מה עושים כשמקבלים הודעה לאסוף דואר אבל אי אפשר לאסוף זאת בזמן הנקוב?

קיבלתי הודעה לבוא לאסוף דואר. הזמנתי משהו מחו"ל והחבילה הגיעה לפני הזמן. כתוצאה מכך נוצר מצב שלא יכולתי לאסוף החבילה בזמן.

זכותנו לקבל דואר ואין אנו צריכים להיות בכלא ולא לעשות כלום רק כי אנו אמורים לקבל דואר. איני יודע מה החוק בנושא. ומעניין גם איך חולי קורונה וחייבי בידוד פעלו בנושא. למזלי לא הייתה לי קורונה בזמן שיש לי דואר לאסוף מגורר ישראל. מעניין גם מה עושה מי שבמילואים? מה עושה מי שנמצא בכלא?

שאלתי חברים ואף אחד לא ידע מה לעשות.

חבר אחד הציע אולי פשוט תתקשר אליהם.

אני אמרתי לעצמי למה בכלל אני צריך לצלצל, אפנה אליהם בכתב.

כתבתי להם מכתב הזדהיתי והבאתי להם הקוד של החבילה והם הודיעו לי כך:

"בוצע חסימה לפריט במערכות דואר ישראל, כדי שלא ייצא מישראל. במקביל, נשלחה בקשה לכל תחנות המעבר המטפלות בדברי דואר רשומים לאתר את הפריט, על מנת שייחסם ולא יישלח חזרה לשולח בחו"ל. אם פעולת החסימה תצליח, יוחזר הפריט לסניף, ותישלח אליך הודעה על כך מדואר ישראל. כמו כן, בהתאם להנחיות איגוד הדואר העולמי, האחריות על המשלוח הינה על השולח, ועל מנת לאפשר בירור מקיף בנושא, ניתן לפנות לשולח, כדי שיבקש ממינהל דואר המוצא, לבדוק מה עלה בגורלו של הפריט."

אז עכשיו אני יודע מה לעשות כשיש דואר ואיני יכול לאסוף אותו בזמן הנקוב.

איני יודע מה ההנחיה החוקית, אבל הטיפול של דואר ישראל היה יעיל ומהיר.

הטריק של אוקראינה וכמות הרוגים אוקראינים ליום – הלחימה באוקראינה רשומה 3

לא כתבתי רבות על הלחימה באוקראינה. בגלל מספר סיבות. א. היה חסר מידע. ב. לא היה ברור מה הרוסים עושים. וכעת יותר ברור. הרוסים הרחיבו השליטה במחוזות המורדים, דונצק ולוגנסק. בנוסף השתלטו על חבל חרסון. כל הים השחור האוקראיני במצור. והם נלחמים לאט ובטוח.

זלנסקי עצמו הודה לאחרונה שאוקראינה משלמת מחיר כבד – בין 60 ל-100 בלוחמים הרוגים ליום. לא כולל פצועים ואזרחים. וזה מה שהוא מודה, יכול להיות שמחיר המאבק האוקראיני יותר כבד. כעת אנו כבר לא רואים ושומעים על פשלות רוסיות. נראה שהם עשו שיעורי בית ומפעילים את כוחותיהם כראוי. וזה למרות הסיוע המערבי בנשק מתקדם. לאחר שהמתנתי עם פרסום דברי התפרסם שיש עד 1000 נפגעים ביום בין 200 עד 500 הרוגים והשאר פצועים. לא צריך מחשבון לחשב זאת, זה באזור 30000 נפגעים בחודש. ואם נרצה לחשב הרוגים, נזרוק מספר של 30X300 וזה יוצא 9000. האוקראינים אוכלים הרוגים במונחים של משכורת בישראל. היגיוני שהרוסים גם משלמים מחיר כבד, ברם מאז המספרים שזרקו בתחילת המערכה, אין צמיחה משמעותית של המספרים ועל המספר הרוסי אשלח לינק לויקי. אין לי מספר הרוגים או נפגעים ליום. נראה שהם כבר לא עושים טעויות כמו בתחילה כשחשבו שזו תהיה אינתיפאדה. טעות מודיעינית חמורה מאד.

לאחר כל זאת ארצה לדבר על מה שידוע כעת על תחילת הלחימה. ועל כך להלן.

לאוקראינה מגיע פרגון. ראשית כל הכבוד על הפייט שהם נותנים כנגד הפולש הרוסי. בנוסף, בתחילת הלחימה הם הצהירו שהם לא רואים סיבה שהרוסים יפלשו ובעצם נתנו לרוסים תחושה שהם לא נערכים לפלישה.

במקביל הם לא נערכו צבאית קרוב לגבול, אלא נסוגו עשרות קילומטרים מעבר לגבול. אם היו קרובים היה לרוסים יכולת לטחון אותם עם ארטילריה. בגלל השטח הריק מבחינה צבאית שהם השאירו, אז הכוחות הרוסים התקדמו מהר ללא ארטילריה.

גם כתוצאה מכך שהאוקראינים לא גילו התנגדות בתחילה וכן הצהירו שהרוסים לא יכנסו בהתאם למודיעין ולתפיסה שלהם, הרוסים נפלו בפח. הם נכנסו שאננים וספגו את רוב ההרוגים שלהם בעקבות כך בימים הראשונים. הם חשבו שהאוקראינים לא חכמים, לא מבינים מה קורה ולכן לא מוכנים ולא ילחמו כראוי. ופתאום הם החלו לקבל אש. והם הופתעו ואכלו הרוגים. הם נפלו למארב אוקראיני פשוט. חשוב גם להגיד שהם נפלו כנראה בעכבות כשל מודיעיני חמור שלא ידעו שתהיה התנגדות כזו וכן היו להם כישלונות באחזקת הציוד שלהם. כנראה בעקבות מפקדים מושחתים וכושלים שלא תחזקו הציוד כראוי.

כתוצאה מהטריק הזה, המערב ראה שהוא יכול לסמוך יותר על האוקראינים ושהם יעמדו על שלהם נגד רוסיה. לפיכך המערב שם הרבה יותר סנקצויות על רוסיה – שכמובן ניתן לדון האם העלאת מחירי האנרגיה והסחורות לא תורמת לרוסיה. וכן שלחו המון נשק וסיוע צבאי וכלכלי לאוקראינה.

והדברים בניגוד למה שאמר ביידן:

ביידן: הזהרנו את זלנסקי שפוטין יפלוש, הוא לא רצה לשמוע

נשיא ארה"ב בביקורת נדירה על נשיא אוקראינה, שכעס על הדיווחים האמריקניים שהזהירו מפלישה. "הרבה אנשים חשבו שאני מגזים, אבל ידעתי שיש מידע שמאשר שפוטין יחצה את הגבול", אמר ביידן בכנס של הדמוקרטים

ברור שהאסטרטגיה שהאוקראינית עבדה. וביידן סתם מדבר.

ועדיין ניתן לדון האם זה היה שווה בגלל ההרס שזה ממיט על העם האוקראיני הפשוט והוא מקושר ועשיר כמו זלנסקי.

צריך לכתוב עוד, אולם אין הרבה מידע. ולפעמים אני נתקל במידע סותר ואיני יודע למי להאמין. מה שאני כן יודע למרות כל האמירות שאוקראינה תנצח, האוקראינים נוזפים במערב שלא שולח מספיק סיוע. וכן הרוסים ממשיכים להתקדם.

לקריאת פוסטים קודמים:

• בשבח הכיבוש הרוסי ההדרגתי-איטי באוקראינה – הלחימה באוקראינה רשומה 1
• ההרוג או הנרצח הישראלי הראשון במלחמת רוסיה באוקראינה – הלחימה באוקראינה רשומה 2

רשימת קריאה בסוגיות מדינה לרגל חג העצמאות של מדינת היהודים

חשבתי לאגד את כל הכתבים שלי שיכולים לעניין בנושא מדינת ישראך. א. זה טוב לי כסדר בראש. ב. זה יכול לאפשר לחבר'ה להבין אותי יותר טוב. ג. אולי מישהו פספס פרסום. ד. אני משער שאפילו אני פספסתי רשומה בנושא. לפיכך אם מישהו זוכר קטע שלי שרלוונטי לפרסום, אנא ובבקשה שיזכיר לי בתגובה ואוסיף. תהנו.

הרשת הביטחונית בישראל – רבים חושבים שיש להם חופש. ונפלא שיש כאן מדינה העוזרת לממש את עצמם, ובפרט שהם יהודים. בלינק על הרשת החברתית בישראל ניתן לראות חוסר שוויון מערכתי לטובת המילטריסטים. ומה שמצחיק הוא שעדיין רובם מזוהים עם המרכז שמאל. והנה הקישור לסיכום מאמר בנושא.

על הלאומיות והציונות שלי – דיון מורכב על לאומיות בכלל ועל ציונות. על קידום תרבות, מלחמת תרבות ומעט על טבע האדם. והנה הקישור להגיגים על תפיסת הלאום והציונות.

מעולמו של אזרח במצב חירום ומצב חירום-מנטלי – מה חושב אזרח ישראלי שפוי בהקשר להפעלת כוחות השלטון כנגד יהודים ומוסלמים. והנה הקישור.

כיצד אדם יכול לחוש אתאיסט ושמרן בו זמנית – על הקדושה הציונית במדינה. וכיצד אדם יכול להיות שמרן ועדיין לא להזדהות הפולחן המדינה. והנה הקישור להגיגים של יחידאי מול הקולקטיב במספר נושאים הקשורים לאמונות הנהוגות במדינה.

הצפירה – שיר על מחשבות בנוגע לצפירה ויחסי אזרח קטן עם המדינה הגדולה. והנה הקישור לשיר.

אין לי דגל – שיר

אֵין לִי דֶּגֶל
לֹא לָבָן
וְלֹא יִשְׂרָאֵל

אֵין לִי מָגֵן דָּוִד
לֹא כָּחֹל
וְלֹא אָדֹם

אֲנִי לֹא יָמִין
וְלֹא שְׂמֹאל
הָרוֹאִים בִּי אֶתְמוֹל

אֵין לִי בְּגָדִים יְרֻקִּים
וְלֹא מְפַקְּדִים מַפְחִידִים
לִי יֵשׁ רַבָּנִים שַׁלִּיטִים.

מקור.

קרולה הילפריך – דברי סנגוריה על המרצה מהעברית שחטאה באכפתיות והסבירה משהו לסטודנטית חיילת

כותרות האתרים צעקו השבוע האינטרנט שמרצה באוניברסיטה העברית נזפה בחיילת ישראלית על זה שהיא בצבא הישראלי. חברים רבים שלי בפייס תקפו את המרצה השמאלנית ואמרו שהיא חצופה ועוד שלל מילות גנאי. מדובר בחוקרת ספרות ותרבות. מרצה בכירה בחוג לספרות כללית והשוואתית ובתכנית ללימודי תרבות שלמדה פילוסופיה וספרות באוניברסיטאות מינכן, ברלין, וירושלים. כעת המבטא שיש לה בעברית מובן.

הנה הסרטון שמתעד חלק מהשיחה בין המרצה לחיילת ותודה למסריט האלמוני:

 

 

וכך כתב על זה עיתון מסוים: "במהדורת החדשות של "כאן" נחשפה אתמול (שלישי) תקרית חמורה, שבמסגרתה העירה מרצה בשם ד"ר קרולה הילפריך מהפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה לסטודנטית שהגיעה כשהיא לבושה במדי צה"ל. התקרית החלה לאחר שסטודנטית ערבייה העירה לחיילת, ובין השתיים פרץ ויכוח. לאחר ההרצאה ניגשה המרצה לחיילת ונזפה בה בחומרה. "את לא יכולה להיות נאיבית ולבקש שיתייחסו אלייך כאזרחית, כשאת מבקשת להיות במדים. את חיילת בצבא של ישראל ויתייחסו אלייך בהתאם", אמרה לה".

אני שומע בתיעוד מרצה אכפתית שמרגישה צורך להסביר לחיילת מדוע סטודנטית העירה לה משהו. איני רואה נזיפה. זה ברור שהתנדבות בצבא או להתעקש ללבוש מדים הן ערכים מסוימים שיכולים להתפס רע בידי אנשים אחרים. ומי שלא רואה זאת הוא מושפע מערכים קונצנזוסיאלים או מערכים מיליטריסטים המקדשים עניינים צבאיים.

נראה שהבחורה לא מבינה מדוע שמישהו לא יאהב את זה שהיא חיילת או מגיעה לצבא. היא לא נחטפה לצבא, אלא התנדבה, כך לטענתה. זו עובדה שמישהו לא אהב זאת, כעת המרצה מסבירה שיש כאן מיליטריזם, פגיעה בחברה אזרחית, בחירה לשים מדים. ואני לא אתפלא אם גם נאמר שערביה שחשה מדוכאת על ידי הצבא ישראלי חשה צורך להעיר איזו הערה נגד המדים או הצבא. לבסוף המרצה אומרת לחיילת שהיא מצטערת שאין לה כעת זמן, היא צריכה ללכת לכיתה אחרת ושהיא תשמח לקרוא מכתב בנושא מהחיילת. נשמע לי התנהגות אדיבה מאוד. אני חושב שהמרצה בגלל האכפתיות הנחמדה שלה, כעת סובלת מ"עליהום" ציבורי על לא עוול בכפה במקרה הזה.

אני לא רואה כאן הצקה לחיילת בכיינית, אולי אמרו לה מילה או משפט, ביג דיל. האוניברסיטה לא אמורה להתערב בכל אמירה בין סטודנטים. נראה לי שהחיילת התרגלה לפנות לגורמי סמכות שיעזרו לה וכשהמרצה סירבה להתערב לטובתה ועוד הסבירה את המניעים של הערביה שהעירה לחיילת זה הפליא אותה וגרם לה לבכות. "חאלאס" המדינה ומנגנונים הקשורים למדינה לא אמורים להתערב בכל נושא שתינוקות מהעם רוצים. יש חופש ביטוי פה, הגיע הזמן שנפסיק לבכות על כך.

משום מה הוחלט שמדובר בנזיפה של המרצה כנגד החיילת המסכנה וכתוצאה מכך התארגנה הפגנה והנה תיעוד:

 

מחאת הסטודנטים באוניברסיטה העברית: פרופסור דוד אנוך הגיע להתעמת עם המפגינים. אנוך צילם את המפגינים, חלקם הופיעו עם מדים, ואמר "התחזות לחייל זו עבירה פלילית" @yaara_shapira pic.twitter.com/Me5lsDI8qb

— כאן חדשות (@kann_news) January 2, 2019

אז אולי המרצה שמאלנית ואפילו שמאלנית קיצונית, אולם נראה לי שבמקרה הזה משלהבים את הציבור על משהו שהיא לא עשתה. כמובן שלגיטימי לרצות בהתפטרותה כי היא לא פטריוטית ישראלית. זכותו של האדם להתמקח על גורלו.

לסיום, בונוס, קטע מדברי לייבוביץ שאיני חסיד שלו לגבי תפקידה של המדינה כמסגרת ולא כתוכן ושכדאי לצמצם את מעורבותה. אני לא ליברל כמו לייבוביץ ואני חושב שהמדינה היא סוג של ערך ושאי אפשר לפצל בין ערכים למעשים וכדומה, וכן איני ליברל שחושב שחייבים לצמצם את מוערבות המדינה. אני מאמין ביחסי כוח בהתאם לאינטרס של מקבלי ההחלטות. ברם במקרה שלנו זה בזבוז משאבים שגורמי סמכות אמורים להתערב למען חיילת בכיינית שטוענת שהיא מגנה על המדינה.

הנה הקטע:

 

 

 

והאבסורד הוא שהחיילת אומרת שהיא בצבא לשמור על המדינה. הצבא שולח אותה ללמוד אצל מרצה שמבינה מדוע שמישהו יעיר לחייל שלובש מדים ואז החיילת בוכה. החיילת צריכה להעריך את המרצה שעוזרת לה לשמור על המדינה על ידי הלימוד באוניברסיטה. לפיכך בעצם המרצה בזה שבטעות גרמה לחיילת להפגע ולבכות היא שומרת על המדינה אולי…

נ.ב. לאחר פרסום הרשומה בשישי, ביום ראשון דף בפייסבוק בשם מדינת ירושלים פרסם את התחקיר שלו בנושא, שאפו.

הרשת הביטחונית בישראל

בתקשורת מדברים על בני גנץ שאולי יקים מפלגה שתושיע את ישראל. אני נגד מעורבות היתר של בכירים צבאיים בפוליטיקה. מאידך אני מבין שזכותם לבחור ולהבחר. אולם לדעתי אנו האזרחים אמורים להבין שלא צריכים מעורבות יתר של קצינים בפוליטיקה. אמריקה היא מדינה במצב מלחמה תמידי כמעט כבר כ-120 שנה ובקושי היו להם נשיאים גנרלים. רואים לא חייבים פוליטיקאים מהצבא בשביל להיות מעצמה. לפיכך החלטתי לצרף לפה מאמר שסיכמתי פעם של החוקרים ברק ושפר מתוך מאמרם 'הרשת הביטחונית'. אני חושב שהרשומה יכולה לעזור לקורא להבין אינטרסים של בכירים בעלי תדמית ביטחונית ובכך להבין שלא כל מה שהם אומרים הוא קדוש.

מקום המדינה וביתר שאת לאחר מלחמת 1967 יש חדירה של אנשי הצבא לחברה האזרחית. יש בה שני סוגי חברים: 1. אישי ביטחון בכירים בתפקיד, לאו דווקא צה"ל אלא מכל המערכת הביטחונית. 2. שחקנים בעלי השפעה בתחומים אזרחיים שונים.

הקבוצה הזו מורכבת מחברי קבוצה מאישי ביטחון בדימוס וכל מיני חבר'ה שהשתלבו ב'רשת הביטחונית'. ב'רשת ביטחונית' הכוונה למארג קשרים בלתי פורמלי בין חברי הקבוצות שהוזכרו לעיל ואשר בזכות הגיבוש שלהם הם משיגים השפעה רבה בחברה. הרשת מונה מספר אלפים והם מסייעים האחד לשני וגם אם הם נחלקים ביניהם, הם עדיין מתעקשים בדבר חשיבותם של אנשי הרשת הביטחונית בשיח הזה. ובכך הם בולטים בחברה ומבטלים גבולות מסוימים בין הצבא לחברה האזרחית ובכך אין גבולות ברורים בין המגזרים.

כמובן שלשחקנים האזרחיים ברשת יש השפעה פחותה מאנשי הצבא וה'לשעברים'. הם מגיעים לכל ענפי המשק ומכתיבים מדיניות. הם משפיעים על 'הפוליטיקה' ויותר חברים ברשת נהיים פוליטיקאים והאחוזים עולים כל שנה. כמו כן הם מקימים ארגונים אזרחיים המשפיעים על השיח שזה לדוגמה כל מיני מועצות של בכירים צבאיים משמאל ומימין, וחברי הקבוצה המדברים בשם האינטרסים של הרשת (אין פקודה, זה קורה לבד כמו מעמד אצל מרקס) ומשפיעים על 'החברה האזרחית'.

הם גם שולטים על מפעלים כלכליים במדינה, כגון תעשיות צבאיות וכן שחצי מהקרקע וחלק נכבד מהמרחב האווירי שייכים לצה"ל או בשליטתו. 'עסקני' הרשת משמשים כמנהלי חברות במשק הכלכלי במדינה ובכך משפיעים על 'כלכלת המדינה'. הם גם משפיעים על 'התרבות' ועל השיח הציבורי התקשורתי במדינה ובכך מסייעים ללגיטימיות היתר של הרשת. וזאת על ידי הצנזורה הצבאית וכן שהעיתונאים נוקטים ריסון עצמי ובנוסף שהתקשורת תלויה בצבא כמקור המידע, וכך התקשורת מדבררת את הרשת הביטחונית. בנוסף הרשת משפיעה על החינוך, הרשת מצהירה שצריך לבדוק את ביצועי החינוך במדינה בהתאם לביטחון הלאומי במדינה. במכוני מחקר במדניה יש הרבה חברי רשת שעומדים בראשם. כמו כן הם עושים ימי עיון ומעבירים את גישת הרשת.

חשוב להגיד שוב, הרשת אינה אומרת דברים ספציפיים בהכרח, אולם היא כן טוענת שאנשי הביטחון קרי חברי הרשת צריכים לייעץ ולהחליט כי הם המבינים כביכול. חברי הרשת מצליחים בגלל שיש להם גב כלכלי פנסיה מצה"ל וכן שהם נתפסים כמוכשרים וכן שיש להם קשרים אישיים.

לסיכום, אמנם הצבא הוא גוף נפרד מן החברה האזרחית בישראל, אולם חברי הרשת הביטחונית שחלקם גם ראשי המערכת ביטחונית בישראל מתערבים בשם הביטחון בכל התחומים בישראל ובכך הם מטשטשים הגבולות בין המגזרים הצבאי והאזרחי.

לינק למאמר.

חברה צודקת – המלחמה היא שוד / סמדלי באטלר

אחד מהדברים המהותיים שלנו בעולם, זה המלחמה. כאדם השואף להבין את העולם הנני מתעניין גם במלחמות, וכאחד בעל מחשבה ריאליסטית הנני נהנה לראות איך לצורך המלחמה משעבדים את הנתינים או האזרחים המחויבים בגיוס וכהרוויח הגדול הם בעלי האינטרס. המאמר שאצרף בהמשך בלינק חשוב מאוד. הוא עוזר להבין חלק מההיבטים למלחמה ובכך קל יותר להביע ספק כשמישהו מעוניין ליזום מלחמה. כמובן שלא תמיד המלחמה היא בגלל בעלי האינטרס בתוך המדינה, לפעמים אין ברירה והמצב נכפה עקב גורמים חיצוניים. ברם גם אז יש לבדוק כמה בזבוז יש בצבא למען בעלי האינטרס עמם הוא מקושר. בנוסף, חשוב להגיד שכריאליסטי, איני נגד מלחמות, ברם חשוב להבין למה אנו נלחמים והאם זה משתלם לנו.

סמדלי באטלר היה מייג'ור-גנראל בצבא ארה"ב. המאמר מתורגם מתוך נאום שנשא בשנת 1933 נגד מה שהוא חשד ככוונותיו של הממשל האמריקני לחזור למעורבות צבאית ברחבי העולם. דבריו שהתבססו בעיקר על נסיונו במעורבות ארה"ב במלחמת העולם הראשונה, מהדהדים כאילו נכתבו היום על ידי מתנגד חריף לפלישה אל עירק, ולכוונותיו של הממשל להשליט סדר אמריקני ברחבי העולם.

הנה המאמר המרתק:

"מלחמה היא מסע שוד. היא תמיד היתה. היא השוד העתיק ביותר, הרווחי ביותר ובוודאי גם הזדוני ביותר. מלחמה היא הצורה האפשרית היחידה של שוד ברמה בינלאומית. היא גם הביזנס היחיד שבו נמנים הרווחים בדולרים, וההפסדים בגוויות אדם.

רוב בני האדם אינם יודעים שמלחמה היא שוד. את זאת יודעת רק קבוצה 'פנימית' קטנה שהמלחמה מנוהלת לתועלתה. כי זאת טבעה של המלחמה: היא מנוהלת לטובת המעטים על חשבון הרבים. מלחמת העולם הראשונה, למשל, יצרה בארה"ב 21,000 מיליונרים ומיליארדרים חדשים. אנו יודעים עליהם, מכיוון שהם טרחו לדווח על רווחיהם לרשויות המס. על האחרים שהצליחו להעלים את רווחי המלחמה, אין לנו מושג.

אבל השאלה שאינה נשאלת היא: כמה מאותם מיליונרים של המלחמה אחזו ברובה? כמה מהם התבוססו בחפירות? כמה מהם חוו את תחושת הרעב במחפורת שורצת עכברים? כמה מהם בילו לילות אימים, חסרי שינה בחיפוש נואש אחר מסתור מפני הפגזים והכדורים? כמה מהם יצאו להדוף התקפת כידונים? כמה מהם נפצעו או נהרגו בקרב?

במלחמה, האומות המנצחות, מנכסות לעצמן שטחים חדשים. הן פשוט לוקחות אותם. השטחים שנתווספו מנוצלים מיד על ידי מיעוט: אלו אותם מעטים שהצליחו לסחוט דולרים מהדם. הציבור הרחב, לעומת זאת, מקבל את החשבון ונושא במחיר. ומהו אותו מחיר? המחיר כולל חשבון מחריד: קברים חדשים, גופות מרוטשים, מחלות נפש, לבבות שבורים ומשפחות הרוסות. הוא כולל אי יציבות משקית, מיתון כלכלי על כל מצוקותיו, ובעיקר, עול מסים כבד לדורות הבאים.

במרוצת השנים הרבות בהן שירתתי כחייל, היו לי חשדות כי מלחמה היא סוג של הונאה. רק כשפרשתי לחיים אזרחיים נוכחתי שאכן כך הדבר. עכשו, אני רואה את ענני המלחמה העולמית מתעבים, ואני חייב לומר את דברי.

ביליתי שלושים ושלוש שנים וארבעה חודשים בשירות פעיל, כחבר בכוח הצבאי הנמרץ ביותר של מדינתנו: בגדודי המארינס. שירתתי בכל הדרגות, מסגן-משנה ועד לגנראל. ובמשך כל התקופה הזאת ביליתי את מרבית הזמן כבריון צמרת של העסקים הגדולים, של וול-סטריט, ושל הבנקאים. בקצרה, הייתי אקדוחן, גנגסטר של הקפיטליזם. כך למשל סייעתי בשנת 1914 להפוך את מקסיקו, ובמיוחד את מחוז טמפיקו, לאזור בטוח עבור האינטרסים של הנפט האמריקני. עזרתי להפוך את האיטי ואת קובה למקום מהוגן לגביית הכנסות בעבור 'נשיונל סיטי בנק'. השתתפתי בפלישה לכחצי תריסר רפובליקות במרכז אמריקה למען רווחי הוול-סטריט. ועוד רשימת השוד ארוכה: בין 1909 לבין 1912 עזרתי לטהר את ניקרגואה בעבור הבנק הבינלאומי של האחים בראון. בשנת 1916 הבאתי אור לרפובליקה הדומיניקנית, למען האינטרסים של הסוכר האמריקני. בשנת 1903 השלטתי סדר בהונדורס למען חברות הפרי האמריקניות. בשנת 1927 סייעתי לפלס את דרכה של 'סטנדרד-אויל' בסין. במבט לאחור, אני חש שיכולתי להעניק לאל-קפונה כמה עצות מועילות. אל-קפונה הצליח, במיטבו, לסחוט דמי חסות בשלוש ערים. אנו המארינס, עשינו זאת בשלוש יבשות.

מי הם מרוויחני המלחמה?

במלחמת העולם הראשונה הצטרפה ארה"ב למלחמה רק בסופה. ואף על פי כן העלות שלה לאמריקאים היתה 52 מיליארד דולר. תחשבו רגע: פירושו של דבר שהעלות לכל אמריקאי, גבר, אישה וילד, היא 400 דולר. ועדיין לא שילמנו את החוב. אל דאגה, אנחנו משלמים אותו, ילדינו ישלמו אותו וכנראה גם נכדינו יזכו לשלם.

שיעור הרווח הנורמלי של העסקים בארה"ב נע בין ששה לעשרה אחוז ולעתים אף מגיע לשנים-עשר אחוז. אבל כאשר מדובר ברווחי מלחמה? זה כבר סיפור אחר. כאן מדברים על עשרים, ששים, מאות ולעתים אף על אלפי אחוזים. כמה שאפשר להעמיס. רק השמים הם הגבול. לדוד סם יש כסף. קדימה נוציא אותו ממנו.

ברור, שהדברים אינם מוצגים כך. הם מוסווים היטב בנאומים פטריוטיים, באהבת מולדת, בקריאות "אנו חייבים לתת כתף". אלא שבאותה עת, הרווחים קופצים, הם ממריאים ומרקיעים, והם מוגנים היטב.

הבה נבחן כמה דוגמאות בלבד. ניקח את ידידינו מ'דו-פונט', אנשי אבק-השריפה. האם לא העיד אחד מאנשיהם רק לאחרונה בפני ועדה בסנאט, שהאבקה שלהם נצחה את המלחמה? האם הוא לא הכריז שהם הצילו את הדמוקרטיה בעולם? אז מה קרה ל'דו-פונט', התאגיד הפטריוטי במלחמה? ובכן, ההכנסה הממוצעת של 'דו-פונט' בשנים 1910-1914 היתה 6 מיליון דולר לשנה. לא משהו, אבל 'דו-פונט' איכשהו הסתדרה עם זה. אלא שאז באו השנים הטובות של המלחמה. בשנים 1914-1918 הרוח הממוצע קפץ ל- 58 מיליון דולר לשנה, כלומר פי עשרה מהזמנים הנורמליים.

או ניקח את עסקי המתכת הנחמדים שלנו, שבפרץ פטריוטי נטשו את עסקי מסילות הברזל, את קורות הבניין ואת הגשרים, ועברו לייצור מלחמתי. אז ככה: בשנים 1910-1914 הרווח הממוצע היה 6 מיליון דולר לשנה. ואז באה המלחמה, וכדרכו של אזרח נאמן, 'בתלהם-סטיל' עברה לייצור נשק. וכך בשנים 1914-1918 הגיע הרווח הממוצע לסכום של 49 מיליון דולר לשנה. לא רע. או אם ניקח את אחותה בענף, 'יו.אס סטיל'. בחמש השנים שלפני המלחמה, הרווח הממוצע שלה היה 105 מיליון דולר לשנה, ובשנות המלחמה הגיעו הרווחים לסכום נאה של 240 מיליון דולר לשנה. גם כן לא רע.

ומה עם ענף הנחושת? 'אנאקונדה' למשל, בשנים 1910-1914 הרוויחה בממוצע 10 מיליון דולר. בשנות המלחמה היא עשתה 34 מיליון לשנה. אחותה 'יוטה-קופר' הרוויחה לפני המלחמה 5 מיליון דולר וקפצה לרווח של 21 מיליון לשנה בתקופת המלחמה.

אם ניקח ונחבר את הרווחים של חמש הפירמות, ספקי האבקה, הפלדה והנחושת, נקבל רווח ממוצע שנתי של 137.5 מיליון דולר, שקפץ בשנות המלחמה והגיע לרווח ממוצע של 408.3 לשנה בתקופת המלחמה. מה תאמרו על עלייה קטנה כזאת של 200 אחוז ברווח הממוצע?

אבל היו שעשו הרבה יותר. קחו למשל דוגמא יוצאת מן הכלל: 'אינטרנשיונל-ניקל'. אי אפשר ללכת למלחמה בלי ניקל, וכך עלו הרווחים מ- 4 מיליון לשנה ל- 73 מיליון דולר בממוצע לשנת מלחמה. לא רע אתם אומרים? זאת קפיצה של 1700 אחוז ברווח!!

איך גורפים רווחי מלחמה?

יש דרכים. למשל, למישהו היה המון כילות ליתושים. הוא מכר אותן לדוד סם. 20 מיליון כילות ליתושים עבור חיילינו בחזית בצרפת. אני מניח שמישהו ציפה שהחיילים יכסו עצמם בכילות בשעה שינסו להירדם בחפירות מלאות הבוץ; מן הסתם בשעה שיד אחד פולה כינים מהגב והיד השניה מגרשת עכברים מתרוצצים. ליתר ביטחון, אותו תעשיין מתוחכם רצה להיות משוכנע שאין חייל בחזית ללא כילת יתושים, וכך הוא מכר לדוד סם עוד 40 מיליון כילות. אלו היו הימים הטובים של המלחמה. מכל מקום, אני יכול להעיד, שאף אחת מהכילות הללו לא הגיעה לצרפת.

היו עוד דרכים מעניינות. למשל, פטריוט בעל-תושיה הצליח למכור לדוד סם כמות לא מבוטלת של מפתחות לאומים בני 48 אינץ'. אלו היו מפתחות טובים, אלא שהיה רק אום אחד שאי-פעם יוצר בגודל כזה: זה היה האום שהחזיק את הציר של הטורבינה במפלי ניאגרה.

היה עוד יזם בעל רעיון מבריק. היזם טען שאסור לקולונלים לנהוג במכונית ובוודאי שלא לרכב על סוסים. במקום זאת, הוא טען, הקולונלים זקוקים לכרכרה. וכך, נמכרו לדוד סם 6,000 כרכרות לשימוש הקולונלים. הן נותרו כמובן ללא שימוש, אבל לפחות התעשיין גרף קצת רווחים.
תעשייני המטוסים והמנועים חשו כי גם להם מגיע חלק הוגן ברווחים. למה לא בעצם? כולם מסביב עשו רווחים. וכך, מיליארד אחד שלם של דולרים (ספור אותם אם תצליח לחיות חיים ארוכים) הוציא דוד סם על בניית מטוסים, שמעולם לא עזבו את הקרקע. אפילו מטוס אחד, אפילו מנוע אחד, שיוצרו בהזמנה של מיליארד דולר, לא הגיע אי פעם לחזית בצרפת. אבל בעלי העסקים בענף המטוסים והמנועים עשו את הרווח הקטן שלהם, רווח של 30, 100 או אפילו 300 אחוז. לך תדע.

גם עסקי הספנות רצו להשתתף במאמץ. הם ייצרו המון ספינות שנשאו המון רווחים. ליתר דיוק משהו כמו 3 מיליארד דולר. חלק מהספינות היו תקינות, אבל חלק מהן, בשווי של 635 מיליון דולר, היו עשויות מעץ שלא יכול לצוף. החיבורים נפרמו והספינות שקעו. אף על פי כן אנו שילמנו עבורן ומישהו זכה ברווחים.

כן, היו המון רעיונות מבריקים כיצד להרוויח במלחמה.

אבל שכחנו את העיקר, את הבנקאים, המממנים של המלחמה. אם מישהו רדה את הקצפת של הרווחים, היו אלה הבנקאים. בהיותם מאורגנים בעיקר כשותפויות ולא כפירמות, הבנקאים לא היו חייבים לדווח למחזיקי המניות. וככל שרווחיהם תפחו כך הם היו אפופים בסודיות.
כיצד עשו הבנקאים את המיליונים והמיליארדים שלהם? אינני יודע, משום שסודותיהם לא נחשפו בציבור, אף לא בפני ועדות חקירה של הסנאט.

סטטיסטיקאים, כלכלנים וחוקרים אמדו את עלויות המלחמה של הדוד סם בסביבות 52 מיליארד דולר. מהסכום הזה היו הוצאות ישירות של 39 מיליארד. ואלו כללו רווחים של 16 מיליארד דולר. הנה, כך צמחו לנו 21 אלף מיליונרים ומיליארדרים חדשים.

מי משלם את המחיר? מי פורע את החשבון?

משלמי המחיר הם אלו שמספקים את הרווחים הנאים של המלחמה. אנו כולנו שילמנו את הרווחים הללו. במיסים. שילמנו לבנקאים את רווחיהם כאשר רכשנו את מלוות המלחמה שהם הפיצו. הם מכרו לנו את אגרות-החוב למימון המלחמה בערך נקוב של 100 דולר וקנו אותן בחזרה בערך של 86 ואף בערך של 84 דולר. זה היה תעלול פשוט. הבנקאים שלטו בשוק ניירות-הערך. בקלות הם הצליחו ללחוץ למטה את מחירי האג"חים שהם מכרו לנו קודם. ואז כמובן, אנו העדר נתקפנו בבהלה ומכרנו במהירות את האגרות ב-84 דולר. הבנקאים ששו לקנות בחזרה. ושוב יצרו הבנקאים אווירת אופוריה במלווים הממשלתיים, ושוב חוזר חלילה. בקיצור הבנקאים עשו רווחים טובים מעסקי מימון המלחמה.

אבל החיילים. הם אלה ששילמו את עיקר המחיר. אם אינכם מאמינים, לכו לבקר בבתי הקברות האמריקניים בצרפת. או בקרו בבתי החולים לחיילים משוחררים בארה"ב. במסע שערכתי לא מכבר ברחבי ארה"ב, ביקרתי בשמונה-עשר בתי-חולים ממשלתיים לחיילים משוחררים. שוהים בהם בערך חמישים-אלף בני-אדם הרוסים. אלו בני-אדם שהיו הטובים באומה לפני שמונה-עשרה שנה.

נערים נורמליים נלקחו מהשדות, מהמשרדים, מבתי-החרושת ומבתי-הספר, והוצעדו בסך. הם נכבשו ועוצבו מחדש. הם הותנו, באמצעות פסיכולגית-המון לראות ברצח כחלק מהשגרה. השתמשנו בהם לכמה שנים כמכונות הרג צייתניות ואז סתם כך נפטרנו מהם בפקודת 'אחורה-פנה'. לפתע הם נאלצו לדאוג לעצמם, ללא פסיכולגית-המון. להסתדר ללא סדר-יום, ללא סמכות וללא תמיכה. לא נזקקנו להם יותר. פיזרנו אותם ללא נאומים ומצעדים. רבים, רבים מידי, מאותם בחורים נפגעו ברוחם, בעיקר משום שאת ה'אחורה-פנה' האחרון הם לא הצליחו לבצע. וזה רק חלק מהמחיר. הוא כבר שולם על ידי המתים. הם סיימו לשלם את חלקם למרוויחני המלחמה. הוא עדיין משולם על ידי הנפגעים, פיזית ונפשית.

אבל היו עוד אחרים ששילמו את חלקם לרווחי המלחמה. הם שילמו בלבבות שבורים בשעה שנקרעו מחייהם הנורמליים כדי ללבוש את המדים של דוד סם. הם שילמו באובדן מקומות עבודתם, בעת שאחרים תפסו את מקומם. הם שילמו בעת שחוו את מלחמת החפירות על כל תלאותיה.

כדי להגדיל את הרווחים לא השתמשנו בשכירי חרב. גילינו את הפטנט של נפוליאון ופיתחנו את עסקי המדליות והעיטורים. במלחמת העולם הראשונה גילינו שניתן לגייס חיילים בזול, בעזרת תעמולה. הם מתמלאים בושה אם הם לא מתגייסים לצבא. וכך, שלחנו את נערינו למות כשהם מלווים באידיאלים על "המלחמה האחרונה למען קץ המלחמות", או על "המלחמה כדי להפוך את העולם למקום בטוח עבור הדמוקרטיה". כמובן, בעת שהם צעדו אף אחד לא סיפר להם, כי מותם מבטיח רווחים גדולים. לא נאמר להם, למשל, כי הם עלולים למות מכדור גרמני המיוצר על ידי תעשיינים אמריקניים. לא סיפרו להם כי הספינות שמובילות אותם, עלולות לספוג טורפדו מצוללות שתוכננו בארה"ב. הם שמעו רק נאומים על הודות "הרפתקה מפוארת" שמחכה להם.

טוב, אז אחרי שהם הולעטו היטב בפטריוטיות, לא נותר אלא לסייע להם לשלם עבור המלחמה. ואז נתנו להם משכורת ענקית של 30 דולר לחודש. ופה מתחיל העוקץ.

חצי מהמשכורת הזאת (ששוויה היה שכר יומי של פועל מספנה או של פועל בבית-חרושת לנשק), היתה מיד נלקחת מהחייל, כדי לתמוך בבני משפחתו, למען לא יהפכו חלילה לנטל על הקהילה שלהם. ואחר כך הורדנו לו עוד סכום של 6 דולר לביטוח תאונות. החייל נותר עם פחות מתשעה דולר לחודש. אבל המשפיל מכל היה, שסחטנו ממנו תשלום השתתפות עבור הנשק שלו, עבור הציוד שלו ועבור המזון שלו. זאת עשינו כשהשפענו עליו לרכוש את אגרות 'מלווה החירות' הממשלתי. כך יצא שרוב החיילים בחזית לא זכו לקבל תשלום כלשהו. השפענו עליהם לרכוש מלווה מלחמה בסכום של 100 דולר לשטר. והחיילים רכשו את המלווה בשווי כולל של 2 מיליארד דולר. כך הם שילמו את מזונם וציודם. ואז, בשעה שהם שבו הביתה ולא מצאו עבודה, ניצלנו את מצוקתם וקנינו מהם את האג"ח חזרה במחיר של 84 דולר.

אבל לא רק החייל לבדו משלם את המחיר. החשבון מוגש גם לבני משפחתו. מעבר ללילות הדאגה והסבל שעוברת המשפחה המודאגת, כאשר החייל חוזר לבסוף מהמלחמה, עם פחות עין, עם פחות רגל או עם מוח משובש, הם סובלים לעתים יותר ממנו, ובמשך שנים רבות. גם הם, אגב, תרמו את הדולרים שלהם לרווחים של עסקי הנשק, הבנקאים, ספקי הצי והספקולנטים. גם הם רכשו את 'מלווה החירות'. גם הם תרמו לרווחי הספקולציה של אגרות-החוב המלחמתיות, בעקבות הלהטוטים של הבנקאים.

כיצד לחסל את השוד?

טוב, הבנו שמדובר בשוד. תפסנו שמעט מרוויחים והרוב משלמים. אבל כיצד עוצרים זאת? אי אפשר לשים לכך קץ בעזרת כינוסי שלום או ובאמצעות ועידות לפירוק נשק. הועדות מורכבות מחיילים מקצועיים, מפוליטיקאים ומדיפלומטים. ואלו אין להם רצון להיוותר חסרי תעסוקה. גם קבוצות פוליטיות בעלות רצון טוב חסרות יכולת לעשות זאת. אפשר לשים קץ למלחמה רק אם גוזלים ממנה את רווחי המלחמה.

הדרך לחסל את טעם המלחמה היא פשוט לגייס את מרוויחני המלחמה לפני שמגייסים את שאר האומה. וכך הדבר יעשה: חודש לפני שמותר לממשל לגייס את צעירי האומה, הממשל חייב לגייס את המרוויחנים. הבה נראה כיצד הממשל מגייס תחילה את הקצינים והמנהלים ואת הפקידים הבכירים של תעשיית הנשק, ואת יזמי הספינות והמטוסים ואת תעשייני וספקי הצבא, וכן את הבנקאים והפיננסיירים. הם יגויסו ויחוילו ויזכו כולם לתשלום של 30 דולר לחודש, אותו תשלום שמקבל חייל חפירות רגיל.

גם העובדים של תעשיית הנשק, יקבלו 30 דולר לחודש. גם הנשיאים, המנהלים, המממנים, הסנאטורים, הטייקונים ואלי העסקים, וכמובן כל הגנראלים, האדמירלים ופקידי הממשל, כל אלה שמתכננים תוכניות מלחמה. הם לא יקופחו. הם יקבלו את משכורתו של הלוחם בחפירות. למען רווחיהם, הם יפרישו ממשכורתם החודשית בת 30 דולר, מחציתה כדי לקיים את משפחתם וכמובן כדי לממן את סיכוני המלחמה שלהם. ומעל לכל, כדי לרכוש את מלוות המלחמה שלהם. הרי מישהו צריך לעשות זאת. ומדוע שהם לא יעשו זאת? הרי הם לא הולכים לחזית. הם לא רובצים בחפירות. הם לא רעבים. לא נשקפת להם סכנה שהם יהרגו חלילה או שיהפכו לנכים בגופם או שדעתם תיטרף. הרי הם בכלל לא חיילים.

זהו. תנו לכל המרוויחנים הללו שלושים יום של מחשבה בשלושים דולר, ותגלו שתוך זמן קצר מסתיימות המלחמות. נגמר השוד. זה הצעד הראשון.

צעד שני לחיסול מלחמות הביזה, הוא לערוך משאלי-עם, שמוגבלים לאוכלוסיות המתגייסות בלבד, כדי לקבוע אם לצאת למלחמה או לאו. הכוונה היא שהמצביעים יהיו רק אלה שבאים מתוך קבוצות המגויסים. הרי לא יהיה זה חכם שאיזשהו נשיא תעשיית נשק בן 76 יהיה שותף בהצבעה. או שאיזה בנקאי או מנהל במשרד הביטחון, או בקיצור, כל אחד שרואה עצמו גורף הררי דולרים מהמלחמה, ישתתף בהצבעה כזאת. ממילא לא יגייסו אותם כחיילים לחפירות. על ההחלטה, אם כן, להתקבל בידי אלה שמסכנים את חייהם. לפחות תהיה נתונה בידיהם הזכות להחליט אם האומה תילחם.

צעד שלישי לניפוץ המלחמה כעסק של הונאה, הוא לדאוג לכך שהצבא יעסוק אך ורק בהגנה. בכל שנה עולים בקונגרס קולות הדורשים להגדיל את תקציב הרכש של הצי. כל מיני אדמירלים, שוושינגטון מלאה בהם, מפעילים לחצים. והם די פיקחים. הם לא עומדים ומכריזים משהו בנוסח "אנו זקוקים להמון ספינות קרב כדי לצאת למלחמה נגד אומה זאת או אחרת". בטח שלא. קודם הם דואגים להפיץ ידיעות על כך שהכוח הימי של האויב מאיים על חירותה של אמריקה. מידי יום ביומו, הם יתריעו, שהנה צי גדול של אלה שהוכרזו כאויב, יכה לפתע וישמיד 125 אלף איש. פשוט ככה. ואז הם מתחילים לדרוש בקולי קולות צי גדול. בשביל מה? בשביל להלחם באויב? בחיים לא. הם זקוקים לצי גדול, שימו לב, רק למטרות הגנה…

ואז, ככה לפתע, הם פותחים בתמרונים ימיים באוקיינוס השקט. ברור: לצורך הגנה. אבל האוקיינוס השקט הוא ים גדול ויש לנו חוף ענק בצד הזה של האוקיינוס. אז האם התרגיל הימי יערך בסמוך לקו החוף? נניח במרחק של מאתים או שלוש-מאות מיל מהחוף? איפה. התרגילים יערכו במרחק של אלפים או שלושת-אלפי מיל מהחוף. אין ספק, היפאנים יהיו מרוצים ביותר לראות את צי ארה"ב משוטט ליד חופיהם, בערך כמו שתושבי קליפורניה ישמחו לגלות שהצי היפאני מתרגל משחקי מלחמה על לוס-אנג'לס.

בקיצור, עלינו לדאוג לחוקים המגבילים את הצי לטווח של 200 מיל מחופי ארה"ב. אילו היו קיימים חוקים כאלה בשנת 1898, לא היתה עילה לממשל ולעסקים האמריקניים לפתוח במלחמה נגד ספרד ולכבוש את הקאריביים. חוק כזה ימנע מהם תירוצים לפתוח בהתקפה. הוא מאפשר להבטיח את הגנת החופים של ארה"ב. החוק גם יגביל את המטוסים לטווח של 500 מיל מהחוף האמריקאי. הוא גם ימנע מהצבא לעזוב אי-פעם את הטריטוריה של האומה האמריקנית למען הרפתקאות מעבר לים.

לסיכום

המלחמה היא שוד. רק קבוצה קטנה ומאורגנת מנהלת את המלחמה, וזאת היא עושה כדי להרוויח. את החשבון משלמים הרוב. אני מאמין כי הצבא מיועד להגנה בלבד. משום כך יש להגביל את ההגנה לטריטוריה של ארה"ב בלבד. הבעיה העיקרית נעוצה באופי האמריקני שאינו מסתפק ברווח ישר. אם הדולר נושא תשואה של 6 סנט בלבד, הוא הופך לעצבני ומחפש מעבר לים תשואות של 100 אחוז. ואז כמובן הדגל בא בעקבות הדולר ובעקבות הדגל נוהרים החיילים.

אני לא הייתי יוצא שוב למלחמה, כפי שעשיתי בצעירותי, כדי להגן על כמה השקעות מזוינות של בנקאים. קיימים שני דברים בלבד הראויים שנלחם עבורם. האחד הוא הגנה על בתינו. השני הוא הגנה על חירותנו. מלחמה על משהו אחר היא פשוט עסק נכלולי.

יש צורך בשלושה אמצעים כדי לחסל את מלחמות השוד. ראשית, עלינו לסלק את רווחי המלחמה. שנית, עלינו לדאוג לכך שהצעירים שיתגייסו לצבא, הם שיחליטו אם תהיה מלחמה או לאו. שלישית, אנו חייבים להגביל את הצבא שלנו למשימות הגנה בלבד.

לעזאזל המלחמה"

המלחמה היא שוד / סמדלי באטלר

המקור באנגלית

מוגן: יוֹם שֶׁל זִכָּרוֹן

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

סיסמה:

פרשיית המטורלל שירה בחברון במנוטרל

ביום חמישי, 24 במרץ 2016 חייל כבן עשרים בדרגת רב טוראי שהתנדב לשרת בקרבי, בגלל סיבות לגיטימיות שונות, אולם ככל הנראה גויס בכפיה, מצא עצמו בסיטואציה לא נעימה. הוא נתפס יורה בדם קר, לכאורה, במחבל מנוטרל ופצוע אנוש. הסרטון הופץ אצל העם ברשת החברתית ונקראו קריאות שונות בנוגע לאיך לנהוג בו. הוא כמובן נעצר על ידי הצבא. שמו של האוויל, לכאורה, הוא אלאור עזריה. ועל אף שאנו חיים בעידן של פחד ושמדובר בלוחם לא חוקי ושמדובר באדם שהגיע לצבא, לכאורה לא מבחירה, עדיין ניתן למשטר את הצבא והחייל פעל שלא כשורה.

ראשי המערכת הפוליטית והצבאית גינו את החייל בכל תוקף, חוץ מבנט שאולי לא חש בטוב ולכן פעל בצורה המוזרה שבה נהג. ואפילו פוליטיקאי ימני קיצוני שכמעט נהרג בעצמו על ידי מחבל בפיגוע טרור תקף את החייל. ובעקבות כך הוא קיבל איומים על חייו. התופעה שבה העם תומך בהרג מחבלים בניגוד לנהלים הצבאיים ולחוק ובניגוד לאינטרסים הבינ"ל של המדינה, היא מצב מטופש ויש לעצור זאת כדי שלא ישנו מקרים יותר גרועים אשר יזיקו לנו אזרחי המדינה.

לאחר בחינת הנושא, מסקנתי היא נכון לעת עתה, שהחייל ירה בניגוד לנהלים, הוא בעצם חיבל בפקודת הצבא. עניין מגוחך הוא שכל מיני אנשים טורחים להפוך אותו לגיבור לאומי כשהאיש חיסל לכאורה שבוי פצוע אנוש וחסר אונים שהיה מת בין כך. וכעת אותו החייל האומלל העניק נשק תעמולתי לאויבי ישראל. אם יתברר שהחייל רצח (או בלשון בית המשפט הריגה) את המחבל, אני בעד שהוא יוצא להורג.

ולמי שמאמין שהחייל ראה את המחבל זז, ניתן לראות בסרטון את החייל מגיע מתוך כוונה לעשות משהו. הוא מגיע במהירות, נותן משהו, אולי קסדה, לחייל אחר שיחזיק לו, מכוון ויורה.

הסרטון שהפיצו בצלם

סרטון שהופץ אחר כך

ניתן להבחין שדי ברור שהם לא חששו ממטען על אף שמישהו שם הזהיר או הורה לא לטפל במנוטרל הנ"ל עד שמגיע חבלן, שהרי הם היו נורא קרובים אליו והיה לו לבוש צמוד שמאפשר להבין שלא היה לו מטען.

לגבי זאת שאני בעד עונש מוות לאותו חייל אומלל, זה מכל מיני סיבות, והעיקרית שאכתוב פה כדלהלן, זה כמשקל נגד לאלו שטוענים שטוב עשה ושיש להרוג מחבלים גם כשהם מנוטרלים. אני רוצה לאזן את המשוואה ולתת לחייל שהורג בצורה מכוונת מאוד יחס כמו של מחבל, ואני ימני מוצהר.

ברור לי שאנשים יראו את הטקסט שלי כפרובוקציה. וכן שרובם של אותם האנשים משבחים את החייל שהפר נהלים וממשיכים וקוראים להרוג את כל המנוטרלים, על אף שזה בניגוד לנהלים. לדעתם, לקרוא להרוג מנוטרלים בניגוד לחוק, זו לא פרובוקציה. זה מוכיח עד כמה חשוב לכתוב את דברי. ולאלו שאומרים שלאזרח אין זכות דעה, א. הצבא נגד החייל. ב. אנו חיים במדינה דמוקרטית ליברלית וזכותנו להתבטא כנגד חייל שפעל לא כשורה.

אתם מוזמנים לקרוא על אפקט אלאור עזריה.

Beasts of No Nation 2015 – חיות ללא עם

יצא לי לא מזמן להתבונן בסרט של נטפליקס בשם 'Beasts of No Nation 2015 – חיות ללא עם'. הסרט מתאר בצורה יפה מאוד את תופעת הילדים-חיילים, תופעה הרווחת באפריקה. מדובר על ילדים הנחטפים על ידי ברוני מלחמה ומשולבים בצבאם. חלקם מצטרפים מפחד, חלק מרצון לנקום ברוצחי בני משפחתם וחלק על ידי כפיה.

בסיפור בסרט הזה, אגו, נער במדינה לא ברורה שמשפחתו נהרגת על ידי כוחות הצבא שביצעו הפיכה במדינה, מצטרף לצבא המורדים של ה-NDF, צבא ההגנה הילידי, native defense force. אגו נתפס על ידם ומתוך רצון לשרוד ביער ומתוך מטרה לנקום את רצח משפחתו ומפני חשש שאם לא יצטרף לצבא של הילדים הוא יחוסל. אגו מפתח קשר ידידות עם נער שתקן בשם סטרייקר. לא ברור מדוע הוא שותק. אולם יש רמזים שזה בגלל התעללות מינית שהוא עבר.

אגו, הגיבור הראשי בסרט. האם אגו מביע אני, כלומר אנו אמורים לחשוב כאילו אנו במשבצת שלו?

הסרט הזכיר לי את אוליבר טוויסט של צ'ארלס דיקנס. גם שם מדובר על דמות מבוגרת הלוקחת חסות על ילדים ולפעמים גם בכוח. ומשלבת אותם בארגון הפשע שלו ולבסוף ננטשת על ידי קהל חסידיה.

בסרט רואים כיצד מחזקים את מורל הילדים על ידי סמים, מין, טקסי דת פאגניים ועורמה פסיכולוגית בריאה. הילדים משוכנעים שכדורים לא יכולים לפגוע בהם לאחר טקס החניכה לצבא שהם עוברים. העניין גורם להם להיות לוחמים עזי נפש.

לוחמים עזי נפש או שטופי מוח?

כשצבא המורדים עומד לנצח. המורדים מודים לאו"ם על שסייע להם במאבק. האם הדבר מעיד על התפקיד הבעייתי שהאו"ם נוטל על עצמו באזורים האלו באפריקה, האם בשם השלום העולם מעודד מלחמה, מוות וחוסר יציבות במקומות הללו?

אגו והקומנדנט

הסרט מלא שאלות לגבי בגרות האדם, ממתי הוא אחראי למעשיו ומה מידת השפעתו על יכולת הבחירה שלו והאם כל הנערים בעולם בעצם נמצאים באותו המצב או שזה רק קבוצות מסוימות?

הוי אפריקה, אמא אפריקה, כולנו יצאנו מבטנך וכה רבות את סובלת. דעת הקהל בעולם מדברת על סוריה וישראל ומתעלמת מהבעיות של מולדתינו היבשת השחורה. האם זה קשור לגזענות, האם אולי בגלל אינטרסים כלכליים של תאגידים המנצלים את חולשתה של היבשת?

בעוד דעת הקהל העולמית תוקפת את ישראל על זאת שהיא מבצעת מעצר של מחבלים-קטינים. בסרט מציגים את מעצרם של הילדים-חיילים באוירה טובה. וזאת על אף שצבא של האו"ם עוצר אותם על ידי לחימה וברור שהוא הורג ילדים רבים במסגרת נסיונותיו לעצור את התופעה.

---

העניין מזכיר את תופעת 'הקאנטוניסטים'. בפרוסיה היה מחסור בחיילים וקבלני צבא היו חוטפים נערים לצבא ומגייסים אותם בכפיה. המילה קאנטון פירושה מחוז. וכל מחוז היה אמור לשלוח מס' חיילים לצבא. מדיניות זו של גיוס בכפיה או גיוס חובה הגיעה גם לרוסיה. בהתחלה החילו זאת על האוכלוסיה הכללית ובהמשך לשאר המיעוטים כדי לגרום להם לעבור רוסופיקיזציה. על הקהילה היהודית הטילו מכסה שוה, על כל הקהילה. אולם המיוחסים דאגו להשיג 'חאפערים' חטפנים ביידיש שיחטפו את בניהם של החלשים בקהילה. המכסה לא הייתה דווקא על ילדים. אולם הקהילות תמיד מצאו ילדים מסכנים לשלוח. כלומר, הצבא ביקש, הקהילה ביצעה וחטפה.

לפני מס' ימים קם ח"כ בשם מוזס, מהרשימה החרדית האשכנזית, והטיח ביש עתיד שהצעת החוק שלהם של חוק הגיוס היא כמו בימי הצאר ניקולאי שכל עיירה הייתה אמורה להביא מס כך וכך (האיש עילג). בעוד שהציבור הכללי חייב לשלוח את בניו לצבא, הציבור החרדי זוכה לפטור נרחב והוא רואה בזה גזירת גיוס כמו הקאנטוניסטים.

לא מזמן התפרסמה כתבה בעיתון אל מוניטור 'המרדף הצה"לי אחר נערי השוליים של המגזר החרדי', שם כתוב כך:

"אחד המנהיגים הרוחניים הבולטים ביותר במגזר החרדי, הרב אהרון לייב שטיינמן, תמך לפני כשני עשורים בגיוסם של השבאבניקים לנח"ל החרדי; זאת מתוך הבנה שהנערים הללו ישתקמו בצבא ולא ישוטטו ברחוב בבטלה או יסתבכו עם החוק כאשר הם ללא מסגרת. הצבא מצדו מעוניין בצעירים הללו, אשר מנצלים את החוק המעניק פטור משירות צבאי לתלמידי ישיבות. חלקם נרשמים באופן פיקטיבי בישיבה כלשהי וכך זוכים לפטור מגיוס.".

כלומר, ניתן להבין שיש עניין למנהיגי החרדים לשלוח אנשים מסוימים לצבא ולא בצורה שוויונית. וזה בדיוק כמו 'החאפערים' בזמן ניקולאי. ובימים ההם בזמן הזה. עסקני המגזר תוקפים את הצאר ובפועל מבצעים חוסר צדק. כמו כן, בשונה מהחברה החילונית ששם אין כל כך מתאם בין חינוך לבין דפוס הצבעה, החברה החרדית מגייסת את תלמידיה כמו הילדים-החיילים באפריקה ובשם הדת מחנכים אותם לפעול למען המפלגות החרדיות. ואם יהין בחור ישיבה במוסד ישיבתי ממושטר או בת סמינר להגיד שהצביע\ה למפלגה חילונית, קרוב לוודאי שהוא\היא יושלח\תושלח אל הרחוב. האם חלקים מן החברה החרדית היא במצב של חיילים-ילדים?!

דברי מוזס