יום הולדת שמח לך, אהובה.
יודעת בת כמה את היום?
לרגע אחד חישבתי שאת בת שלושים. אולם שניה אחרי הרהרתי שאפשר לומר שאת רק בת עשרים ושמונה, צעירה, יפה ומלאת חיים. וייתכן בכלל שזה כבר לא יום ההולדת שלך יותר.
את יצאת ועזבת, ניתקת קשר, כבר לא עונה ולא חוזרת. כעת הפכת אולי לבת שנה וחצי. ויש לך יום הולדת חדש בעצם.
לא נורא, אחגוג לי לעד בדד. ואולם את תמיד שותקת, לא מחייכת ולעולם כבר לא חוגגת.
מִתְחַשֵּׁק לִי
לִהְיוֹת
סַרְטָן אַלִּים מְסֻכָּן
אֶגְדַּל אֶצְלֵךְ בְּגוּפֵךְ
גְּרוּרוֹת אָפִיץ לְלִבֵּךְ
בְּמוֹחֵךְ וּבְכָל יָפְיֵךְ
אֶהְיֶה בְּתוֹכֵךְ חָזָק
לֹא יוֹעִילוּ הַהַקְרָנוֹת
וְגַם לֹא הַכִּימוֹתְרַפְּיוֹת
הַמָּוֶת אוֹתָנוּ לֹא יְפַצֵּל
נִגְמֹר כְּאֶחָד לִפְנֵי הָאֵל
בְּיַחַד נֹאמַר שְׁמַע יִשְׂרָאֵל
מֻתָּר לְהוֹרִיד דִּמְעָה
גַּם אִם חָלְפָה לָהּ שָׁנָה
מֻתָּר לְהוֹרִיד דִּמְעָה
עַל נְשָׁמָה אֲהוּבָה שֶׁהָלְכָה קוֹדֶם זְמַנָּהּ
מֻתָּר לְהוֹרִיד דִּמְעָה
כְּשֶׁעוֹלֶה זִכָּרוֹן אוֹ תְּמוּנָה בְּמַחֲשָׁבָה
מֻתָּר לְהוֹרִיד דִּמְעָה
גַּם בְּעֵת עֶצֶב וְגַם בְּעֵת שִׂמְחָה
מֻתָּר לְהוֹרִיד דִּמְעָה
גַּם כְּשֶׁנִּמְצָאִים בְּחֻפָּה אוֹ בִּלְוָיָה
וּמֻתָּר לְהוֹרִיד סְתָם דִּמְעָה
עַד הַפְּגִישָׁה שָׁמָּה לְמַעְלָה.
קרדיט על הניקוד עברי בן קהלת.
המעשיה מתחילה בסוף תקיעת שופר דמיושב. המצלמה מראה את הציבור בבית הכנסת ממלמל משהו מוזר במהירות. דבר זה מעיד על היחס של הבימאי למתפללים החשוכים הללו.
החזן יואל דוד סטרשונסקי מתחיל הנני העני ממעש בצורה מרגשת ומרוממת מאד. מוניושקו וחבר שלו הגויים ששמעו על החזן והגיעו במיוחד לבית הכנסת לשמוע אותו נדהמים. כאן כבר המצלמה יותר אוהדת ומראה את מבטי הקנאה והערגה לחזן בעזרת הנשים. כמו כן רואים את הציבור מתעלה לעולמות גבוהים בעקבות הביצועים המרהיבים של החזן בקולו המדהים. רואים במצלמה את השילוב בין האסתטיקה למוזיקה.
מוניושקו הוא קומפוזיטור מפורסם בכל פולין. האיש המפורסם מתפעל מיואל דוד ומציע את עצמו בתור מורה למוזיקה לחזן המוכשר. "השווער" רואה זאת ומרחיק את הקומפוזיטור מיואל דוד, תוך כדי שהוא אומר הם אנשים זרים לנו.
יואל דוד היה סקרן והחליט שהוא רוצה ללמוד מוזיקה. בלילה הוא היה נעלם. שלחו את שמש הקהל לעקוב אחריו והשמש השלימזל לא מוצא אותו. יום אחד הוא רואה אור בבית של מוניושקו בשעת לילה מאוחרת תוך כדי שהוא שומע מוזיקה שמיימית אלוהית מן הבית.
השמש חש שהוא נמשך למוזיקה כמו שהיהודים נמשכים למוות. הוא מתקרב בצעדים איטיים לחלון וכשהוא פותח את עיניו הוא רואה את יואל דוד. וכעת אכן נודע הדבר, עכשיו יודעים לאן הוא נעלם. יואל דוד הולך לשמוע מוזיקה אצל השקצים הטמאים. השמש נכנס ומתפרץ לחדר במלון ומודיע ליואל דוד, אתה חייב לעזוב אותם שלא ידיחו אותך לתרבות רעה. יואל דוד מודיע למוניושקו אני לא יכול יותר להגיע, ומפסיק להגיע.
יואל דוד שוקע בדיכאון עמוק. הוא שותק כל היום ואינו מוציא הגה כמעט בפיו, אולי הוא עסוק בלחשוב על החלום שגווע או שהוא חסר מוטיבציה וחיות בעולמו עקב כך שאינו עושה מה שנמשך לעשות. יום אחד יואל דוד הלך לטייל עם אשתו חנה. בטיול הוא שומע מוזיקה מבית מוניושקו. הוא מסתכל לכיוון הבית בערגה. אשתו אומרת לו תכנס ואני אחכה בחוץ, לא אגלה לאבא.
חוץ מאשתו אף אחד לא תומך ברצונו ללמוד מוזיקה. חמיו אפילו קורע לו את התווים, שמצא אצלו בבית, בזעם. אחר זאת, יואל דוד מודיע שהוא הולך לוורשא לשיר. לפיכך מביאים את הרב שישכנע אותו להישאר.
הרב רואה שיואל דוד קיבל את ההחלטה ובדיעבד תומך בו. יואל דוד מצהיר שעל ידי שירתו יהיה קידוש השם עצום והגויים יכבדו את היהודים בזכות כך. יואל דוד הולך באמצע הלילה כגנב, היות שמפחד שהקהילה לא תיתן לא לעזוב. הוא נפרד מחנה אשתו ופרץ ילדו והולך לבית הכנסת שם נפרד מן העמוד (דוכן התפילה של החזן).
בוורשא הגדולה ההצלחה מאירה לו פנים. כולם מתלהבים מהזמר המדהים והאנשים מתמוגגים מנחת. לקח לו אמנם זמן להתרגל לנימוסים הנהוגים. קשה היה לו לנטוש את נימוסי השטעטל. הוא עדיין התנהג בנימוסיו היהודיים, משתחווה בצורה מוזרה, לא מסתכל על נשים בעיניים בצורה מערבית על אף שבולש בקצה עיניו. ברם חיש מהר הוא מסגל לעצמו הופעה אירופאית, הוא קוצץ את זקנו, אולם את הכיפה הוא משאיר בגאון על ראשו. כמו כן, הוא שומר אמונים לאשתו. הוא עושה מאמצים להזמין את חנה אשתו ופרץ ילדו לוורשא, אולם המשפחה מתנגדת וזה לא קורה.
לאחר זמן כשהוא מנותק מן הקהילה היהודית וממשפחתו הוא מבקש מהחייט שיהודי אדוק היה שיארגן לו בית כנסת להתפלל. "אני מתגעגע לתפילה לפני העמוד". תפילה עילאית התפלל שם החזן להשתוממות המתפללים שלא הבינו מדוע זמר אופרה אגדי מגיע להתפלל אצלם. אחרי התפילה הזו הוא חש התרוממות רוחנית והוא מודיע למוניושקו שהוא עוזב את האופרה, אני לא יכול יותר, אני חייב לחזור לווילנא. הם מצליחים לשכנע אותו להישאר.
בהופעה האופראית הבאה באמצע שהוא על הבמה מודיעים לו על ידי שליח מווילנא שבנו היחיד פרץ מת. השליח מוסיף: "שאלוהים העניש אותו כי הוא נהיה זמר אופרה". לאחר הבשורה הרעה, במקום לשיר את האופרה הוא שר שיר ערש ביידיש שנהג לשיר לילדו והתעלף. מיד הזמינו רופא לבדוק אותו והארופא הכריז שהוא לעולם לא יוכל לשיר יותר ואם הוא ישיר הוא ימות.
יואל דוד המסכן והשבור חוזר לביתו בווילנא מוורשא ברגל כמו בעל תשובה סגפן. לאחר חודשים של נדודים הוא מגיע לווילנא בדיוק בשעת אמירת "קול נדרי" (תחילת יום הכיפורים). הוא שומע את החזן מסלסל בקולו, והחזן לא משהו. לאחר עמידה בפתח בית הכנסת שם השתהה לשעה ארוכה אזר אומר והתחיל לסלסל בקולו וניגש לבימת בית הכנסת.
הקהל מתרגש כולו, החזן חזר הם אומרים בלחש מרוגש זה לזה. חיש מתנדבים מיד טלית עליו שמים. קולו הנפלא ממלא את בית הכנסת בעוז, תוך כדי ששם את ידיו על ליבו לאות שסוף כל סוף מצא את מקומו.
כך יואל דוד כשהוא חולה ומותש מן המסע שר את כל נידרי – הקטע המבשר את תחילת היום הקדוש ביותר לעם היהודי, היום של הכפרה. בסוף הקול נדרי הוא מתמוטט ומת. לאחר יום הכיפורים, בהספד הרב אומר: "הוא ייזכר לעולמי עד, לא נשכח אותו. אנחנו לא נשכח את החזן מווילנא!".
סיפור זה מבוסס על סיפור אמיתי על חזן העיר ווילנא בשם יואל דוד שטראשון. הסרט מתאר את היהודים המנותקים מן המודרנה, איך חלקם נסחף אחריו כשמגלה אותו. הנסחפים לא מוצאים שם את מקומם. רק כשחוזרים לשטעטל הם מוצאים את מקומם, עצמם ומרגישים "היימיש" (בבית). אך הם לא מוצאים את מקומם לאורך זמן, אלא הם מתים…
התופעה הזו קיימת גם כיום, אחוזים מסוימים מן החברה הדתית-חרדית עוזבים את החברה שלהם, משפחה, את הדת, ואת סביבת המגורים ומנסים להגר ולהשתלב בעולם הכללי. אולם מכיוון שזהותם היא חייהם הישנים רובם לא מוצאים את מקומם והם לא פה ולא שם, בין קודש לחול, בין אור לחושך ובין שמיים לארץ (חלק ממש תולה עצמו כך). ועל זה נהוג להגיד: "השם ירחם, אין להם, לא עולם הבא ולא עולם הזה".
זהו תמה פה סקירת הסרט שמספר הסיפור של החזן מווילנא. אך קיימת גרסה דומה שבה יש תרגום לעברית וזו הצגה שנעשתה על ידי תיאטרון היידישפיל. שם הם הסריטו הצגה בצורה מאוד נחמד מזויות שונות ומומלץ לתת צ'אנס למי שרוצה הסיפור בצבעוני ועברית.
"החזן מוילנה" של תיאטרון היידישפיל, בשפת היידיש, מספר את סיפורו של חזן יהודי, יואל דוד סטרשונסקי, שקולו המיוחד מלהיב את דמיונם של מנהלי האופרה בוורשה. הם מציעים לו קריירה אופראית. הוא נענה. נפרד מאשתו ומבנו היחיד. מצליח. הופך ל'כוכב'. משנה את חזותו ה'יהודית'. אבל גם משלם את המחיר. הסיום טרגי. בנו היחיד מת מצער ומגעגועים. הוא משתגע. חוזר לעירו, אל בית הכנסת, ביום הכיפורים. מוכה, מיואש. ללא עתיד וללא תקווה.
לְכָל פֶּרַח זְמַן שֶׁבּוֹ נוֹבֵל
גַּם לְפֶרַח בְּיוֹפִי צוֹהֵל.
אָנוּ קוֹטְפִים עֲדַיִין פְּרָחִים
וְאֵינֶנּוּ מְלֵאֵי שִׁתּוּק כְּשֶׁהֵם קְמֵלִים.
אָנוּ הָלְאָה מַמְשִׁיכִים
מַעֲרִיכִים הַפְּרָחִים שֶׁלָנֶצַח אֵינָם עוֹמְדִים.
מַאֲמִינִים שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ פְּרָחִים חֲדָשִׁים
יָפִים וּמְלֵאֵי חַיִּים
פעם אחת עקרבה יפה רצתה לעבור את הכביש. אופס סליחה, אבקש לנסח מחדש, עקרבה בשם יפה רצתה לעבור את הנער. תיקון טעות, לעבור את הנהר.
למה יפה?! ובכן יפה זה מה שאנשים אומרים שיפה. נא לא להטריד את המין. בולבלתי, קבלו את הנוסח האחר, נא להטריד אותי. רגע, מה אתם מתלהבים… שכחתי 'לא', כלומר, נא לא להטריד אותי. במאמר המוסגר, אנשים מוטרדים מינית זה מי שאומרים עליהם שהם מוטרדים מינית.
העקרבה י. רצתה לעבור את הנהר. לא ידעה כיצד לעבור. למה היא רצתה לעבור בטח תשאלו? אם היא, היא, לא ידעה למה, הכיצד אדע?! דעו, מה שאתם צריכים לדעת, זאת שהיא חשבה שהיא צריכה לעבור… למה?! היא לא חשבה למה. אם יש לכם הוכחה שהיא חשבה למה, אז תשאלו למה, למה?! ככה!
העקרבה היפה רצתה לעבור מבלי קשר לשאלות שהסיחו את דעתנו. היא לא למדה או הלכה ללמוד איך לעבור את הנהר בשחייה, הרי בשביל מה להתאמץ?! היא פגשה צפרדע מכוער, מכוער בדיוק כמו שהעקרבה יפה, סוף כל סוף הכל עניין של הגדרה.
עיקצצה בקולה הצרוד, המרושע והחרישי, "צפרדי! רוצה להעביר אותי את הנהר?" צפרדי ענה: "אוקיי". הוסיף והודיע שיש דבר אחד המפריע, "מפחד אני שמא תעקצי אותי ואמות".
העקרבה צחקה בקול וחשפה שינים חדות ואמרה: "ממה אתה חושש, אם אותך אעקוץ ואטביע לעולם אל עבר הנהר לא אגיע שהרי כך אטבע ונשמתי תעלה אל עלה הרקיע השמימה".
אל הנהר הם לא הגיעו כך אמרו. השמועה אמרה שצפרדי חש בגבו עקיצה. הוא הבין את סופו. שאל את העקרבה: "יפה, הרי גם את תמותי?". ענתה יפה: "העקרבה תמיד נשארת עקרבה.". שמועה אחרת אמרה שהצפרדע לשחות לא ידע ומרוב אהבה לעקרבה, טרגדיה.
אך היה זקן ציניקן אופטימי שאמר: "שטויות! מסתבר שהם לא טבעו בנהר, ושאר הגרסאות לא אמינות כלל, היות שמניין הסיפור אם הם מתו? לא הוכח שהעקרבה חייבת לעקוץ ולא מסתבר שהצפרדע חולה האהבה לשחות לא ידע. תמיד יש סיפורים משביתי שמחה".
שמעו השומעים והשתכנעו ואת הציניקן בלב דקרו. שמו את מוחו במוזאון כדי לספר לעולם כולו על הגאון. עכשיו אתם בדיכאון זה כל הרעיון ברם הכתוב בפסקה האחרונה לא הוכח כנכון.
לא מזמן התחלתי לצפות במשך כמה חודשים בסדרה בשם ילדי האנרכיה – סדרה אמריקאית. החלטתי להתבונן בה כדי להבין את אנשי טראמפ – Trumpland. הסדרה עוסקת במועדון אופנועים משפחתי שמתפקד כקהילה לכל דבר עם טקסים ואירועים משלהם. מתוך שיקולים של פרנסה הקהילה עוברת על החוק ולאט לאט הופכת למאפייה אלימה.
הסדרה מדברת על האדם הלבן הפשוט שחי במקום שכוח אל באיזשהו חור בארה"ב. הקידמה הטכנולוגית לא מגיעה אליו, אין לו השכלה והוא חי במנותק מיושבי הערים הגדולות. הוא משמר את התרבות שלו וחי את חייו הפשוטים וחסרי היומרות.
ממש התחברתי לסדרה, התעניינתי באופן נדיר מה קורה עם הדמויות. ואפילו התחברתי לדמות חדשה שבאה פתאום כשאני ממש מזדהה עם דמויות מסוימות בסדרה ונגעל מאחרות – אם כי אולי הם היו שחקנים מכוערים במיוחד…
הסדרה קשורה לאנרכיה ולכן קרויה ילדי האנרכיה, ברם הם הלכו לאיבוד ועוסקים בהישרדות בחיים ולא מחוברים לרעיון של מייסד המועדון-קהילה. האם זה משל נגד האנרכיזם שבסופו של דבר גם סינדיקט שלו יסתאב וישכח את מטרתו?! אולי.
בכל מקרה טענתי הפשוטה בנושא האנרכיזם, דרך אגב, שאנו חיים בעולם עם סדר אנרכי:
כלומר, אנו חיים בעולם אנרכי ואז אין הבדל גדול בין אנרכיזם לדמוקרטיה שהרי הכל אנרכיזם. ברם מבחינה המשגית יש מודלים שונים של אנרכיה… אנרכיה דיקטטורית, אנרכיה מלוכנית, אנרכיה אוליגרכית, אנרכיה דמוקרטית וכדומה.
לא מזמן ראיתי ראיתי את פרק הסיום של עונה שש ולכן החלטתי לכתוב רשומה זו. בפרק הזה הגיבור, ברנש בשם ג'קס טלר מגיע לדיל עם התובעת של המחוז שהוא יסגיר עצמו על פשע מסוים – שהוא קשור אליו בעקיפין על ידי מכירת הנשק בלתי חוקי ששימש לפשע – וילך לכלא בתנאי שאשתו לא תלך לכלא על פשע אחר שנוצר בגלל שהיא העבירה צלב למישהו בכלא והוא הרג עם זה גורם בכלא. אימו שומעת שהוא הולך לכלא, היא חושבת שכלתה אהובת ליבו של ג'קס הלשינה במשטרה ובעצם הולכת להעיד נגד בעלה כדי שהיא תוכל לשמור על הילדים אצלה ולא תאלץ להיפרד מהם בגלל הכלא. החמות הולכת ורוצחת את כלתה. בסוף היום הבעל מגיע ורואה את אשתו מתה.
הצטערתי מאוד בצערו. זה הזכיר לי רגעים שהזדהיתי עם צער בחיי, למשל ברצח משפחת פוגל באיתמר. שהילד ששרד מנסה להעיר את אימו והוא לא מבין שהיא מתה. היה גם דוגמה של ילד סורי קורא לאימו "אום, אום" וגם זה תפס אותי חזק. גם כעת שאני נזכר בזה דמעות יורדות לי כמעט מעיני. ואני לא יודע למה. יש משהו בחוסר אונים של ילד או של בעל שעושה הכל למען אהובתו – אבל היא מתה.
ומה שמעניין הוא שהיא בדמותה בסדרה כבר נמאסה עלי, היא הפסיקה לעבוד בצורה רציונלית סבירה – בעצם יש לה שיגעון להציל את ילדיה מלגדול בחיי פשע ואז אולי הם יהפכו מושחתים או שימותו. ברם היא בעצם מסכנת את חייהם ואת חיי בן זוגה ולפעמים ללא סיבה ספציפית מובנת והיא עושה שגיאות ובעיות כבר כמה עונות, וזמן מה חשבתי לעצמי שאם היא תמות אני אשמח. ברם הסיום של העונה היה עצוב לי מאוד. למרבה האבסורד, מותה היסב לי נחת, צערו של בן זוגה היסב ליה צער. כנראה הוא משחק טובבב… הרהרתי בתוכי שאולי לאחר שאני מבין מה זו פרידה, אזי אני רואה במוות של אמא אהובה או של האשה סוג של פרידה כואבת וזה מה שחיבר אותי לסצנה. בכל מקרה, למי שרוצה לשאול, אחסוך לו השאלה, הסדרה מומלצת מאוד.
אלוהים איתנו - מחשבותיו של שמרן עצמאי 