פה ושם חברי היו מעשנים קנאביס משהו עם ריח חמוץ ולא הכי נעים לפעמים ומבקשים ממני להצטרף. בהתחלה ראיתי בהם מסוממים וסירבתי בנחרצות. וראיתי בזאת גם סימן לניוון מוסרי.
לאחר זמן נחשפתי לקמפיינים של ליגליזציה שאמרו שזה לא מסוכן וכן שיש מקומות בעולם שזה מותר או מעלימים עין. אחרי זה ראיתי גם שהיסטורית זה היה נהוג לצרוך קנאביס עד לפני פחות ממאה שנה.
לאט לאט כבר לא ראיתי בהם אנשים רעים המזיקים לעצמם. הבנתי שזה הבדלי תרבות ואינטרסים שונים של בני אדם.
ופעם ביום הולדת של חבר לקחתי כמה שאיפות מסיגריה ולא חשתי כלום. וכך פה ושם לקחתי כמה שאיפות מחבר באירועים שונים ולא חשתי כלום. לאחר כמה שנים התחלתי לחוש נינוח לאחר השאיפות הללו ולאחר עוד כמה שנים כבר התחלתי לחוש טוב.
אבל לעולם לא הייתה לי תאווה לזה, פשוט אם מישהו מבקש הייתי לוקח. זה היה הרבה יותר קל מאשר להגיד לו שאני לא מעשן ואז הוא היה פוצח במסע שכנוע שאין מה לפחד ושכדאי לי לנסות ושום דבר לא יקרה לי.
יום אחד נפגשתי עם חבר בבית קפה והוא עישן והציע לי לעשן עימו. לקחתי כמה שאיפות ולאחר שעה הרגשתי עליזות ואחרי עוד חצי שעה הרגשתי פתאום לא טוב חלש מאוד. ביקשתי מחבר אחר שיבדוק לי דופק. ותוך כדי הבדיקה התעלפתי.
אני זוכר שחברי צעקו משהו ולא הבנתי שהם מדברים איתי. אחד מהם הזכיר את שמי, ואז הבנתי שהוא מדבר אלי. קמתי והרגשתי רק חולשה. אולם הרגשתי בשליטה. מתברר שהתעלפתי לכמה שניות והם השכיבו אותי לרצפה.
כעת למשך כחודש חשתי אורח בגופי שלי. זה היה נחמד מאוד, סוג של היי תמידי. יכולתי לעשות ספורט ולא לחוש כל כך המאמץ, לא אני סובל מהמאמץ אלא הגוף שלי, ברם זה הרגיש כמו גוף של מישהו אחר.
והיות שלא נעים להתעלף, מני אז התחלתי לסרב להצעות עישון. ולאחר שנה ומחצה חבר הציע לי באירוע משפחתי. ואמרתי לעצמי, אולי התעלפתי רק אז, אז לקחתי כמה שאיפות. וחשתי לאחר כארבעים דקות שאני הולך להתעלף נשכבתי על אדמת הגינה שלי עם הרגליים למעלה והעניין עבר. חשתי רק עליזות והלכתי לישון.
ומני אז, אני מסרב באדיקות לעשן קנאביס. אין לי שום עניין לאבד שליטה על עצמי. אני שבחיי לא השתכרתי, גם לא בפורים. לא רואה עניין לעשן עד להודעה חדשה. וכשאני מריח את הריח החמוץ של הקנאביס אני מעקם האף. לא מרגיש שפספסתי משהו. ברם נזכר שאני לא רוצה להתעלף.
מה שכן עם מישהו מעשן לידי, לא כזה מפריע לי. לפני כמה חודשים ישבתי ליד כמה פנסיונרים שהעבירו ביניהם סיגריות בעלות ריח חמוץ. וכשקמתי חשתי קצת סחרור והבנתי שאני כעת מעשן פסיבי. חייכתי בעליזות והמשכתי ללכת בדרכי.
אני עדיין בעד ליגליזציה מגיל מסוים. ברם אני לא חש צורך לעשן.
אלוהים איתנו - מחשבותיו של שמרן עצמאי 