תגית: מעמד האשה

שוברות שתיקה – על אלימות בין בני זוג בחברה החרדית


צילום מסך מתוך כתבה של "כאן11" על אלימות נגד נשים במגזר החרדי

טקסט מעניין שחשבתי לשתף.

בימים אלה התפרסם בתכנית "זמן אמת" בכאן 11 נושא חשוב ומצער מאוד בתקשורת הכללית – אלימות במשפחה. בתוכנית ניתן לראות נשים חרדיות מעדות שונות הסובלות מאלימות בצורות שונות ואפילו מאונס. בתוכנית גם מראים אנשי דת חשובים במגזר המעודדים לא לפרק את הנישואין. כתוצאה מכך בעצם יש תמריץ לבן הזוג האלים להמשיך להיות אלים. היה עצוב מאוד לשמוע את התיאור המזעזע של הנשים בתוכנית וכן לשמוע אנשים מסוימים המטפלים בנושא בצורה לא ראויה. לפיכך חשבתי, כי מן הראוי לכתוב על הנושא החשוב.

אקדים ואומר שהבעיה קיימת בכל המגזרים ולאו דווקא במגזר החרדי. וכל אחד שאוהב את עם ישראל אמור להצטער בצער הנשים הללו מהתוכנית ומי שנמצא במצב דומה להן. וגם אנו מצווים בדת לא לעמוד על דם רעינו ולמנוע נזק ליהודי אחר.

בתכנית נראו נשים חרדיות מעדות שונות הסובלות מאלימות ואפילו מאונס, ואנשי דת חשובים במגזר המעודדים לא לפרק את הנישואין. כתוצאה מכך בעצם יש תמריץ לבן הזוג האלים להמשיך להיות אלים

בנוסף כדאי לנו לחנך את הבנות שלנו לדעת שיש מה לעשות – בנות ישראל אינן הפקר. כולנו צריכים לדאוג לכלל השותפים בחברה שלנו.

רבי יוסף קארו, מחבר הספר השולחן ערוך, פוסק אפילו:

"איש המכה אשתו עבירה היא בידו כמכה חברו, ואם רגיל בכך יש ביד בית דין לייסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה ולהשביעו שלא יעשה עוד".

וכן רבי יצחק בן משה מוינה, מחבר הספר אור זרוע פסק:

"יש ללמוד שאסור לאדם להכות את אשתו וגם חייב בנזקיה אם הזיקה. ואם הוא רגיל תדיר להכותה ולהבזותה ברבים כופין אותו להוציאה.

וכבר היה מעשה באחד שהיה רגיל תדיר להכות את אשתו. ונשאר מורנו ורבנו רבינו שמחה זצ"ל והשיב שכופין אותו להוציאה, זה לשונו. אחר כותבי כתב ראשון קבל לפנינו ר' ירמיה על חתנו שהיה מכה את בתו תדיר ומבזה אותה בפריעת ראשה שלא כדת יהודים. דלחיים נתנה ולא לצער. ואפי' קונה אמה העבריה כקונה אדון לעצמו ככל שכן אשתו ועל כל הכאה עובר בפן לא יוסיף. ועונשו גדול ממכה חבירו כי היא יושבת לבטח אתו ודמעתה מצויה.

…ואם דבריו אמתים תקנסהו קנס חמור בין בגופו בין בממונו על מה שעבר. אמנם צריך כפרה גדולה ותכבידו עליו להבא לפי הנראה בעיניכם שיכול לעמוד שיהא מותרה ועומד מיכן ולהבא. ותטילו שלום ביניהם שלום מקויים ומסויים ותבררו שנים או שלשה שיהיו מוכיחים ביניהם. וכל קבלה שיהיה להם זה על זה ישפטו הם.

ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום שיוסיף להכותה ולבזותה, אנו מסכימים אחריכם להיות מנודה בב"ד העליון ובב"ד התחתון – ויעשוהו על ידי גוים".

רואים באופן מפורש שגדולי ישראל במשך הדורות אסרו על האלימות במשפחה. וברור שהאשה לא העניקה עצמה לבעלה לגבי העניין כשיש רבנים האוסרים להכות וכשהיום העניין לא נהוג ונגד מנהג המדינה – אין פה שום הוראת היתר.

וכמו שהעניין נכון בנוגע לסבל האשה, העניין נכון גם לגבי סבל באיש מאלימות בזוגיות. ברם בדרך כלל האיש יותר חזק ולכן הוא פחות מאויים.

כאן ניתן להיעזר בחמישה תמרורי אזהרה בזוגיות מטעם פורום מיכל סלה:

לפרטי עזרה רבים לגבי זוגיות אלימה בצורה מסודרת באתר כל זכות – מדריך לנפגעות אלימות במשפחה.

במצב שבו אחד מבני הזוג חש שהוא במצב בעייתי של אלימות בזוגיות, יש לחייג 118 למוקד משרד הרווחה או למוקד עמותת ל.א. *6724. חשוב מאוד לשתף גורם מקצועי.

רגע הפרידה מבן זוג אובססיבי יכול להיות מסוכן ביותר. ולכן כדאי להיוועץ.

בתקווה שייעלם הרוע לנצח, אמן.

פאט-שיימניג – הגמוניה ערכית של אנשים רזים


בימים האחרונים יצא לי לשמוע חברים המגנים פאט-שיימינג, ואני דווקא תומך בפאט-שיימינג, אולם הנני מסכים עם חלק מן הביקורת נגד ביוש נשים שמנות. רק לפני כן אגיד שפאט שיימינג, למי שלא יודע, זה גינוי השמנה ואנשים שמנים.

אני חושב שחופש הביטוי מתיר את העניין ובפרט שיש דרגות של השמנה שאינן בריאות, וזכותנו לקדם חברה בריאה על ידי גינוי הבעייתיים מבחינת ערכי החברה ההגמוניים הרזים גם במחיר היעלבותם. מאידך אני מקבל את הביקורת שאנשים מבקרים יותר את האשה ושלא תמיד זה עניין של בריאות, אלא עניין של אופנה. ברם בכל מקרה אין לי בעיה בערך חברתי אופנתי גם במחיר פגיעה של כמה אחוזים מהחברה. ואי אפשר גם למנוע זאת, זה טבע העולם לטעמי.

וזה לא רק קידום בריאות, אלא גם עניין אבולוציוני אולי, שהרי אין יופי אמיתי, מה שיש זה מה שנחשב בעינינו כיפה. אולם העניין משתנה. במדינות שבהן הילודה גבוהה מאוד, כמו בקמרון שם האשה מתבקשת להיות שמנה, דבר המעיד על פוריות ובריאות, כלומר, אם יש לה אגן רחב, היא תוכל ללדת בשפע ולא למות בלידה. בחברה שלנו שהילודה במספר רב כמו בקמרון פחות חשובה והתמותה נמוכה, הדרך של האשה להיתפס כיפה וממילא כבריאה, אחר. אנו מפגינים בריאות ולא מוזנחות ועושר התורם לבריאות. בני אדם נמשכים לנשים יפות כי הן נתפסות כבריאות יותר. ודוג' לדבר זה השיזוף, פעם להיות אשה שזופה היה נתפס כמשהו רע שהרי העניים עבדו בשמש והיו שזופים והם חיו פחות מהעשירים שהיו חיוורים. כיום שהעניים הפסיקו להיות שזופים והעשירים התחילו לנפוש בשמש, המצב התהפך, השיזוף מפגין עושר ובריאות, דבר המעיד על שרידות. ולכן לא אתרגש מכאלו המגנים מכוערות, טיפשות, שמנות ועניות, וכך טבע האדם עד היום. אני אולם לא אעשה זאת כי טבעי להיות מאופק מהמון העם, ברם כך ההמון שרד עד היום עם צורת מחשבה זו.

במקביל יצא לי בשנים האחרונות לשמוע חברים שלי המחלקים ציונים לנשים, וזאת על גופן בעיקר, הם מורגלים להגיד היא מכוערת או יפה יותר מאשר לומר היא טיפשה או חכמה. ואיני מבין מדוע זה רלוונטי לדיון לגבי אותה בת החוה ומעשיה, הרי לא דיברנו על יופי ולא על זוגיות או מיניות. ואז כשלבסוף שואלים אותי מה דעתי?! אני עונה במה שנתפס כהתחמקות: שאיני מבין בזה וזה לא קשור אלי. וכשדוחקים אותי לפינה ושואלים אותי 'מדוע?' אני עונה: שהיא לא קשורה אלי, אז איני מבין מדוע גופה רלוונטי אלי, איני רואה בהכרח קשר מיני ביני ובינה שאני צריך לדרג אותה או אפילו לחפש את המאפיינים הללו. (כיום אני רואה בזאת שיחת גיבוש בין חברים ודבר המעיד שהמדרג כמו כולם ולפעמים גם מוצלח בתחום הזה לפי המומחיות שלו בדירוג ובכך הוא מקובל יותר בחברה.)

אז בקצרה, לפרגן לרזים זה בסדר בעיני, לגנות שמנים מאחורי הגב, זה בסדר. להעליב בפנים, זה לא יפה ולא מנומס, אולם אני אבין בן משפחה או חבר טוב שיעשה זאת כדי לעורר את השמן לדאוג לבריאותו. ולגנות אנשי ציבור שמנים, זה גם מובן שהרי הם עלולים לקדם תרבות השמנה.

במקביל אני מכיר בכך שנהוג לגנות נשים יותר מגברים ושומה עלינו לשים לב שאנו לא סתם מגנים בן אדם על מראהו על דבר של מה וכך. והכי חשוב שאדם שהוא לא נראה הכי טוב לפי ערכי החברה לא יתרגש ממה שאומרים עליו, הוא לא חייב 'לשים פס' אולם הוא לא חייב להפנים מה שאומרים עליו ובעצם לתקוף את עצמו. זה בסך הכל דעות.

ובכל מקרה, אם אמרו עליו שהוא שמן וזה נכון, החברה לא חידשה לו כלום שהרי הוא כבר יודע זאת כשהוא רואה עצמו במראה או כשהוא קורא את מד השקל כשהוא עליו. ואם זה לא נכון, אזי מדוע להתרגש משקרים?! אין מה להתרגש מגינויים, אם לאדם יש בחירה חופשית ושליטה במעשיו הוא יכול לקדם עצמו ולהמשיך בחיים על אף הגינויים. ואם אין לו, אזי הוא לא יכול לעשות כלום ואם כן מדוע שיעליב את עצמו ויחוש ברע. איני אומר שכך כל אדם מרגיש, אני מכיר בכך כשהאדם פגוע, תחושתו רעה ולא תמיד יש משהו שהוא יכול לעשות. אולם אני כן חושב שאם הוא יחשוב על העניין הוא יוכל לצאת מהתחושה הרעה.

יאללה להתעמלות!

כיצד אמור להיות מעמד האישה בעידן פוסט-מודרני?


נשאלתי לא מזמן בעניין דעתי על הכיצד אמור להיות מעמד האישה בעידן פוסט-מודרני? וזו תשובתי ששלפתי מהמותן:


"יש כאן נידון של המצב התרבותי ונידון של אנשי הפוסט-מודרניזם, מכיוון שזה עלול להיות ארוך, אבחר במצב הקיים ולא בהגות הפוסט-מודרנית, ברם ברור שאגלוש מעט. זה מקל עלי כך.

לעניין שלנו, בעולם הפוסט-מודרני מפרקים זהויות וסטרוקטורות, כבר לא מקבלים את מבני התרבות הישנים. בעולם הפוסט-מודרני טוענים שהאדם לא בדיוק סובייקט ומושפע מאפיסטמות או דיסקורסים אשר מעצבים את האדם,  יהיה אשר יהיה, הם מסירים את האחריות מן האדם. ואגב יש פמיניזם פוסט-מודרני הידוע בכינויי 'פמיניזם קווירי'. וגם לפני כן היה פמיניזם זהותני של תתי-זהויות. שם כל אחת השמיצה וממשיכה כעת להשמיץ את הקבוצה האחרת מפאת שהיא לא מייצגת אותה. חוץ מהקבוצה הלבנה שאכולה בדיסקורס אפיסטמי של לוזריות.

במצב זה של סגנון ביטוי כוחני על בסיס התחזות לקרבן כדי להשיג יותר כוח בחברה, נוצר מצב שההומו טוען שהוא יותר גרוע במצבו החברתי ונרדף על ידי ההגמוניה הנשית שמתיימרת להילחם בגבר הלבן הפטריארכי. אולם בפועל זה כדי להמשיך לשרת אותו ולדכא את המוזרים-הקווירים הרוצים או חייבים ליצור תרבויות חדשות המתאימות לזהות האישית שלהן. ולכן הן מנציחות את מצבו הבעייתי של ההומו. בפועל עם טיעונים קרבניים כאלו ההומו-הקוויר גובר על רוב מתחריו ללא דיון בכלל, עד לטרנסג'נדר. וכך בחברה נוצרת שיחה קרבנית חסרת סולדיאריות.

אי לכך בעולם הפוסט-מודרני וגם במצב הזה אנשים כבר לא מאשימים קבוצות אלא תנאים. בהתחלה הם עדיין חותרים לפריווילגיות. אולם לאט לאט הם מפנימים שאין את מי להאשים. הם מתחילים להבין שהעולם נחלק לסוגי אנרגיה-כוח ותו לא. וזה אומר שאין מעמד אשה. ולדוג' מלכת אנגליה היא אישה והיא דיכאה נשים באפריקה. ולהגיד שהיא פטריארכית זה לפרק את המגדר הנשי, שהרי גם אישה יכולה להיות עם תרבות גברית, אז מי קבע שיש לאשה מגדר משלה ולא רק מין משלה.

cg00as1u4ae-rsv

ויש כיום אסכולה קירארכית, שאומרת לזנוח את העיסוק במעמד, ובמגדר וסמכות שזה מהותנו אלא לחקור את הכוח וזה חזרה לפוקו או להגות כאוס בסגנון של אפיקורוס, מקיאוולי והובס. וזה מנקודת מבט פמיניסטית. ואי לכך בשלב הקרוב זה הולך להוריד את מעמד האשה לאחר עלייה קצרה מבחינות של שוויון בין בנ"א. וזאת כי עם הגות כאוס ניתן להצדיק בקלות דיכוי ואז העולם יחזור לדכא את החלש ולאט לאט תיווצרנה זהויות מדוכאות. וזה יהיה כמו ההגדרה השרירותית-יחסית של האבחנה אשה. כלומר, שם הקבוצה יביע חולשה ובעולם יהיה היררכיות וכמו שפעם המילה אשה הביעה חולשה ושעבוד כך יהיה עם קבוצות חדשות בעתיד. ניתן להמר שהאשה תמשיך להיות חלשה בגלל שהיא פחותה מן הגבר מבחינת כוח פיזי ויכולת שכלית. אולם אין זה מחייב שיתייחסו לכל הנשים כך, אלא שככל הנראה תיווצר קבוצה כזו שתזכה ליחס כוללני. בהצלחה!".

פילגש בגבעה


אחד האירועים שקרו על פי המסורת היהודית בט"ו באב זהו הצלת שבט בנימין מכיליון עקב זאת שחוסלו כלל אנשי השבט, הגברים והנשים, מלבד שש מאות זכרים. כיום הציבור חוגג גם את הסיפור הזה כ'יום האהבה'. ברשומה זו אביא היבט אחר של הסיפור פילגש בגבעה והצלת בנימין מכליון שבטו. מסיפור זה ניתן ללמוד רבות על ערכי התקופה ועל יחס רכושני לאשה החלשה.


Artwork by Pieter de Grebber, The laborer of Gibea offering hospitality to the Levite and

ויאמר האיש הזקן שלום לך רק כל מחסורך עלי רק ברחוב אל תלן – שפטים י"ט, כ' -פיטר דה גרבר

כתוב במשנה במסכת תענית:

"אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהם בני ירושלים יוצאין בכלי לבן שאולים כדי שלא לבייש את מי שאין לו וכל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחונות בכרמים וכך הן אומרות שא נא בחור עיניך וראה מה אתה בורר לך אל תיתן עיניך בנואי אלא תן עיניך במשפחה וכן הוא אומר צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בניין בית המקדש יהי רצון שייבנה בימינו", (תענית ד ח').

הגמרא שואלת מה אירע באותו יום של ט"ו באב. בתלמוד בבלי במסכת תענית כתוב כך:

"אמר רבי שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ:.. אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. מאי דרוש? אמר רב: 'ממנו' – ולא מבנינו". (תענית ל:)

כלומר: עם ישראל החרים את ניצולי שבט בנימין מקשר זוגי ומקשר עם שאר העם. ככתוב בספר שופטים כ"א, א-ד:

. ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. ב. ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלהים וישאו קולם ויבכו בכי גדול. ג. ויאמרו למה יהוה אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד. ד. ויהי ממחרת וישכימו העם ויבנו שם מזבח ויעלו עלות ושלמים".

לבסוף עם ישראל חזר בו ומצא טיעון מחוכם להתיר את השבט בקהל. ודרך אגב, מעניין מדוע הם לא לקחו או יכלו לשאת גיורות?! אולי זה מעיד שלא נהגו כל כך לגייר בתקופה ההיא או שגרים לא רצו לבוא עקב מצבו הירוד של עם ישראל. והנה הסיפור של הטיעון המחוכם מספר שופטים כ"א, ט"ז-כ"ג:

"טז. ויאמרו זקני העדה מה נעשה לנותרים לנשים כי נשמדה מבנימן אשה. יז. ויאמרו ירשת פליטה לבנימן ולא ימחה שבט מישראל. יח. ואנחנו לא נוכל לתת להם נשים מבנותינו כי נשבעו בני ישראל לאמר ארור נתן אשה לבנימן. יט. ויאמרו הנה חג יהוה בשלו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העלה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה. כ. ויצו [ויצוו] את בני בנימן לאמר לכו וארבתם בכרמים. כא. וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחלות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימן. כב. והיה כי יבאו אבותם או אחיהם לרוב [לריב] אלינו ואמרנו אליהם חנונו אותם כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו. כג. ויעשו כן בני בנימן וישאו נשים למספרם מן המחללות אשר גזלו וילכו וישובו אל נחלתם ויבנו את הערים וישבו בהם. כד. ויתהלכו משם בני ישראל בעת ההיא איש לשבטו ולמשפחתו ויצאו משם איש לנחלתו כה בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה".

רואים שהיה איזה חג בשילה, ייתכן שהצלת כל שבט בנימין הפכה זאת לחג עממי יותר. ברם בגמ' יש סיבות אחרות לחג הזה ואיני נכנס לזאת. מה שמעניין אותי זה מעשיית פילגש בגבעה כשלעצמה והנני מקשר את הסיפור הזה לחג לטובת אלו שחוגגים את ט"ו באב בגלל הסיפור הזה. עד כאן מעט מקורות. כעת אספר הסיפור וכדלהלן.

היה היה איש מבית לוי שפילגשו ברחה לו לבית אביה, לכאורה זה קרה בגלל סכסוך, שהרי כתוב שהיא זינתה עליו, כלומר: שהיא בגדה בו ולא הודיעה לו על ניתוק הזוגיות. ומה מנע ממנה להמשיך כך? אלא לכאורה הוא גילה זאת וכנראה נזף בה ואז היא החליטה לסיים את הקשר הזוגי ולחזור לבית אביה. קורה.

הוא אהב אותה מאוד. הוא טרח והתאמץ, חזר חזרה לבית אביה והשלים עמה. בדרך חזור ביתו הוא עבר ליד ירושלים שהייתה שייכת אז ליבוסים והעדיף להקים באזור אוהל ולפרוש למנוחת הליל בנחלת בנימין. לבסוף איש זקן מהר אפרים אירח אותו ללילה.

אנשי שבט בנימין הקיפו את בית המארח ודרשו מהמארח להוציא את האורח כדי להתעלל בו מינית. המארח סירב להוציא את האורח. לבסוף המארח הוציא את הפילגש בחוזקה בעל כורחה החוצה והיא נאנסה באכזריות. היה עדיף להם להוציא את הפילגש מאשר את האורח המבוקש, העניין מעיד על מעמדה של האשה או הפילגש וזאת לאחר שהאיש משבט לוי טרח להשלים עימה וחיזר אחריה עד בית הוריה.

[וזה עניין מעניין שהם רצו לדעת אותו ולא את הפילגש ולא את נערו. לגבי נערו, ניתן להגיד שהוא היה חזק או ברח או מכוער. אולם עדיין אנשי בנימין יכלו לדרוש את הלוי ואת הפילגש שלו. ואי אפשר להגיד שהם לא התתאוו לנשים כלל, שהרי לבסוף הם כן התעללו בה. ואולי אפשר לומר שכמו שרואים בסיפור של סדום (ולא אאריך על זה כעת), בסדום היה מעמד בעייתי לאורחים שלא נתן להם הגנה, אלא אם כן מישהו אירח אותם וערב להם. והם חשבו שהפילגש של הלוי היא אישה המסופחת למארח. בכל מקרה, זה מראה שלרוע אין גבולות. הם רצו בתחילה להתעלל בזכר, והזכר ניצל בזה ששלח להם את הפילגש שלו.]

epifaniogaray

והנה האשה פלגשו נפלת פתח הבית – שופטים י"ט, כ"ז – אפיפיאנו גאריי

בבוקר האיש מבית לוי גילה שפילגשו האהובה מתה על מפתן הבית. לאות מחאה הוא מבתר את גופתה לשתיים עשרה חתיכות, ושלח זאת לכל שבטי ישראל. עם ישראל הזדעזע קשות והתאחד. הם פנו לשבט בנימין בדרישה שיסגירו את המפגעים. שבט בנימין סירב וכתוצאה מכך פרצה מלחמה. בסופו של דבר שבט בנימין הפסיד והם נענשו קשות בצורת רצח עם למען ישמעו ויראו. עם ישראל לא התרגש מזאת שהאיש כפה על הפילגש שלו לסבול בידי אנשי בנימין, אלא בגלל המוות שלה שנגרם לו ואי הסגרת הפוגעים בה.

levite-concubine-1

ויקח את המאכלת ויחזק בפילגשו וינתחה לעצמיה לשנים עשר נתחים וישלחה בכל גבול ישראל – שופטים י"ט, כ"ט – אוטו אליגר

הסיפור הזה ממחיש על פי ספר שופטים מה קורה כשאין מלך בישראל, ככתוב: "ובימים ההם אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כ"א, כ"ה). אך הוא ממחיש גם את מעמדם של החלשים בחברה. וכמו שבן זוגה הלוי הכריח את בת זוגו לסבול מהתעללות על ידי אנשי בנימין, כך גם הוא ביתר את גופתה לשתים עשרה חתיכות וללא הסכמת אביה. העניין גם מראה את היחס לאוטונומיית האישה בימי קדם ושכל שנים עשר חלקי העם נהגו אותו הדבר. ומבחינה סימבולית אולי הגורל גרם לכך שגופתה תקרע לשנים עשר גזרים כדי לרמז על כך. ולכאורה מצבה של הפילגש שיש לה אב שידאג לה היה אמור להיות טוב לעומת אשה נשואה הנלקחת לבעלה ומשועבדת לו. אולם זה עדיין לא עזר לה מכיוון שלא התייחסו אליה כישות עצמאית. ולא זו בלבד אלא המארח הזקן מהר אפרים מציע את ביתו, העיקר לא את האורח הזכר. וגם אם נגיד שהייתה חשיבות להכניס אורחים גם על חשבון בני הבית, אם כן מדוע הוא הוציא את הפילגש ולא את ביתו, הרי הפילגש גם אורחת?! ובימים ההם בזמן הזה ומעשה אבות סימן לבנים.

לקריאה נוספת:

מעמד האשה בשחר ההיסטוריה על פי ספר בראשית


בעידן הליברלי של היום ישנם בני אדם רבים בעלי נורמות ליברליות התופסים את האיש והאשה במעמד שווה. מטרתם של חלקם היא לפעול למען החלת שוויון זכויות לאשה כמו לגבר. קיימים גם בני אדם בעלי ערכים דתיים המאמינים גם בשוויון יחסי המגיע לאשה. ועל כן הם מנסים להפוך את הדת או לפרשה כשוויונית יותר ביחסה למגדר הנשי. הנושא של מעמד האשה חשוב לרודפי צדק רבים המבלים את זמנם המוגבל בעיסוקם למען האידאל שלהם בנושא. אך לא רק כיום העיסוק במעמד האשה היה חשוב, אלא גם בראשית ראה לנכון לעסוק בנושא חשוב זה ועל כך אכתוב כדלהלן ואפרש מס' ציטוטים מספר בראשית העוסקים בבריאת האשה ובעונשה לאחר האכילה מן עץ הדעת טוב ורע.

אדם וחוה – הנס הולביין

  1. בראשית א',

"כו. ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ. כז. ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם. כח. ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ.

בפסוק כ"ו ניתן להבחין שהאל מצהיר על רצונו ליצור את האדם. ובפסוק כ"ז כתוב על מימוש הרצון ובריאת האדם. בסוף הפסוק התורה מתארת שהאדם נברא זכר ונקבה, והכוונה בכך, לפי הבנתי העצמאית, שגזע האדם נוצר כשהוא זכר ונקבה, אולם לנקיבה לא קוראים אשה אלא אדם. בנוסף בפסוקים כ"ז – כ"ח רואים התייחסות אליהם בלשון רבים, כלומר, הם היו שני ישויות אנושיות.".

  1. פרק ב',

"ד. אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים. ז. וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. ח. ויטע יהוה אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר…  יח. ויאמר יהוה אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. יט. ויצר יהוה אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. כ ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא מצא עזר כנגדו. כא. ויפל יהוה אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעתיו ויסגר בשר תחתנה. כב. ויבן יהוה אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם כג. ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת.".

בפרק ב' פסוק ד' הכתוב מתאר את היצירה שוב. בפסוק ז' הוא ממשיך ומתאר את בריאת האדם ללא כל פרוט לגבי המגדר. בפסוק י"ח, האל מכריז על רצונו לברוא לאדם סייעת. בפסוק כ' הכתוב שוב מתאר שלא נמצא לאדם עזר כנגדו, כלומר, הוא זקוק לעזרה. בהמשך בפסוק כ"א, מתואר שהאל הרדים את האדם ולקח לו צלע. ובפסוק כ"ב כתוב, שהאל יצר מן הצלע הזו אישה והביאה אל האדם.

יש לציין שכעת ניתן לראות שמופיעה המילה אישה לראשונה, שהיא נעשתה מצלעו של אדם, הובאה אל האדם ונוצרה למען האדם. כזכור, בפרק א' פסוק כ"ז, הנקבה לא נקראה אישה, אך כעת כן. בהמשך, בפסוק כ"ג, האדם מצהיר שהאישה היא עצם מעצמותיו, בשר מבשרו, אשר היא קרויה אישה כי מאיש נלקחה.

ידוע ומפורסם משפטה של סימון דה בובואר, (המין השני, כרך שני – 1949), "אשה לא נולדת אשה, אלא נעשית אשה.". בדומה לכך אין הנקבה נעשית אשה עד שלא תיווצר מצלעו של אדם. כשלפני כן היא קרויה אדם, לא אישה.

מה קרה לנקבה שהוזכרה בציטוט הראשון? איני יודע. אולם ייתכן שהאל ברא אותם אחד אחרי השני ופשוט בהתחלה בראשית תיאר זאת בקצרה ללא התעמקות וההרחבה שיש לגבי העניין שלאדם אין עזר כנגדו ולא קרא לה אשה אלא אדם ובהמשך העניק לה את השם אשה וכולהו. עוד אופציה שהאדם לא הסתדר איתה. ולכן האל ברא לו נקבה חדשה שהרי הוא לא מצא עזר כנגדו באדמית הראשונה. וזה מובן שהרי האל ברא זכרים ונקבות לכל בעלי החיים והם הסתדרו. האדם היה יחודי. ואולי לכן כתוב ולאדם לא מצא, כלומר, ניסה ולא הלך. כמו כן, יש את ההדגשה של אדם הזכרי שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשר ומאישה לוקחה. ואם כן, מעניין מדוע אדם אבינו לא הסתדר עם אדם אימנו והיה צריך לחכות לחוה אמנו. האם אהבה מוצלחת ובעלות זכרית חייבים ללכת ידי ביד?!

Adam and Eve in the Garden of Eden: The Creation of Adam and Eve Gilded bronze, 1425-1452 31 3/8 x 31 3/8 inches (80 x 80 cm) Baptistry, Florence

  1. פרק ג',

"ו. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל… יז. ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך יח. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה יט. בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב.".

בפרק ב' פסוק י"ז האל מצווה את האדם לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, ככתוב: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות". בפרק ג' פסוק ו', האישה אוכלת מהפרי האסור ומאכילה את אישהּ. בפסוק י"ו האל מעניש את האשה על מעשיה של אכילת הפרי והחטאת בעלה באכילה, בעונש הכולל ריבוי עצב והריון, צער לידת בנים, תשוקה ושיעבוד לגבר.

ההסבר לעונש הוא, מכיוון שלאשה, שנבראה למען שתשרת את אדם, היה זמן פנוי ושמחת חיים יחד עם עצמאות. על כן היא צריכה להיות עצובה וכואבת, מרותקת בגידול ילדים עם שיעבוד תשוקתי-מנטאלי ופיזי כלפי הגבר. את האשה מענישים בהשבתת שמחתה. אולי כי דיכאון מוריד אקטיביות. כמו כן, מענישים אותה בכניעות לבעלה. כלומר, אין לה זמן, ולא רק שמחה. היא שולית ומשועבדת למשילות הבעל בה, כמו בעל חי וגם בדבר הכי אינטימי ובסיסי, התשוקה. היא נבראה למען הגבר ולשרתו בקלות, בפועל היא קטפה לו פרי אסור. כך גם לגבי פרי בטנה, זה לא יהיה בקלות, העניין לא יהיה מהנה, אלא כואב. על ידי הדברים הללו מאלפים את האשה. בכך תמנע ממנה ההפרעה לבעלה בפיתויים בעייתיים.

לגבי עונשה של האישה, לא ברור שהיא צוותה בעניין. אולם היא אומרת לנחש כך בפרק ג' פסוק ב'-ג':"ב ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל ג ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמתון". וכן לגבי דו השיח שלה עם האל כתוב כך בפסוק י"ג:"ויאמר יהוה אלהים לאשה מה זאת עשית ותאמר האשה הנחש השיאני ואכל". שמא בגלל שהיא נספחת של אדם כשפחתו, אזי היא נתחייבה דרך ציוויו. יהיו כאלו שיוכלו לדייק פה שהאשה היא הנקבה שנקראה בשם אדם שפוצלה כדי להיות לעזר כנגד אדם. אולם איני יכול להגיד זאת כי לא ברור לי מדוע הנקבה 'האדמית' תורד למעמד משרתת ללא סיבה. אולם ניתן להגיד שהאל פועל ללא כל סיבה, אולם לפי העונשים שהוטלו על הגורמים המעורבים בחטא האכילה מעץ הדעת טוב ורע, משמע שהאשה חשבה לא כך.

בפסוקים י"ז-י"ט כתוב עונשו של אדם מכיוון ששמע לקול האשה ואכל מן העץ האסור, נענש  שאדמתו תהיה ארורה, בעיצבון יהנה ממנה, על אף מאמציו והשקעתו בקרקע היא תצמיח לו קוץ ודרדר, יאכל עשב ובזעת אפו יאכל לחמו. וההסבר לגבי עונש האדם, כזכור האל ברא לו עוזרת. העוזרת הביאה לו פרי אסור. העוזרת מסייעת לו לנוח ולקיים חיי פנאי. הפנאי מאפשר לו לחטוא כי יש לו זמן להקשיב לה. אי לכך יש עניין להתיש אותו. כמו כן, היות והוא היה כפוי טובה, האדמה כפויה כלפי השקעתו. ואם הוא חטא באכילה, אזי הוא גם סובל באכילה. על אף שהאדם התרשל בניהולו על האשה, הוא קיבל עונש פחות יותר. הוא לא משועבד אדם אחר מלבד האל או יולד ילדים. הוא מעט עצוב וצריך לעבוד קשה. אולם ברם, אולי זה משרת את האשה שכך יש לזכר פחות זמן ורצון להתעלל בנקבה שלו.

אפשר לומר שהעונש שקיבלו אדם ואשתו, זהו עונש המוטל עליהם בלבד, ולא על צאצאיהם. וכמו שרואים לגבי עונש הנחש בפרק ג' פסוק י"ד, "ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב.", רואים שכאן יש אמירה לדורות מזאת שכתוב ובין זרען ובין זרעה. אולם דורי דורות של מאמינים ראו בזאת הסבר לטבע המגדרים של הזכר והנקבה. וניתן להבין, שאחרת מה חשוב לספר את הסיפור של בריאת האשה, החטאת הגבר בעץ הדעת טוב ורע ועונשה, אם לא כמעשה אבות סימן לבנים.

  1. פרק ג'

בפסוק כ' האישה מקבלת את שמה ממושלה, אדם, כמו אדון הנותן שמות לעבדיו וילדה לבובותיה, ככתוב בפרק ג' פסוק כ':  ".  ויקרא האדם שם אשתו חוה כי הוא היתה אם כל חי.". חשוב לבראשית להגיד שהאשה הקרויה חוה נחותה ומושפלת לאדם. למה?! אולי כדי להדגיש את הסמליות של האשה כיצירה שנוצרה למען הגבר ומן לגבר. לפי ההצעה השאדם לא הסתדר עם האדמית הנקבית אז העניין מובן שהרי הוא בחר ליצור חיים מחוה ולא מהנקבה ולכן היא אם כל חי.

Adam And Eve – Painting from paradise – francesco

לסיכום, אנו רואים שהנקבה, בשונה מהאשה, יכולה להיות שוות ערך לזכר ולהיקרא אדם. אך האישה מעצם בריאתה נוצרה למען שרת הגבר, מן צלע הגבר וקרויה על שמו. היא מעלה בתפקידה, ובאופן אקטיביסטי החטיאה את האדם, נענשה בשעבוד כלפיו ולבסוף מושלה ומושא תשוקתה העניק לה את שמה. בנוסף, התורה חשה צורך להגביל את האשה. דבר זה מעיד על הכוח הטמון בה ושאולי יש חשש שהיא תהרוס את המצב הקיים. ברור לי שדורות רבים של אבותיי ואולי גם אימותיי נקטו בקטעים הללו כדי להסביר לאשה שמצבה עגום בגלל שהיא סוג ב' נצחית שהרי גם אחרי שנבראה למען הגבר היא מעלה באל ובאישהּ. הצעתי גם הצעה שהאדם לא הסתדר עם האדמית הנקבית ולכן האל העניק לו את האשה.