ב-1953 התפרסם בעיתון קומוניסטי השם קול העם מאמר שגרם לשר הפנים להורות על סגירת העיתון לעשרה ימים
ב-1953 התפרסמה ידיעה ב'הארץ' שממשלת ישראל תעמיד 200,000 חיילים לעזרת ארצות הברית נגד ברית המועצות – הקומוניסטים.
הקומוניסטים בישראל לא אהבו זאת שישראל לוקחת צד נגד הקומוניסטים ברוסיה וכתבו בעיתון שלהם מאמר:
"באם אבא אבן רוצה להילחם לצד מציתי המלחמה האמריקאים שילך, אך שילך לבדו. אנחנו, המוני העם רוצים בשלום ועצמאות לאומית ואיננו מוכנים לוותר על החזון תמורת הצטרפות ל'פיקוד המזרח התיכוני.
נגביר את מאבקנו נגד המדיניות האנטי-לאומית של ממשלת בן גוריון המספסרת בדם הנוער הישראלי."
כלומר, ניתן להבין שיש כאן קריאה לאי ציות לממשלה וכן הסתה נגד הממשלה המפקירה את דם הנוער הישראלי ושצריך להלחם במעשה הרע הזה בהתאם.
בגץ פסק שבמדינה דמוקרטית ישנה חשיבות לחופש הביטוי ולכן יש להסיר את סגירת העיתון ולא לסגור יותר עיתונים אלא אם כן ישנה סכנה קרובה ודאית .
בגץ נימק את חשיבות חופש הביטוי בשני ממדים:
א. המדינה מקשיבה לרצון העם לפי מה שהוא אומר. וכן שעל ידי דיון אפשר להגיע למסקנה טובה יותר. משטר דמוקרטי הוא משטר של הסכמה, ולכן מותר לאנשים לחלוק וצריך שידעו שעות שונות כדי שיוכלו לקבל החלטות.
ב. בגץ לא עצר פה בנימוקים של אינטרס הכלל במדינה דמוקרטית, אלא ממשיך להיבט אישי. ואביא העניין בציטוט:
"לענינו של כל אדם, באשר הוא אדם, לתת ביטוי מלא לתכונותיו ולסגולותיו האישיות: לטפח ולפתח, עד הגבול האפשרי, את האני שבו; להביע את דעתו על כל נושא שהוא חושבו כחיוני בשבילו; בקיצור — להגיד את אשר בלבו, כדי שהחיים ייראו כדאיים בעיניו.
כלומר לא רק שחשוב לחברה שיהיה חופש הביטוי, אלא חשוב לאדם כדי שיהנה בחיים ולא יהיה בדיכאון וחסר רצון לחיות.
משהו מעניין שקראתי בקו 400.
אותי תפס בעיקר העניין של חופש הביטוי – כעניין שכדאיות החיים תלויה בו. מי שקולו מושתק באחוזים גבוהים מרגיש מת.
זה היבט שמשום מה פחות מדגישים לגבי חופש הביטוי. הרבה מדברים על התועלת החברתית ולא על התועלת האישית. חבל, אולי כל היינו מקבלים את האחר יותר.