חברים יקרים ביום הכיפורים חשבתי על שאלה מרתקת. אולם לפני כן אספר על מקרה מופלא שקרה עמדי. אני וחבר יקר המתגורר במרכז, ידיד משכיל בעל הבנה בתחומי השפה המסורת ועוד, נוהגים להתדיין בינינו על סוגיות שונות. וחשבתי שאשאל אותו שאלה בנושא שראיתי במחזור של יום כיפור בבית כנסת. ברם, שכחתי מה רציתי לשאול אותו. ועדיין פניתי אליו כי זו הייתה בעיני שליחות אלוהית לפנות אליו ולדבר עימו שהרי לא סתם חשבתי עליו בעת התפילה ביום הקדוש ביותר ליהדות – אולי זה אומר שהגיע הזמן לתקשר עימו.
אמרתי לו שאני פונה אליו כי הייתה לי שאלה לשאול אותו ועל אף ששכחתי אני עדיין פונה אליו כי כך הועיד הגורל שנדבר. סיפרתי לו היכן הייתי והתעניינתי בו היכן הוא היה ומה עשה בצום כיפור.
ואז החבר אמר לי שגם לו הייתה שאלה. ומתברר שגם לי הייתה אותה שאלה אולם פתרתי אותה ורציתי לדון עימו על כך לאחר שאסיים לכתוב זאת פה – והנה הוא הקדים אותי. חבר טוב, חברותא טלפתית. ועל השאלה אכתוב פה להלן.
והנה השאלה בקצרה ואחר כך בארוכה. כתוב שיונה הנביא הקים סוכה לצל. ואז האל הביא לו קיקיון, ויום אחר כך האל הביא תולעת שגרמה לקיקיון להפסיק לעשות לו צל – הנה לינק למי שתוהה ורוצה להבין איך קיקיון נעלם כה מהר. וכתוצאה מכך יונה הנביא סובל מאוד מהשמש ורוצה למות.
ונשאלת השאלה, מדוע הוא כל כך סובל הרי הוא הקים סוכה לצל? ואם היה גל חום פתאומי גם קיקיון לא היה עוזר לו שהרי חם גם תחת הקיקיון, אם כך משהו כאן לכאורה לא מסתדר.
חשבתי על כך במקביל לחברי ברם לי היה כמה הסברים התומכים במסורת ולחבר היה הסבר שנעשתה שם עריכה לא ברורה ולא אמינה.
עד כאן בקצרה וכעת אאריך והנה הטקסט
ה וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן הָעִיר וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בָּעִיר. ו וַיְמַן יְהוָה אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה. ז וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ. ח וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי.
רואים שיונה הנביא בונה לעצמו סוכה לצל והוא יושב תחתיה בצל. בהמשך האל מארגן לו קיקיון ואז הקיקיון קמל. בעקבות כך אין לו צל וכעת הוא שואל את נפשו למות.
ונשאלת השאלה מדוע לא היה לו צל הרי הוא בנה לעצמו סוכה. ואני חשבתי על העניין בבית הכנסת בזמן תפילת המנחה. וחשבתי על כמה תשובות:
א. יונה הנביא בנה סוכה לצל מהדפנות ולא מהרקיע. וכך הקיקיון סייע לו כגג.
ב. עוד אפשרות שהוא עשה צל שעוזר למזג אוויר קריר ולא למזג אוויר חמים. הקיקיון סייע לו לסבול את חום השמש וכשהקיקיון נעלם הוא סבל – וזה ההסבר לרוח קדים חרישית, אולי חום מעיק ללא רוח המאווררת את האדם.
ג. הוא בנה סוכה לצל ובמקביל האל זימן לו קיקיון לצל לראשו וכתוצאה מכך הוא זנח את שימת סכך הסוכה כי סמך על הקיקיון.
ד. הוא בנה סוכה לצל ולא לצל מלא, מה שאומר שהוא התרגל לסוכה ללא קרני שמש כמעט או שהקיקיון תפקד לו כשכבה נוספת של סכך. ואז היה לו יותר יותר קריר, ואחרי שהקיקיון הלך הוא סבל כי הוא התרגל למצב הזה.
הסיפור עם הקיקיון מלמד אותנו לחשוב על כך שהאדם הוא כה פגיע כמו קיקיון – הוא רק נעלם והאדם רוצה למות. זה אומר שלכן כדאי להתעורר ולהבין שצריך לשוב אל האל המגן.
כמו כן אפשר להגיד שהאדם לא יכול לסמוך על התשובה שלו ולהגיד, הנה עשיתי, מגיע לי כי הקרבתי ועבדתי קשה, אלא על האל בלבד, כגון יונה שבנה סוכה וזה לא היה מספיק.
בנוסף זה מראה לנו את אופי האדם, האדם חלש יותר ממה שחושב ויכול לרצות למות בקלות על אף שזה רק חום.
הסברים אלו מראים ליונה הנביא שרצה לראות מה יקרה עם נינווה – שיבין שלא רק שהאל דואג לברואיו וקשור אליהם, אלא גם שהכל יכול להשתנות. כלומר האל נותן צ'אנס אבל אל לו ליונה הנביא לחשוש שיוקע כנביא שקר או לא להבין מדוע האל מרחם על נינווה כשהם עשו תשובה שאינה מספקת.
ובברכת שנה טובה וחורף בריא לקוראים היקרים.
נ.ב. לסיום, אעיר הערב בנוגע לנושא אחר שכתבתי עליו בעבר. בשעתו כתבתי על עקידת יצחק ששם אברהם אבינו לכאורה ביצע שביתה איטלקית. כדרך להמנע ולהתחכם לעשות המקסימום – סוג של התמקחות עם האל. כמו שאברהם עושה בסדום ומשה מבצע אחרי חטא העגל. אז כאן רואים שיונה הנביא מנסה לברוח מדבר האל והאל לא כועס עליו. וזה מצחיק (והנה רעיון ששמעתי מחבר אחר שאיתו שוחחתי על הסיפור), הים מציית להקב"ה, הדגים מצייתים, העיר נינווה צמה כולל הבהמות, רוח הקדים, הקיקיון והתולעת – אבל נביא ה' הוא זה שבורח או לא אוהב את דבר ה'. הנביא יונה לא נענש על זה. ואולי זה גם מסר לכך שלפעמים הצדיק צריך ללכת בדרך שלו ולא בדרך הסלולה והפשוטה.
אלוהים איתנו - מחשבותיו של שמרן עצמאי 