בגנות מתן טיפים והאם זה מוסרי?

מדוע צריך לתת טיפ?

מכירים את זה שאתם מבצעים משהו כמו ארוחה במסעדה או הובלה של דירה ומבקשים ממכם טיפ?

העניין נהיה מושרש וחלק מהתרבות. ואתה רוצה להיות הגון ומרגיש שאתה חייב לתת טיפ. ואתה נותן טיפ גם כשזה לא משפר את השירות או כשהשירות היה רע. וגרוע מכך, גם כשהטיפ לא הולך לעובד, אלא למעסיק שכבר מרוויח עליך. אז למה צריך לתת טיפ?

יש מקומות בעבר שהיה נהוג להניח הטיפ על השולחן במסעדה לפני הארוחה כדי לעודד המלצר לפעול בשבילכם יותר טוב. אולם כיום, זה רק דרך לחלץ כסף מהאזרח בצורה של נורמה – עניין המעוות מחירים ומייקר החיים. במקרה כזה הפעם, העניין לגיטימי. מישהו רוצה שירות טוב יותר מהרגיל ולכן הוא משלם על זה.

וכיום זה הפך לחלק ממחיר השירות, ועולה השאלה, מדוע לא לקחת את זה כמחיר רשמי של המוצר במסעדה או השירות?! מה האינטרס של אותם ספקי שירות לפצל העניין? האם הם רוצים לחסוך תשלומי מס, אם כן מדוע שאדם ישר וחכם ישתף עמם פעולה?! העניין גם נגד החוק וגם פוגע בהכנסות המדינה המיועדות לרווחת האזרחים ולא רק לנותני שירות.

ואם הם רוצים להטעות הצרכן לגבי מחיר השירות, אז שוב, מה האינטרס לשתף פעולה עם פרקטיקה פסולה של הטעיית לקוחות תמימים?

לפיכך אני בעד להפסיק עם תשלום הטיפים. אני בדרך כלל לא עומד בזה כי לא נעים לי. אולם צריך לאט לאט להקשיח הלב בעניין. אני צריך לזכור שאולי אני שותף על ידי מתן הטיפ לנורמה לא מוסרית.

נתינת טיפ אוטומטית היא אמירה שהאדם הולך בתלם החברתי. אדם שמשחק עם הכללים החברתיים בעניין של בעלי האינטרס בכסף שלנו, הוא אדם שלא הולך בתלם.

אז לפעמים תתנו טיפ, לפעמים אל תתנו. לפעמים תתנו אחוזים גבוהים ולפעמים אחוזים נמוכים. ומי שרוצה לחוש מוסרי יכול את דמי הטיפ לתת לצדקה.

וחשוב שהמלצרים ידעו שמי שלא נותן טיפ הוא לא גנב ולא שפל, אלא אדם החושב אחרת.

האם זה מוסרי לתת טיפ?

מצד אחד, הרוב נותן טיפ ומי שלא נותן נתפס כאדם בעייתי ולא הגון. מאידך הטיפ עצמו מקדם העלמת מס או הטעיית הצרכן.

מה דעתכם?

נ.ב. אחד מקוראי האתר, בצלאל, טען שלמעשה כיום בעלי המסעדות לוקחים את הרווח של הטיפ בחשבון. ואם אף אחד לא ייתן טיפ, אזי המחיר יעלה. לכן המצב כיום הוא טוב. מי שיש לו נותן יותר ומי שיש לו פחות נותן פחות וכך יש איזון. סוג של 'שלם כפי יכולתך'. אני תומך במתווה כזה ללא השיימינג כלפי מי שלא נותן טיפ. זה מתווה נאה ויאה.

קולטורה – "שיר הנחש" של אל ווילסון בתרגומי

בדרכה לעבודה בוקר אחד
בעוברה ליד האגם
אשה עם לב רחום ראתה נחש חצי קפוא-מת
עורו הצבוע יפה היה, כולו מזוגג בטל
"ייצור מסכן", קראה, "אקח אותך ואני אדאג לך"
"הכניסיני, אשה עדינה
הכניסיני פנימה, למען השם
הכניסיני, אשה עדינה", נאנח הנחש.

עטפתו כולו בחום במצע משי רך ונעים
והשכיבתו ליד האש שלה עם דבש וחלב
בחיפזון שבה הביתה מהעבודה בלילה ומייד כשהגיעה
גילתה שהנחש היפה שהכניסה אליה קם לתחיה
"הכניסיני פנימה, אשה עדינה
הכניסיני פנימה למען השם
הכניסיני, אשה עדינה", נאנח הנחש.

חיבקתו לחיקה, "אתה כל כך יפה", היא נאנקה
"אם לא הכנסתיך אלי פנימה אולי כעת היית מת"
ליטפה עורו היפה והנעים שוב ונשקה והחזיקה בו חזק
ובמקום אמירת תודה, הנחש העניק לה נשיכה מרושעת
"הכניסיני, אשה עדינה
הכניסיני פנימה, למען השם
הכניסיני, אשה עדינה", נאנח הנחש.

"הצלתיך", בכתה האשה
"ואתה נשכתני, מדוע?"
"אתה הרי יודע שהכשתך היא ארסית ועתה אני גוססת ומתה"
"הו, שתקי, אשה טיפשה", אמר הנחש בחיוך מרושע
"ידעת מצוין, לכל הרוחות, שאני נחש לפני שהכנסתני אלייך פנימה"
"הכניסיני, אשה עדינה
הכניסיני פנימה, למען השם
הכניסיני, אשה עדינה", נאנח הנחש.

תרגמתי הגרסה הזו.

וילי הרולד – סקירת הסרט דֶר האופטמן 2017 Der Hauptmann

לאחרונה נתקלתי בסרט העוסק באדם נרדף, אדם הנרדף בזמן של כאוס וכעת עומד למבחן בעצמו בנושא, האם הוא ירדוף או יזדהה עם הנרדפות כמו שהוא היה בעצמו ואם כן מה יגרום לו להחליט ומה יהיה המחיר לכך?

זהירות קלקלנים…

ראיתי לאחרונה סרט שחור לבן בשם: 2017 Der Hauptmann העוסק בסיפור אמיתי על חייל שנפרד מיחידתו בסער הקרבות בשלהי מלחמת העולם השניה עם בעלי הברית המערביים. החייל הוא גרמני שנמלט מהמשטרה הצבאית שחושדת בו כעריק ואולי גם כחייל פשוט שעוסק בגנבות ואולי בעוד פשעים. הם מושחתים שלא מנסים לעוצרו למעצר, שהופכים את המרדף לציד והוא נמלט על נפשו כנגד הסיכויים.

לאחר שהם נואשו למוצאו, הוא מבין שהוא תמיד ייחשב כעריק ולכן הוא חייב למצוא דרך להנצל. הוא בעצם צריך להמלט מבנות הברית, מהמשטרה הצבאית ומהרעב. לפתע הוא מוצא רכב נטוש עם מדים של קצין ומעט אוכל והוא מחליט להתחזות לקצין. הוא מבין שכקצין הוא לא יכול ךלהתנהג כחייל פשוט. לפיכך הוא מתאמן רבות על הגינונים שלו כקצין וממש מרגישים אין הבגדים עושים את האדם הוא מתחיל להיות איש אחר.

מעט זמן לאחר מכך, חייל אחר שנאבד מיחידתו נדבק אליו וכך בעצם האיש מתחיל להקים לעצמו יחידה כשהוא בזהות מזוייפת. החייל החדש הפך לשלישו וכך הם מתחילים להסתובב באזור כשעוד חיילים. החיילים מצטרפים אליו בשמחה, חלק כי הם רוצים להצטרף לצבא וחלק כי הם מבינים שללא זאת הם ייחשבו כעריקים ולכן עלולים להתפס ולהיו מוצאים להורג.

לעת לילה הוא מגיע לפונדק ושם הם חוששים שהוא בא להחרים מזון לצבא הגרמני, הוא מרגיע אותם שהוא בא להלחם בעריקים הפושעים. הם עולזים ומביאים לו מכל טוב. לבסוף הם מביאים לו עריק או חייל אבוד ומצפים שהוא ינקום את נקמתם ויוציאו להורג בשבילם. הוא חושש שהם יעלו על כך שהוא מתחזה אז לאחר לבטים הוא מוציא את החייל להורג.

בהמשך הוא מגיע לבית מבודד והוא מוצא שם חיילים הוללים המתעללים בבעלי הבית בחינגה של עולם ללא ערכים, הם חוששים ממנו ומאיימים עליו בנשקם, אבל הוא מצליח למשטר אותם. לאחר שהוא לוקח להם את נשקם, הוא לא הורג אותם כפושעים על אף שהעניין די ברור שהם כך, אלא הוא מצרפם לכוח שלו ומגדיל את כוחו.

האיש ממשיך ומצרף עוד חיילים לכוח שלו, לבסוף הוא מגיע למחנה מלא עריקים או חיילים אבודים הנתפסים כך, והנה אנו מצפים שהוא ימצא דרך לשחרר את העריקים, אולם בפועל הוא מוצא דרך לערוף טבח בעריקים רבים וכך הוא משנכע את אנשי המנהל במחנה שהוא קצין בעל סמכות בנושא. בעלי הכוח בהמחנה הרוצים להפטר מהמטלה הזו שמחים על העניין ובכך מניחים לעצמם להשתכנע שיש לו הסמכות לפעול במחנה. וכאן יש מספר סצנות המראות את העולם המנותק משאר העולם – פלנטה אחרת בעקבות התנאים השונים מכל מה שהאדם חונך להם, אלימות גופנית, סדיזם ופשוט התנהגות חייתית לא ברורה. לבסוף המחנה הופצץ והוא ממשיך לדרכו תוך כדי שהוא חוגג כמלך, שופט אנשים על פשעים על פי דעתו ומתהולל גם הוא. אולם לא לעולם חוסן הוא נתפס על ידי המשטרה צבאית, אבל מצליח להנצל במשפט. כאן הסרט מסתיים, ברם כתוביות בסוף מודיעות לנו שהרשויות הבריטיות עלו עליו והוא נעצר והוצא להורג על פשעי מלחמה בגיל 21.

לדעתי הסרט נפלא ואני ממליץ לראותו בחום רב. הסיבה שבחרו בשחור לבן זאת כי הם רצו להכניס אותנו לעולם של פעם, אבל גם להדגיש לנו את הממד השונה. הרעיון הוא שבמלחמה גם אנשים טובים כביכול, אנשים שלכאורה נרדפו על לא עוול בכפם על ידי גורמים מושחתי הופכים למושחתי בעצמם, ההיגיון האנושי משתנה במצבים כאלו. הם מראים גם עד כמה קל לשכנע חיילים אבודים לשתף פעולה במעשים הרעים הללו ועד כמה בעצם במצבי קיצון חריגים דברים משתנים. אדם שמשחק בשפת גוף מרשימה של קצין נתפס כקצין ומתפקד כמו עריץ באיזשהו שלב. הסיפור משתלב לי עם לב המאפליה ועוד סיפורים בנושא המראים עד כמה הטוב והרע האנושים הם לא עניין קבוע בנפשו של האדם אלא תלויי אינטרסים אישיים. למשך חלק גדול מהסרט הייתי בטוח שמטרתו היא להנצל ולהציל אחרים על הדרך ברם לבסוף כרבר ברור שהוא לא הורג כי אין ברירה אלא הוא הפך לשעתוק של כוחות הרוע שהוא נחשך אליהם או שהתנאים הפכו אותו לרע וכך הוא מתנהל כמאפיונר חייל בסוף המלחמה. עוד נקודה יפה בבימוי זה שהוא מתחבא במהלך המרדף אחריו מתחת לשורשים של עץ וזה כביכול שהוא שותל את עצמו באדמה. ואז כשהוא יוצא הוא כביכול צומח, עד שלבסוף מתברר שיש כאן צמח פרא.

הסיפור עצוב, יש כאן חייל שנחטף לעבדות צבאית ואיבד בעצם שלטון על גופו ואת ההרגל לשלוט בהתאם לצו החברה על עצמו ולא בגלל מה שהוא מוכרח לעשות אחרת ימררו את חייו, והנה הוא נרדף על נפשו על לא עוול בכפו על ידי המדינה שהיא מייצגת באופן רשמי את החברה ואז הוא מבין שכמו שהם מושחתים גם הוא יכול, מה ההבדל אם זה בשם המדינה או בשם עצמו. קראתי עליו שהוא נזרק מתנועת הנוער שלו.

למי שרוצה לקרוא עוד סקירה מאתר מוצלח באנגלית שיקרא פה.

אדם רגיל (An Ordinary Man (2017

אני חובב צפיה בסרטים. אני רואה במדיום הזה כלי טוב להעברת מסרים ואיני רואה בו פחיתות לעומת קריאת ספרים. לאחרונה יצא לי לראות סרט מעניין העוסק בסוגיה שנויה במחלוקת והמראה את גיבור הסיפור בעין חיובית ואולי אפילו הירואית.

רק לפני שאמשיך בסקירה, מה אתם חושבים על פושעי מלחמה? האם תסכימו לראותם בעין חיובית מסוימת? האם תבינו אותם או רק תוקיעו אותם לדראון? האם תרצו לראות סרט בנושא?

אדם רגיל או אדם פשוט 2017 הוא סרט קשה רעיונית העוסק בגנרל סרבי נחמד פושע מלחמה שטבח באנשים שלא הגיע להם למות בגלל מעשיהם בזמן אחת המלחמות שהיו בשנות התשעים של המאה העשרים כשיגוסלביה התפרקה. וכעת אמשיך בסקירה עם מעט ספוילרים, ראו הוזהרתם.

הגנרל נמלט ממקום למקום כשהוא מאובטח על ידי קומץ נאמניו. הוא לא מוכן להתחבא או לעשות ניתוח פלסטי ולהסתיר את זהותו. כתוצאה מכך הוא זקוק להחליף מקומות שהות. המאבטחים לא יודעים מה לעשות. מצד אחד הוא רוצים לשמור עליו מהגעה לכל, ומאידך הם רואים שהוא טורח להסתובב בציבור ובכך המשטרה תעלה על עקבותיו.

הדהים אותי שאנשים במקום לנזוף בו על התנהגותו, אלו שזיהו אותו, פנו אליו ביראת כבוד וכינוהו 'גנרל'. חלק אפילו מעניקים לו מנחות. והוא גם מוצג כאדם מורכב, מצד אחד עבר בעייתי, ומאידך הוא טוב לב קשוח המציל אדם משוד גם במחיר שאולי לכן הוא יאלץ לברוח מהמשטרה. אדם של כבוד וסטייל. הוא לא לא מוכן לחיות כעכבר המתחבא, ולא לשנות את פרצופו שלא יזהוהו על ידי ניתוח. הוא איש של כבוד שרוצה להשאר כמו שהוא גם במחיר גבוה. ברם, הוא לא מעוניין להתפס ולכן חומק ממקום למקום ואם יבואו לתופסו הוא מצהיר שיעשה הכל על מנת שלא יתפסוהו חי. הוא לא יחיה בכלא.

לבסוף מאבטחיו חושבים שהם ישיגו לו בחורה נחמדה כמשרתת (העניין גרם לי לחשוב על הסוכנת של דוד – אבישג) וכך היא תעסיק אותו איה שהם נכשלו) שלא יברח להם ויצא להסתובב בין הבריות וכך אולי הוא ייתפס חלילה. הם מוצאים לו משרתת, והוא מגלה שמדובר ביתומה ללא משפחה, חברים או בן זוג. שקופה כמותו. שהרי הוא כיום מנותק מעולמו החברתי. וזו אמירה מוסרית נאה שבעצם מרמזת שאולי מי שחי לעצמו כשקוף הוא כמו פושע מלחמה נמלט. הוא מלמד אותה איך לבשל, משפר את אופנת הלבוש שלה ומשכנע אותה להסתובב עמה ברחוב כשהוא מתעניין בחייה וחולק עמה תובנות של אדם מבוגר. הוא גם מבקש ממנה לקחתו לעיירת הולדתו וזה בניגוד לדעתם של האחראים לשלומו. ולא ברור בקשר שלהם שנראה כמו דייט ארוך, האם הם בני זוג או שהוא ממלא אצלה דמות אב והיא דמות בת במקום ביתו שלא מתקשרת עימו.

כשהוא מתעקש ללכת לעיירת הולדתו וכשהוא מקנטר את החברה שנטשה אותו ולא מאפשרת לו לחיות, היא נוזפת בו שהוא כפוי טובה לחברים שלו ששומרים עליו ודואגים לו. ואז הוא עונה: נראה לך שסתם הרגתי את אותם אנשים, זה היה הלוואה על העתיד. אם כבר אתם חייבים לי. אתם ששלחתם אותי לדאוג לכם. אתם שהקרבתי את עצמי למענכם. יש כאן אמירה נדירה בחברה הליברלית שלנו, סוג של מתן הסבר לרצח עם הנתפס כטאבו יותר מרצח רגיל. הוא כאדם נורמטיבי ברמה מסוימת אומר נימוק שהוא הסכים לשלם מחיר ולהקריב עצמו למעם העם שלו.

לא אגיד הסוף, אבל אני חושב שמה שמעניין בסרט זו הדמות של הגנרל, הקונפליקט החברתי שלו, ההקבלה של האדם שחי מנותק מהחברה כאדם שחי בעונש מסוים והאומץ לדון בהסברים לפשע חמור כמו פשע מלחמה.

הסרט הוא אמיץ וחשוב לפי דעתי. כצאצא לנרצחים במה שמוגדר כרצח עם, אני חושב שרצוי לפי דעתי העניה להבין מה קרה לקרובינו ולאבותינו. והמסקנה שלי היא עדיין שאנשים טובים יכולים להרוג בהתאם לנורמות של החברה וטוב ורע זה לא עניין קבוע אלא יחסי. יכול להיות אדם נחמד ונדיב שיהרוג כי הוא חושב כך בזמן מסוים וזה לא הופך אותו לאנטי סוציאלי כמו 'מאפיונר' או עבריין רגיל אשר נמצא מחוץ לחברה, הפושע שלנו הוא בעצם אדם רגיל. וזו תמה אמיצה מעוררת מחשבה ורעננה על אף כל הכאב ואי הנעימות. צריך לדעתי לצלול ולהבין את הרוע שמפריע לנו. למעשה הסרט הזכיר לי את החטא ועונשו במובן מסוים, ששם הגיבור למעשה סובל מזה שהוא מנותק מהחברה, כלומר יש מחיר לחטא.

הקשר בין מקיאוולי למלחמת התרבות הישראלית

בספרו המפורסם "הנסיך", משרטט ניקולו מקיאוולי שתי מערכות מוסר — פוליטית וערכית — ומציע אפשרות שנראתה אז חתרנית: יש יותר מאמת אחת. במלאת 490 שנה למותו, אולי כדאי לזכור זאת כשמדברים על תקציבי התרבות.

קישור מאתר הארץ למאמר מאת יגאל ליברנט, יגאל אהוב על בעל הבלוג והוא ממליץ לעקוב אחר דף הפייסבוק שלו.

 

הרהורים בעקבות קריאת הספר 12 שנים של עבדות

הרהורים על טבע האדם, צדק ומוסד העבדות בעקבות קריאת הספר 12 שנים של עבדות

---

סיימתי כעת לקרוא את הספר 12 שנים של עבדות שנכתב על ידי הסופר המוצלח סלומון נורת'אפ. הספר עצוב ומשעשע. בסך הוא נחווה כמו קריאת ספר הרפתקאות שבו הגיבור מנצח את כל המכשולים. הסופר מוצלח מאוד ואין ספק שמעמדו כאיש חופשי שנחטף לעבדות על ידי בני עוולה משרת את העמדה כנגד מוסד העבדות. האדם "הנאור" חושב לעצמו שהרי הנה, איש חופשי ומוכשר מאוד נחטף לעבדות בניגוד לחוק והמוסר, תראו מה מוסד העבדות פועל.

אני נוהג לקרוא ולצפות סרטים וספרים על אותו הנושא ובכך לחוות את העניין טוב יותר. אני ממליץ גם לקוראים לעשות כך. אך אין זה אומר שצריכים לעשות זאת מיד. אפשר לחכות מעט וכך עדיין חווים תחושת חידוש. הסרט אגב, גם טוב מאוד ומומלץ.

סלומון נורת'אפ היה כושי אדם שחור מאזור מדינת ניו-יורק אשר נחטף לעבדות בוושינגטון די-סי למשך 12 שנה ושהה בעיקר בלואיזיאנה. הוא מספר בשפה יפה ועשירה מה אירע לו ומה הוא חש. הוא מתאר דמויות בצורה נחמדה. וכן מתאר את ההווי ואת המלאכות של העבדים. וכמובן שיש לו טקסט חביב ומשעשע מאוד על סוגיית העבדות לקראת סוף הספר. ובנוסף יש לו קטע שבו הוא מזלזל בגישה הנוצרית הצבועה כביכול של בעלי העבדים. הם שהקפידו להתחתן על פי דת ישו ושמרו על כבוד נשיהם ובנותיהם בגלל שהם טענו שהאל ציווה להתחתן וכדומה, הם אותם אלו שנהגו לזווג את העבדים שלהם ללא שום טקס דתי אלא בצורה חופשית כמו שחיות מזדווגות בשדה, כנראה מתוך רצון לחסוך טורח. לבסוף הוא הצליח לפנות אל גורמים בניו-יורק שם הכירוהו כדי שיביאו לשחרורו מעבדותו הלא הוגנת.

קראתי את הספר ושאלתי את עצמי מה יש לי להגיד על הנושא של העבדות?! עניתי לעצמי: שאכן זה סיפור מצער ומרגש מאוד. אולם בגלל שמישהו מזייף שטרות לכן אבטל את השטרות בכל העולם?! הנני איש פשוט שחי בעולם שאינו ברור. ולפיכך הנני מקדש את הקיים. אני מבין את העבדים שבורחים אל חירותם. שהרי כמו שנוצרה הנורמה של העבדות על ידי החזק כך ניתן לברוח אל החופש על ידי חזק אחר בפועל.

בסופו של דבר אין לי בעיה מהותית עם מוסד העבדות. וכי אין היום עבדות עדיין בעולם בהודו או באפריקה?! וכי צבא ההגנה לישראל לא משעבד חיילים לשלוש שנים בעל כורחם?! וכי בעולם החרדי או הערבי אין אנשים המשועבדים לכללים חברתיים-דתיים בעל כורכם?! העבדות היא חלק בלתי נפרד מהעולם שטבעו היררכי כוחני. ומאוד מובן שנהגו לחשוב שאדם יכול להיחשב כרכוש ולא כישות עצמאית. החיים עניין גם של נורמות.

ועדיין, מותר לנו הפריבלגים או אלו החשים כך להיות נחמדים אם אנו אוהבים זאת מבחינה אסתטית ולקדם את הערכים הרוחנייים שאנו אוהבים ולבטל את מוסד העבדות ולהשאיר העבדות תחת שם אחר. מותר לנו גם להחזיק עבדים על פי חוק המשועבדים לשכר דירה גבוה וכד' רק זה יכול להיות נחמד אם נעיר פנים לחלשים מאיתנו ונקל עליהם את החיים עד למותם.

12 שנים של עבדות נכתב על ידי סלומות נורת'אפ. נכתב במקור בשנת 1853. יצא לאור בשנת 2014 על ידי  הוצאות ציבלין ודיונון. הספר מורכב מ-199 עמודים.

פוסט קצרצר לרגל יום הכיפורים לגבי חשבון-הנפש ובחירה חופשית

על עשיית הסליחה, המחילה, הכפרה, הווידוי, חשבון-הנפש והתשובה, שהאנשים נוהגים לעשות או אשר חושבים שהם עושים

---

כל שנה לקראת יום כיפור כל מיני פוליטיקאים ואזרחים נוהגים לבקש סליחה ומחילה או לעשות תשובה על חטאים שהם חושבים שהם עשו. אולם לא רק ביום כיפור, אלא במשך השנה אנשים מבקשים סליחה וכדומה. גבר שפגע בגבירתו מבקש סליחה וכן להפך.

ונשאלת השאלה מה המשמעות של הטקסים הללו של בקשת הסליחה ומחילה?

לכאורה המעשים הללו קשורים לרעיון שנעשה דבר רע או לא נכון ואפשר לתקן המעשה הרע או הלא נכון שנעשה על ידי מילים או מעשים או כל צורה אחרת שנתפסת כפוגענית כלפי האדם ואפילו על ידי מניעת המעשה הנכון במסגרת אחריותו של האדם. פרקטיקות אלו נתפסות איכשהו כמעידים על התנהגות עתידית או של ההווה או מעידים על התרחקות מן העבר (הסליחה-המחילה, הכפרה, הווידוי, הצגת החרטה והתשובה כנראה קשורים להתנהגות עתידית, תלוי, כמובן, בשאלה מה האינטרס במעשים הללו, שהרי מה העניין לדון בעבר ללא משמעות של הווה או עתיד?!).

הדברים הללו, לפי בני האדם מן היישוב, מבוססים על זה שהאדם טועה. ברם, מניין לנו לדעת שהאדם בכלל מסוגל לטעות?! שהרי לכאורה כשהאדם מקבל החלטה הוא מבצעה לפי מה שמשתלם לו. בדיעבד התברר לו שזה לא משתלם לו. אז, אם כן, במה הוא טעה?! האם יכול היה בהתאם לשיקול דעתו לעשות אחרת?! לכאורה זו טעות בקבלת החלטות ועל כן מה העניין בכל הטקסים הללו?!

הנה, אפשר להגיד שהוא לא יכול היה כלל לעשות אחרת! האיש קיבל החלטה וביצע אותה בהתאם למה שחשב לנכון באותו הזמן! ההיגיון מחייב שהאדם אינו טועה כלל ואינו מסוגל בכלל לטעות, שהרי האדם קיבל ההחלטה ופועל לפי הדברים שכך חשב. והם גרמו לו לעשות את מה שהתברר בשפה המדוברת של ההמון כ"טעות". ואם נגיד שהוא לא בעל בחירה חופשית ולכן הוא לא קיבל באמת החלטה, אז אין לנו במה לדון בנושא שהרי אין לו בחירה חופשית.

יהיו אולי אי אלה אנשים שינסו לטעון, משום מה, שהאדם הוא רציונלי באופן חלקי. ועל כן יש מקום לטעות. ואני לא מסבירם, כי איני מבינם כלל. בעיני, הם הוכיחו שעוד הפעם הם חייבים להגיד מה שהם חושבים, ותו לא. הרי, סוף כל סוף כשעשו את אשר עשו, הם היו בטוחים שזה מקדם אותם, אזי איך הם יכולים לטעות?!

ידועה השאלה המפורסמת, מה האדם עושה כשהוא עייף, רעב וצמא באותה המידה, מה הוא יחליט לבצע קודם לשאר צרכיו?! יש האומרים שלפי מה שחושק יותר כך יחליט. כלומר, אין לו באמת בחירה, אחרת הוא ימות מרעב, צמא או עייפות כי הוא לא יוכל לקבל החלטה. וגם אם נגיד שהוא יטיל גורל וכך יחליט מה לבצע קודם. עדיין לא הייתה לו בחירה לגבי הטלת הגורל. [ואם אנו אומרים שהאדם מקבל החלטות בהתאם למה שהוא מעוניין יותר, אזי אנו מגיעים למצב שלכאורה איבדנו את האקסיומה שיש לאדם בחירה חופשית שהרי כל דבר שהוא מחליט זה בהתאם לסולם הצרכים שתנאי חייו מכתיבים לו.] ועל כן המסקנה הפשוטה היא, שבהכרח אין מקום או משמעות לטעות אצל האדם. אין מקום לבקשת הסליחה, ואין מקום לסלוח לאחר. אין מקום לאמירת הווידוי. אין מקום להבעת החרטה. אין מקום לעשיית התשובה.

כשבני האדם תובעים התנצלות ובקשת מחילה ודואגים להראות חרטה מהאנשים ושאר ירקות, הם מוכיחים שבני האדם אינם רציונליים. כמובן שאם בני האדם אינם רציונליים אין מקום להקשות קושיות על בני האדם, מדוע הם מתנצלים ותובעים התנצלות וכו', שהרי סוף כל סוף בני האדם אינם רציונליים, ועל כן הדיון תם.

פילגש בגבעה

אחד האירועים שקרו על פי המסורת היהודית בט"ו באב זהו הצלת שבט בנימין מכיליון עקב זאת שחוסלו כלל אנשי השבט, הגברים והנשים, מלבד שש מאות זכרים. כיום הציבור חוגג גם את הסיפור הזה כ'יום האהבה'. ברשומה זו אביא היבט אחר של הסיפור פילגש בגבעה והצלת בנימין מכליון שבטו. מסיפור זה ניתן ללמוד רבות על ערכי התקופה ועל יחס רכושני לאשה החלשה.

---

ויאמר האיש הזקן שלום לך רק כל מחסורך עלי רק ברחוב אל תלן – שפטים י"ט, כ' -פיטר דה גרבר

כתוב במשנה במסכת תענית:

"אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהם בני ירושלים יוצאין בכלי לבן שאולים כדי שלא לבייש את מי שאין לו וכל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחונות בכרמים וכך הן אומרות שא נא בחור עיניך וראה מה אתה בורר לך אל תיתן עיניך בנואי אלא תן עיניך במשפחה וכן הוא אומר צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בניין בית המקדש יהי רצון שייבנה בימינו", (תענית ד ח').

הגמרא שואלת מה אירע באותו יום של ט"ו באב. בתלמוד בבלי במסכת תענית כתוב כך:

"אמר רבי שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ:.. אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. מאי דרוש? אמר רב: 'ממנו' – ולא מבנינו". (תענית ל:)

כלומר: עם ישראל החרים את ניצולי שבט בנימין מקשר זוגי ומקשר עם שאר העם. ככתוב בספר שופטים כ"א, א-ד:

"א. ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. ב. ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלהים וישאו קולם ויבכו בכי גדול. ג. ויאמרו למה יהוה אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד. ד. ויהי ממחרת וישכימו העם ויבנו שם מזבח ויעלו עלות ושלמים".

לבסוף עם ישראל חזר בו ומצא טיעון מחוכם להתיר את השבט בקהל. ודרך אגב, מעניין מדוע הם לא לקחו או יכלו לשאת גיורות?! אולי זה מעיד שלא נהגו כל כך לגייר בתקופה ההיא או שגרים לא רצו לבוא עקב מצבו הירוד של עם ישראל. והנה הסיפור של הטיעון המחוכם מספר שופטים כ"א, ט"ז-כ"ג:

"טז. ויאמרו זקני העדה מה נעשה לנותרים לנשים כי נשמדה מבנימן אשה. יז. ויאמרו ירשת פליטה לבנימן ולא ימחה שבט מישראל. יח. ואנחנו לא נוכל לתת להם נשים מבנותינו כי נשבעו בני ישראל לאמר ארור נתן אשה לבנימן. יט. ויאמרו הנה חג יהוה בשלו מימים ימימה אשר מצפונה לבית אל מזרחה השמש למסלה העלה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה. כ. ויצו [ויצוו] את בני בנימן לאמר לכו וארבתם בכרמים. כא. וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחלות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימן. כב. והיה כי יבאו אבותם או אחיהם לרוב [לריב] אלינו ואמרנו אליהם חנונו אותם כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו. כג. ויעשו כן בני בנימן וישאו נשים למספרם מן המחללות אשר גזלו וילכו וישובו אל נחלתם ויבנו את הערים וישבו בהם. כד. ויתהלכו משם בני ישראל בעת ההיא איש לשבטו ולמשפחתו ויצאו משם איש לנחלתו כה בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה".

רואים שהיה איזה חג בשילה, ייתכן שהצלת כל שבט בנימין הפכה זאת לחג עממי יותר. ברם בגמ' יש סיבות אחרות לחג הזה ואיני נכנס לזאת. מה שמעניין אותי זה מעשיית פילגש בגבעה כשלעצמה והנני מקשר את הסיפור הזה לחג לטובת אלו שחוגגים את ט"ו באב בגלל הסיפור הזה. עד כאן מעט מקורות. כעת אספר הסיפור וכדלהלן.

היה היה איש מבית לוי שפילגשו ברחה לו לבית אביה, לכאורה זה קרה בגלל סכסוך, שהרי כתוב שהיא זינתה עליו, כלומר: שהיא בגדה בו ולא הודיעה לו על ניתוק הזוגיות. ומה מנע ממנה להמשיך כך? אלא לכאורה הוא גילה זאת וכנראה נזף בה ואז היא החליטה לסיים את הקשר הזוגי ולחזור לבית אביה. קורה.

הוא אהב אותה מאוד. הוא טרח והתאמץ, חזר חזרה לבית אביה והשלים עמה. בדרך חזור ביתו הוא עבר ליד ירושלים שהייתה שייכת אז ליבוסים והעדיף להקים באזור אוהל ולפרוש למנוחת הליל בנחלת בנימין. לבסוף איש זקן מהר אפרים אירח אותו ללילה.

אנשי שבט בנימין הקיפו את בית המארח ודרשו מהמארח להוציא את האורח כדי להתעלל בו מינית. המארח סירב להוציא את האורח. לבסוף המארח הוציא את הפילגש בחוזקה בעל כורחה החוצה והיא נאנסה באכזריות. היה עדיף להם להוציא את הפילגש מאשר את האורח המבוקש, העניין מעיד על מעמדה של האשה או הפילגש וזאת לאחר שהאיש משבט לוי טרח להשלים עימה וחיזר אחריה עד בית הוריה.

[וזה עניין מעניין שהם רצו לדעת אותו ולא את הפילגש ולא את נערו. לגבי נערו, ניתן להגיד שהוא היה חזק או ברח או מכוער. אולם עדיין אנשי בנימין יכלו לדרוש את הלוי ואת הפילגש שלו. ואי אפשר להגיד שהם לא התתאוו לנשים כלל, שהרי לבסוף הם כן התעללו בה. ואולי אפשר לומר שכמו שרואים בסיפור של סדום (ולא אאריך על זה כעת), בסדום היה מעמד בעייתי לאורחים שלא נתן להם הגנה, אלא אם כן מישהו אירח אותם וערב להם. והם חשבו שהפילגש של הלוי היא אישה המסופחת למארח. בכל מקרה, זה מראה שלרוע אין גבולות. הם רצו בתחילה להתעלל בזכר, והזכר ניצל בזה ששלח להם את הפילגש שלו.]

והנה האשה פלגשו נפלת פתח הבית – שופטים י"ט, כ"ז – אפיפיאנו גאריי

בבוקר האיש מבית לוי גילה שפילגשו האהובה מתה על מפתן הבית. לאות מחאה הוא מבתר את גופתה לשתיים עשרה חתיכות, ושלח זאת לכל שבטי ישראל. עם ישראל הזדעזע קשות והתאחד. הם פנו לשבט בנימין בדרישה שיסגירו את המפגעים. שבט בנימין סירב וכתוצאה מכך פרצה מלחמה. בסופו של דבר שבט בנימין הפסיד והם נענשו קשות בצורת רצח עם למען ישמעו ויראו. עם ישראל לא התרגש מזאת שהאיש כפה על הפילגש שלו לסבול בידי אנשי בנימין, אלא בגלל המוות שלה שנגרם לו ואי הסגרת הפוגעים בה.

ויקח את המאכלת ויחזק בפילגשו וינתחה לעצמיה לשנים עשר נתחים וישלחה בכל גבול ישראל – שופטים י"ט, כ"ט – אוטו אליגר

הסיפור הזה ממחיש על פי ספר שופטים מה קורה כשאין מלך בישראל, ככתוב: "ובימים ההם אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כ"א, כ"ה). אך הוא ממחיש גם את מעמדם של החלשים בחברה. וכמו שבן זוגה הלוי הכריח את בת זוגו לסבול מהתעללות על ידי אנשי בנימין, כך גם הוא ביתר את גופתה לשתים עשרה חתיכות וללא הסכמת אביה. העניין גם מראה את היחס לאוטונומיית האישה בימי קדם ושכל שנים עשר חלקי העם נהגו אותו הדבר. ומבחינה סימבולית אולי הגורל גרם לכך שגופתה תקרע לשנים עשר גזרים כדי לרמז על כך. ולכאורה מצבה של הפילגש שיש לה אב שידאג לה היה אמור להיות טוב לעומת אשה נשואה הנלקחת לבעלה ומשועבדת לו. אולם זה עדיין לא עזר לה מכיוון שלא התייחסו אליה כישות עצמאית. ולא זו בלבד אלא המארח הזקן מהר אפרים מציע את ביתו, העיקר לא את האורח הזכר. וגם אם נגיד שהייתה חשיבות להכניס אורחים גם על חשבון בני הבית, אם כן מדוע הוא הוציא את הפילגש ולא את ביתו, הרי הפילגש גם אורחת?! ובימים ההם בזמן הזה ומעשה אבות סימן לבנים.

לקריאה נוספת:

• שיר ליום האהבה ט"ו באב

פמיניזם, צדק וגזענות

אני קורא כעת ספר על פמיניזם. נשאלת שם שאלה מעניינת: "מדוע מוסד האזרחות הדמוקרטי ליברלי הדיר את העניים, הפועלים, השחורים ואת הנשים ממעמד אזרחי מלא?"

התשובה בספר היא: שהליברליזם הובנה על בסיס יחסים מעמדיים, גזעיים, פטריארכליים. מושג האדם התפרש כגבר לבן חופשי בעל רכוש. כל השאר נתפסו כלא מתאימים וכלא מסוגלים למלא את הזכויות והחובות האזרחיות. הבניה חברתית זו נתפסה כראויה מוסרית, כטבעית וכתואמת את האינטרס הכללי. (לא הובא בקטע בספר כל נימוק אחר).

במקום אחר נכתב שהפמיניסטיות פעלו על פי עקרונות הנאורות ודרשו להחיל עקרונות אלו גם עליהן. הן "שכחו" שמדובר בעקרונות שגברים לבנים אשר רובם בעלי רכוש ניסחו.

מרקסיסטים רבים ביקרו את האנרכיסטים שהם לא מוכנים להתפשר ולעבוד בתוכנית איטית שיכולה לקבל את תמיכת העם. כתוצאה מכך הם מפסידים מאבקים. אותו דבר כלפי הנשים שתומכות בזכויות של חוצנים על חשבון האזרחים מבית. בדנמרק לעומת זאת גם השמאל הסוציאליסטי התאחד עם הימין כדי למצוא פתרון לבעיית הזרים.

אני בא להגיד שהנשים הפמיניסטיות לאו דווקא בעלי תפיסה של צדק, שהרי אז הן היו שוקלות את הפגיעה באזרחים שלהן, בנשים כמותן במערב הסובלות ממהגרים בעלי תרבות ויחס אחרים כלפי נשים ובנשים בעולם הלא מערבי. במקום זאת הן נאבקות בדיכוי מדומיין ובגברים שמרנים לבנים שלא קיבלו על עצמם הדרה מרצון כגזענים ומשעבדים מעצם היותם מוצא מסוים.

יש כאלו שיגידו שהעניין הזה הוא דוגמה לאופנה מחשבתית ושאין באמת צדק. באותו הקשר ניתן להגיד שלכן לא החלו הזכויות הדמוקרטיות ליברליות על שחורים וכו'.

זו גם תהיה תשובה טובה לגבי השאלה בתחילת מאמר זה לגבי מדוע הייתה צביעות בנוגע לזכויות החלשים. בסופו של דבר בעלי האינטרסים שהם בעלי הכוח מנסחים אידאולוגיה בהתאם לעניין שלהם או שהם בעצמם שפוטים של רוח התקופה. ובכל מקרה הצדק הוא עניין חמקמק ולא קבוע. וידועה אמרתו הנפלאה של תרדימכוס: צדק זהו מה שהחזק קובע.

צריך להיזהר שבני אדם בעלי תודעה קרבנית לא ירדפו בני אדם אחרים לריק עקב חשש אמיתי מחמת הבנה מוטעית של המציאות. לא כל גבר לבן הוא גזען ולא כל אשה היא קרבן. בכל מקרה יש להתייחס לגופו של רעיון או השקפה ולא לגופו של אדם.

לסיום, זה מגוחך שמחמת חשש מגזענות גברית לבנה אנו כחברה יוצרים גזענות נגדית. אין עניין להילחם במשהו ולהפוך לבעיה בעצמה.

המפגע באורלנדו הומופוב או מוסלמי קיצוני ומדוע הדתיים נגד מצעד הגאווה ומעלימים עין מהטרדות מיניות וזנות

ב-12.6.16 עומר מאטין נכנס לבית כנסת של הומוסקסואלים בשם ה'פולס' בעיר אורלנדו אשר בארצות הברית. הוא הרג את מאבטח בית הכנסת של ההומוסקסואלים והשתלט על המרחב. בסוף האירוע התברר שנהרגו מעל חמישים בני אדם. עומר מאטין הוא מוסלמי ממוצא אפגני שהצהיר שהוא עושה את הפיגוע למען אבו-בכר אל בגדדי מנהיג המדינה האסלאמית. כמו שאתם רואים אני קורא למקום בית כנסת כקונטרה לאלו שאמרו שמדובר באולם אירועים מכיוון שהם לא רצו להוציא מפיהם את המילה הומו וכדומה.

---

עומר מאטין

השמאל ברובו מעדיף להגיד שהרוצח הומופוב והבעיה היא ההומופוביה וההיתר החוקי לרכישת נשק בארה"ב. הוא לא מוכן להגיד שהוא מוסלמי ששונא הומואים, טרוריסט אשר היה משיג נשק בצורה לא חוקית. והסיבה היאא, ככל הנראה, מכיוון שעל פי הנורמה של השיח הקרבני אסור להכליל את הקבוצה הקרבנית וכמו שההומואים נחשבים קרבן, כך גם המוסלמים. ולכן הם לא רוצים להכליל קבוצה שמודה בעצמה שהיא נגד הומוסקסואלים. בעוד שהימין אומר שזה קשור לטרוריזם מוסלמי ולמחסור בנשק. אם היה שם יותר נשק לא היו כה הרבה נפגעים באירוע הזה. על כן צריך להילחם באסלם הקיצוני ולשמור על החירות בעניין כלי הנשק. השמאל אומר שהוא לא מוצא קשר בין האסלם לפגיעה בהומואים ואומר שהאסלאם רב-קולי ומוכיח זאת ממוסלמים מתונים. לעומת זאת, הימין מוצא קשר בין התרבות המוסלמית וההוראות הדתיות שלה לבין טרור ופגיעה בהומוסקסואלים. אתם מוזמנים לקרוא  על העניין אצל דני אורב אשר כתב על זה פוסט על העיוורון: האם המחבל מאורלנדו מייצג את ה"אסלאם האמיתי"?.

אני כריאליסט מקבל זאת שלא חייב להיות קשר בין מה שכתוב בקוראן ובין מה שחכמי הדת אומרים לבין ההתנהגות בפועל. ולכן אני מסכים שהאסלאם הוא רב-קולי. אני מאמין שהעולם תלוי ביחסי כוח והנני שם דגש על אינטרסים והרתעה. אולם אהיה בת יענה אם לא אשים את ליבי לקשר בין האסלאם למלחמה במערב ובערכים המערביים. ושומה עלינו לפעול על ידי חינוך והרתעה.

במקביל יש כאלו האומרים ששנים רבות האסלם לא רדף הומואים וקיים אצלם יחסים בין מבוגרים לצעירים וזנות ורק בעקבות המאבק נגד המערב הם החלו לרדוף הומואים. כיום בתרבות הגלובלית הליברליזם האמריקאי מקדם ערכים אמריקאים ובין היתר הומוסקסואליות. ולכן המוסלמים שנמצאים במאבק מול ארה"ב והמערב החלו להאבק כנגד ההומוסקסואלים הנתפסים כסוכני תרבות של המערב. כלומר, האסלאם רודף את ההומואים באשמת המערב.

ובעניין הזה דעתי היא שלא אכפת לי מדוע הוא פוגע, סוף כל סוף הוא פוגע באנשים חפים מפשע בצורה אכזרית. זה האסלאם המזרחי ולא הנצרות המערבית שפוגע בהומוסקסואלים ואף אחד לא כופה עליהם לעשות זאת. וצריכים אנו להפעיל סנקציות בנושא כדי לנוע את הפגיעה בחפים מפשע.

טראמפ וקילנטון נאחזים בפיגוע ומשתמשים בו למוסר השכל על פי האג'נדה שלהם

או אז מתעוררת השאלה מדוע הדתיים בעולם כולל החרדים בישראל מעלימים עין מאונס, פגיעות מיניות ופדופיליה בעוד שאם גאים יעשו מצעד שבו הם לא עוברים על איסור משכב זכור וכדומה הם ישתגעו. בנוסח אחר, מדוע הם כה נגד הומואים ולא כל כך נגד יחסים מיניים של ניצול או זנות גם כשזה חד-מגדרי?

יש החושבים שהדת מקבלת את המין במסגרת היררכית ויש לה בעיה עם מין שוויוני. לפיכך אין לה בעיה עם ריבוי נשים באסלאם ועל אף שזו מיניות גבוהה ולא פרישות. וכן אין לה בעיה גדולה נגד זנות או הטרדה מינית. ובנוסף אם כומר או רב מתעלל בילד הדתיים נוטים להעלים עין ולהגיד שזה לא כה חמור. אולם כשיש מצעד הגאווה או הומואים המתנשקים בפומבי או חלילה וחס משלבים ידיים, אלוהים כועס נורא, כך על פי הדתיים.

אני הקטן חושב לעומת זאת שזה עניין פשוט יותר. אכן הדתיים שקועים עמוק בנורמות היררכיות. הדתיים היהודים בארץ אפילו נוהגים לברך לפני האוכל ברכה שמשמעה כך: ברוך אתה אדוני אלהינו דיקטטור העולם וכו'. אצלם העולם בנוי מיחסי כוח לא שוויוניים. ועדיין אני חושב שזה עניין של החטא במרחב הפרטי לעומת מרחב ציבורי ועניין של לכתחילה או בדיעבד. כלומר, הזנות מתרחשת בד"כ במקום חשוך ולא בפומבי ולא כעניין ראוי לכתחילה, אלא עניין של בדיעבד. האונס וההטרדות, כנ"ל, מתחת לשולחן ולא כעניין שיש במה להתגאות בו. אולם ההומואים מצהירים על חטאם ברבים וזה מקומם את הדתיים ונדמה כמלחמה בסדר האלוהי.

כמובן שהדת עצמה היא נורמה תרבותית ואשר אינה שונה מאופנה מינית או מטרנד של לבוש. ועל כן אם רוצים באמת להבין את העניין יש לחקור את התרבויות הדומיננטיות בעולם. אולם ברמת המיקרו מה מפריע לדתיים, אני נוקט בכיוון של הפומבי והראוי לעומת הנסתר והלא ראוי לעומת הבעיה בשוויוניות. יחסי מין שוויוניים, הצדק ושאר ערכי האדם וגם אם המערב "הנאור" בטוח שהם "נכונים" הן נורמות אופנתיות שיום אחד יתחלפו באחרות.

ביקורת על אחריות העמים / דווייט מקדונלד – תורגם והובא על ידי עידן לנדו

קראתי לא מזמן שוב את המאמר והחלטתי להגיב על זאת. המאמר מוצלח מאוד המבטא יפה מאוד את הבעייתיות המטופשת בהכללה ובתיוג כללי קולקטיבי מעבר לתיאור אוסף של פרטים כשמדברים על קבוצות גדולות.

לדוגמה, היהודים לא מתו במלחמה, אלא אנשים מתו. היהודים סבלו יותר מהשאר. מה זה יהודים, האם יש כזה דבר?! מה שיש זה אנשים. אך מי שנקרא יהודי יוגדר כיהודי. היהודי לא נהרג כיהודי, אלא כאדם חלש. וזאת על ידי מנגנון בין לאומי-אנושי שהיה חזק ממנו ולכן הצליח להורגו. וכן גם הפוך, הגרמני החזק באופן זמני הרג את החלש ממנו. לא כל הגרמנים הרגו. ומי שהחליט על רצח היהודים הוא החזק. כמובן שהיו עוד קבוצות שנהרגו על ידי המשטר הנאצי הרצחני ורק הנני נוקט בדוגמה על היהודים ואיני בא להתעלם מסבלם של האחרים.

אני חולק על דבריו של עידן לנדו לגבי הבנת האחריות האישית של האדם המובאים בצירוך למאמרו של מקדונלנד. אני אטען שבמקרה של מנגנון שנותן פקודות וקובע את החוק האדם אמור להיות זכאי. ובכל אופן הנני אסיר תודה לו על העלאת המאמר למרשתת.

עידן לנדו

מה שמשותף לג'ורג' אורוול ולדווייט מקדונלד, זה העניין שהם שואפים להבין את החברה כמה שיותר. בנלהבות גדולה הם רוצים לתקן את העולם ולמנוע בעיות ושכביכול הבנתם תעזור לקדם את הנ"ל. כלומר, המנגנון האנושי גורם לבעיות שאנשים עושים, כגון פשעי מלחמה. לשם כך אי אפשר להאבק נגד היחיד, זה לא עובד במצבים כעין אלה. צריך להאבק במנגנון בצורות מנגנוניות, נניח הרתעה. ודוגמה לדבר שהרי מדוע הנאצים לא השתמשו בגז במלחמה?!

דווייט מקדונלד

יש לי ביקורת על דווייט מקדונלד שעם כל דיוקו הוא לא מערער על המוסר ועל הצורך במוסר. אם אני הייתי במקומו הייתי טוען כמוהו שאכן הגרמני אינו אשם במותו של היהודי, כמו שהיהודי אינו אשם במותו שלו וכמו אסירים פולנים שגויסו לצבא הגרמני. אך אטען גם שהמוסר הוא עניין תלוי יחסי כוח חברתי וזו לא הבעיה האמיתית, אלא זו בעיה לפי מי שנתפס כמושל בכיפה של המנגנון האנושי באותה התקופה. ועל כן מצידי, מן הבחינה המוסרית, שיכה יוסי את יוסי, לא אכפת לי. ואם אכפת לי ואני הורג את המבצעים, אזי זה יהיה כי כך בא לי ואני יכול, ולא כי אני נכון. תרדימכוס אמר שהצדק זה מה שהחזק קובע.

האם משתלם להכחיש רצח עם?!

אני יודע שיהיו אי אלו אנשים שעלולים להיפגע מתשובתי לשאלה הזו, לפיכך אבקש את סליחתם ועדיין אענה את תשובתי כי חופש הביטוי הוא עקרון חשוב אצלי.

---

תשובתי היא כדלהלן:

ניתן להגיד שכן והראייה שסוף כל סוף העולם בקושי מודע בכלל על הטרגדיה הארמנית ואלה ששמעו לא יודעים מה הגרסה הנכונה וזאת כי הטורקים מספרים גרסה משלהם. למי שלא יודע… בשנת 1915 הטורקים טבחו באופן שיטתי במאות אלפי ארמנים. זה גם משתלם מצד אינטרסים צרים של המדינה בייצוג, כבוד, אי החזרת הפליטים ואי מתן פיצויים.

שמונה פרופסורים ארמנים שנטבחו על ידי הטורקים

לעומת זאת ניתן להגיד שמבחינה מוסרית זה לא משתלם שהרי זה מעשה רע ומחריד. בנוסף זה גם יכול לעודד מקרי רציחות בתוך טורקיה או ג'נוסייד נגד טורקים בעולם והצד המבצע יודע שהוא יכול להכחיש. מעבר לכך ניתן להוסיף, שההכחשה גורמת לדמוניזציה של הטורקים כמרושעים וכך הם מפסידים את הרווחים שהם רוצים להרוויח מההכחשה והם רק חוסכים פיצוים וחזרה ארמנית ובתמורה מפסידים דברים אחרים כגון יוקרה תרבותית וכו'. ניתן להגיד עוד שאולי גם הטורקים עצמם סובלים במצפונם מזה שהם מכחישים את העניין, כך שהטורקים יוצרים עם מסכן עם בעיות נפשיות עקב מעשה הכחשה זה.

איזה ג'נוסייד?

דעתי העניה היא שמשתלם להכחיש, אם מכחישים זאת כמו שצריך. במקרה כזה העולם משתכנע שזה לא היה או שזה שנוי במחלוקת. טורקיה היא מדינה חזקה ואין לה מה לפחד מרצח עם.

כמו כן מה שחשוב זה המחשבה על ההווה ועכשיו זה משתלם. חסיכת הפיצויים היא דבר חשוב ואם יחזירו את הארמנים זה רק יעורר מהומות ויהרוס את המרקם החברתי של טורקיה. "הג'נוסייד הארמני לעולם לא אירע ועל כן לא צריך להכחיש את זה. אין שום דבר רע בהכחשת דברים שלא קרו".

האימפריה העות'מנית 1915: המילה רצח עם עדיין לא קיימת!

מעבר לכך אם הם יודו מחולשה יטפלו על הטורקים עוד עלילות כאלו כגון רצח של האשורים ושאר עוולות. כמו כן אם הטורקים יודו אז זה גם ייצור דמוניזציה של הטורקים, כך שבוודאי משתלם להכחיש את העניין.

 

רצח העם הארמני ה-23-24 באפריל 1915

"קשרו את הארמנים כחמשת אלפים נפש, יד אל יד. הקיפו אותם כמו בטבעת, בזרדים ודרדרים. הדליקו אש, שעלתה לשמיים יחד עם צרחות האומללים והמסכנים. כך הם רקדו בתוך המדורה כבמחול שדים". -איתן בלקינד-

הרהורים על רצח העם הארמני בעקבות קריאה מסודרת על הנושא – מפורסם לרגל שנת המאה ואחת לטרגדיה

שקר וכזב לא היה רצח עם ארמני, שהתחיל בלילה שבין ה-23 ל-24 באפריל 1915. זו עלילה ציונית, ארמנית, של מעצמות ההסכמה או של הקומוניסטים. לא היו הרבה ארמנים הרוגים. הארמנים מתו במלחמה או במגיפות ורעב. גם טורקים מתו. רצח עם היה רק ליהודים, לארמנים לא. לא היו כמעט ארמנים בכלל, המספרים מופרכים. הם מרדו בנו ובגדו בנו. מדינת היהודים אינה מכירה ברצח העם הארמני, זה אומר שלא היה…

חיילים עות'מאנים מגרשים ארמנים מהעיר הרפוט, אפריל 1915

יום אחד לקחו הטורקים את כל החיילים הארמנים ששירתו בצבא הטורקי "והעבירו אותם ליחידות עורפיות". כולם חוסלו. הייתה שיירה ארמנית של 18,000 נפש מתוכם שרדו 150 נשים וילדים בלבד. שוטרים חמושים אמרו להם לעזוב לחאלב בסוריה. השוטרים לא הביאו להם לאכול או לשתות כמעט או שדרשו כסף רב. הם אנסו אותם ואפשרו לכורדים, ערבים וצ'רקסים לשדוד אותם, לאנוס אותם או לחטוף ילדות קטנות. בהתחלת הדרך הגיעו היחידות המיוחדות ולקחו את הגברים וחיסלו אותם בדרכים מגוונות. התינוקות מתו מרעב וצמא ולא היה כוח לאמהות לקבור אותם וחיות השדה או הציפורים אכלו אותם. לזקנות לא היה כוח ללכת והם מתו ברעב על אם הדרך. היו שיירות ששדדו אותם לגמרי מכספם, מרכושם ומלבושם. הם סבלו מהשמש ומהקור מהרעב ומהצמא. לא היה להם כסף לכלכל את עצמם. היו נשים שהחביאו כסף או יהלומים באזור הנשי שלהן, אולם השודדים היו בעלי תושייה ידעו לבדוק ולחפש שם ללא בושה. הגרמנים בעלי בריתם של העות'מאנים ידעו ומחו רק לצאת ידי חובה ולא מנעו את הרצח עם.

ילדים מזי רעב

מוסה דאג – היו ארמנים שהתנגדו בצורה הרואית חמישים ושלושה ימים הם התגוננו בעוז עד שהצי הצרפתי חילץ אותם. בגטאות אנשי ההתנגדות שאבו השראה מהספר ארבעים הימים של מוסה דאג.

גורל הנשים ששרדו – מחיר נערה ארמנית נע בין שלושה מג'דים לשלוש לירות טורקיות. היו נשים שנאלצו לעבוד בזנות כדי לא למות ברעב. מכרו אותן כעבדים ובפרט למטרה שיהיו שפחות מין.

הטורקים מכחישים את העניין, כמו הבדיחה היהודית שהושמעה ברייכסטאג. שתי נשים באו לרבי. אחת אומרת שהשנייה לא השיבה לה את המטאטא. השנייה ענתה: א. אין לי מושג על מה את מדברת. ב. החזרתי את זה מזמן. ג. המטאטא היה שבור ולא שווה כלום. -פרו ארמניה-

ב-1864 הצ'רקסים נטבחו וגורשו מרוסיה. אותם אנשים עתה שיתפו פעולה עם הטורקים בכל התהליך ובפרט בשוד ובאונס. מה שהם למדו מהרוסים הם עשו לארמנים. הכורדים שכיום נטבחים על יד הטורקים עשו אותו הדבר. עולם כמנהגו נוהג. וככתוב אצל קדמונינו: "על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון".

החלש בהתנהגותו מזמין את רדיפתו בידי החזק. הארמנים כאילו רצו שהטורקים יטבחו בהם. הם כעין מבקשים שיכחישו את רצח העם הארמני. הטורקים משמידים מבנים ארמנים. כל דבר תרבותי שארמני שהיה גר בטורקיה וייצר, הוא נחשב טורקי. רמת ארמניה שונתה לאנטוליה. תבינו לא היה רצח עם ארמני. לא היו אי פעם ארמנים בטורקיה. זו עלילה!

A line of naked, crucified Armenian girls

משום מה, היהודים לא מכירים עדיין ברצח העם הארמני. הם יהודים, רק הם זכו לקבל ג'נוסייד, רק הם נרדפו, רק הם חיים בתחושת רדיפה. ועם כל זאת אני מצדיק את התחמקותה של המדינה בנושא עקב אינטרסים של ריאל פוליטיק. ויפה אמירתו של נתניהו כסגן שר החוץ ב-1989 בעת שהשיב לשאילתא בכנסת של ח"כ יאיר צבן: "יש דברים שהם מעבר לפוליטיקה, ויש דברים שהם מעבר לדיפלומטיה: שואות של עמים הן מקרה מובהק של קטגוריה כזאת".

לפיכך אני מציע מחד הכרה עממית ומאידך התעלמות ממשלתית עקב אינטרסים של טובת המדינה מצד אזרבייג'אן הטורקמנית וטורקיה. אין ברירה, שומה עלינו להיות חזקים. כך נוכל למנוע טבח של מיעוטים אחרים במרחב. ככל שישראל תהיה חזקה מבחינה כלכלית השפעתה תתורגם לכוח בטחוני וממילא כך נוכל להציל חיים.

---

קישורים תרבותיים בנושא:

הסרט 40 הימים של מוסא דאג.

טריילר הסרט של פאטי אקין אשר אני אתרגמו כהשחיטה 2014 (the cut 2014). הנני ממליץ לצפות בו ואקווה שאמצא השראה לכתוב עליו ביקורת.

---

https://youtu.be/qA7j6zvApPI

על הגזענות

אלו דוגמאות של גזענות אתם מכירים? האם הגזענות זה לחשוב שיש הבדלים בין גזעים אנושיים, האם הגזענות היא להפלות אנשים, האם גזעני זה להעליב בן אדם על רקע גזעו?

---

מהו גזע, האם יש גזע טהור, ואם יש גזענות, האם זה אומר שעלי להפלות מישהו

אלבר מאמי

אלבר מאמי, והגזענות הסטראוטיפית האנושית, האיש טוען שטבע האדם לחלק לקטגוריות ולסדר לו את הדברים בראשו וכך האדם בונה לו סדר במחשבתו. וכן שהגזענות זו אחרות, שהרי אין גזע טהור שהרי כולנו מעורבים. כלומר, להגיד שמישהו שונה ואחר ממני זה לא בגלל מאפיינים מהותיים אובייקטיביים אלא מחמת הגדרות סובייקטיביות של תחושת שוני. העניין מתבטא בשינויים על רקע דת, אתניות, גזע וכו'.

סטראוטיפים גזענים – כשהשחור  חוליה מקשרת בין האב הקדמון לאדם הלבן

כיום בדמוקרטיה הליברלית הרעיון המרכזי במלחמה בגזענות הוא לשמור על זכויות האדם של המופלה אשר נחשב כמוזק. אדם שחייו בסכנה או אדם שאינו מצליח למצוא עבודה על רקע גזעו וכדומה. לדוג': חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.

האבסורד הוא שגם עמים שסבלו מהגזעה חמורה נקטו אחר כך בגזענות. ודוגמה ידועה היא שהצ'רקסים גורשו מהקווקז על ידי הרוסים וסבלו מהרג רב ואחר כך השתתפו בג'נוסייד הארמני. ואפילו בחברה הישראלית יהודים אשר חוו על בשרם את מוראות הגזענות החילו זאת על מזרחיים וערבים. ובזמן האחרון אנו נתקלים בלינץ' וניסיונות לכאלו מעשים שבהם אנשים נפגעים בגלל מראם הפלסטיני. וכן ראינו אצל הרואנדים אשר סבלו מן הקולוניאליזם הגזעני ולבסוף השמידו את השכנים שלהם.

---

גופת אשה ארמנית שסבלה מהתעללות יחד עם גופת ילדה ברקע – הצ'רקסים סייעו ברציחות

גזענות וחופש הביטוי

אחד הרעיונות המרכזיים בדמוקרטיה הליברלית הוא החופש וזאת כדי למנוע דיקטטורה שגם היא רצחנית ופוגעת בזכויות האדם ובמסגרת זו יש חופש ביטוי לאזרחים. האם עדיין מותר לנו להביע את דעותינו הגזעניות? עוד שאלה, לדוגמה במיניות, ישנם בני אדם האוהבים מאפיינים גזעיים בבני זוגם, האם זו גזענות שלילית, היכן עובר הגבול? אכן החוק מוגבל בנושא הזה בדמוקרטיה הליברלית. אולם אנו כאזרחים צריכים להיאבק נגד התופעה שלא תוביל לאלימות נגד חפים מפשע.

---

גזענות וג'נוסייד

אחד ההיבטים החמורים ביותר של הגזענות הוא רצח עם. ותמיד כשהעניין קורה, החוקרים מצאו שיש דה-הומניזציה (חוסר אנושיות), דמוניזציה (שדיות) ודה-לגיטימציה (הוצאה מן החוק). ניתן להגיד שרואים שהגזענות מסוכנת.

---

לסיכום

הגזענות היא אחרות המפלה את האחר. חשוב להבין כדי שנוכל לטעון לגזענים שהגזענות היא נורמה שלילית ולא מדע .ועם כל זאת אין היגיון מחייב שבני-אדם יופלו על סמך ההבדלים הללו. כמו כן, אין כזה דבר גזע טהור כך שהשוני לא אובייקטיבי. אמנם ישנה גזענות לגיטימית שלא מזיקה לאחר. אולם מבחינה מוסרית נורמטיבית נהוג להימנע מלהעליב את האחר על רקע גזעי ובפרט שזה גורם לשסע ואז העניין מעמיק את השנאה בין המגזרים.

להרחבה על נושאי גזענות:

• שואה והנצחתה – טקסט של צאצא לנרצחים
• האם משתלם להכחיש רצח עם?!
• רצח העם הארמני ה-23-24 באפריל 1915שואה והנצחתה – טקסט של צאצא לנרצחים
• שואה והנצחתה – טקסט של צאצא לנרצחים
• ביקורת על אחריות העמים / דווייט מקדונלד – תורגם והובא על ידי עידן לנדו

מוסר ופיגועים

שלושה פצועים בפיגוע דקירה במרכז ראשון לציון

---

גבר בן 35 ואשה כבת 80 נפצעו באורח קשה וצעיר נפצע באורח קל בפיגוע סמוך לתחנה המרכזית הישנה בעיר. המחבל, פלסטיני מחברון, נעצר בזירה. הפצועים פונו לבית החולים אסף הרופא" כותרת הארץ ביום שני (2/11/15).

---

צפו: ב-'פיגוע דקירה בראשון לציון, יום שני (2/11/15).' בסרטון ניתן לראות אנשים הרודפים לאחר המחבל וכביכול מתעלמים מן האשה המבוגרת אשר שרועה על הרצפה.

ובמאקו כתבו כך,

 "בשיחה עם חדשות 2 Online מספרת שגית ברכה-איזנקוט, נכדתה של רחל, על האכזבה הקשה שחשה לאחר הצפייה בתיעוד התקיפה. "בא לי לתת להם מנה יותר ממה שבא לי לתת למחבל. שלושים אנשים רצו אחריו, שאחד מהם יעצור ויעזור לסבתא שלי", היא אומרת. "אני חושבת שכל אחד צריך לעשות חשבון נפש".

ואכן, בסרטון ממצלמת האבטחה המוצבת באזור נראה המחבל הפלסטיני כשהוא מתנפל על רחל בת ה-80 ודוקר אותה בפלג גופה העליון. אזרחים רבים שצפו במתרחש פתחו במרדף אחריו, תוך שהם מדלגים מעל הקשישה. אחד מהם נראה כשהוא עוצר לידה, אך תוך שניות ספורות ממשיך גם הוא יחד עם ההמון הזועם.

"אתם רוצים לעצור את המחבל – בסדר, אבל שמישהו יעצור לעזור גם לפצועים. יש את המשפט 'לא מפקירים פצועים בשטח', אבל זה בדיוק מה שהפכנו להיות", אומרת הנכדה בכאב. "אם זה בתאונות פגע וברח, בלינץ' שהיה או בכל דבר אחר ביום-יום, שכחנו להיות בני אדם".".

האם נכון פעלו אלה שרצו אחרי המחבל או שהיה להם לעצור ולהגיש סיוע לאישה שמוטלת על הרצפה?

בשעתו בפני ידידים תקפתי את הנהגת אנשי ההצלה והביטחון לגבי הילד שאבו-מאזן טען ישראל רצחה בפסגת זאב ולבסוף התברר כחי וקיים. אז כך, הראשונים צדקו ברדיפה לאחר המחבל. וכן האופנוען עם האקדח השלוף. עדיף למנוע הרוגים מאשר זקנה בת שמונים שתקבל טיפול עוד כחצי דקה.

http://msc.wcdn.co.il/archive/1993142-18.jpg
המחבל מפסגת זאב

מעבר לכך, למי שלא יודע עזרה ראשונה, מהו אמור לעשות?! אני חשבתי שלא אמורים להזיז דקורים שמא התזוזה תזיק להם יותר. לגבי הגל השני של הרודפים, מי שיודע ע"ר אמור לעצור ולהגיש. וכך בדיעבד קרה. בכל מקרה, גם אם היו שוכחים מהזקנה והיא הייתה מתה, אני טוען שיש הבדל בין אזרחים שלא תורגלו וקיבלו הוראות כיצד להתנהג לבין שוטרים.

לפיכך במקרה זה, על אף שניתן לראות בבירור גם סקרנים שמתעלמים, דעתי היא שבמקרה לא כזה גרוע כמו אי קריאות למנוע טיפול במחבלים או קריאות למנוע טיפול מידתי בהתאם לתנאי הפצועים בשטח ממחבלים וזאת בניגוד למוסר הבינ"ל. ובקיצור, הגל הראשון צודק. הגל השני, תלוי בהכשרתו. והעיקר שצריך לפרגן לעם שלא ביצע לינץ' באדם תמים שנראה מחבל אשר נקלע לאזור ולא הרג את המחבל בלינץ'.

עוד פוסטים בהקשר:

• מעולמו של אזרח במצב חירום ומצב חירום-מנטלי
• המפגע באורלנדו הומופוב או מוסלמי קיצוני  ומדוע הדתיים נגד מצעד הגאווה ומעלימים עין מהטרדות מיניות וזנות
• אפקט אלאור עזריה
• פרשיית המטורלל שירה בחברון במנוטרל
• פתרון מסוים לפיגועים בישראל – בית לאומי לספרדים או שמורה אשכנזית

רבי נחמן מברסלב כמקיאווילסט ולא רק קבליסט

ישנה בעשורים האחרונים תופעה שאנשים רבים מתקרבים לתורתו של רבי נחמן. אני שאיני חסיד כלל ומכבד בני אדם החילותי לעיין בתורתו של רבינו ולהפתעתי נהניתי מאוד. לקראת החג של רבינו, הוא ראש השנה, השתתפתי בהרצאה על חסידות ברסלב. לאחר ההרצאה החלטתי לקרוא ולהעמיק את ידיעתי על תורתו של רבינו רבי נחמן מברסלב זצ"ל. קראתי את סיפור עלייתו של רבינו לארץ הקודש הידוע בשם: 'סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל'. הסיפור המחולק לסעיפים מצורף בלינק למטה מתוך הספר שבחי הר"ן. הטקסט עילג מאוד. ברם, מה שחשוב זה התוכן ולא הצורה, ככתוב: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". וחשוב לי לומר שעל אף מטעני החינוכי שבז לתורתו של רבינו,  התרשמתי מאוד. והנני אומר בפה מלא שניתן להגיד שהר"ן היה איש עליז וחכם. ולתועלת הציבור החלטתי לנתח מספר קטעים מן הכתבים על מסע עלייתו לארץ ישראל מתוך הטקסט 'סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל כמופיע בשבחי הר"ן'.

אביא מעט פרטים ביוגרפיים על רבי נחמן מברסלב: רבי נחמן חי בין השנים 1772-1810. הוא הגיע מגזע תרשישים והיה נינו של המכונה אור שבעת פני הימים רבי ישראל בעל שם טוב. הוא ייסד את חסידות ברסלב והיה הרבי\אדמו"ר הראשון והאחרון שלה. רבי נחמן התנגד לשכלתנות. הוא חשב שרגש והדימיון הם הדרך הנכונה להבין את העולם כולל את האל. עד סוף ימיו האיש נרדף על ידי מתנגדיו. אולם כיום יש לו חסידות מיוחדת המצליחה לתפקד ללא אדמו"ר היררכי השולט בקהל המאמינים.

כתבתי שרבי נחמן הוא מקיאווליסט, והיות וחושש אנוכי שיש אנשים שלא זכו להכיר את מחשבתו של מקיוואלי, אביא מעט פרטים ביוגרפיים עליו גם כן.

ניקולו מקיאוולי חי בין השנים 1469-1527. האיש היה דיפלומט בעיר מדינה פירנצה. הוא גם היה בין האמיצים הראשונים שהעזו לטעון שכל הדרכים ראויות לשמירת המדינה.,כלומר, האינטרס של השליט, שהרי כל אחד יכול להיות שליט. כיום הכינוי מקיאווליסט מסמל אדם המאמין שכל האמצעים כשרים למען המטרה הרצויה.

דוג' לתורתו של מקיאוולי הקשורה להבנת רבי נחמן והאופי ה'מקיאווליסטי':

"אל תלכו שולל אחר אותה קדמוניות הדם שבשמה מתנשאת [האצולה] מעלינ;ו שכן לכל בני האדם אותה ראשית וכולם קדמונים באותה מידה, ומטבעם נבראו באותה דרך. הפשט את כולם עירום ועריה ותראה שכולם דומים, הלבש אותנו בבגדיהם ואותם בבגדינו, ואנו ניראה בלא ספק אצילים, והם נקלים, שכן עוני ועושר הם לבדם יוצרים את ההבדל… אך אם תשים לב לנהגיהם של הבריות, תראה כי מי שמשיגים את רוב עושר וכוח הגיעו לידי כך במרמה או בכוח הזרוע, וכדי להסוות את הכיעור שבהישגם הם מצדיקים את מה שתפסו שלא כדין, אם ברמייה ואם באלימות, בתואר מזויף של הישגים ביושר. ומי שבגלל תבונה מעטה או טיפשות יתרה נמלטים לכיוונים אלה (שולל אחר האצילות – ההסבר שלי) טובעים תמיד בשעבוד ועוני; שכן המאמינים הם תמיד משרתים, ואנשים טובים הם תמיד עניים. ומן השיעבוד לעולם לא ייחלץ אלא עז המצח וחסר האמונה, ומן העוני ייחלץ רק העושק והרמאי (ההדגשות שלי)". (תולדות פלורנץ של מקיוואלי, מובא אצל גרנט מנדל 1985 בתוך הספר 'תולדות המחשבה המדינית', 2001, עמ' 424-425: האוניברסיטה הפתוחה)

ניתן לראות שמקיאוולי שם דגש על ההצלחה על ידי המרמה ושהמוסר פחות חשוב. והוא אינו מדבר על העניין הראוי שעל פיו השליט אמור לשלוט אלא על הדרך המוצלחת.

בדומה לכך גם בספר הנסיך מקיאוולי כותב כך:

"ואולם מאחר שאדם פרטי נעשה נסיך גם בשני אופנים שאין לייחסם כליל לא לפורטונה ולא למידה הטובה, נראה לי שאין להשמיטם, גם אם על אחד מהם מאפשר לדון ביתר הרחבה כאשר דנים על רפובליקות. האופנים האלו הם: לעלות לכס הנסיכות באיזו דרך נפשעת או מתועבת, או להיעשות מאזרח פרטי לנסיך המולדת מכוח רצונם הטוב של של האזרחים האחרים". ('הנסיך' מקיאוולי, 2008, עמ' 41, הוצאת דביר והוצאת שלם)

"יכול מישהו לתהות איך קרה שאגתוקלס – ואחרים שדומים לו – היה יכול לאחר אינסוף בגידות ומעשי אכזריות לחיות זמן רב לבטח במולדתו ולהתגונן מפני אויביו בחוץ, והאזרחים מעולם לא קשרו נגדו קשר; ולעומתו רבים אחרים לא יכלו, גם בימי שלום, לשמור על המדינה באמצעות האכזריות, לא כל שכן בימים טרופים של מלחמה. אני מאמין, שהסיבה לכך היא מעשי אכזריות שמשתמשים בהם רע או משתמשים בהם טוב. מעשי אכזריות שמשתמשים בהם טוב – אם מותר לומר טוב על הרע – אפשר לכנות את אלו שנעשים כולם בבת אחת בשל הכורח לך להבטיח את עצמך, ואחר כך לא מתמידים בהם אלא ממירים אותם ככל שמתאפשר למרב התועלת של הנתינים. מעשי האכזריות שמשתמשים בהם רע הם אלה, שאף כי בהתחלה הם מעטים, הרי שבמשך הזמן גדלים ולאו דווקא מתחסלים. המקפידים על הדרך הראשונה למצוא אצל אלוהים ואדם תקנה כלשהי למצבם, כמו שמצא אגתקולס; באשר לאחרים, אי אפשר שישתמרו". (שם, שם, עמ' 45)

"אין לך דבר שמעורר כלפי נסיך הערכה כה גדולה כפי שמעוררים מבצעים גדולים ומעשים נדירים המשמשים מופת". (שם, שם, עמ' 85)

בציטוטים רואים בבירור את חשיבות ההצלחה של מקיאוולי בכל מחיר. הוא אפילו מתיר אכזריות וקורא לאכזריות מסוימת 'אכזריות טובה'. הוא גם מרגיש צורך לתאר את השיטה המתועבת או הנפשעת להיות נסיך ואינו מצנזר זאת בשם המוסר. ובציטוט האחרון הוא מביא גם רעיון פסיכולוגי היכול לשמש את השליט.

הנחת היסוד שלי שיש סוגי נסיכויות שונות. יש נסיכות עסקית, כלומר, מעמד פיננסי טוב ויש נסיכות חברתית, כלומר, פופולריות חברתית המקלה על השגת יעדים בחיים (עסקי מכיוון אחר…) ויש את הנסיכות הדתית שהיא דרך להשיג מעמד חברתי מסוים וכדומה.

לפי דעתי רבי נחמן היה אדם טוב מבחינה סוציאלית ולא היה חסר עכבות כמו מקיאוולי. ברם לא הייתה לו בעיה מוסרית לשחק משחק ולהיתפס כך כאדם המתאים לתפקיד של מנהיג דתי בעל אלפי מעריצים. וכך אציג בהמשך.

יש וויכוח האם מקיאוולי היה רק איש הגות או רק מדינאי. יש שיגידו שלכן הוא אינו הוגה, שהרי הוא לא דיבר על ערכי המדינה ומטרותיה, אלא הוא עסק בכיצד לשמר את האינטרס של השליט, כשכל אחד יכול להחליפו ועליו למנוע זאת (מיכאל קרן ועליזה קורנשטיין, מדריך למידה, 2001, עמ' 74, האוניברסיטה הפתוחה.)

בניגוד לכך, אני אגיד שמקיאוולי בחכמתו הרבה קלט שאין עניין לבזבז זמן על תאוריות לא פרקטיות ולא מוכחות ועדיף להתמקד בפרקטיקה לשם אינטרס של האדם בלא לבדוק את המוסר בעניין. בזאת לפי דעתי הוא הבין את העולם טוב יותר מקודמיו. ובזה הוא גם היה מהפכן. מדוע הוא לא אמר זאת בפומבי, אתם תשאלו?! אזי אענה לכם שייתכן והוא חש שאין העולם בשל לתובנה זו ולכן העדיף לשתוק פן יבולע לו.

לעומתו רבי נחמן לא טרח לכתוב ספר הכיצד להיות רבי המנהיג קהילת חסידים. הוא בחר לשחק את המשחק עד הסוף. ואפילו לא השאיר שום כתבים שלו אלא תלמידיו הם שכתבו משמו. וייתכן שהוא הבין שבשביל להצליח במשימה שלו להצליח לקבל כבוד עולמים ולקדם דרך רוחנית משלו, שומה עליו לעבוד כך. ואולי זה בגלל שמקיאוולי הודח מתפקידו וכל שנותר לו לעשות זה לכתוב ולא היה לו מה להפסיד בעוד שרבי נחמן נשאר נסיך רוחני עד סוף ימיו.

לפני שנתקדם ל'סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל כמופיע בשבחי הר"ן' אביא עוד טקסט מכונן של רבי נחמן:

"קכג – לקשר עצמו להצדיק שבדור

העקר והיסוד שהכל תלוי בו, לקשר עצמו להצדיק שבדור, ולקבל דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה, דבר קטן ודבר גדול. ולבלי לנטות, חס ושלום, מדבריו ימין ושמאל, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ספרי פרשת שופטים): 'אפלו אומר לך על ימין שמאל' וכו'. ולהשליך מאתו כל החכמות, ולסלק דעתו כאלו אין לו שום שכל, בלעדי אשר יקבל מהצדיק והרב שבדור. וכל זמן שנשאר אצלו שום שכל עצמו, אינו בשלמות, ואינו מקשר להצדיק. וישראל בעת קבלת התורה היו להם חכמות גדולות כי אז היו עובדי עבודה זרה שבימיהם, שהיה טעותם על פי חכמות וחקירות גדולות כידוע. ולולי שהיו ישראל משליכין מעצמן החכמות, לא היו מקבלים התורה. כי היו יכולים לכפר בכל, חס ושלום, ולא היה מועיל להם כל מה שעשה משה רבנו עמהם. ואפלו כל האותות והמופתים הנוראים שעשה לעיניהם, לא היה מועיל להם, כי גם עתה נמצאים אפיקורסים הכופרים על ידי שטות וטעות חכמתם. אך ישראל עם קדוש ראו האמת, והשליכו החכמות, והאמינו בה' ובמשה עבדו, ועל ידי זה קבלו התורה. והינו שתרגם אונקלוס (דברים ל"ב): "עם נבל ולא חכם", 'עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו'. כי עקר קבלת התורה היה על ידי ולא חכימו, הינו על ידי שהשליכו מאתם כל החכמות כנ"ל: וזה נבל ראשי תבות לב נתיבות, שהוא כלליות התורה והיא החכמה האמתית, אשר אצלה כל החכמות בטלים. והינו נבל, שהיא בחינת התורה, הנקראת נובלות החכמה העליונה (בראשית רבה פרשה יז). (ובוא וראה שעתה מבאר ומישב התרגום הזה, שהוא פליאה גדולה, וכל העולם תמהים עליו, מה ענין תבת נבל, לתרגמו על קבלת התורה. אך עתה מה נמלצו לחך דברי התרגום האלו) (ועיין שוח"ט תהלים קיט בתמימות קבלו ישראל את התורה וכו' ע"ש): והעקר העבודה, להיות תם וישר ירא אלקים וסר מרע, בלי שום חכמות. ושלמה המלך, עליו השלום, אחר שכתוב בו (מלכים א ה): "ויחכם מכל האדם", אמר (משלי ל): "כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי". וכן אמר אסף (תהלים ע"ג): "ואני בער לא אדע בהמות הייתי עמך". וכן כתיב (משלי כ"א): 'אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' ":".

רבי נחמן מבקש מהיהודי להפסיק לחשוב כדרך להיקשר לצדיק באופן מוצלח שזה הוא בעצמו וכדרך להאמין באל. כמו מקיאוולי הוא מבין שסתם תאוריות אינן חשובות ומה שחשוב זה המעשה. החקירות השכלתניות לא מסייעות להכיר בצדיק כנסיך ומקשות על קבלת האל. ייתכן שהוא לא רק בא לזלזל בתבונת האדם אלא גם להרוויח שיעבוד של הנוהה אחריו או אחרי תורתו. ובכך אנו רואים את הדמיון בין רבי נחמן למקיאוולי. שניהם זונחים את הפילוסופיה ומקדמים את הפרקטיקה. ושמא רבי נחמן נחשף למקיאוולי והושפע מתורתו.

להלן מס' דוגמאות בסעיפים שונים מתוך 'סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל כמופיע בשבחי הר"ן' עם ניתוח:

דוגמה ראשונה,

"ב. ואמר רבנו זכרונו לברכה: מי שיודע מפני מה היתה ארץ-ישראל תחלה ביד כנען ואחר-כך באה ליד ישראל הוא יודע מפני מה הוא היה תחלה בקאמיניץ ואחר-כך בארץ-ישראל".

כלומר, רבינו לא יודע באמת סיבה מעבר לכך שתופעות מתרחשות. אך הוא מדמה בין תופעה לתופעה כאילו שיש הסבר. בפועל הוא מכריז בשפה מתוחכמת על הדמיון ובכלל לא מכוון על ההסבר. קהל עדת החסידים חושב שיש כאן דברי חכמה וחושב לעצמו אם אני לא מבין זאת הוא ככל הנראה מופלא מאוד. רבינו מבין בנפש האדם ויודע שככל שהחסיד לא מבין הוא מעריך את רבו יותר כמשהו נשגב שאינו קשור לבני תמותה רגילים.

דוגמה שניה,

"י. כלל הדבר, כי אלו האנשים הנ"ל בזו אותו, זכרונו לברכה, בכל מיני בזיונות וכו', והוא סבל הכל ולא רצה לגלות להם בשום אפן מי הוא, ורמה אותם בכונה ובלבל דעתם מאד מאד, עד שהיו מבזים אותו בכל פעם על שבכל פעם הוא משנה עניניו פעם אחד דבר עמהם עד שנדמה להם בברור שהוא מלגורנא (עיר באטליא) וכו' ואחר-כך ראו שלא כן הוא ובזו אותו מאד מאד ופעם אחד דבר עמהם ונדמה להם שהוא בן הקאמרנער דהינו בן המגיד מקאמרנא שהיה אז מחלקת גדול עמו כמפרסם ואחר-כך בתוך הדברים התחיל הוא זכרונו לברכה, לקלל את הקאמרנער וגערו בו: הלא הוא אביך?! וראו שעדין לא עמדו עליו ובכל פעם היה לו שם אחר, ובכל שם שקראו אותו נענה להם ובא אליהם פתאם יצא מפיהם וקראו ישעיה כדי לנסותו אם הוא בן הקאמרנער ששמו ישעיה, ובא הוא זכרונו לברכה, תכף ומיד אליהם ונדמה להם בודאי שהוא בן הקאמרנער ואמרו לו: אתה הוא בודאי בן הנ"ל והשיב להם, והוכיח להם שאינו בנו, בתוך כך התחילו לדבר מהמתנה ששלח הקאמרנער לבנו, והתחיל הוא זכרונו לברכה, תכף לבקשם ולהפציר אותם שיהיו מראין לו את המתנה שלו וראו שוב שהוא בנו, ואחר-כך דברו עמו עוד וקללו אותו ונבהלו מאד מאד ובאו בכעס גדול ובזו אותו מאד מאד וכששאלו אותו: למה אתה אומר עכשו ששמך כך ואחר-כך שם אחר וכן בשם מקומך? השיב להם גם-כן שכל שם ושם הוא כפי המדה והספירה שנאחז בו וכו' ואני ברוך השם כלול מכלם וכל מה שעבר בענין זה יקצרו המון יריעות לספר והוא זכרונו לברכה, היה מעורר אותם לפעמים מהשנה והתחיל לדבר עמהם עד שבאו בכעס גדול והתחילו עוד לקלל ולבזות אותו מאד ובערב-שבת-קדש באו הם מבית הטבילה, והוא זכרונו לברכה, היה שוכב על הדרגש יחף בלי חגורה ובלי כובע עליון ושאל אותם: מפני מה בכל השבוע הגוף שלי קל ואין לי כבדות ועכשו יש לי כבדות גדול מאד, עד שכמעט איני יכול לעמד ממקום זה? והשיבו לו: מחמת שבכל ערב-שבת-קדש הנשמה זו עולה למעלה ונשמה היתרה באה למטה ואצלך הלכה הנשמה שלך ונשמה יתרה אינך זוכה לקבל על-כן נשאר גופך כאבן והשיב להם: אוי לכם, ואפלו בדבר קל כזה אינכם יודעים מה להשיב".

רואים שרבינו מבצע מעשים תמוהים (פרובוקציות בשפה היומיומית של היום) רבים. לבסוף הוא גם משתמש ברעיונות קבליים ב'גרוש' כדי להפוך את עצמו לאדם הדובר אמת. וכך לענ"ד הוא גם מזלזל בקבלה, רק בצורה מחוכמת. הוא שואל אותם שאלת סרק כשכולו מדושן עונג במקוה (סאונה?). ואולי גם רבינו השתמש בסיפור של כבדות גופו כדי להמנע מלתת להם מקום על הדרגש, אולי כדי להמנע ממריבות מיותרות. הם עונים לו ומעליבים אותו שאין לו נשמה כעת והוא אומר להם שהם לא יודעים להשיב לו בדבר קל. לפי דעתי הענייה, רבינו צודק.

דוגמה שלישית,

"יב. ..היה עושה בסטנבול כל מיני קטנות, והיה הולך יחף ובלי חגורה ובלי כובע עליון, והיה מלבש רק בה"אנטער-שלאק" שהיה לו מאיזה מלבוש, והיה הולך בשוק כדרך בני הנעורים הרצים בשוק ומצחקים, והיה עושה מלחמות בדרך צחוק כדרך בני הנעורים והיו מכנים אחד בשם הצרפת, ואחד בשם אחר, ועשו מלחמה והיה כעין תכסיסי מלחמה ממש והיה עושה עניני קטנות הרבה מאד שם בסטאנבול אחר-כך נפל הדבר רחמנא לצלן בחאן זה, הינו חצר והיה מכרח לברח משם.. היה בדעתו להתעכב שם עוד שנה אחת ופתאם נתעורר ואמר לאנשי סטנבול: תדעו שנתגלה לי שאני מכרח מיד לנסע לירושלים..".

רבינו הקדוש עושה שטויות ומעצבן את האנשים עד שהם מתנכלים לו והוא נאלץ לברוח. האם זה כי הוא אהב את החיים? האם כי אהב לעצבן את סביבתו? האם רצה לעשות צחוק ממוסד האדמו"רות? האם הוא ניסה לחנך את חסידיו ואת הסובב לחשיבה עצמאית? האם הבין שזו השיטה להיתפס כמיסטיקן וקדוש?

רבינו גם אוהב להפתיע ולעשות דברים בפתאומיות. רואים זאת גם לגבי העליה לא"י וגם לגבי שכירת החמורים למסעות בארץ. המשרת שלו עושה X לאחר שרבינו ציוו עליו. לפתע רבינו אומר לו לעשות Z וככל התימהון הוא נתפס כקדוש עליון.

דוגמה רביעית,

"יד. ונסע רבנו זכרונו לברכה, גם-כן על ספינה זו לארץ הקדש ודבר רבנו זכרונו לברכה עם החכם מירושלים הנ"ל שיקח אותו לירושלים, כי אמר שאינו רוצה להיות לא בצפת ולא בטבריה וכן המתיקו סוד ביניהם ובלכתם על הים היה רוח סערה גדולה מאד מאד (שקורין אפירטינע גדולה מאד), והיתה הספינה בסכנה גדולה "יעלו שמים ירדו תהומות" וכו' (תהלים ק"ז) ולא היה עוד בלב איש מהם להנצל מן המיתה והיו צועקים כלם אל ה' והיתה לילה אחת כמו יום-הכפורים ממש, שהכל בוכים ומתודים ומבקשים כפרה על נפשם ואמרו סליחות ושאר דברי תפלות ותחנונים ורבנו זכרונו לברכה, היה יושב דומם והתחילו כמה אנשים לומר לו מפני מה הוא שותק בעת צרה כזאת? ולא השיב אך אשת הרב דקהלת קדש חאטין שהיתה מלמדת ובכתה וצעקה כל הלילה, והתחילה היא גם-כן לומר לו כאלה מפני מה הוא דומם וכמדמה שקלל אותה ואמר לה: הלואי הייתם שותקים גם אתם היה טוב לפניכם ובזאת תבחנו אם אתם תשתקוישתק הים מעליכם גם-כן וכן היה ופסקו מלצעק ושתקו ואזי מיד כשהאיר היום "יקם סערה לדממה ויחשו גליהם וישמחו" וכו' (תהלים ק"ז)".

ניתן לראות שרבינו מבצע עוד "מופת". שהרי לו האוניה תטבע אין מי שיספר המופת שלו לא עבד. ואם ניצל, אזי יש אנשים שיספרו שזה עבד ובשפע. אם ניתן לבחור מופת חילוני של אי עשיה, ליהנות מן הכאוס בשלווה למשל, זה ייתפס כדבר פלא גדול יותר על פני מופת דתי שזה להתפלל להשי"ת וכד'. רבינו מוכר את חוסר האמונה שלו במופתי רבנים על ידי מופת-אנטי-מופת. רבינו אומר שלא יעשה כלום ושגם האחרים יפעלו כך ויהיה בסדר. וכך היה. כמובן שאנו גם לא באמת יודעים עד כמה הסערה הייתה מסוכנת. ניתן ללמוד מרבינו הכיצד צריך להיאבק באנשי המופתים. צריך להשתמש בשפה המופתית ולעשות פעולות הפוכות ולא מופתיות. מצד שני, רבינו לבסוף נהפך לאיש מופת, האם הוא נכשל?

דוגמה חמישית,

"יט… והיו על מערה של ינוקא אחד ובאותה המערה היו הכל יראים לכנס כי אמרו שנחש כרוך שם באותה המערה גם אילן גדול היה על המערה זו ורבנו זכרונו לברכה, היה הראשון שנכנס לשם ולא היה שם נחש כלל ומאז והלאה התחילו כלם לילך באותה המערה ואחר-כך הלכו על שאר מערות עד שחזרו לטבריה..".

רואים שרבינו הבין שיש סתם סיפורי שטות ומינף את התנהגות ההמון לטובתו. רבינו נכנס למערה וביטל את האמונות הלא מבוססות ופתח במסע צליינות לאחר שפתח לציבור תחנת עלייה לרגל.

דוגמה שישית,

"לא. ופעם אחת בא אליו אחד מהגדולים, שהיה חשוב מאד בארץ-ישראל ובחוץ-לארץ, וקלסוהו שהוא בקי בכל הש"ס כמעט בעל פה, ושהוא גם-כן ממרי קבלה ובא אל רבנו זכרונו לברכה, והזהיר להוציא כל איש מעליהם, ולא עמד איש אתם בהתועדם יחד אך האיש הנזכר לעיל שהיה עם רבנו, זכרונו לברכה, נשאר שם והפציר אותו הגדול הנ"ל ואמר לרבנו זכרונו לברכה, בלשון זה: ידענו שכבוד-תורתו לא בא לארץ-ישראל כשאר ההמון במחין דקטנות, דהינו כדי לילך ארבע אמות בארץ-ישראל ויהיה בן עולם הבא או שאר מחשבות כאלו כדרך אנשים פשוטים רק בודאי כבוד-תורתו בא לכאן במחין דגדלות ולפעל השגה גדולה בעבודת הבורא יתברך על-כן רצוננו לידע באיזה נקדה מנקדת ארץ-ישראל נכנס כבוד-תורתו, ומה הוא רוצה לפעל כאן בעבודת הבורא ואני מוכן לשרתו בגופי ובנפש רוח נשמה שלי וכו':

והשיב לו רבנו: ידיד נפשי, אל תצערו אותי בדבר זה כי לא דבר קל הוא לגלות לכם, חס ושלום, מה העבודה הזאת ובשביל מה באתי לפה ואולי אני משבע ועומד על זה וכו' והתחיל שוב הרב הגדול הנ"ל להפציר אותו מאד ואמר: שאלתנו ובקשתנו על-כל-פנים ילמדנו רבנו איזה חדוש מחדושיו הנחמדים והנעימים אשר חננו ה' יחננו גם-כן ויטעימנו מהם ואין כונתנו חס ושלום לאיזה פניה רק כונתנו לשמע חדושי תורה מפיו הקדוש, אולי יתעורר לבבנו מחדש לעבודתו יתברך, וגם אולי נזכה ממילא להבין ולהשכיל איזה רמיזא מהנקדה הנ"ל:

מיד התחיל רבנו, זכרונו לברכה, להתלהב מאד ברשפי רשפי שלהבת י"ה ופניו נבערו ונתלהבו כלפידים ממש ומחמת ההתלהבות תסמר שערות ראשו, והשליך הכובע עליון מעל ראשו, והתחיל לדבר בלשון זה: הידעתם סוד כונות התפלין? השיב לו הנ"ל קצת כונות אמר לו: לאו, לא זו הדרך של כונת תפלין, וכיון שאינכם יודעים סוד כונות תפלין אינכם יודעים סוד ארבע רוחות של ארץ-ישראל ועכשו אתחיל לגלות לכם איזה רמז מזה ויהי כאשר התחיל לדבר התחיל לצאת דם מגרונו, ואמר להחכם הנ"ל: עתה ראו בעיניכם כי אין מסכימים מן השמים לגלות לכם דבר ותכף כשראה החכם הנ"ל זאת בעיניו, נענע לו ראשו, ובקש אותו מאד שימחול לו מה שהטריח אותו כל-כך, ונבהל מאד בזה ולא רצה לזוז משם עד שמחל לו רבנו זכרונו לברכה".

כלומר, רבינו נשאל שאלה. במקום לענות הוא שואל שאלה מוזרה וללא תשובה את השואל. לאחר פעלול זה, רבינו מוכיח שהאיש לא ראוי לשמוע תשובה. אולם רבינו נחמד מאוד, הוא "מוכן" להגיד את ה"חידוש". לפתע רבינו שהיה ידוע כחולה שחפת יורק דם ומוכיח שמן השמים לא רוצים שהוא יגיד את ה"סוד" שיש לו לומר בנושא. מופת! רבינו היה חולה שחפת ולעומת אדם רגיל שהיה נכנס לדיכאון ושוקע במרה שחורה, רבינו יוצא לטייל בעולם ומשתמש בשחפת להימנע מחיכוכים מיותרים עם בני האדם.

לסיכום, מן הדוג' שהבאתי ניתן להתרשם שרבינו מומחה גדול לתורה הנפש ובעל יכולת טפלול רבה ואיש די אנטי-חסידי לפי התפיסה של הציבור לגבי החסידות. גדולתו היא שעל אף שלכאורה הוא לא החומר הגלם הקלאסי שיצליח באווירה חסידית של אמונות במיסטיקה ובנשגב, רבי נחמן הצליח לשרוד. וניתן להגיד עליו שהיה מקיאווליסט מוצלח ביותר. וכפי שמקיאוולי אמר: "חייב אדם נבון להיכנס תמיד לדרכים שאותן סללו אנשים גדולים ולחקות את אלו שהצטיינו הצטיינות יתרה..". ('הנסיך' מקיאוולי, 2008, עמ' 26, הוצאת דביר והוצאת שלם) רבינו ידע, כנצר הבעש"ט והודל בתו שהתנהגה כאדמו"רית מוזרה, כיצד להצליח.

כיום לאחר מותו, חסידותו היא אחת החסידויות הצומחות והמשגשגות בקצב המהיר ביותר לעומת שאר החסידיות. לפי הדוגמאות שהבאתי ניתן להתרשם שלרבינו הייתה הבנה גדולה בנפש האדם ומכאן סוד הצלחתו. הוא הצליח להיות אדמור מת ולנתב את המון חסידו לאחר מותו. עליו נאמר: "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן". לא אכחד שככל שאני משתקע בתורת רבינו אני נהנה יותר ויותר.

שבחי הר"ן – סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל