תגית: יציאה בשאלה

יקה, ליטאי, שלושה שלבים ליציאה מן המגזר החרדי – ראיון עם חבר מתל אביב


י. מהמרכז הוא חבר טוב שלי, אני לא זוכר בדיוק איך הכרנו, אולי מחנות ספרים, אולי מאירוע שהשתתפנו בו. י. הוא גם פרטנר טוב שלי ללימודי יהדות, תורה, מדרשים ועוד. אני חש שי. הוא חבר טוב וסוג של בן זוג לימודי להגיגים ומחשבה.

פניתי אליו לא מזמן ושאלתיו האם אני אוכל לראיינו לאתר והוא הסכים לאלתר. וכאן אני מציע לכל מי שחושב שיש לו משהו מעניין להגיד לכם, שיפנה אלי ואשמח לראיינו.

להלן הראיון:

מה הרקע שלך?

נולדתי וגדלתי בבית חרדי אשכנזי קלסי, מה שמכונה "ליטאי" בגלל ההשתייכות לעולם הישיבות הליטאיות בארץ. הרקע האשכנזי האמתי הוא יקה, סבא שלי גדל בגרמניה וברח בראשית מלחמת העולם השניה לשוויץ, ולאחר המלחמה עלה לארץ.

אשמח לביאור למי שלא יודע, מה נה ההבדלים בין ליטאי ליקה, איך נראה בית ליטאי יקה?

למעשה אין הבדלים גדולים, המנהגים היקים מתבטאים בעיקר במנהגי הלכה מסוימים, דוגמאות: להתעטף בטלית מהבר מצוה ולא רק מהחתונה, נטילת ידיים לפני קידוש, מנגינות מסוימות בתפילה. אבל בקו הכללי היקים והליטאים כולם אשכנזים, ולמעשה בגלל שאחרי השואה עולם הישיבות האשכנזיות שהגיע לארץ מאירופה היה בעיקר ליטאי – היקים קצת נטמעו בתוכו. לא מעט יקים שהכרתי – חלקם גם מבני משפחתי – עברו בהשפעת הישיבות שבהן למדו כאן בארץ לנהוג גם בהלכות היומיומיות כאחיהם הליטאים.

מה המשמעות של הביטוי יקה לדעתך?

האמת שאין לי מושג, ואין לי תשובה מעניינת. מבחינתי זה כמו לשאול מה האטימולוגיה של "אשכנזי" או "ליטאי"…

טוב… אני שמעתי פעמים רבות שיקה זה יהודי קשה הבנה בראשי תיבות… נראה לי שההסבר המחקרי הוא כי הגרמנים ובדגש על היהודים המתנהגים כמו הגרמנים ולובשים ז'קט קצר במקום מעיל ארוך מסורתי יותר וזה בגרמנית נקרא יקה.

האם אפשר להגיד שעברתם הכחדה תרבותית תחת ההגמוניה החרדית הליטאית?

אכן, ניתן לומר שהיקים החרדים בארץ עברו מעין הכחדה תרבותית. יש יהודי יקה יקר בבני ברק – ר' בנימין שלמה המבורגר, שהקים את "מכון מורשת אשכנז" שהוא מכון מחקר למנהגי קהילות אשכנז, ובמסגרתו הוציא מספר ספרים בנושא, וכן הקים בית כנסת שבו נוהגים באופן מלא כמנהגי היקים במאמץ לשמר את התרבות הזו, והתרשמותי ממנו וממעשיו הייתה שהוא אכן מנסה לשמר את התרבות היקית שלא תיכחד כליל.

בנוסף האם יש הבדל בין האופי של הליטאי מול היקה?

לדעתי יש הבדל, אני חושב על עצמי שיש לי אופי יקה למרות שגדלתי תחת השפעת החרדיות הליטאית, יקה מתבטא בכלל כמו שהכינוי העממי מתייחס גם לחתירה לדיוק ודקדקנות. מאידך גיסא אני סבור שאופי כללי של אדם מתעצב ממכלול של גורמים שהם הבית בו גדל, החינוך אותו הוא מקבל במוסדות הלימוד, החברים שלו ועוד, ולכן איני מרגיש שיש לי יכולת להגדיר בבירור את ההבדל בין אופי ליטאי ליקה. לכל אדם יש אופי קצת שונה.

יש בדיחה בנושא מה ההבדל בין יקה ישראלי ליקה רגיל? יקה רגיל מגיע בדיוק בזמן לא דקה לפני ולא דקה אחרי. יקה ישראלי מגיע בדיוק חצי שעה אחרי הזמן לא דקה לפני ולא דקה אחרי.

האם אתה עדיין נחשב חרדי כיום?

לא

מה קרה?

היו לי תהיות רבות על אורח החיים האמוני. חלקן היו על החרדיות בפרט, אבל כאשר העמקתי בהן מצאתי שאני תוהה גם על היהדות בכלל.

לאיזה מגזר עברת כיום?

מן הסתם מכריי יאמרו שאני משתייך למגזר החילוני. אני אישית לא מגדיר את עצמי כמשתייך למגזר מסוים, אלא אדם שחי חיים אינדיבידואליים.

אני מבין. מניסיוני אדם שמשנה משהו חשוב בחיים שלו, לא עושה זאת בבת אחת, אלא בשלבים. אשמח לשמוע, אם תרצה, מה הסיפור שלך של ההליכה לדרך החדשה שלך?

אכן, זה סיפור שנמשך על פני זמן רב בכמה שלבים.

השלב הראשון היה מחשבתי בלבד, ובכללו קראתי ספרים וחומרים שונים, והרהרתי בתוכן. הלמידה של זה די מהר גילתה לי שכמו דרך החיים החרדית בפני עצמה כך היהדות כולה בנויה ממסורות שניתן לתהות על אמיתותן המוחלטת.

השלב השני שהיה לאחר יותר משנה וחצי היה קצת יותר מעשי מבחינה אמונית, בהדרגה הפחתתי תפילות קבע או דברים אחרים שנחשבים "קלים" ולאחר מכן זה עבר גם לדברים שנחשבים "חמורים" כמו חילול שבת. גם במהלך התקופה הזו המשכתי ללמוד ולקרוא דברים, עד שלבסוף חדלתי מלהאמין שיש ביהדות משהו אמתי ומחייב יותר מאשר כל דת אחרת בעולם, הן בימינו כמו נצרות ואיסלאם והן דתות קדומות אחרות כמו הדתות הנורדיות ועד אמונות פגאניות מתקופת התנ"ך. ככל שחדלתי מלהאמין כך גם ההימנעות שלי מלקיים מצוות הלכה ונהייתה יותר פשוטה ולא לוותה עוד בחששות ובספקות שמא אני עושה משהו פסול.

השלב השלישי היה היציאה בפועל מהעולם החרדי, והיא התרחשה לאחר יותר משלוש שנים מתחילת השלב השני. גם זה תהליך שיש בו שלבים, במעבר למגורים בסביבה חדשה, עבודה, לבוש, ובכלל החלק הכי מאתגר הוא להכיר את הנורמות הרגילות להתנהגות בעולם אחר שלא גדלתי לתוכו.

מהקשבה לדברים הרהוטים שלך נשמע שזה די פשוט… אני משער שזה לא כך. השאלה היא מדוע דווקא אתה לדעתך יצאת לדרך חדשה לעומת אחרים? וכן מעניין מה היו הקשיים שהיו לך בתהליך?

זה מתומצת, אבל זה אכן לא תהליך פשוט כלל וכלל.
תחילה אומר שזה לא בדיוק דווקא אני יצאתי כאילו אני יחיד סגולה בכך, הרי יש עוד לא מעטים שעוזבים את הדרך שבה גדלו ופונים לדרך אחרת. אמנם, אני מבין שהכוונה היא לעומת אותם רבים אחרים שבכל זאת נשארים.

ובכן, לדעתי לאופי היקי שגדלתי אליו במשפחה יש חלק בכך. הרצון להגיע למקסימום הדיוק האפשרי, שהוביל אותי בחיי כחרדי לחתור לקיום מדוקדק של ההלכות ככל האפשר, והגילוי שפעם אחר פעם אחר פעם הדבר אינו מתאפשר, וההבנה שההסברים שספרי הדת נותנים לקשיים האלה אינם אלא תירוצים שנועדו לשמר צורת חיים אמונית נטולת היגיון – כל זה גרם לי ללמוד ולחקור תחילה אם משהו בזרם החרדי לא תקין, שהרי יש זרמים יהודיים נוספים שסבורים שמקיימים את רצון השם כראוי וגם הם נשענים על אותה מסורת של מתן תורה בהר סיני; משם למדתי שלמעשה אותם יהודים שעליהם אנחנו מסתמכים – שהם חכמי היהדות לדורותיהם לפני מאות ואלפי שנים – לא בהכרח נהגו בכל דבר כמו חרדים; משם למדתי שכמו שמנהגים מסוימים השתנו כך כל הבסיס של המסורת היהודית השתנה באופן דינמי במשך השנים, וסימוכין לכך יש גם בתנ"ך עצמו במקומות שרואים כיצד הפרשנים המקובלים מתאמצים להסבירם בדרך שתתיישב עם המסורת וחורגים בכך מאוד מפשוטו של מקרא. סוף דבר יותר התקבל על דעתי שהדת היהודית לא נוצרה באופן יותר מיוחד ואמתי לעומת כל שאר האמונות והדתות הקיימות.

הקשיים בתהליך זה הינם רבים, אנסה לתמצת את עיקרם: הקושי התיאורטי והקושי המעשי. התיאורטי הוא שלא קל לקבל את זה שדורות על גבי דורות אנשים רבים מאוד מאמינים בתורה מסיני ושזה לא אמת מוחלטת, זה גרם לי לא מעט לבדוק את מה שאני קורא שוב ושוב עד שהשתכנעתי שזה דבר שיתכן, ושכמו שאנשים בסוף קיבלו את ספר הזוהר שכתב משה די ליאון לפני כ־700 שנה כאילו הוא נכתב על ידי רבי שמעון בר יוחאי יותר מאלף שנה מוקדם יותר, וכמו שלא מעט יהודים חרדים כיום מאמינים בגלגול נשמות למרות שזה דבר שנשלל על ידי רב סעדיה גאון ועוד חכמים ראשונים – כך גם עצם קיום הדת יכול להתפתח באופן אנושי לגמרי ושאנשים רבים יאמינו לו אחרי זמן רב, אך אין לו ביסוס אלוהי.
בנוסף קיים הקושי המעשי במעבר לחיות בסביבה זרה לזו שבה גדלתי. יש הרבה דקויות בהתנהגות, מעין קודם חברתיים, שמי שלא גדל לתוכם לוקח לו זמן ללמוד ולהפנים אותם. זה כמו להגר לארץ אחרת.

מרתק. מתי לראשונה חשת עצמאות מחשבתית בנושאים הללו בשונה מחבריך?

לפני 12 שנה. למפרע לאחר כמה שנים הבנתי שניצני המחשבות האלו היו בי כבר קודם לכן.

הרבה זמן. מה היו הניצנים? ואגב החינוך החרדי מחנך ללימוד, הבנה וציות איך זה עובד והאם זה לא גורם להתנגשויות?

בקצרה, תהיות על כך שאלוהים כביכול מקשה עלינו לקיים את מצוותיו בגלל ש"טוב אחד בצער ממאה שלא בצער" ו"לפום צערא אגרא" (לפי הצער, כך השכר מאת האל) וכדומה, וההתנגשות של זה עם כך שאלוהים כל יכול ואם כך יכל לתכנן את העולם מלכתחילה בצורה שונה ולא מוזרה כזו.

אכן, החינוך החרדי באופן כללי הוא כזה, אבל לכך התווסף חינוך פרטני שקיבלתי בבית לא לקבל כל דבר כמובן מאליו, אלא ללמוד בעצמי מהגמרא ועד השולחן ערוך ואחריו, כמו שנאמר "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא" (ללמוד עם מסקנה הלכתית ולא רק כהנאה או עיסוק אינטלקטואלי גרידא), וכיון שהתרגלתי ללימוד שלא מציית ספונטנית לכל מה שנאמר לו – בסוף הדרך הזו הובילה אותי גם לחקור מאחורי הבסיס הכי בסיסי של הכול.

מזדהה לחלוטין. מעניין מאוד. אשמח להמשיך בחלק הבא על התפיסות החדשות שלך כיום – מערך האמונות החילופי שלך לעומת התפיסה הישנה שלך.

אכן לפעמים נוטים לחשוב שיציאה בשאלה זה הליך של איבוד האמונה ובעצם לחדול כליל מלהאמין במשהו; אבל האמת לדעתי שכל החיים מבוססים על אמונות בדברים, כל אדם בונה לעצמו אמונות ותפיסות עולם שלפיהן הוא מתנהג בחייו, בין אם זה הזדהות עם מחנה פוליטי מסוים, טבעונות, סביבתנות, או אמונה בשיטה כלכלית כזו או אחרת. אז גם אני אשמח שנרחיב בחלק הבא.

עד כאן חלק א'. חלק ב' בהמשך.

אחד מאיתנו (One of Us 2017) ומורדת (Unorthodox 2020) – סקירת סרטים


נזדמן לי לאחרונה להתבונן בסרט הנקרא 'אחד מאיתנו' 2017. סרט זה מתרחש בארצות הברית. הסרט הוא דוקמנטרי ועוסק בחייהם של שלושה חסידים לשעבר.

הסרט מתאר מצוקה של, אטי, אישה הנראית בתחילה חרדית חסידית אדוקה, הטוענת שבעלה התעלל בה ושיש לה בעיה נפשית בגלל זאת. הקהילה מתגייסת לעזור לבעלה במשפט גירושין נגדה. במשפט בעלה מנצח והשופט נוזף בה על כך שהיא מפרה את הסטטוס קוו, ומסיתה את הילדים נגד אביהם. המסר בנרטיב של האישה המתקדמת הוא שהיא הוכשרה בקהילה שלה רק להיות אימא. וזה לא התאים לה והיא החלה לחוש לא טוב.

בנוסף יש את השחקן לוזר טברסקי, שחקן שאני אוהב מהסרט פליקס ומאירה. הוא מספר שהוא היה סקרן ואהב לראות סרטים וכל חינוכו המערבי כמעט מגיע מסרטים והוא החליט שהוא רוצה גן עדן כמו שרואים בסרטים. הוא התגרש וגם נפל למשבר לאחר שמשפחתו התרחקה ממנו ואחרי שלא הצליח לכבוש את השוק כשחקן מוצלח. הוא החליט לוותר על המאבק בילדים כשטען שחבל להשקיע שמונה שנים במשפט ואז להפסיד – אדם חכם. הוא גם מספר שהוא ניסה להתאבד ולכן נזקק לטיפול רפואי. אולם בסרט לא מראים בדיוק באיזו תקופה זה אירע.

והאחרון הוא ארי הרשקוביץ, גם הוא נהיה שחקן, אגב, אולם לא רואים זאת בסרט עדיין, אולם הוא סבל מהתעללות מינית בידי איש צוות. העניין לא טופל ולבסוף הוא הדרדר לסמים קשים וגם אובדנות. והוא החליט לצאת מהדת. למרות זאת אביו מממן לו טיפול נפשי יקר. והוא לבסוף חוזר לחיות בסביבת המשפחה עם כיפה קטנה, אולם לכאורה פסק להיות חסיד ונשאר דתי.

המסר של הסרט שהחברה החרדית דואגת לשים את הצעירים בתת פיתוח וידע, כדי שיישארו בתוך הקהילה. וכן שהקהילה יכולה להחרים חלק מבניה ובנוסף שייאבקו בכל הכוח לשמור את הילדים בצד הזוגי הדתי של הקהילה ולא להפקיר אותם לצד הזוגי הנוטש.

הסרט מומלץ למי שמתעניין בזרם החרדי. אולם יש להגיד שהסרט עוסק בהיבט מסוים של המגזר החסידי ולא מייצג מגזרים חרדיים אחרים.

על אף שאני מסכים עם המסר של הסרט יש לי כמה הערות. א. מדוע הם העדיפו לנטוש הדת ולא ללכת ולהיות יהודים קלילים יותר, כגון אורתודוקסיה מודרנית – מדוע הם לא מצליחים להשתלב באורתודוקסיה קשוחה פחות? ב. לכולם יש עבר נפשי בעייתי כך שלא ברור האם הם מייצגים את החברה החסידית בתחום של היציאה או פשוט את אוכלוסיית מאותגרי הנפש במגזר שהחליטו לצאת – ועל כן בחירתם כשחקנים בסרט דוקו על המגזר החרדי אינה מייצגת, ולא ברור מדוע הבימאי בחר בהם? ג. רואים את חלקם שואלים שאלות מאתגרות או פרובוקטיביות נגד הסביבה שלהם, עניין המעיד שהם עושים צרות ולאו דווקא יוצאים בשאלה נחמדים. ד. חסר היה את החיבוט הנפשי של הריגת או נטישת האל אצלם. כל יוצא שאני מכיר מתחבט בדבר והעניין מרכזי. וכאן החליטו לשטח את הסוגיה ולא להראות זאת.

מורדת 2020

לא מזמן יצאה סדרה קצרה בשם המורדת. הסדרה מבוססת על סיפור חייה של דבורה פלדמן. המילה אנ-אורתודוקס Unorthodox, היא כינוי לגיבורת הסדרה. הסדרה באה לומר לנו שלא רק שהיא כבר לא חלק מהקהילה, אלא היא בעלת סיפור חיים מהפכני. אך תרגום המילה אנאורתודוקס הוא לא ישרה. ואולי זה מרמז שהגברת שלנו לא ישרה ואדם לקוי מוסרית. וכל אחד יבין לפי דעתו. בכל מקרה שם הסרט מזכיר את הסרט The Unorthodox (2018) הידוע אצלנו בארץ כ-הבלתי רשמיים. העניין אולי מראה שהיוצר חש עצמו כבן לעדת המזרח כלא אורתודוקס או שהוא חש את בני עדות המזרח כך בחברה החרדית – כלומר שאינם מספיק חרדים בעיני ההגמוניה האשכנזית. והנה יש בקישור סקירה וביקורת מעולה על הסרט.

הסדרה מורדת לדעתי עם סיפור בעייתי ובלתי אמין. אולם הבימאות טובה. כאחד המכיר חרדים ויוצאים בשאלה אני חושב שחסר עומק לסיפור. הסיפור לא עוסק בהתמודדות שלה עם הדת והאל שיוצאים נורמלים מתחבטים בכך רבות.

מה שיש זה סיפור פסיכולוגי משפחתי ולא פסיכולוגי דתי, כמו שיש באמת אצל יוצאים. וזה לא היה אמין. העניין נתפס בעיני כחומר כתעמולה מערבי. היא יכולה לבגוד, לעזוב בן זוג בלי להגיד לו, לנטוש את סבתה הזקנה והאהובה בלי לומר מילה של פרידה וסיבה. רק לדמיין את ההיעלמות הזו ולמה זה מגיע להם, זה מעציב את הנפש. העניין היה נתפס פעם כהתעללות, ונזכרתי בעלובי החיים ששם יש חבר העוזב את בת זוגו, פנטין, פתאום באמצע טיול.

אוקיי אז אסתי שפירו גיבורת הסיפור היא אאוטסיידרית שהתחתנה עם נער חסידי ופחות משכיל ממנה כשהיא לפחות קיבלה השכלה מוסיקלית מסוימת. נראה שיש להם זוגיות לא הכי טובה, שהרי היא חוששת לספר לו שהיא רוצה ללמוד מוסיקה וכדומה. ברם יש להם בעיה זוגית. לה כואב ביחסים ולמשך זמן ארוך הם לא מצליחים לממש את הנישואין. כתוצאה מכך המשפחה שואלת למה היא לא בהיריון? ומנסים לייעץ לה כיצד לפתור הבעיה. העניין פוגע בה כשהיא מרגישה פגומה וכן פגיעה בפרטיות. בנוסף באיזשהו שלב מתייחסים אליה כמסכנה ממורמרת.

היא נזכרת שאמא שלה ברחה מהבית ויצאה בשאלה ומחליטה לבצע את אותו הדבר. היא לא אומרת לבן זוג שלה כלום ופשוט בורחת כשהיא בהיריון לאחר שיום אחד היא התגברה על הכאב והצליחה לממש הנישואין.

ובכן אמא שלה חיה בגרמניה, אז היא הולכת לגרמניה, מה שמייצג בזיכרון היהודי ההיסטורי כהכי אנטי הדת היהודית, עקב השואה (מתברר שבסיפור ההיסטורי סבא רבא של אסתי היה גרמני לא יהודי).

וזה לא ברור מדוע היא מרגישה שהיא חייבת לנטוש הכל, הרי הטראומה שלה זה שהיא לא הצליחה לממש הנישואין עקב כאבים ובקהילה הציקו לה שאין לה ילדים וכעת היא הצליחה והיא בהיריון והכל יהיה בסדר לכאורה. אז בסדר היא יכולה לנטוש את הקהילה של סאטמר, אבל למה את אלוהים – יש עוד מודלים דתיים? וכן לא חסרים חרדים עם בעיות פסיכולוגיות או בעיות זוגיות שלא יוצאים בשאלה. חסר כאן עומק מה גרם לה לחצות את הגבול. מה גרם לה להבין שהיא חייבת ללכת. וגם אם היא הייתה חריגה אאוטסיידרית, זה לא מסביר מדוע היא נטשה? ואולי מה שגרם לכך זה המוצא הלא יהודי שלה, מה שלא רואים בסרט, או בכך שאימה כבר עזבה את המגזר, ואת זאת לא הדגישו די ולא הסביר התהליך המחשבתי – שהרי אימה פשוט נטשה אותה. וכן אם אימה גילתה את האור החילוני הפרוגרסיבי, מדוע היא הפקירה אותה לחושך החרדי?

ולכן הסיפור הרגיש לי מאוד חלול. היא לא מורדת, היא פשוט לא רציונלית שהחליטה לברוח מהבית כמו ילדה קטנה לאחר שכמה חברות ובני משפחה ריחמו עליה – נחשו מה… זה דבר הקורה תדיר אצל עוד אנשים רבים בעולם. ועל אף הבריחה שלה, בעלה מסכים להיות איתה במצב הזה והיא מתעקשת להתבולל בתרבות הגויית ולא לחזור אליו.

וכעת נשאלת השאלה מדוע המוני גויים וחילונים אהבו הסדרה, האם בגלל שזה מציצנות דתית מסויימת, האם בגלל שזה מצדיק את דרכם?

אסתי נוטשת מטען דתי של הרבה שנים בגלל רכילות שאין לה ילדים וקושי במימוש הנישואין. היא פוגעת בסבתה הנחמדה אליה, ובגורמים רבים במשפחה שהיו טובים אליה. וכן פוגעת בבעלה שלא מבין בכלל מהיכן זה נפל עליו. וכל זה קורה בצורה נבזית של ניתוק קשר ביום אחד בהיר וללא מתן הסבר מראש. וזה כביכול סיפור של אישה שברחה מבור חשוך וגילתה את האור. איזה אור זה? לבגוד זה אור? לפגוע זה אור?

לכן לקח לי זמן רב לראות את הסדרה ואני לא רואה בה סדרה המייצגת את החיים האותנטיים של חרדים ולא של סאטמר. סתם סיפור של אדם מופרע המגיש לנו כתב האשמה חברתי במקום להתמודד ולהיות אדם טוב או פשוט רוצה להתפרנס ולמקסם עצמו בחיים. ואם זה אמור להיות תעמולה למען הנאורות החילונית, זה בפועל תעמולה אנטי חילונית. בקצרה, הסדרה לא מומלצת.

לסיכום, בשני הסרטים רואים ליקוי קשה בהצגת החרדים כבני אדם ככל בני האדם, ופשוט מציגים אותם בצורה לא מייצגת ועם נרטיבים שבורים ולא אמינים. ולא ברור מדוע הקהל רואה ומזדהה עם המצב הרדוד הזה. מדוע יגרע חלקנו ולא מגיע לנו סרטים טובים יותר בסרטים המעוררים הד תקשורתי.

החזן מווילנא Overture To Glory 1940


טקסט מעניין לקריאה:

צפיתי לפני כתיבת טקסט זה בסרט נפלא בביצועו של החזן האגדי בעל קול הזהב מוישה אוישר וחשבתי שיש כאן סיפור חשוב עם מוסר השכל נכבד.


המעשיה מתחילה בסוף תקיעת שופר דמיושב. המצלמה מראה את הציבור בבית הכנסת ממלמל משהו מוזר במהירות. דבר זה מעיד על היחס של הבימאי למתפללים החשוכים הללו.

החזן יואל דוד סטרשונסקי מתחיל הנני העני ממעש בצורה מרגשת ומרוממת מאד. מוניושקו וחבר שלו הגויים ששמעו על החזן והגיעו במיוחד לבית הכנסת לשמוע אותו נדהמים. כאן כבר המצלמה יותר אוהדת ומראה את מבטי הקנאה והערגה לחזן בעזרת הנשים. כמו כן רואים את הציבור מתעלה לעולמות גבוהים בעקבות הביצועים המרהיבים של החזן בקולו המדהים. רואים במצלמה את השילוב בין האסתטיקה למוזיקה.

מוניושקו הוא קומפוזיטור מפורסם בכל פולין. האיש המפורסם מתפעל מיואל דוד ומציע את עצמו בתור מורה למוזיקה לחזן המוכשר. "השווער" רואה זאת ומרחיק את הקומפוזיטור מיואל דוד, תוך כדי שהוא אומר הם אנשים זרים לנו.

יואל דוד היה סקרן והחליט שהוא רוצה ללמוד מוזיקה. בלילה הוא היה נעלם. שלחו את שמש הקהל לעקוב אחריו והשמש השלימזל לא מוצא אותו. יום אחד הוא רואה אור בבית של מוניושקו בשעת לילה מאוחרת תוך כדי שהוא שומע מוזיקה שמיימית אלוהית מן הבית.

השמש חש שהוא נמשך למוזיקה כמו שהיהודים נמשכים למוות. הוא מתקרב בצעדים איטיים לחלון וכשהוא פותח את עיניו הוא רואה את יואל דוד. וכעת אכן נודע הדבר, עכשיו יודעים לאן הוא נעלם. יואל דוד הולך לשמוע מוזיקה אצל השקצים הטמאים. השמש נכנס ומתפרץ לחדר במלון ומודיע ליואל דוד, אתה חייב לעזוב אותם שלא ידיחו אותך לתרבות רעה. יואל דוד מודיע למוניושקו אני לא יכול יותר להגיע, ומפסיק להגיע.

יואל דוד שוקע בדיכאון עמוק. הוא שותק כל היום ואינו מוציא הגה כמעט בפיו, אולי הוא עסוק בלחשוב על החלום שגווע או שהוא חסר מוטיבציה וחיות בעולמו עקב כך שאינו עושה מה שנמשך לעשות. יום אחד יואל דוד הלך לטייל עם אשתו חנה. בטיול הוא שומע מוזיקה מבית מוניושקו. הוא מסתכל לכיוון הבית בערגה. אשתו אומרת לו תכנס ואני אחכה בחוץ, לא אגלה לאבא.

חוץ מאשתו אף אחד לא תומך ברצונו ללמוד מוזיקה. חמיו אפילו קורע לו את התווים, שמצא אצלו בבית, בזעם. אחר זאת, יואל דוד מודיע שהוא הולך לוורשא לשיר. לפיכך מביאים את הרב שישכנע אותו להישאר.

הרב רואה שיואל דוד קיבל את ההחלטה ובדיעבד תומך בו. יואל דוד מצהיר שעל ידי שירתו יהיה קידוש השם עצום והגויים יכבדו את היהודים בזכות כך. יואל דוד הולך באמצע הלילה כגנב, היות שמפחד שהקהילה לא תיתן לא לעזוב. הוא נפרד מחנה אשתו ופרץ ילדו והולך לבית הכנסת שם נפרד מן העמוד (דוכן התפילה של החזן).

בוורשא הגדולה ההצלחה מאירה לו פנים. כולם מתלהבים מהזמר המדהים והאנשים מתמוגגים מנחת. לקח לו אמנם זמן להתרגל לנימוסים הנהוגים. קשה היה לו לנטוש את נימוסי השטעטל. הוא עדיין התנהג בנימוסיו היהודיים, משתחווה בצורה מוזרה, לא מסתכל על נשים בעיניים בצורה מערבית על אף שבולש בקצה עיניו. ברם חיש מהר הוא מסגל לעצמו הופעה אירופאית, הוא קוצץ את זקנו, אולם את הכיפה הוא משאיר בגאון על ראשו. כמו כן, הוא שומר אמונים לאשתו. הוא עושה מאמצים להזמין את חנה אשתו ופרץ ילדו לוורשא, אולם המשפחה מתנגדת וזה לא קורה.

לאחר זמן כשהוא מנותק מן הקהילה היהודית וממשפחתו הוא מבקש מהחייט שיהודי אדוק היה שיארגן לו בית כנסת להתפלל. "אני מתגעגע לתפילה לפני העמוד". תפילה עילאית התפלל שם החזן להשתוממות המתפללים שלא הבינו מדוע זמר אופרה אגדי מגיע להתפלל אצלם. אחרי התפילה הזו הוא חש התרוממות רוחנית והוא מודיע למוניושקו שהוא עוזב את האופרה, אני לא יכול יותר, אני חייב לחזור לווילנא. הם מצליחים לשכנע אותו להישאר.

בהופעה האופראית הבאה באמצע שהוא על הבמה מודיעים לו על ידי שליח מווילנא שבנו היחיד פרץ מת. השליח מוסיף: "שאלוהים העניש אותו כי הוא נהיה זמר אופרה". לאחר הבשורה הרעה, במקום לשיר את האופרה הוא שר שיר ערש ביידיש שנהג לשיר לילדו והתעלף. מיד הזמינו רופא לבדוק אותו והארופא הכריז שהוא לעולם לא יוכל לשיר יותר ואם הוא ישיר הוא ימות.

יואל דוד המסכן והשבור חוזר לביתו בווילנא מוורשא ברגל כמו בעל תשובה סגפן. לאחר חודשים של נדודים הוא מגיע לווילנא בדיוק בשעת אמירת "קול נדרי" (תחילת יום הכיפורים). הוא שומע את החזן מסלסל בקולו, והחזן לא משהו. לאחר עמידה בפתח בית הכנסת שם השתהה לשעה ארוכה אזר אומר והתחיל לסלסל בקולו וניגש לבימת בית הכנסת.

הקהל מתרגש כולו, החזן חזר הם אומרים בלחש מרוגש זה לזה. חיש מתנדבים מיד טלית עליו שמים. קולו הנפלא ממלא את בית הכנסת בעוז, תוך כדי ששם את ידיו על ליבו לאות שסוף כל סוף מצא את מקומו.

כך יואל דוד כשהוא חולה ומותש מן המסע שר את כל נידרי – הקטע המבשר את תחילת היום הקדוש ביותר לעם היהודי, היום של הכפרה. בסוף הקול נדרי הוא מתמוטט ומת. לאחר יום הכיפורים, בהספד הרב אומר: "הוא ייזכר לעולמי עד, לא נשכח אותו. אנחנו לא נשכח את החזן מווילנא!".

סיפור זה מבוסס על סיפור אמיתי על חזן העיר ווילנא בשם יואל דוד שטראשון. הסרט מתאר את היהודים המנותקים מן המודרנה, איך חלקם נסחף אחריו כשמגלה אותו. הנסחפים לא מוצאים שם את מקומם. רק כשחוזרים לשטעטל הם מוצאים את מקומם, עצמם ומרגישים "היימיש" (בבית). אך הם לא מוצאים את מקומם לאורך זמן, אלא הם מתים…

התופעה הזו קיימת גם כיום, אחוזים מסוימים מן החברה הדתית-חרדית עוזבים את החברה שלהם, משפחה, את הדת, ואת סביבת המגורים ומנסים להגר ולהשתלב בעולם הכללי. אולם מכיוון שזהותם היא חייהם הישנים רובם לא מוצאים את מקומם והם לא פה ולא שם, בין קודש לחול, בין אור לחושך ובין שמיים לארץ (חלק ממש תולה עצמו כך). ועל זה נהוג להגיד: "השם ירחם, אין להם, לא עולם הבא ולא עולם הזה".

זהו תמה פה סקירת הסרט שמספר הסיפור של החזן מווילנא. אך קיימת גרסה דומה שבה יש תרגום לעברית וזו הצגה שנעשתה על ידי תיאטרון היידישפיל. שם הם הסריטו הצגה בצורה מאוד נחמד מזויות שונות ומומלץ לתת צ'אנס למי שרוצה הסיפור בצבעוני ועברית.


"החזן מוילנה" של תיאטרון היידישפיל, בשפת היידיש, מספר את סיפורו של חזן יהודי, יואל דוד סטרשונסקי, שקולו המיוחד מלהיב את דמיונם של מנהלי האופרה בוורשה. הם מציעים לו קריירה אופראית. הוא נענה. נפרד מאשתו ומבנו היחיד. מצליח. הופך ל'כוכב'. משנה את חזותו ה'יהודית'. אבל גם משלם את המחיר. הסיום טרגי. בנו היחיד מת מצער ומגעגועים. הוא משתגע. חוזר לעירו, אל בית הכנסת, ביום הכיפורים. מוכה, מיואש. ללא עתיד וללא תקווה.

טיפולי המרה, דת וסובלנות


השבוע רעמה וגעשה הארץ בנוגע לסוגיה של מיניות בעקבות אמירות של שר בממשלה. אפילו ראש הממשלה התנער מדברי השר. עניין זה גרם לי לנהל דיון ולחשוב בנושא. ובעקבות כך הצלחתי לרשום מחשבות על הסוגיה המעניינית ואקווה שדברי ימצאו חן בעיני הקורא הנבון.


שר החינוך הרב רפי פרץ על טיפולי המרה: "זה אפשרי, וגם עשיתי זאת"

הרב רפי פרץ אמר כי "אפשר לבצע טיפולי המרה" בהומואים ולסביות. הוא הוסיף כי הוא אף "עשה זאת בעבר". נתניהו: "דבריו אינם מקובלים עליי ולא משקפים את עמדת הממשלה". מנכ"ל האגודה למען הלהט"ב תקף בתגובה: "טיפולי ההמרה שפרץ מטיף להם מסוכנים על פי משרד הבריאות הישראלי וגופי מקצוע בינלאומיים". – כך התפרסם.

כך התפרסם השבוע ודעת הקהל געשה ורבים מהפוליטיקאים גינוהו בחריפות, והנה מספר ציטוטים:

יו"ר מרצ, ניצן הורוביץ, אמר: "ישראל שנת 2019. רפי פרץ, שר החינוך, תומך בטיפולי המרה ללהט"בים. לא רק שהוא תומך, הוא גם מצהיר בגאון שעשה את זה. רפי פרץ, במה אתה מתגאה? בכך שמחקת זהות של נערות ונערים? בכך שגרמת להם להרגיש שהנטייה המינית שלהם היא מחלה? שאין להם מקום להיות מי שהם ולאהוב את מי שהם רוצים?". הורוביץ הוסיף: "טיפולי 'המרה' זה דבר מסוכן שגורם למצבים קשים אצל צעירים, עד כדי אובדנות. זה לא רק חוסר אחריות, זה דיני נפשות ממש. אתה לא שר חינוך, אתה שר החושך. אתה לא ראוי להיות מופקד על עתיד הילדים שלנו. אותך צריך להמיר משר חינוך לעמדה שבה תעשה פחות נזק. אני קורא לנתניהו לפטר את השר רפי פרץ לאלתר".

ח"כ איציק שמולי (העבודה) הגיב גם הוא: "מאחל ל'רברפי' רפואה שלמה, אין טיפול המרה חזק דיו שיוכל להבריא מדעות חשוכות, מסוכנות וגזעניות כל כך. כל דקה שאדם כזה אחראי על החינוך הממלכתי זו סכנה לילדי ישראל. מציע להורים לפקוח שבע עיניים על הנעשה בגן או בבית הספר". ח"כ עידן רול (כחול לבן) אמר: "הייתי שמח לשלוח את הרב פרץ לטיפולי המרה מאיש חשוך ומסוכן לאדם טוב שמכבד בני אדם. אחרי שננצח בבחירות אגיש שוב את הצעת החוק שלי לאיסור טיפולי המרה ואדאג שאף ילד בישראל לא יאולץ לעבור את הסיוט הזה. מזל שפרץ הולך להיות שר החינוך לתקפה מאוד קצרה". ח"כ שלי יחימוביץ' (העבודה) הוסיפה: "טיפולי המרה הם סאדיסטיים, אכזריים ופרימיטיביים. דמיין אדוני שר החינוך רפי פרץ שישלחו אותך לטיפולי המרה כדי לאלץ אותך להימשך לגברים. חושבת על להטב״ק בבתי הספר ששומעים את הזוועה הזאת מפי שר החינוך שלהם ויש לי דמעות בעיניים".

יו"ר סיעת ישראל ביתנו, ח"כ עודד פורר, הגיב לדבריו של פרץ בחשבון הטוויטר שלו: "‏הטירלול ממשיך. והפעם זה שר החינוך בישראל. הממשלה הזו מזמן ירדה מהפסים. חייבים להחזיר את ישראל להיות נורמלית". מקור.

שר החינוך *של נתניהו*, מקדם טיפולי המרה ללהט״ב?! ממשלת ימי הביניים?? תוהו ובהו וסמוטריץ׳ על פני תהום? הלו, כאן ישראל 2019!! ביבי, פרץ, אתם לא תמירו אף אחד. אנחנו נמיר את ממשלת החושך שלכם בממשלה נאורה, של שוויון, ערכים ודמוקרטיה. מטוויטר.


דעת הקהל הייתה אלימה מאוד נגדו. ולא אכפת לי שהעליבו אותו ולמעשה אני לא כל כך אוהב את הפרצוף שלו, זו בעיה שלו שהוא בחר להיות נבחר ציבור, כאישיות פוליטית הוא מונע קידום אגנ'דה כזו או אחרת. ולכן צריך שיהיה אפשרי לתקוף בצורה חוקית בכל צורה שהיא נבחרי ציבור כדי שיקדמו את רצון האזרח הקטן – העם. אולם הייתה כאן רדיפת דעה שונה שצרמה לי. וגרמה לי לחוש נרדף בפוטנציאל במקרה שאביע דעה חריגה בטעות. ובהקשר לנושא החלטתי לצרף לפה בהמשך מספר מחשבות.


קשה להיות חילוני

  • חשבתי לעצמי שקשה להיות חילוני כיום, שהרי במקרה שהאדם רוצה לעשות טיפול המרת מין – אומרים בנושא: זה כבוד וגבורה – האדם יכול לבחור מה לעשות עם עצמו. הידד!! יש לנו טרנס חדש!
    • ואם אדם מכריז שהוא סטרייט ולאחר זמן מכריז שהוא הומו ולבסוף הוא מכריז שהוא גם וגם, זה בסדר שהרי מיניות זה ספקטרום וכל אחד נמשך להכל בדרגות שונות ואולי הוא יכול לבחור ולהעצים נטיות שונות. כלומר, זו לא המרה אלא מימוש רצונו המיני המקודש.
    • לעומת זאת – להציע לעשות טיפול המרה לנטייה מינית, עוכר ישראל! חשוך!
    • פתאום אנו כבר לא מאמינים שלאדם יש זכות לגיטימית לממש את רצונו המיני ולנסות טיפול המרה.
  • עוד דוגמה, יש האומרים שהמדע הוא כלי הגמוני פריווילגי פשיסטי לבן זכר שקרני המדכא אחרים – מדוע זה חשוב בנוגע לטיפולי המרה כשזכותו של האדם להזיק לגופו ולהזמין טיפול המרה?
  • דוגמה נוספת, יש היגד רווח: טיפולי המרה זה מסוכן בגלל מוות של בעל נטיה מינית להט"בית מסכנים שמתאבדים. לעומת זאת, גם יציאה בשאלה היא מסוכנת וגם ניתוחים לשינוי מין. אולם התרבות החילונית מעודדת את נטישת הדת ושינוי מין.
  • קשה להיות חילוני.

טולרנטיות

טולרנטיות: "היכולת של האדם לקבל את דעותיו של האחר והשונה, גם אם הן סותרות את שלו" – מויקי מילון.

איני מאמין, כספקן הנוטה לשטירנריזם, שהאדם חייב להיות טולרנט, איני רואה בעיה באי-שוויון ועוד כל מיני מחשבות הנחשבות "חשוכות". לעומת זאת אנשים מסוימים המאמינים שצריכים להיות טולרנטים אינם טולרנטים כלפי ודומי.

ומי מקוראי לא מצנזר עצמו באופן קבוע כדי לא לסבול מאי טולרנטיות של סביבתו?

העניין הזה מוכיח את הצביעות של האנשים הללו ואת המשמעות של השפה והקונסטרוקציה בחברה. אנשים מצהירים X, עושם Y ולא רואים סתירה.

תפנימו עניין פשוט, אמונות, ערכים וכדומה זה עניין של אופנה, והאופנה היא להצהיר סובלנות ולנהוג אחרת. כך הם, המאמינים בטולרנטיות שאינם נוהגים לפי הקונספט כלל, תופסים את הערך של טולרנטיות ודעה אחרת משלהם.


טיפולי המרה

לעניין דעתי האזרחית על טיפולי המרה – אני חושב שנטיה מינית היא עניין חמקמק ולא מוכח. מה שמוכח זו פרקטיקה מינית. עניין שניתן לראות בחמשת החושים – עובדה. מה מתרחש בתוך ראשו של הבן אדם, עדיין לא הצליחו לגלות

לפיכך איני רואה פסול, בעולם של ספק תמידי, שאדם יצליח לחיות עם כל בן זוג – מבחינה מינית. שהרי בכלא ובמקומות חד-מגדריים הפרקטיקה המינית משתנה. החברה בתרבות הקיימת או תנאי קיום אנושיים אחרים חינכן שהאדם יחוש לא בנוח להיות הומו או לסבית וכדומה. ברם אני חושב שאם נוריד את מחיצת חוסר הנוחות יהיה בסדר. כלומר, אם נשים אדם באי בודד הוא יימשך למי שלידו. וזה בעיני כהמרה.

מעבר לכך, חשבתי שנהוג להגיד שמיניות היא מנעד רחב ובעצם כולם דו-מיניים בדרגות שונות, אז בעצם כל אחד הוא דו-מיני ולכאורה יכול להתחבר לנטיה הזו – לכל הפחות במקרי האמצע ולא במקרי קיצון – כי אולי נגיד אמפירית שמקרי קיצון מתאבדים.

כמו כן אני רווק שחי לבד ולא ממש טורח לממש את נטייתי המינית ואם כן מדוע אני לא חש צורך להתאבד עדיין?! תעלומה!

על כן מה ההבדל בין מי שלא מצא בן זוג מעניין לבין מי שמתפשר להיות עם בן זוג הטרוסקסואלי?

נראה לי שפשוט שהנאורות היא דת חסרת תחושת היגיון כמו הרבה ממצות הדת היהודית או האיסלאם. אני מאמין שאם חילוני נאור היה מנסח בצורה נאורה של דיס-אופריה פסיכולוגית בנוגע לנטיה המינית, וכן שיש לאדם זכות לבחור ולממש את הרצון האנושי המושפע מן התרבות להיות הטרוסקסואל – והכל בהסכמה, זה היה עובר מסך שמותר לבצע טיפולי המרה.


לסיכום:

  • קשה להיות חילוני, החילוניות הנאורה, כביכול, הפכה לדת.
  • טיפולי המרה בהסכמה לא שונים מהרצון להיות חופשי או לצרוך סמים
  • וגם הדגמה שאנשים הטוענים שהם סובלניים, הם לא בהכרח כאלו.

למי שמתעניין בנושא הלהט"בי, הנה רשומות אחרות בנושא:

  1. התורה לא נחמדה (גם לא נחמדה להומוסקסואלים)
  2. סרטים על מיניות
  3. המפגע באורלנדו הומופוב או מוסלמי קיצוני  ומדוע הדתיים נגד מצעד הגאווה ומעלימים עין מהטרדות מיניות וזנות