פה ושם אנו שומעים מימין ומשמאל על ידי חבר'ה שלא אוהבים את המעשים שנעשים בשם דמוקרטיה כלשהי ואז הם צוהלים ואומרים: היטלר גם נבחר בבחירות דמוקרטיות. משום מה הם לא מדגישים שהיטלר פעל במדינה עם חוקה ובית משפט עליון. אגב, נשיא בית המשפט העליון הזה, ארווין בומקה, היה אמור לרשת את הינדנבורג לאחר מותו. ברם היטלר ירש את הינדנבורג נשיא גרמניה בניגוד לחוקה.
ארווין קונרד אדוארד בומקה
היטלר נבחר בבחירות דמוקרטיות כחבר פרלמנט ואפילו כראש ממשלה. אבל לא כפיהרר – הרעיון של פיהרר היה לאחד את משרת הנשיא יחד עם משרת ראש ממשלה ולתת יותר כוח להיטלר. אז היטלר בעצם מבצע הפיכה ולוקח לעצמו את השלטון בגרמניה ויורש את הנשיא המת הינדנבורג שמת ב-2 לאוגוסט 1934.
אחר כך היטלר מבצע משאל עם בזק ב-19 לאוגוסט 1934 וזוכה ברוב מוחץ. אבל זו הכשרה בדיעבד לאחר שעבר על החוק ועל החוקה ולקח את הנשיאות מנשיא בית המשפט העליון של גרמניה דאז – אותו איש, בומקה, נהיה חבר במפלגה הנאצית והתאבד בסוף המלחמה כמו הרבה נאצים בכירים. אדגיש שאותו משאל עם נערך עם זיופים, הפחדות ואי סדרים רבים. אזכיר לקהל הקוראים היקר שליל הסכינים הארוכים התרחש ב-30 ליוני 1934.
אז אכן היטלר נבחר בבחירות דמוקרטיות כראש ממשלה. אבל לא לפיהרר שזה איחוד משרת ראש הממשלה עם משרת הנשיא. את השלטון הוא לקח לעצמו ואחרי זה ביצע משאל עם. במשאל עם הוא נבחר בבחירות מפוקפקות ועל ידי איומים לאחר שהשתלט על סמכויות הינדנבורג בפועל. מה שהפך את היטלר לדיקטטור מוחלט, היה לקיחת סמכויותיו של הינדנבורג לאחר מותו וזה קרה לא בבחירות, אלא בבחירות מפוקפקות בדיעבד.
לסיום, לבני אדם יש מוסדות ומנהגים, כגון הפרדת רשויות, חוקה, חוק, שיטת הצבעה וכדומה. הפרקטיקות הללו מורכבים בפועל מאנשים שלהם יש השקפות ורצונות וכדומה. ואז אם הם רוצים לשבור את הנורמות שאמורים להבטיח מדינה מהוגנת, העניין לא ילך ואפילו נשיא בית המשפט העליון, למשל, יהפוך לנאצי ויוותר על תפקידו כנשיא במקום הינדנבורג.
אם יש לכם הערות והארות אשמח לשמוע ולתקן אם צריך.
אהבתם? שתפו והגיבו. ברשומה זו הושקעו מאמצים רבים ואשמח לקבל משוב.
מה תעשו אם תנטשו ברחבי מקום שכוח אל המנותק מהציוויליזציה באמצע מלחמה עם חייל אויב ואשה חמודה? כך נפתח סרט בשם The Cuckoo או ברוסית (Kukushka(2002. אני כמובן ראיתי הסרט עם כתוביות לאנגלית והחלטתי לספר לכם מעט על הסרט.
לא מזמן צפיתי בסרט פיני-רוסי-לאפי על סוף המלחמה בין הפינים לרוסים במלחמת העולם השניה הידועה אצל הפינים כמלחמת ההמשך. מדובר בסרט מעניין וייחודי. הסרט מתנהל בעיקר בשלוש שפות כשהאחרים בקושי מבינים את הדובר. הם למעשה מדברים בשפת גוף ובכמה מילים מוכרות. כלומר, אנו מבינים יותר טוב המתרחש בעלילה מאשר הדמיות אשר המגולמות על ידי השחקנים. הסרט מראה כיצד עוינות קשה מתפוגגת ומשדר מסר שבמקום שכוח אל כמו היכן שציפור הקוקיה חיה, אנשים חוזרים לשת"פ.
הסרט נפתח במצב שבו ויקו צלף פיני מוכשר מאוד נאזק לסלע כעונש על אמירות פצפיסטיות כמו פרומתאוס. הוא מושאר עם שרשרת ברזל ארוכה, רובה צלפים, קליעים ואספקה. הוא מצליח להשתחרר כמו פרומתאוס בן-האל-מוות, אבל דווקא בזמן הזה הוא שם לב עד כמה העולם יפה. לא משנה שפינלנד באמת יפה..
במקביל, איוון, קצין סובייטי, הולך להיעצר או להיות מוצא להורג בגלל שירים שהוא כתב שלטענת הפוליטירוק שלו, מעידים שהוא מתנגד למשטר. ברם הוא ניצל עקב הפצצה סובייטית שמשום מה הפציצה אותם ונפצע.
בו-זמנית אשה לאפית חמודה ומנותקת מהתרבות המערבית בשם אנני משוטטת למצוא משאבים לחווה המבודדת שלה. היא מוצאת את הסובייטים וקוברת אותם. תוך כדי הקבורה, איוון מתעורר מעלפונו. היא גוררת אותו לביתה וסועדת אותו להחלמה.
לאחר מאמץ קשה וניצחון הרוח האנושית על הייאוש, ויקו מצליח להשתחרר מהסלע הוא מגיע לחווה מתוך נסיון לשחרר את האזיקים מרגליו. הוא לבוש במדים פינים עם סמל של האס אס שנתנו לו, כיד שיאלך להלחם ולא להכנע, כי הרוסים הורגים אנשי אס אס על המקום. איוון חושש ומתעמת עימו. ויקו גובר עליו, אבל הוא לוקח זאת ברוח טובה ויוצא במסע מונלוגי שבוא הוא מפרט איך זה להיות כלוא ואיך העולם נפלא ושבשבילו המלחמה נגמרה והוא לא רואה עצמו אויב של הרוסים יותר.
כעת הסרט עובר לדינמיקה של השלושה במקום השכוח האל. האשה הלאפית, מתרגשת מנוכחות הגברים בחייה ומתאהבת בויקו הצעיר, כשויקו נפצע היא מרגישה בודדה אזי היא מזדווגת עם איוון. ברם, לאחר זמן לא ברור, אולי שנה. החיילים שלה לשעבר מתגעגעים לחזור לציביליזציה שלהם, היא מקבלת זאת וייצרת להם בגדים מפרווה והם צועדים לכיוון ביתם.
הסיפור מסופר מנקודת המבט של אנני, שמספרת זאת לילדיה שנולדו מהקשר עם ויקו ואיוון. ברם הסיפור מסופר על ידי מונולוגים ארוכים, כמעט וידויים פסיכולוגיים שהרי אף אחד לא מבין.. בשלוש שפות שונות כשהאחרים לא מבינים את הדובר. וזה לדעתי סמל לכך שהמלחמה כשלעצמה מונעת תקשורת ובעצם יוצרת מונולוג אגוצנטרי של המדינה הנלחמת מול האחרים. אבל כשהם יוצאים ממסגרת החברה בגלל חוסר קונפורמיות, הם מצליחים להסתדר ונוטשים האיבה על אף שהם מתחרים על אותה אשה ושגם בעניין הזה נגמרת התחרות בסופו של דבר.
בתחילה הפריע לי מדוע מענישים חייל ומשאירים אותו קשור לסלע עם רובע צלפים משובח בעל כוונת טלסקופית. חשבתי לעצמי שזה בזבוז. ברם אחרי זה חשבתי לעצמי שייתכן שחיילים רבים עם רגש פטריוטי ימשיכו להלחם גם כשאובדנם ברור. וממילא עניין זה שווה היות שלצלף יש יכולת להרוס המורל של האויב ולגרום לאויב להתקדם באיטיות רבה. ובכך הוא מאפשר לצבא לסגת בשלום ולבנות קווי הגנה טובים יותר.
כמו כן, הסרט מראה את האמוציות העוינות של הגברים האחר כלפי השני, כשהאשה אנני כביכול מביטה בעוינות כעניין של גברים וכמה שלא קשור אליה. העניין משדר שהאשה פחות אלימה מהגבר. ואת זאת איני יכול לקבל. אני חושב שכעת מארג יחסי הכוח גרם לכך שהאשה פחות אלימה מהגבר. אך במצבים אחרים כשיש ואקום האשה תתנהל אחרת. כאן אני חולק על ההבנה של הסיפור, ואולי גם המשל לחיים שהעוינות היא גברית ולא עניין של בני אדם.
לסרט קוראים The cuckoo ולא סתם. הקוקיה קודחת בראש כמו המונלוגים של הדמויות, הצלף הנשאר מאחורי קווי האויב מכונה קוקיה והשם אנני בלאפית מביע קוקיה. כול השלושה מנותקים מהעולם כמו הקוקיה.
לסיכום, סרט נחמד עם נוף יפה מאוד הדן בטבע האנושי – בעוינות, בשיתוף פעולה ובאהבה. אני ממליץ לצפיה. לסרט גישה מקורית בסיפור הסיפור בשלוש שפות שונות, ברם הוא מציג שאלה בעיני: אולי, לא רק במלחמה, כולנו בעצם מדברים לעצמנו במונולוגים ולא באמת מבינים את האחר, אלא מדברים מתוך האגו שלנו? לא אענה על השאלה, אבל בכל אופן אני ממליץ על הצפיה בו.
הנני העני ממעש עומד וחושב על התופעה שבה אנשים מחסלים אנשים אחרים, אחרים הנחשבים כבני עמי שלי. אחרים המונצחים מספר פעמים במשך השנה, אחרים שחלקם היו דודים שלי, סבות-רבות וקרובי משפחה. אחרים המונצחים בצורה רשמית ממלכתית-מאוד במדינה שבה הנני מתגורר כעת, מדינה הקרויה מדינת היהודים. הנני חושב ומגיע למסקנה מאוד ברורה.
מוסר ההשכל שלי מה"שואה היהודית"
הרי אומרים שזה רצח ולכן זה חמור. ואז הנני שואל עצמי, מי החליט שרצח הוא עניין חמור? ועד היום אין לי תשובה. ולפיכך מסקנתי הריאליסטית פשוטה מאוד. והנה היא: הכל בנוי על כוח. שומה עלינו להיות חזקים כדי שלא יהרגו אותנו. שומה עלינו לפעול בצורה של כוח בכל צורה שהיא, לא רק כוח פיזי, אלא גם גם עוצמה רכה, כגון, תרבות. ובכך לעדן את האחר.
בעצם כולנו אחרים. כולנו על פי טבענו שואפים למקסם את רצוננו ללא גבול. אין טוב ורע שהוא לא יחסי וכשאין משהו שמגביל אותנו, אנו נעשה כל שביכולתנו. ולא משנה כמה רע זה יעשה לאחר. כולנו נאצים בפוטנציאל.
לפיכך מסקנתי מההרג הגדול במלחמת העולם השניה ובפרט מההרג המשונה של אלו שנקראו אז יהודים, זו מסקנה אוניברסלית שצריך לשים לב לכוח הפיזי שלנו ולכוח התרבותי. אין כאן אישהו הסבר על-טבעי ששם אותנו במקום מיוחד.
ביקורת כנגד פסטיבל השואה
ולאחר שהפנמנו את הכתוב למעלה, ולאחר שהנה, ניתן לראות שגם אני לומד משהו מהאסון האנושי הנורא הזה. עדיין יש לי בעיה עם המוסר ההשכל הפסטיבלי הנהוג בעולם לזכר הריגת היהודים במלחמת העולם השניה. מוסר ההשכל כיום שצריך להזכיר מה שקרה לעם היהודי, שוב ושוב, או לאלו שנחשבו על ידי הנאצים כיהודים.
ואני רואה בזאת הפגנת חולשה, נתינת רעיונות לצוררים עתידיים ויצירת הבנה נפוצה אצלנו ובעולם כולו שהיהודים הם קרבן נצחי ומושפל. וכשיש כאלו שאומרים שעדיף להיות מהנרדפים ולא מן הרודפים, אני חושב הפוך. אני לא גאה בעבר זה של החלק ממשפחתי שנהרג במלחמה שלא בצורה מכובדת. אני מציע להתעלם מהעניין, ובמובן מסוים הייתי מעדיף להכחיש את מה שקרה. ואם זה היה חוקי, הייתי מכחיש את השואה. והייתי מעדיף להגיד שהיהודים עשו שואה לגרמנים.
האם שואה זה רק ליהודים? עיון קצר בביטוי המונח שואה
עד כאן לגבי הנצחת האסון הנורא שנעשה לנו, לאחינו ולאבותינו. ומה לגבי הייחודיות שאנו מנסים להלביש על המילה 'שואה'? וכאן דעתי הענייה סקפטית ולא מצליחה להבין מה מיוחד בלמות על ידי גרמני בצורה מכוונת, ומיוחדת, כביכול, לבין למות בכל צורה שהיא. המוות הוא אחד! ולא משנה עד כמה מוכרים לנו או שאנו משום מה מרגישים שהמוות שלנו הכי מיוחד וסקסי. אי לכך אני לא מתרגש מהמילה בעלת המטען שואה כמייחדת רק את העם היהודי בגלל שזה היה הכי חמור. אני מוכן לקבל את המילה שואה כמכוונת להרג יהודים במלחמה העולמית השניה, כי זה הסלנג המצוי. ובעצם מבחינה מהותית איני רואה בזה משהו מיוחד השונה מהרג הטוטסים או הארמנים וכדומה.
בשירים הללו אני חותר לאוניברסליות של מוסר ההשכל מהסבל, חותר בניגוד למיסטיקה פרטיקולרית גרמנית-יהודית, ולריאליזם ולא לאידאליזם שמאלני בעיקר אולם שקיים גם במה נקרא בציבור ימין, שעובר 'השמאלה'. אין להיות טוב יותר ולבסס נורמות יהודיות נחמדות ונכונות. כולנו בהמות ושומה עלינו להיות אריות ולא כבשים (או ארים ולא יהודים, כביכול). אחרת, אנו לנצח נשאר כבשים ואנו נהיה שותפים להרג צאצאנו על ידי הנאצים העתידיים שיקומו בעולם.
שלא אובן לא נכון, אין לי בעיה עם רצון של אנשים בייחודיות, אינני אוניברסליטס מבחינה תרבותית, הנני מבין פרקטיקולריזם, אולם ההיגיון הוא אחד ולא מיוחד לנו או לאחר. אחרת, אין סיג ושיח ואפשר להפסיק להידבר בין בני האדם.
נ.ב. הבעת עמדה אישית בנושא השואה והנצחתה הנחשב טאבו
ניתן להתנגד לנאמר פה ובשירים, במחולות ובאלימות מילולית, זה לא מפריע לי במיוחד. אולם שתדעו שזה מגיע מהזווית שלי לנושא כאחד שגם נחשב קרבן של הגרמנים מבחינת מוצאו המשפחתי. בנוסף, אני תומך גדול בחופש המחשבה והביטוי. אם כואב לכם, אתם יכולים להגיב בצורה מכובדת או לחלופין לסגור את הקישור ולעזוב את הטקסט. ובתודה מראש. איני פרובוקטור, אנו חיים, תודה לאל, במדינה חופשית המעודדת חופש ביטוי כדי למנוע עריצות נאצית המביאה לסבל והרג בני אדם. אין עניין להשבית לי את האתר, לבזותי באופן אישי, לכנותי בשלל כינויים, כך לא מעודדים חופש, אלא מעודדים דיכוי.
לגבי השירים, איני מתיימר להיות מומחה לשירה ואשמח לביקורת שתסייע להתקדם בתחום, בכל מקרה, שירים אלו נכתבו כי אני רוצה להתפתח בתחום ולהעביר דרכם מסר לאזרחים.
אלוהים איתנו - מחשבותיו של שמרן עצמאי 