצרפת. אני מניח שמישהו ציפה שהחיילים יכסו עצמם בכילות בשעה שינסו להירדם בחפירות מלאות הבוץ; מן הסתם בשעה שיד אחד פולה כינים מהגב והיד השניה מגרשת עכברים מתרוצצים. ליתר ביטחון, אותו תעשיין מתוחכם רצה להיות משוכנע שאין חייל בחזית ללא כילת יתושים, וכך הוא מכר לדוד סם עוד 40 מיליון כילות. אלו היו הימים הטובים של המלחמה. מכל מקום, אני יכול להעיד, שאף אחת מהכילות הללו לא הגיעה לצרפת.

היו עוד דרכים מעניינות. למשל, פטריוט בעל-תושיה הצליח למכור לדוד סם כמות לא מבוטלת של מפתחות לאומים בני 48 אינץ'. אלו היו מפתחות טובים, אלא שהיה רק אום אחד שאי-פעם יוצר בגודל כזה: זה היה האום שהחזיק את הציר של הטורבינה במפלי ניאגרה.

היה עוד יזם בעל רעיון מבריק. היזם טען שאסור לקולונלים לנהוג במכונית ובוודאי שלא לרכב על סוסים. במקום זאת, הוא טען, הקולונלים זקוקים לכרכרה. וכך, נמכרו לדוד סם 6,000 כרכרות לשימוש הקולונלים. הן נותרו כמובן ללא שימוש, אבל לפחות התעשיין גרף קצת רווחים.
תעשייני המטוסים והמנועים חשו כי גם להם מגיע חלק הוגן ברווחים. למה לא בעצם? כולם מסביב עשו רווחים. וכך, מיליארד אחד שלם של דולרים (ספור אותם אם תצליח לחיות חיים ארוכים) הוציא דוד סם על בניית מטוסים, שמעולם לא עזבו את הקרקע. אפילו מטוס אחד, אפילו מנוע אחד, שיוצרו בהזמנה של מיליארד דולר, לא הגיע אי פעם לחזית בצרפת. אבל בעלי העסקים בענף המטוסים והמנועים עשו את הרווח הקטן שלהם, רווח של 30, 100 או אפילו 300 אחוז. לך תדע.

גם עסקי הספנות רצו להשתתף במאמץ. הם ייצרו המון ספינות שנשאו המון רווחים. ליתר דיוק משהו כמו 3 מיליארד דולר. חלק מהספינות היו תקינות, אבל חלק מהן, בשווי של 635 מיליון דולר, היו עשויות מעץ שלא יכול לצוף. החיבורים נפרמו והספינות שקעו. אף על פי כן אנו שילמנו עבורן ומישהו זכה ברווחים.

כן, היו המון רעיונות מבריקים כיצד להרוויח במלחמה.

אבל שכחנו את העיקר, את הבנקאים, המממנים של המלחמה. אם מישהו רדה את הקצפת של הרווחים, היו אלה הבנקאים. בהיותם מאורגנים בעיקר כשותפויות ולא כפירמות, הבנקאים לא היו חייבים לדווח למחזיקי המניות. וככל שרווחיהם תפחו כך הם היו אפופים בסודיות.
כיצד עשו הבנקאים את המיליונים והמיליארדים שלהם? אינני יודע, משום שסודותיהם לא נחשפו בציבור, אף לא בפני ועדות חקירה של הסנאט.

סטטיסטיקאים, כלכלנים וחוקרים אמדו את עלויות המלחמה של הדוד סם בסביבות 52 מיליארד דולר. מהסכום הזה היו הוצאות ישירות של 39 מיליארד. ואלו כללו רווחים של 16 מיליארד דולר. הנה, כך צמחו לנו 21 אלף מיליונרים ומיליארדרים חדשים.

מי משלם את המחיר? מי פורע את החשבון?

משלמי המחיר הם אלו שמספקים את הרווחים הנאים של המלחמה. אנו כולנו שילמנו את הרווחים הללו. במיסים. שילמנו לבנקאים את רווחיהם כאשר רכשנו את מלוות המלחמה שהם הפיצו. הם מכרו לנו את אגרות-החוב למימון המלחמה בערך נקוב של 100 דולר וקנו אותן בחזרה בערך של 86 ואף בערך של 84 דולר. זה היה תעלול פשוט. הבנקאים שלטו בשוק ניירות-הערך. בקלות הם הצליחו ללחוץ למטה את מחירי האג"חים שהם מכרו לנו קודם. ואז כמובן, אנו העדר נתקפנו בבהלה ומכרנו במהירות את האגרות ב-84 דולר. הבנקאים ששו לקנות בחזרה. ושוב יצרו הבנקאים אווירת אופוריה במלווים הממשלתיים, ושוב חוזר חלילה. בקיצור הבנקאים עשו רווחים טובים מעסקי מימון המלחמה.

אבל החיילים. הם אלה ששילמו את עיקר המחיר. אם אינכם מאמינים, לכו לבקר בבתי הקברות האמריקניים בצרפת. או בקרו בבתי החולים לחיילים משוחררים בארה"ב. במסע שערכתי לא מכבר ברחבי ארה"ב, ביקרתי בשמונה-עשר בתי-חולים ממשלתיים לחיילים משוחררים. שוהים בהם בערך חמישים-אלף בני-אדם הרוסים. אלו בני-אדם שהיו הטובים באומה לפני שמונה-עשרה שנה.

נערים נורמליים נלקחו מהשדות, מהמשרדים, מבתי-החרושת ומבתי-הספר, והוצעדו בסך. הם נכבשו ועוצבו מחדש. הם הותנו, באמצעות פסיכולגית-המון לראות ברצח כחלק מהשגרה. השתמשנו בהם לכמה שנים כמכונות הרג צייתניות ואז סתם כך נפטרנו מהם בפקודת 'אחורה-פנה'. לפתע הם נאלצו לדאוג לעצמם, ללא פסיכולגית-המון. להסתדר ללא סדר-יום, ללא סמכות וללא תמיכה. לא נזקקנו להם יותר. פיזרנו אותם ללא נאומים ומצעדים. רבים, רבים מידי, מאותם בחורים נפגעו ברוחם, בעיקר משום שאת ה'אחורה-פנה' האחרון הם לא הצליחו לבצע. וזה רק חלק מהמחיר. הוא כבר שולם על ידי המתים. הם סיימו לשלם את חלקם למרוויחני המלחמה. הוא עדיין משולם על ידי הנפגעים, פיזית ונפשית.

אבל היו עוד אחרים ששילמו את חלקם לרווחי המלחמה. הם שילמו בלבבות שבורים בשעה שנקרעו מחייהם הנורמליים כדי ללבוש את המדים של דוד סם. הם שילמו באובדן מקומות עבודתם, בעת שאחרים תפסו את מקומם. הם שילמו בעת שחוו את מלחמת החפירות על כל תלאותיה.

כדי להגדיל את הרווחים לא השתמשנו בשכירי חרב. גילינו את הפטנט של נפוליאון ופיתחנו את עסקי המדליות והעיטורים. במלחמת העולם הראשונה גילינו שניתן לגייס חיילים בזול, בעזרת תעמולה. הם מתמלאים בושה אם הם לא מתגייסים לצבא. וכך, שלחנו את נערינו למות כשהם מלווים באידיאלים על "המלחמה האחרונה למען קץ המלחמות", או על "המלחמה כדי להפוך את העולם למקום בטוח עבור הדמוקרטיה". כמובן, בעת שהם צעדו אף אחד לא סיפר להם, כי מותם מבטיח רווחים גדולים. לא נאמר להם, למשל, כי הם עלולים למות מכדור גרמני המיוצר על ידי תעשיינים אמריקניים. לא סיפרו להם כי הספינות שמובילות אותם, עלולות לספוג טורפדו מצוללות שתוכננו בארה"ב. הם שמעו רק נאומים על הודות "הרפתקה מפוארת" שמחכה להם.

טוב, אז אחרי שהם הולעטו היטב בפטריוטיות, לא נותר אלא לסייע להם לשלם עבור המלחמה. ואז נתנו להם משכורת ענקית של 30 דולר לחודש. ופה מתחיל העוקץ.

חצי מהמשכורת הזאת (ששוויה היה שכר יומי של פועל מספנה או של פועל בבית-חרושת לנשק), היתה מיד נלקחת מהחייל, כדי לתמוך בבני משפחתו, למען לא יהפכו חלילה לנטל על הקהילה שלהם. ואחר כך הורדנו לו עוד סכום של 6 דולר לביטוח תאונות. החייל נותר עם פחות מתשעה דולר לחודש. אבל המשפיל מכל היה, שסחטנו ממנו תשלום השתתפות עבור הנשק שלו, עבור הציוד שלו ועבור המזון שלו. זאת עשינו כשהשפענו עליו לרכוש את אגרות 'מלווה החירות' הממשלתי. כך יצא שרוב החיילים בחזית לא זכו לקבל תשלום כלשהו. השפענו עליהם לרכוש מלווה מלחמה בסכום של 100 דולר לשטר. והחיילים רכשו את המלווה בשווי כולל של 2 מיליארד דולר. כך הם שילמו את מזונם וציודם. ואז, בשעה שהם שבו הביתה ולא מצאו עבודה, ניצלנו את מצוקתם וקנינו מהם את האג"ח חזרה במחיר של 84 דולר.

אבל לא רק החייל לבדו משלם את המחיר. החשבון מוגש גם לבני משפחתו. מעבר ללילות הדאגה והסבל שעוברת המשפחה המודאגת, כאשר החייל חוזר לבסוף מהמלחמה, עם פחות עין, עם פחות רגל או עם מוח משובש, הם סובלים לעתים יותר ממנו, ובמשך שנים רבות. גם הם, אגב, תרמו את הדולרים שלהם לרווחים של עסקי הנשק, הבנקאים, ספקי הצי והספקולנטים. גם הם רכשו את 'מלווה החירות'. גם הם תרמו לרווחי הספקולציה של אגרות-החוב המלחמתיות, בעקבות הלהטוטים של הבנקאים.

כיצד לחסל את השוד?

טוב, הבנו שמדובר בשוד. תפסנו שמעט מרוויחים והרוב משלמים. אבל כיצד עוצרים זאת? אי אפשר לשים לכך קץ בעזרת כינוסי שלום או ובאמצעות ועידות לפירוק נשק. הועדות מורכבות מחיילים מקצועיים, מפוליטיקאים ומדיפלומטים. ואלו אין להם רצון להיוותר חסרי תעסוקה. גם קבוצות פוליטיות בעלות רצון טוב חסרות יכולת לעשות זאת. אפשר לשים קץ למלחמה רק אם גוזלים ממנה את רווחי המלחמה.

הדרך לחסל את טעם המלחמה היא פשוט לגייס את מרוויחני המלחמה לפני שמגייסים את שאר האומה. וכך הדבר יעשה: חודש לפני שמותר לממשל לגייס את צעירי האומה, הממשל חייב לגייס את המרוויחנים. הבה נראה כיצד הממשל מגייס תחילה את הקצינים והמנהלים ואת הפקידים הבכירים של תעשיית הנשק, ואת יזמי הספינות והמטוסים ואת תעשייני וספקי הצבא, וכן את הבנקאים והפיננסיירים. הם יגויסו ויחוילו ויזכו כולם לתשלום של 30 דולר לחודש, אותו תשלום שמקבל חייל חפירות רגיל.

גם העובדים של תעשיית הנשק, יקבלו 30 דולר לחודש. גם הנשיאים, המנהלים, המממנים, הסנאטורים, הטייקונים ואלי העסקים, וכמובן כל הגנראלים, האדמירלים ופקידי הממשל, כל אלה שמתכננים תוכניות מלחמה. הם לא יקופחו. הם יקבלו את משכורתו של הלוחם בחפירות. למען רווחיהם, הם יפרישו ממשכורתם החודשית בת 30 דולר, מחציתה כדי לקיים את משפחתם וכמובן כדי לממן את סיכוני המלחמה שלהם. ומעל לכל, כדי לרכוש את מלוות המלחמה שלהם. הרי מישהו צריך לעשות זאת. ומדוע שהם לא יעשו זאת? הרי הם לא הולכים לחזית. הם לא רובצים בחפירות. הם לא רעבים. לא נשקפת להם סכנה שהם יהרגו חלילה או שיהפכו לנכים בגופם או שדעתם תיטרף. הרי הם בכלל לא חיילים.

זהו. תנו לכל המרוויחנים הללו שלושים יום של מחשבה בשלושים דולר, ותגלו שתוך זמן קצר מסתיימות המלחמות. נגמר השוד. זה הצעד הראשון.

צעד שני לחיסול מלחמות הביזה, הוא לערוך משאלי-עם, שמוגבלים לאוכלוסיות המתגייסות בלבד, כדי לקבוע אם לצאת למלחמה או לאו. הכוונה היא שהמצביעים יהיו רק אלה שבאים מתוך קבוצות המגויסים. הרי לא יהיה זה חכם שאיזשהו נשיא תעשיית נשק בן 76 יהיה שותף בהצבעה. או שאיזה בנקאי או מנהל במשרד הביטחון, או בקיצור, כל אחד שרואה עצמו גורף הררי דולרים מהמלחמה, ישתתף בהצבעה כזאת. ממילא לא יגייסו אותם כחיילים לחפירות. על ההחלטה, אם כן, להתקבל בידי אלה שמסכנים את חייהם. לפחות תהיה נתונה בידיהם הזכות להחליט אם האומה תילחם.

צעד שלישי לניפוץ המלחמה כעסק של הונאה, הוא לדאוג לכך שהצבא יעסוק אך ורק בהגנה. בכל שנה עולים בקונגרס קולות הדורשים להגדיל את תקציב הרכש של הצי. כל מיני אדמירלים, שוושינגטון מלאה בהם, מפעילים לחצים. והם די פיקחים. הם לא עומדים ומכריזים משהו בנוסח "אנו זקוקים להמון ספינות קרב כדי לצאת למלחמה נגד אומה זאת או אחרת". בטח שלא. קודם הם דואגים להפיץ ידיעות על כך שהכוח הימי של האויב מאיים על חירותה של אמריקה. מידי יום ביומו, הם יתריעו, שהנה צי גדול של אלה שהוכרזו כאויב, יכה לפתע וישמיד 125 אלף איש. פשוט ככה. ואז הם מתחילים לדרוש בקולי קולות צי גדול. בשביל מה? בשביל להלחם באויב? בחיים לא. הם זקוקים לצי גדול, שימו לב, רק למטרות הגנה…

ואז, ככה לפתע, הם פותחים בתמרונים ימיים באוקיינוס השקט. ברור: לצורך הגנה. אבל האוקיינוס השקט הוא ים גדול ויש לנו חוף ענק בצד הזה של האוקיינוס. אז האם התרגיל הימי יערך בסמוך לקו החוף? נניח במרחק של מאתים או שלוש-מאות מיל מהחוף? איפה. התרגילים יערכו במרחק של אלפים או שלושת-אלפי מיל מהחוף. אין ספק, היפאנים יהיו מרוצים ביותר לראות את צי ארה"ב משוטט ליד חופיהם, בערך כמו שתושבי קליפורניה ישמחו לגלות שהצי היפאני מתרגל משחקי מלחמה על לוס-אנג'לס.

בקיצור, עלינו לדאוג לחוקים המגבילים את הצי לטווח של 200 מיל מחופי ארה"ב. אילו היו קיימים חוקים כאלה בשנת 1898, לא היתה עילה לממשל ולעסקים האמריקניים לפתוח במלחמה נגד ספרד ולכבוש את הקאריביים. חוק כזה ימנע מהם תירוצים לפתוח בהתקפה. הוא מאפשר להבטיח את הגנת החופים של ארה"ב. החוק גם יגביל את המטוסים לטווח של 500 מיל מהחוף האמריקאי. הוא גם ימנע מהצבא לעזוב אי-פעם את הטריטוריה של האומה האמריקנית למען הרפתקאות מעבר לים.

לסיכום

המלחמה היא שוד. רק קבוצה קטנה ומאורגנת מנהלת את המלחמה, וזאת היא עושה כדי להרוויח. את החשבון משלמים הרוב. אני מאמין כי הצבא מיועד להגנה בלבד. משום כך יש להגביל את ההגנה לטריטוריה של ארה"ב בלבד. הבעיה העיקרית נעוצה באופי האמריקני שאינו מסתפק ברווח ישר. אם הדולר נושא תשואה של 6 סנט בלבד, הוא הופך לעצבני ומחפש מעבר לים תשואות של 100 אחוז. ואז כמובן הדגל בא בעקבות הדולר ובעקבות הדגל נוהרים החיילים.

אני לא הייתי יוצא שוב למלחמה, כפי שעשיתי בצעירותי, כדי להגן על כמה השקעות מזוינות של בנקאים. קיימים שני דברים בלבד הראויים שנלחם עבורם. האחד הוא הגנה על בתינו. השני הוא הגנה על חירותנו. מלחמה על משהו אחר היא פשוט עסק נכלולי.

יש צורך בשלושה אמצעים כדי לחסל את מלחמות השוד. ראשית, עלינו לסלק את רווחי המלחמה. שנית, עלינו לדאוג לכך שהצעירים שיתגייסו לצבא, הם שיחליטו אם תהיה מלחמה או לאו. שלישית, אנו חייבים להגביל את הצבא שלנו למשימות הגנה בלבד.

לעזאזל המלחמה"

המלחמה היא שוד / סמדלי באטלר

המקור באנגלית

שני בוגדים של זאב ז'בוטינסקי כסיפור ריאליסטי

שני בוגדים – אגדה פרי עטו של ז'בוטינסקי שפורסמה ב-1905. הסיפור הזה אהוב עלי כי בוחן דברים במבט ריאליסטי, הוא לא מתחשב בכוונת מי שכיוון לטוב. הוא בוחן את התוצאות האפקטיביות של מעשהו כהפצת הרוע בעולם (ויתכן שזה גם גורם לאנשים לחטוא פעם אחת ואז להמשיך במקומות אחרים תוך כדי שהם צוברים ניסיון וככתוב: עברה גוררת עברה). עניין זה יכול להראות שהריאליזם מציע היבט מוסרי ושלא תמיד הציבור מודע לו. הריאליזם, אינו רק השקפה פוליטת, אלא גם תפיסה פילוסופית של העולם, החברה וטבע האדם. בנוסף, הסיפור מראה החולשה של אלו שחיים חיים קדושים כביכול ובפועל הם מזמינים את הרשעים לתקוף אותם ולהפיץ הרוע בעולם.

כמובן שניתן להעמיק ולשאול מה העניין בלקדם את הטוב בעולם לפי השקפת האל, והתשובה היא פשוטה שהאל החזק בסיפור, כופה עלינו את טעמו בעניין או שאנו אובים את רצון האל. לטעמי סיפור זה מסייע לנו להבין מהו טוב ורע בצורה יעילה יותר. בכל מקרה למי שיגיד מדוע אנו מחויבים לאל ומי אמר שהוא קיים, התשובה תהיה שזה משל. אקווה שתיהנו.

שני בוגדים

"לדין בפני בורא עולם הובאו בידי מלאכים שני עלובים, שהיו לשעבר אנשים עלי אדמות. אחד מהם היה דל וחלוש למראה, ועיניו מצמצו באי שקט ושוטטו לכאן ולכאן. והשני היה בעל הדרת פנים, וכולו אומר כבוד, ענווה ושלוות נפש זכה.

הביאום והעמידום לפני הבורא. שעה ארוכה החריש הבורא והביט בהם בעינו הכול-רואה ואחר כן אמר לראשון :הגידה לנו, איך חיית עלי אדמות? אז רעד החלוש בכל אבריו ונפל למרגלות כסא-הכבוד ,צווח כאחוז דיבוק וזעק כשהוא מתפתל ומתלעלע: ריבונו של עולם! מלשין הייתי על אדמתך. לעת ערב ארבתי תחת החלונות, כאשר דימו האנשים כי ביחידות הם יושבים וגילו זה לזה את צפוני נפשם, ושמרתי את דבריהם בלבבי, ומסרתי אותם לאויביהם. ורבים נחלו בגללי קלון ועינויים. ואני קיבלתי מידיהם שקלי כסף מחיר פעלי, ופרנסתי בכסף זה את אשתי ואת ילדיי הקטנים… ויילל החלוש ככלב מוכה שוט, ואי אפשר היה ביללה זו את סיום הדברים. ארוכות הביט האל על המתפתל, זמן רב החריש ואחר אמר: בוגד אתה ובוגד שמך.

ופנה הבורא אל השני ואמר: הגידה עכשיו אתה, איך חיית עלי אדמות. אז קרב בעל הדרת הפנים, וכרע על ברכו, הרכין את ראש השיבה עד למרגלות כסא הכבוד ואמר בקול חרישי ועניו: "אני ריבונו של עולם לא הריעותי לאיש על אדמתך… "למשמע תשובתו קדרו פני הבורא, ודברו היו כגושי קרח כבדים: הגם פה,לפני הדיין, אומר אתה להערים בן-אדם? כי למה תאמר :"הנה חייתי על האדמה ולא הריעותי לאיש", ואני רואה אדמה זו ויודע כי אי אפשר לו לאדם הדר עליה לקבל פני ערב מבלי לעשות מעשה רע במשך היום. אף אני אלוהיך אילו שכנתי בתוככם עלי אדמות, הייתי עושה רעות, הלרמות את אלוהיך אל-הנקמות אתה אומר? נעצבו פני הזקן מזעם האלוהים והשיב בקול רוטט וחרישי, אך בתוקף: "אמת אמרתי לך, מלך מלכי המלכים, כי לא הריעותי לאיש על אדמתך. בכל ימי חיי, ריבוני, לא ידעתי אף רגע מנוחה לנפשי. רדפוני ועינוני קרובים ורחוקים, אך לאיש מהם לא דרשתי רעה. כאשר השליכוני לבור כלא, חיזקתי בליבי בתקווה לרחמיך ולא קיללתי איש. כאשר שדדו את כל רכושי, פשטתי יד לנדבה ולא קיללתי איש. כאשר פקדני זעם האלוהים, בכיתי תמרורים על חורבות ביתי השרוף ועל גויות ילדי הקרות ולא קיללתי איש. ואתמול כאשר גוועתי ברעב אחורי גדר, התהוללו סביבי והתעללו בי מציקי ומעני. אך גם אז לא דרשתי רעתם ומתי מבלי קלל איש!

"ארוכות החריש אל-עליון וזמן רב הביט בעיני הזקן העצובות והענוות, ותעלומה רבה הייתה במבטו של האלוהים. ונשמעו לבסוף דברי הבורא: בוגד אתה -ובוגד שמך! אין בוגד גרוע ממך עלי אדמות, כי עליו על חברך הרובץ לידך ומתפתל וצווח שלא כדרך האדם – עליו אומרים הבריות עלי אדמות: "רע היה האיש, וחלילה לנו מלהידמות לו". על ידי כך מתרחקים הם מחטא הבגידה… ואילו עליך אומרים הבריות עלי האדמות:"קדוש היה האיש ואשרי מי שימצא עוז בנפשו לנהוג כל ימיו כמוהו! "ועל כן פוחתות והולכות שורות לוחמיי המוכנים למסור את נפשם על עניין צודק. בעוד שהרשעים לועגים מדי יזכרוך, ואומרים איש לרעהו: "אין סכנה לנו לפגוע באנשים אלו, כי ממאנים הם להגן על עצמם. נלך אפוא לבתיהם וניקח את רכושם ונתעלס עם נשותיהם!". כך גדל בגללך זרע הפורענות על הארץ: וכל חייך הם בגידה באחים שישבו עימך, ובנכדים שיבואו אחריך.

ועל כן אני אומר לך: בוגד אתה ובוגד שמך! אותו אשר בגד בעד בצע כסף – לא אייסר בעינויים: ילך לו ובוז האלוהים ואדם יהי עונשו. אך אותך, המחטיא -אני מקלל!"

( ז'בוטינסקי "שני בוגדים" 1905)

אז זהו, איני חושב שיש לי מה להוסיף עוד בנושא. להרחבה עיינו בקישורים האלה: הקשר בין מקיאוולי למלחמת התרבות הישראלית, הנסיך ורבי נחמן מברסלב כמקיאווילסט ולא רק קבליסט.

הקשר בין מקיאוולי למלחמת התרבות הישראלית

בספרו המפורסם "הנסיך", משרטט ניקולו מקיאוולי שתי מערכות מוסר — פוליטית וערכית — ומציע אפשרות שנראתה אז חתרנית: יש יותר מאמת אחת. במלאת 490 שנה למותו, אולי כדאי לזכור זאת כשמדברים על תקציבי התרבות.

קישור מאתר הארץ למאמר מאת יגאל ליברנט, יגאל אהוב על בעל הבלוג והוא ממליץ לעקוב אחר דף הפייסבוק שלו.

 

שמשון

אחד השופטים המעניינים ששפטו את עם ישראל בראשית ההיסטוריה שלו, הוא שמשון, ומסיבות מסוימות החלטתי לקרוא עליו. ונחה עלי רוח יי והצלחתי לרשום ניתוח של האיש המיוחד. ומי שלא מכיר את שמשון במקורות, מוזמן לקרוא את פרקים י"ג – י"ו ולמי שחושב שזו עברית עתיקה וקשה והנה לינק עם ביאור המתחיל ישר בפרק י"ג.

ייחודיותו של שמשון – אני קראתי על שמשון בשופטים וזה ממש נפלא. ראיתי זאת מגישה ביקורתית והנני רואה שהבן אדם עושה 'מה שבא לו'. כל מה שהוא עושה זה לא בשם בני ישראל, אלא בשמו הוא. זו שיטה מתוחכמת מאוד. כך הוא יכול לחסל פלישתים כאוות נפשו וכן עם ישראל לא נענש מפעולת התגמול שלהם.

הרתעה – שמשון לא נהיה חבר של הפלשתים לאחר שהם עשו לו עוול, אלא הוא מרתיע אותם על ידי נקמה. ולכאורה הוא שופט את ישראל בשלווה 20 שנה ורק לאחר שחדר לשטחם של הפלשתים שוב אז הם ניסו למוצאו.

היבריס ונמסיס – אך גם אדם כמוהו לא רצה לסבול מבדידות. בתחילה הוא הולך לאשה שאתה הוא מתחתן והיא בוגדת באמונו, ברם עליה לא נאמר ששמשון אהב אותה, אלא שהיא ישרה בעיניו (סטרייטית?). בהמשך הוא הלך לזונה בעיר עזה. אך בסופו של דבר הוא התאהב באשה בשם דלילה, משום מה, הוא הרגיש את הצורך לספר לדלילה מה שעל ליבו. (אגב, יש פירושים שונים איך היא הוציאה ממנו את המידע…) וכששמשון האינדיבידואל הקיצוני הוציא את המידע הגורלי מקרבו החוצה, נלקחו ממנו לבסוף כוחו ועיניו. הוא נהפך לתלותי והיה צריך אנשים שיוליכוהו ממקום למקום. חולשתו הייתה שהלך אחר עיניו. ואכן הפלשתים ניקרו ולקחו לו את עיניו ומני אז הוא רואה את הכול אותו הדבר. כלומר, האישה בתרבות מיוצגת על ידי היופי ('לכאורה'), יופי הניתן להתבוננות. הוא נמשך אחר הנשים 'בעיניו', ולבסוף כל הנשים נהיו לו אותו הדבר והוא אינו יכול לצפות בהן ולראות את יופיין על פי תחושתו. ניתן להגיד שזה מסביר את הנפילה שלו שוב ושוב עם דלילה ומדוע הוא מאס בחייו. [אזכיר למי ששכח, דלילה שאלתו לסוד כוחו ובחנה אותו ואמרה לו שהוא לא מספיק אוהב אותה ולכן הוא שיקר לה מספר פעמים. אנשים מתוחכמים שיכולים להשיג הכול מאבדים עניין בחיים.]

העניין דומה לנחש הקדמוני שקולל שהכול יהיה אצלו בטעם עפר. האם הוא קולל או שאולי כך תנאי החיים של הערמומי בתור מציאות מתבקשת ולא הרתעה או גמול על מעשה רע? הנחש הרי היה ערום\חכם מכל חיית השדה ומרוב חוכמתו הוא לא ראה משמעות לחיים ובכך הכול משול לו לעפר וחסר משמעות ותוחלת. בסופו של דבר, שמשון ששאף לפשטות ולכנות והיה מעוניין באישה פשוטה כדלילה פעל כיחידאי מתוחכם מידי ואיבד המשמעות לחייו וזו מפלתו של הערמומי.

מהות האהבה – בשונה מאלו שאמרו שהאהבה עיוורת ואינה מבחינה בין מושאיה ואינה תמיד מתממשת, אצל שמשון בספר שופטים כתוב שהאהבה מעוורת. אך גם יותר מזה, כמו טרגדיה טובה, כאן הגיבור מתאבד ומת, כך שהאהבה גם הורגת. ועל כן האהבה מרה מן המוות, היא גם מעוורת וגם מחסלת. ככתוב במשלי: "על כי- רבים חללים הפילה ועצמים כל-הרגיה".

מוות – גם אם בא לך למות עקב סבל והשפלה, אל תמות ללא סיבה טובה ומספקת. ודוגמה לדבר, זאת ששמשון בחר למות תוך כדי הרג רב של אויבי ישראל. כך צריך למות. ואצלנו תהיה דוגמה, כגון למות בדרך שתאפשר לתרום אברים לנצרכים.

לסיום, קשה להימנע מהמחשבה על שמו של שמשון, ולכאורה שמו קשור לשמש. השמש כידוע נראית כשוקעת ממי שנמצא בכדור הארץ. העניין סימבולי מאוד לשמשון שלכאורה שוקע וזורח, מוצא אשה ישרה, והיא בוגדת באמונו, מוצא רעים פלשתים והם רבים עימו, אוהב את דלילה והיא מספרת את שיערו. אולם לבסוף שמשון מכריז: תמות נפשי עם פלשתים! והוא מקבל את כוחו בחזרה והורג באותה הפעולה יותר מאשר בחייו וכך גם ברגע מותו שקיעתו של חייו, הוא זורח בגבורתו. ועל אף חולשתו לנשים ולתרבות הפלשתית ושהוא לא הלך לפי הקונצנזוס בעם ופעל לבד, הוא נחשב בעם ישראל כגיבור, כי מה שחשוב זה המעשים ולא המחשבות ובפועל הוא הגן על עם ישראל מפני הפלשתים.

שואה והנצחתה – טקסט של צאצא לנרצחים

הנני העני ממעש עומד וחושב על התופעה שבה אנשים מחסלים אנשים אחרים, אחרים הנחשבים כבני עמי שלי. אחרים המונצחים מספר פעמים במשך השנה, אחרים שחלקם היו דודים שלי, סבות-רבות וקרובי משפחה. אחרים המונצחים בצורה רשמית ממלכתית-מאוד במדינה שבה הנני מתגורר כעת, מדינה הקרויה מדינת היהודים. הנני חושב ומגיע למסקנה מאוד ברורה.

מוסר ההשכל שלי מה"שואה היהודית"

הרי אומרים שזה רצח ולכן זה חמור. ואז הנני שואל עצמי, מי החליט שרצח הוא עניין חמור? ועד היום אין לי תשובה. ולפיכך מסקנתי הריאליסטית פשוטה מאוד. והנה היא: הכל בנוי על כוח. שומה עלינו להיות חזקים כדי שלא יהרגו אותנו. שומה עלינו לפעול בצורה של כוח בכל צורה שהיא, לא רק כוח פיזי, אלא גם גם עוצמה רכה, כגון, תרבות. ובכך לעדן את האחר.

בעצם כולנו אחרים. כולנו על פי טבענו שואפים למקסם את רצוננו ללא גבול. אין טוב ורע שהוא לא יחסי וכשאין משהו שמגביל אותנו, אנו נעשה כל שביכולתנו. ולא משנה כמה רע זה יעשה לאחר. כולנו נאצים בפוטנציאל.

לפיכך מסקנתי מההרג הגדול במלחמת העולם השניה ובפרט מההרג המשונה של אלו שנקראו אז יהודים, זו מסקנה אוניברסלית שצריך לשים לב לכוח הפיזי שלנו ולכוח התרבותי. אין כאן אישהו הסבר על-טבעי ששם אותנו במקום מיוחד.

ביקורת כנגד פסטיבל השואה

ולאחר שהפנמנו את הכתוב למעלה, ולאחר שהנה, ניתן לראות שגם אני לומד משהו מהאסון האנושי הנורא הזה. עדיין יש לי בעיה עם המוסר ההשכל הפסטיבלי הנהוג בעולם לזכר הריגת היהודים במלחמת העולם השניה. מוסר ההשכל כיום שצריך להזכיר מה שקרה לעם היהודי, שוב ושוב, או לאלו שנחשבו על ידי הנאצים כיהודים.

ואני רואה בזאת הפגנת חולשה, נתינת רעיונות לצוררים עתידיים ויצירת הבנה נפוצה אצלנו ובעולם כולו שהיהודים הם קרבן נצחי ומושפל. וכשיש כאלו שאומרים שעדיף להיות מהנרדפים ולא מן הרודפים, אני חושב הפוך. אני לא גאה בעבר זה של החלק ממשפחתי שנהרג במלחמה שלא בצורה מכובדת. אני מציע להתעלם מהעניין, ובמובן מסוים הייתי מעדיף להכחיש את מה שקרה. ואם זה היה חוקי, הייתי מכחיש את השואה. והייתי מעדיף להגיד שהיהודים עשו שואה לגרמנים.

האם שואה זה רק ליהודים? עיון קצר בביטוי המונח שואה

עד כאן לגבי הנצחת האסון הנורא שנעשה לנו, לאחינו ולאבותינו. ומה לגבי הייחודיות שאנו מנסים להלביש על המילה 'שואה'? וכאן דעתי הענייה סקפטית ולא מצליחה להבין מה מיוחד בלמות על ידי גרמני בצורה מכוונת, ומיוחדת, כביכול, לבין למות בכל צורה שהיא. המוות הוא אחד! ולא משנה עד כמה מוכרים לנו או שאנו משום מה מרגישים שהמוות שלנו הכי מיוחד וסקסי. אי לכך אני לא מתרגש מהמילה בעלת המטען שואה כמייחדת רק את העם היהודי בגלל שזה היה הכי חמור. אני מוכן לקבל את המילה שואה כמכוונת להרג יהודים במלחמה העולמית השניה, כי זה הסלנג המצוי. ובעצם מבחינה מהותית איני רואה בזה משהו מיוחד השונה מהרג הטוטסים או הארמנים וכדומה.

לפיכך, כתבתי שני שירים שהועלו לאתר:

א. שמו של השיר האחד נקרא "עַם נִבְחָר".

ב. שמו של השיר השני נקרא "שיר השואה – שׁוֹאָה מַתִּישָׁה".

בשירים הללו אני חותר לאוניברסליות של מוסר ההשכל מהסבל, חותר בניגוד למיסטיקה פרטיקולרית גרמנית-יהודית, ולריאליזם ולא לאידאליזם שמאלני בעיקר אולם שקיים גם במה נקרא בציבור ימין, שעובר 'השמאלה'. אין להיות טוב יותר ולבסס נורמות יהודיות נחמדות ונכונות. כולנו בהמות ושומה עלינו להיות אריות ולא כבשים (או ארים ולא יהודים, כביכול). אחרת, אנו לנצח נשאר כבשים ואנו נהיה שותפים להרג צאצאנו על ידי הנאצים העתידיים שיקומו בעולם.

שלא אובן לא נכון, אין לי בעיה עם רצון של אנשים בייחודיות, אינני אוניברסליטס מבחינה תרבותית, הנני מבין פרקטיקולריזם, אולם ההיגיון הוא אחד ולא מיוחד לנו או לאחר. אחרת, אין סיג ושיח ואפשר להפסיק להידבר בין בני האדם.

נ.ב. הבעת עמדה אישית בנושא השואה והנצחתה הנחשב טאבו 

ניתן להתנגד לנאמר פה ובשירים, במחולות ובאלימות מילולית, זה לא מפריע לי במיוחד. אולם שתדעו שזה מגיע מהזווית שלי לנושא כאחד שגם נחשב קרבן של הגרמנים מבחינת מוצאו המשפחתי. בנוסף, אני תומך גדול בחופש המחשבה והביטוי. אם כואב לכם, אתם יכולים להגיב בצורה מכובדת או לחלופין לסגור את הקישור ולעזוב את הטקסט. ובתודה מראש. איני פרובוקטור, אנו חיים, תודה לאל, במדינה חופשית המעודדת חופש ביטוי כדי למנוע עריצות נאצית המביאה לסבל והרג בני אדם. אין עניין להשבית לי את האתר, לבזותי באופן אישי, לכנותי בשלל כינויים, כך לא מעודדים חופש, אלא מעודדים דיכוי.

לגבי השירים, איני מתיימר להיות מומחה לשירה ואשמח לביקורת שתסייע להתקדם בתחום, בכל מקרה, שירים אלו נכתבו כי אני רוצה להתפתח בתחום ולהעביר דרכם מסר לאזרחים.

נסטור מאכנו

נסטור מאכנו או נסטור מאחנו – התבקשתי לכתוב ביוגרפיה קצרה לאיזה פרויקט. החלטתי לבחור באיש מעניין בעל השקפת עולם מנוגדת לשלי. ברם, הנני עדיין רואה בו דמות למופת והחלטתי על אף שמרנותי הספקנית לכתוב עליו. הנה הטקסט להלן.

---

נסטור מאכנו נולד באוקטובר 1889 למשפחת איכרים עניה בדרום אוקראינה. עוד לפני גיל עשר עבד למחיתו כרועה צאן. בגיל שתים עשרה נהיה פועל חקלאי. שלוש שנים אחר כך כבר עבד בבית-יציקה. וכשנתיים אחר-כך, בעקבות מהפכת 1905, החל להתעניין במדיניות פוליטית. בעקבות אמונתו שיש לבצע טרור אנרכיסטי, בגלל הדיכוי החריף לאחר מהפכת 1905, היה מעורב ברצח שוטר. מאכנו נתפס ונשלח למאסר עולם.

מאכנו היה מרדן גדול בכלא וכתוצאה מכך נכבל רבות בשלשלאות של ברזל בתא ענישה. ומחמת זאת הוא רחש שנאה אדירה לבתי כלא. ובהמשך חייו דאג לשחרר אסירים מבתי כלא ולהרוס את מבנה בית הכלא. ויש גם האומרים שבגלל כליאתו בשלשלאות של ברזל בסיביר הקפואה הוא לקה בשחפת שממנה מת.

איור של נסטור מאכנו

לאחר מהפכת פברואר 1917, נסטור מאכנו שב מהכלא לכפרו גולאי-פוליה והתקבל בכבוד גדול. מיד ניסה לארגן התארגנות אנרכיסטית כשחבריו התנגדו מכיוון שראו בזאת סמכות דכאנית. הם חשבו שאסור לארגן כל פעילות המונית, ושליחיד כפעולה פוליטית מותר לבצע רק תעמולה. הוא חלק עליהם והצליח להקים ארגון אנרכיסטי ונהפך לראשו.

בעקבות ניסיון הפיכה צבאי כושל בפטרבורג, הסובייט של פטרבורג קרא לעזרת העם להגן על המהפכה. כעת נסטור מאכנו החל ביישום רפורמות שמאליות באזורו, שזה אומר הפקעת אדמות של אחוזות גדולות, מפעלי תעשייה ובתי מלאכה, וזאת בהתאם לאמונתו האנרכיסטית ששללה רכוש פרטי. כשהצבא הלבן החל לפעול באזור, אזי הבולשביקים חילקו לאנרכיסטים של מאכנו נשק וכך נהיה בעל כוח צבאי.

לאחר הסכם ברסט-ליטובסק שהעניק עצמאות לאוקראינה, נוצר מצב שבו חיילים אוקראינים החלו להגיע לאזור של נסטור בדרום אוקראינה. הכוחות האדומים לא ניסו או לא הצליחו לעצור את האוקראינים וכך נסטור מאכנו הבין שהוא צריך לדאוג לאזורו ולהגן על המהפכה. הוא ארגן אסיפה המונית ובה גייס מתנדבים שהעמידוהו כמפקדם. הוא עדיין ניסה לעבוד עם האדומים. אולם הם לא עבדו ביעילות ותיאום וכל הזמן נסוגו ונתקפו בפאניקה.

בזמן שנקרא להתייעצות על ידי מטה האדומים באזור, האוקראינים השתלטו על אזורו, גולאי-פוליה. ובאותו הזמן הצ'קה החלה בפעילות אנטי-אנרכיסטים. האנרכיסטים הבינו שהם חייבים לדאוג לעצמם. הם עשו ועידה והחליטו להילחם עוד מס' שבועות לאחר הקציר כנגד כוחות הממשלה האוקראינית.

במקביל הוא החליט ללמוד את השטח מבחינה מדינית-פוליטית. הוא נסע לרוסיה למס' שבועות ללמוד את המצב ואפילו נפגש עם לנין. ולאחר מכן חזר לאוקראינה והחל במלחמת גרילה עד שנהפך לשלטון מסודר. לאחר שקיבל כל מיני צווים מהבולשביקים, הוא הוקיע אותם על זאת שהם לוקחים מונופול על המהפכה. ובמקביל הוא נלחם בלבנים ובצבא אוקראינה. לאחר מכן האנרכיסטים באוקראינה עשו קונגרס והחליטו שמהפכה מוצלחת צריכה צבא סדיר ולא רק מתנדבים. באותו הזמן באזורים שתחת הצבא האדום באוקראינה החלו בהחרמות מזון, והאיכרים החלו להתמרמר. הצבא האדום חשש שתתחיל מהפכה אנרכיסטית בכל רוסיה והחל שוב לרדוף את האנרכיסטים. אולם עקב פוליטיקה מקומית כנגד אויבים משותפים האדומים פנו שוב לשת"פ.

לבסוף האדומים שבו להילחם בו וכיתרו אותו עד שהוא נאלץ לברוח על ידי פריצת הכיתור לרומניה. מאז הוא היה בגלות ובעוני. הוא מת משחפת שיש הטוענים שנגרמה לו עקב שהות בקור בסיביר, ככתוב לעיל.

אזור פעילותם של אנשי מאכנו באדום על מפת אוקראינה

אני מחבב אותו מאוד מכיוון שהוא מראה שגם אדם פשוט עם שאיפות בתנאים הנכונים יכול להפוך לאדם גדול. מאידך גיסא, אני מבקרו שהוא היה צריך להיות ריאליסט ולא אידאליסט, וכך להימנע משת"פ עם השלטון הבולשביקי הבוגדני ולא לשתף עמם פעולה שוב ושוב כנגד הלבנים. ועל אף שהוא היה בעל משנה אידאולוגית שונה משלי, הוא עדיין דמות שניתן לשאוב ממנה השראה וללמוד מכישלונה כיצד להיות ריאליסט טוב.

ניצול נשים על ידי טראמפ והפללת מנהיגים בעידן הבחירות – דיון

"כשאתה כוכב נותנים לך לעשות הכול", נשמע טראמפ אומר לבילי בוש, מנחה של תכנית הבידור "אקסס הוליווד", בעת שהשניים היו על אוטובוס בדרכם לסט של תכנית אופרת הסבון "ימי חיינו", שבה התארח טראמפ. "תפוס אותן באיבר המין שלהן (השתמש במילת הגנאי "פוסי"). אתה יכול לעשות הכול". כך התפרסם לא מכבר לגבי המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, דונלד טראמפ.

'פלונית' שיודעת שהנני מחבב את 'הדונלד' ניהלה איתי דיון חיש לאחר התפוצצות הפרשה. אקווה שזה יעניין אתכם. הנה הטקסט אשר צורף באישורה:

"פלונית: הבנתי מאתרי החדשות כי טראמפ מנצל נשים.

אני: הקשר?

פלונית: קראתי חדשות.

אני: אנו דיברנו על טראמפ בהקשר הזה לאחרונה?

פלונית: לא.

פלונית: אולי כך ירד לך ממנו 🙂

אני: באופן אישי זה לא נעים.

פלונית: כלומר?

אני: אני אוהב לשלב בין ערכיי האסטטיים לתפיסותיי הפוליטיות. וכאן יש בעיה. ברם, עדיין הוא חומר הגלם הריאליסטי שהמדינה זקוקה לו על פי דעתי. אני מבקר את עצמי מזה זמן מה שאיני מנהיג מוצלח, על אף שאנשים רבים חושבים אחרת. ומזמן שמתי לב שמנהיגים "אמיתיים" מוצלחים הם אנשים אכזריים ורודפי, כולאי ומנצלי נשים. וכל שאינו אלפא מייל טורף איננו מנהיג מוצלח. המאבק על האשה נהפך מהר מאוד למאבק ייצוגי על משאבים וזאת שמין האשה הוא כמו כסף, יש לו שווי חברתי-סימבולי ומי שמחזיק באשה או בנשים נתפס כמוצלח (אולי זה מכיוון שבימים עברו היו צריכים לרכוש נשים, ועל כן מי שהחזיק אשה נתפס כעשיר, קל וחומר כשיש לו מס' רב של נשים.). וגם אם האדם לא שורד עם האשה או סובל כעת מזוגיות לקויה, הוא עבר שלב, ובתדמית הציבורית נחשב אדם ראוי ומוצלח. בעוד שההססן ובעל האחריות ייתפס כחלש, רכרוכי וחסר יכולת החלטה.

פלונית: אהבתי מאוד את ההסבר שלך על המבט הגברי-חברתי כלפי הנשים. מעניין גם מה שאתה אומר על גברים טורפים הנתפסים כמוצלחים. לפני זמן לא רב התפרסמו סיפורים על שחיתויות מיניות של רחבעם זאבי 'גנדי', זה תואם למה שאתה אומר. ועדיין אני חושבת שצריך מנהיג ראוי שלא יקדם שחיתות מוסרית. מנהיג הוא סמל לחיקוי, ואם נושחת למה לנו מדינה. בנוסף, מנהיג מושחת יכול להשתלט על המדינה ולהיות דיקטטור. ולכן לא כדאי לבחור בו. אתה ככל הנראה תגיד שכל מנהיג עלול להיות מושחת ושלכן יש עניין לאזרחים לקדם מוסדות לפיקוח על המנהיג שלא יסתאב. ומתאים לך להוסיף שעדיף מנהיג מושחת, כי כך הציבור עירני ובעל מודעות לפיקוח. וזאת בשונה ממנהיג הנתפס כישר ונקי כפיים.

אני: יש כאן מקום למחקר פסיכולוגי, צריך לבחון הקשר בין מוצלחות של אנשים וניצול וניצול נשים בפרט. טראמפ סוטר לי על פני. טראמפ מראה לי שוב ושוב שהשיטה היא לעבוד כמו הנבל. טראמפ מראה שהחינוך שקיבלתי כושל ואני תמים. טראמפ גורם לי לחשוב שיש למצוא איזון בנושא. וגם אם אני חלש ולא אהיה מוכן לעשות הכל, עלי לפחות ללכלך את שמי כדי שאתפס כאחד המסוגל להכל. נחמדות לא עובדת, אלא האכזריות והפגנת האלימות. הכוחניות היא כריזמטית והנחמדות נתפסת כחולשה ואנטגוניסטית. אני לא נבהל מהצהרות, השאלה היא במעשים. וייתכן שטראמפ התרברב ושיקר. אולם בכזה מצב איני יודע מי הוא טראמפ האמיתי. כך שאני שופט על פי הדימוי וזה לא מרנין.

פלונית: נשמע שירד לך ממנו, הנה, אתה טוען שאולי הוא מנהיג בעל ידיים מלוכלכות. בנוגע למחקר שלך, אתה יכול לנסות. אנו חיים במדינה חופשית.. יהיה מעניין לראות הכיצד תיכשל.

אני: לא ירד לי לגמרי, יש הרבה מה ללמוד ממנו. בנוסף, לעולם לא טענתי שהוא דמות מופת. ראי את טראמפ, הוא גיבור אמיתי. גם במצב מצוקה כביר, כמו במקרה שלנו, הוא לא נבהל. הוא פונה לעם ומתנצל, לא מתפטר. הוא מפגין עוצמה. והעם מגיע להריע לו. בתמורה הוא יורד מ'מגדל טראמפ' לעם, וכן הוא מפגין כוח ונחישות גם מול הפגיעה בכבודו על ידי בכירי מפלגתו ובתקשורת. אין הרבה אנשים שהיו סובלים את המשבר הזה מבחינה פסיכולוגית. זה מזכיר לי סצנה מפורסמת מהסרט 'חלף עם הרוח'. סקרלט נתפסה מנשקת את אשלי, בעלה, רט, לא מתרגש במיוחד. היא פגועה ומבוישת ומסתגרת בביתה. באותו הזמן הייתה מסיבת יום הולדת לאשלי וכל החברים מהכפר אמורים להגיע. סקרלט מעדיפה להמשיך להסתגר כדי לא להיות מטרה ללשונות הרעות. רט אומר, שהפוך, עדיף ללכת כמו אדם אמיץ למסיבה, מובל כולם ולהקרין גבורה ולא חולשה. וכך הציבור יתפעל ולא ילעג לה. לטראמפ יש את זה באופן "טבעי".

טראמפ בכניסה ל'מגדל טראמפ' בניו-יורק "יורד" למעריציו הרבים שבאו לתמוך בו לאחר הסקנדל התקשורתי שהוזכר קודם בלינק

פלונית: יש הרבה מושחתים שלא מודים באשמה עד הרגע האחרון ומשחקים אותה אנשים ישרים עד הסוף המר. ביג דיל.

אני: עדיין, הרבה פושעים, לא עושים את המשחק מול החברה. אני עדיין רואה בזה גבורה מסוימת.

אני: יש כאן עוד בעיה, זה לא הוגן כלפי העם כשמישהו רץ מטעמו, אזי תובעים אותו. אם היו תובעים את האיש לפני שהיה נבחר, אזי העם יכול היה לבחור מישהו אחר ואולי אפילו הגון יותר. כעת העם בעל העמדה הפוליטית הספציפית המעוניין להצביע למפלגה מסוימת מפסיד מועמד היכול להביס את המועמד הנגדי. בעוד שאם האיש הנבחר היה מופלל בזמן הבחירות המקדימות במפלגה המסוימת, אז העם יכול היה לבחור מישהו ראוי יותר. לפיכך אני אמליץ עדיין לבחור באיש. ואם יתברר שהוא יופלל, אזי סגנו יוכל להחליף את מקומו. וסגנו ייצג את העם שבחר בקודמו.

פלונית: אני מבינה את הצד שלך. אך עדיין מה תגיד כשהוא יעשה פשע בזמן הבחירות לאחר שנבחר כמועמד של מפלגה?

אני: אם המועמד מסכן חיים או אפילו רכוש צריך לעצור אותו ובעצם מתכנן לעבור על החוק. אולם אם מדובר על משהו מפעם או אפילו משהו חדש ולא משהו לעתיד, ניתן לפקח עליו שלא יעשה עוד פשעים. ואחרי הבחירות המפלגה תמנה לו יורש, אם ימצא אשם על פי המערכת המשפטית. הבעיה היא שיש מנהלי קמפיינים שעובדים בכל שיטה כדי להגיע לניצחון. לפעמים הם ממציאים עלילות שהן עורבא פרח והמועמד פורש מרוב בושה או כי מבין שהציבור חושב שהוא אינו ראוי. זה פוגע בעם ויש למנוע את העניין הזה.

פלונית: הנחת את דעתי.

אני: תודה רבה.

פלונית: 🙂 ".

סוף.

דברי ריאליסט שמאלי הממחישים את האג'נדה הריאליסטית בפוליטיקה ובדיפלומטיה

הרוצה בשלום: כוח ודיבורים בין בוז’י לאובמה – http://wp.me/p1YoCq-WR

הנסיך

יצא לי להתווכח עם חבר לגבי משנתו של מקיאוולי. ועל כן החלטתי לכתוב בבלוג מאמר על אותו האדם ומשנתו. חשוב להגיד ששמרנים רבים כיום אוהבים את ניתוחו על טבע האדם, שהאדם רע מיסודו, או יותר מדויק, אינו מושלם ונוטה לשני הכיוונים, הטוב והרע.

אני אוהב אותו בגלל מס' סיבות: א. כי אני מחבב את תפיסתו הפסיכולוגית הפשוטה והפרגמטית על טבע האדם ואת תפיסתו על הערכים. ב. כשמרן שטירנריסט אין לי ערכים מוחלטים ו"אמיתיים" אלא ערכים שנוחים לי מבחינה אסתטית על פי צורת גידולי. אני נהנה מהצגת הפרשנות של המציאות כעירומה מערכים. לאחר זאת האדם יכול לאמץ את מה שמתאים לו על פי מה שטעים לו. ג. לפעמים אני חושב שערכים המאומצים מסיבות של טעם או אסתטיקה סובלים פחות מאנטגוניזם ועל כן חזקים יותר מערכים "מתקדמים ונאורים" שפעמים האדם חש כלפיהם ריאקציה ומקיאם. ד. אני חושב שמקור הלגיטימציה של האל הוא כוחו. כמו שתרדימכוס היווני אמר: שהצדק הוא מה שהחזק משית על החלש. האל שאין לו כלל ערכים, עושה את כל מה שעולה על רוחו. ועל כן לכאורה הוא מזדהה לחלוטין עם ספר הנסיך של מקיאוולי.

קוראים חכמים, שימו לב להדגשה במילות הפתיחה של פסקאות מסוימות. יצא לי להתקל בספר של דתיים שמעוצב כך והחלטתי שבלוג אשר מייצג את האל יכול לגנוב את הרעיון הלז. ובפרט שיש בזה מן ההיגיון שהרי ההדגשה עוזרת לכוון את העיניים בקריאה ולא ללכת לאיבוד בים המלל. כל עוד שלא אקבל תלונות בנושא מקהל קוראי הנאמנים, אמשיך להשתמש בגניבה העיצובית הזו. תודה לאל שיש אנשים דתיים.

ניקולו מקיאוולי חי לפני כחמש מאות שנה. איש הרנסנס. בתקופת הרנסנס נטשו קצת את הנצרות והעריכו את התקופה היוונית רומאית. כתוצאה  מכך, מקיאוולי  משתמש בשמות של האלים על אף שהוא היה נוצרי וחי במרחב זה. כמו כן, זה העניק לו יכולת לנטוש את הדוקטרינות הנוצריות של אקווינס ואוגסטינוס בהגותו.

הספר מפורסם מאד ומשפיע מתקופת הרנסנס ועד היום. אומרים שהרבה מנהיגים ופוליטיקאים נוהגים לעיין בספרו, והפוליטיקאי האגדי אוטו פון ביסמארק היה קורא אדוק של "הנסיך". ונהוג לומר שתפיסת הריאל-פוליטיק היא תפיסתו של מקיאוולי.

הקונספט של מקיאוולי הוא לא להיכנס לנושאים מהותיים של צדק, טבע האדם וטבע העולם. ולכן יש מחלוקת האם הוא רק הוגה דעות או פילוסוף. מצד שני, האם יש טעם לדבר על הנושאים הללו?! ולפיכך יהיו כאלו שיגידו שהוא הקדים את זמנו..

הספר נותן עצות איך להיות נסיך ואיך לשרוד בתור נסיך. לכל אחד יש זכות להיות נסיך. הנסיך הריבון לא חייב כלום לאף אחד. הנסיך צריך להראות דתי אם צריך כדי שהעם יוכל לתמוך בו. יתר על זאת, כדי שהדת-הכנסייה תתמוך בו. וכן שהעם יפחד לפגוע בו בגלל הדת. כמו כן, להיות אכזר ונדיב כשצריך. צריך להיות אכזר כדי להיתפס כאכזר, שיהיה מפחיד ומסוכן למרוד בו. ומצד שני לעומת זאת, צריך להיתפס וכנדיב כדי שהעם יוכל להזדהות ולאהוב את הנסיך. בנוסף, הנסיך צריך לתגמל את הנאמנים ולהעניש בחומרה את הבוגדים ועוד רעיונות פרקטיים בכגון דא.

כל מה שהנסיך עושה זה לגיטימי. השאלה היא האם הנסיך של מקיאוולי הוא ספר מושחת שמתיר שחיתות בתור דבר לגיטימי לחלוטין או בתור ספר בעל מטרה עלומה כאיחוד איטליה או שיטת חשיבה  שמבחינה בין עיקר לטפל. מעבר לכך, ניתן להגיד שבתקופה ההיא האנרכיה נתפסה כדבר מסוכן על כן חשוב שיהיה שלטון למנוע ברבריות זו. ישנם גם כאלה שנקטו שהספר הוא ספר מוסר סאטירי שמתאר את השלטון באופן מושחת כדי לגרום לאנשים להבין שצריך לשפר את השלטון.

פורטונה, אם הנסיך הצליח להיות נסיך זה קשור לאלת המזל פורטונה. אך לא תמיד אלת המזל מאירה פנים ועל כן חשוב להתכונן לעתיד. כדאי להכין אמצעים לשעת החירום. צריך להפנים שהעם בוגדני והפכפך. ועל כן אי אפשר לסמוך עליו.  האם השליט יכול להיות אדם טוב או חייב להיות אדם שנראה רע כדי לשלוט?! שלטון חזק ויציב מעניק שלום וביטחון לעם בסופו של דבר, גם במחיר דיקטטורה אכזרית.

ישנם הטוענים שמקיאוולי שאב השראה מצ'זארה בורג'ה דוכס ולנטינו בנו של הפאפא אלכסנדר השישי אשר התחיל מדרגת כמורה והיה אפילו חשמן והפך לנסיך חזק מאד בארץ המגף. צ'זארה היה ערמומי מאד, ברוטלי וללא עקבות. מטרתו הייתה מילוי שאיפותיו אך גם איחוד איטליה נגד הכובשים הצרפתים והגרמנים. השנים נפגשו רבות וכך הוא למד להעריך את האיש.

בעיני, מקיאוולי הקדים את זמנו וכתב בצורה ברורה כיצד צריך לשמור על המשילות והיציבות של המדינה ושל העומדים בראשה. אך ניתן יהיה להגיד שהוא נכשל ונחשל בזה שהוא חשב שיש עניין לשלוט במדינה ולהשיג יציבות בכל מחיר.

לאחר שמקיאוולי מקבל את ערך הכוחניות על פי המודל של תקופתו. צריך לשאול למה הוא לא קיבל את שאר ערכי החברה כגון צדק והגינות?! דברים אלה ניתן להסביר על פי אורחות חייו. האדם נולד למשפחה ענייה נהיה שגריר, ולבסוף מעין שר החוץ של העיר פירנצה. כשהשלטון הוחלף וחזר לבית מדיצי, הוא הודח. והאיש תפס את השלטון בצורה זו, כפי המתואר כיצד צריך להיות בספרו.

ניתן להגיד בביקורתיות שהוא התאהב בשליטה ובא להצדיק את השליטה והכוח. אולם אפשר להניח שאם היה חושב בצורה אובייקטיבית, הוא היה צריך להיות ספקן מוחלט גם כלפי ערך הכוח. וכמו שלא קיבל את שאר ערכי התקופה.

כמובן שאפשר לחלוק עלי ולהגיד שמקיאוולי היה אידיאליסט ומטרתו הייתה איחוד איטליה או ביטחון מפני אנרכיה של מלחמת אזרחים מתמדת או ספר מוסר סאטירי. כמו עוד הוגי דעות טובים, זה שהם דיברו על משולשים זה לא הפך אותם למשולשים, ומקיאוולי עצמו לא פעל לפי ספרו הנסיך.