מתחילה עכשיו עבודה חדשה במקלט לנשים .. בחורף נמצאת הרבה בדרום תל אביב מפעילה שם בית תמחוי ופרוקיטים כאילו ואחרים לעזרה 😁
יפה מאוד. בהצלחה במקום החדש. מה זה אומר מקלט לנשים?
תודה!!
מלט לנשים זה בית מוגן לנשים שנמצאות במצוקה . חלקן יצאו מהחיים ברחוב, חלקן עם סיפור אחר . מקום לריפוי והתחלה חדשה.
איזה סוג נשים מגיעות למקלט לנשים?
עוד לא התחלתי את העבודה הייתי שם פעם אחת בלבד אז אז מה שכתבתי זה זה בעקרון 😅
אמרת שאת מפעילה בית תמחוי – מה קורה שם?
אני מביאה צוותי לילה. בזמן האחרון אסור לפתוח את הבית תמחוי אז אנחנו רק משתמשים בו להכנת האוכל, שתיה חמה ומיון בגדים חמים. עושים תדריך צוות מתנדבים לאותו ערב. ויוצאים עם עגלות לסייר בדרום תל אביב. שם אנחנו מכירים את רוב דרי הרחוב, שזה לרוב מכורים ונשים במעגל הזנות. אנחנו מביאים להם עזרה ראשונה, שזה מאוד נחוץ, של ובגדים חמים ושתיה ואוכל. וכן מנסים לעודד אותם להמשיך טיפול שזה אומר עזרה בבירוקרטיה לפנות לבתי שיקום/גמילה. שזה אומר לקבל ביטוח לאומי וכו'. בעיקר מנסים לעזור לצורך המיידי לתת תקווה, נחמה אהבה וברכה.
כל הכבוד ממש להחיות מתים. מה קורה בתדרוך?
מתחילים בסדיר, שזה להכין אנשים למה שהם הולכים לראות ומה יש לנו להציע כעזרה וכו'. ומכיוון שרוב הצוות מתנדבים הם כמוני, אנשים מאוד מאמינים/רוחנים, אז אנחנו מסיימים בלהתפלל עבור האנשים ברחובות ולבקש את עזרת אלוקים לסייע ולהיות לברכה ברחובות.
למה חשוב התדריך והתפילה?
התדריך חשוב מאוד אם תבוא מתישהו אז תבין 😂
תראה… המצב ברחובות האלו לא פשוט ואנשים צריכים להיות מוכנים לזה וגם לדעת לא להידחף למרחב אישי ברחוב. וכמובו פשוט לשמוע קצת מה הולך לקרות ואיך עלינו להגיב. זה עוזר לאנשים לצאת בהרגשה יותר בטוחה/מועילה.
לגבי התפילה. אני מאמינה שזה הכל! שבלי היד של אלוקים כל מה שנעשה יהיה לשווא. המצב של האנשים שם הוא כל כך שבור וכל כך חסר תקווה – בלי חסד על טבעי. שזה כמו להוציא אדם על ערש דווי לשופינג, אם באמת רק היינו הולכים להביא סנוודיץ.
אין שם תקווה בלי אלוקים המצב קשה מידי. בנוסף, אני חושבת שזה עוזר לנו כצוות להזכר מאין התקווה.
איך הגעת לבית התמחוי?
הממ, הוא הגיעה אלי. אני "עובדת" ברחובות הילו כבר בערך שמונה שנים. כשהתחלתי להתקרב לאלוקים דרך ישוע, אז הייתי מגיעה בערך למקום היחיד שבו הכרתי שיש יהודים משיחיים. וזה היה בפלורנטיין אז יצא לי לטייל ברחובות דרום תל אביב בדרכי והלב שלי נשבר. גם זה היה באותו זמן שהתחלתי ממש להאמין באלוקים גרם לי להרגיש ש"הכל אני יכול בעזרתו של הנותן לי כוח". והייתי פשוט מדברת עם דרי הרחוב, מכירה אותם, מביאה להם אוכל, ולאט לאט זה גדל ונהפך לממש פרוייקטים.
לפני איזה שנתיים שלוש הציעו לי להתשמש בבית תמחוי שנמצא בדרום תל אביב. קיבלתי מפתח והרבה תמיכה ויציבות להפוך הכל למסודר יותר. אני ממש מרגישה שאלוהים יצק את זה בלב שלי, ואני לא יכולה להשתחרר מהרחובות הללו.
תודה רבה.מרתק. כל הכבוד לך על העזרה הברוכה לאותם אנשים שהגורל לא האיר להם פנים. אשמח לראיין אותך שוב.
ע. היא מכרה שנראית חילונית וגרה באזור המרכז ובעבר שייכה את עצמה למפלגה של גנץ. אולם לאחרונה היא החלה להתקרב לדת והעניין מעניין אותי ואולי גם אתכם.
גאורג: שלום ע,
את לאחרונה החלת להתחזק כידוע. ומעניין אותי מאוד התהליך שלך ואשמח לשאול כמה שאלות ברשותך. ועל כך בהמשך.
מעניין אותי מתי התחיל תהליך ההתחזקות הרוחני/היהודי שלך?
ע: שלום גאורג,
אני חושבת שתמיד הייתי באיזה שהוא שיח עם הבורא. מגיל מאוד צעיר. רק שתמיד הייתי מתלוננת וחושבת שהוא חייב לי משהו.
תמיד שאלתי למה בנים לא רצו אותי בעבר ועוד שאלות רבות אחרות… אבל הוא ניסה כל השנים האלה ללמד אותי שאני צריכה קודם כל בכלל לרצות את עצמי, ולחיות באיזו שהיא שלוות נפש עם עצמי, או לחיות בשלום עם עצמי אם תרצה….
ואז תמיד הייתי מבקשת שייקח את חיי. ומבקשת לעצמי דברים מאוד נוראיים אם מישהו היה מסרב לי, או שהייתי מרגישה כשלון – אולי מסביר את השנאה העצמית שפיתחתי במרוצת השנים.
אני חושבת שבשנתיים האחרונות מאוד התחזקתי בנסיון להבין את החיים באמת, והשיח שלי איתו תדיר יותר. על בסיס מאוד צפוף.
ועל הרבה קריאת תהילים, שהם התפילה שלי כל יום ביומו עם תחינות ובקשות, זה עוזר לי להמשיך לחיות… (נטילת ידיים ממש ליד המיטה בבוקר, וקריאת שמע בוקר וערב, תפילות של ממש כמו על פי הספר קצת יותר מתקשה.) ונסיון ללמוד את התניא, ואת נחמן, ואת האר״י (מאוד רוצה להעמיק עליו אך טרם מצאתי מקור נאות).
איבדתי קצת עניין בכל הטראש שהיה מציף אותי, סדרות / סרטים, או רחמנא ליצלן טלויזיה. מוצאת את עצמי חסרת מנוחה ולא מתעניינת בזה.
בעיקר מנסה להעמיק בתוך הנפש (מה שתמיד הייתי עושה), אבל בשמיעה (ובתקווה,למידה) של ממש על קבלה, פרשות השבוע, תלמוד עשר הספירות ומוסרי השכל מהתורה עצמה רק בשנתיים – שלוש האחרונות.
גאורג: מרגש מאוד לשמוע שתמיד היית בשיח עם בורא העולם. זה לא דבר פשוט.
איך את מתמודדת עם הטענות של פילוסופים רבים שאין אלוקים?
ע: אני חושבת שאני בעיקר לא מקיימת שיח על זה.
לא מנסה לשכנע אחרים.
אני מבינה שככל הנראה כל בוקר מחזירים בי חיים כי אני נחוצה כאן. ושכל הסיפור הזה עמוק יותר ממה שאני באמת יכולה להבין.
פעם שאל אותי מישהו : האם השם איכזב אותך? וזו היתה שאלה קשה, כי אני למודת כאבים רבים כל כך, בכל מיני צורות, גוונים וניחוחות. עמד לי על הלשון לומר לו שכן.
היום אני יוצאת מנקודת ההנחה שאף אחד לא חייב לי כלום, גם לא הבורא. ועל כן, אני חיה את החיים כפי שהם. אמנם בעצב מסוים, אבל חיה.
ומשהו שהפך להיות מנטרה לאחרונה: לעשות הכל לשם שמיים, מתוך אהבה אל הבורא, לא משנה כמה אושפל או כמה ארומם, או כמה בתוך תוכי אכאב.
אז אני משתדלת לעשות ממש הכל ביסודיות, ומכל הלב. מקפידה יותר מקודם
גאורג: אני אוהב הגישה שאת מקבלת את החיים ללא טענות. ממש התחברתי.
תודה רבה על המענה הלבבי.
ע: מודה שאני נופלת לעיתים קרובות ומתלוננת. או, שואלת ״למה?״. אבל בנסיון מתמיד להשיל מעליי את היצר הזה.
צפיתי לפני כתיבת טקסט זה בסרט נפלא בביצועו של החזן האגדי בעל קול הזהב מוישה אוישר וחשבתי שיש כאן סיפור חשוב עם מוסר השכל נכבד.
המעשיה מתחילה בסוף תקיעת שופר דמיושב. המצלמה מראה את הציבור בבית הכנסת ממלמל משהו מוזר במהירות. דבר זה מעיד על היחס של הבימאי למתפללים החשוכים הללו.
החזן יואל דוד סטרשונסקי מתחיל הנני העני ממעש בצורה מרגשת ומרוממת מאד. מוניושקו וחבר שלו הגויים ששמעו על החזן והגיעו במיוחד לבית הכנסת לשמוע אותו נדהמים. כאן כבר המצלמה יותר אוהדת ומראה את מבטי הקנאה והערגה לחזן בעזרת הנשים. כמו כן רואים את הציבור מתעלה לעולמות גבוהים בעקבות הביצועים המרהיבים של החזן בקולו המדהים. רואים במצלמה את השילוב בין האסתטיקה למוזיקה.
מוניושקו הוא קומפוזיטור מפורסם בכל פולין. האיש המפורסם מתפעל מיואל דוד ומציע את עצמו בתור מורה למוזיקה לחזן המוכשר. "השווער" רואה זאת ומרחיק את הקומפוזיטור מיואל דוד, תוך כדי שהוא אומר הם אנשים זרים לנו.
יואל דוד היה סקרן והחליט שהוא רוצה ללמוד מוזיקה. בלילה הוא היה נעלם. שלחו את שמש הקהל לעקוב אחריו והשמש השלימזל לא מוצא אותו. יום אחד הוא רואה אור בבית של מוניושקו בשעת לילה מאוחרת תוך כדי שהוא שומע מוזיקה שמיימית אלוהית מן הבית.
השמש חש שהוא נמשך למוזיקה כמו שהיהודים נמשכים למוות. הוא מתקרב בצעדים איטיים לחלון וכשהוא פותח את עיניו הוא רואה את יואל דוד. וכעת אכן נודע הדבר, עכשיו יודעים לאן הוא נעלם. יואל דוד הולך לשמוע מוזיקה אצל השקצים הטמאים. השמש נכנס ומתפרץ לחדר במלון ומודיע ליואל דוד, אתה חייב לעזוב אותם שלא ידיחו אותך לתרבות רעה. יואל דוד מודיע למוניושקו אני לא יכול יותר להגיע, ומפסיק להגיע.
יואל דוד שוקע בדיכאון עמוק. הוא שותק כל היום ואינו מוציא הגה כמעט בפיו, אולי הוא עסוק בלחשוב על החלום שגווע או שהוא חסר מוטיבציה וחיות בעולמו עקב כך שאינו עושה מה שנמשך לעשות. יום אחד יואל דוד הלך לטייל עם אשתו חנה. בטיול הוא שומע מוזיקה מבית מוניושקו. הוא מסתכל לכיוון הבית בערגה. אשתו אומרת לו תכנס ואני אחכה בחוץ, לא אגלה לאבא.
חוץ מאשתו אף אחד לא תומך ברצונו ללמוד מוזיקה. חמיו אפילו קורע לו את התווים, שמצא אצלו בבית, בזעם. אחר זאת, יואל דוד מודיע שהוא הולך לוורשא לשיר. לפיכך מביאים את הרב שישכנע אותו להישאר.
הרב רואה שיואל דוד קיבל את ההחלטה ובדיעבד תומך בו. יואל דוד מצהיר שעל ידי שירתו יהיה קידוש השם עצום והגויים יכבדו את היהודים בזכות כך. יואל דוד הולך באמצע הלילה כגנב, היות שמפחד שהקהילה לא תיתן לא לעזוב. הוא נפרד מחנה אשתו ופרץ ילדו והולך לבית הכנסת שם נפרד מן העמוד (דוכן התפילה של החזן).
בוורשא הגדולה ההצלחה מאירה לו פנים. כולם מתלהבים מהזמר המדהים והאנשים מתמוגגים מנחת. לקח לו אמנם זמן להתרגל לנימוסים הנהוגים. קשה היה לו לנטוש את נימוסי השטעטל. הוא עדיין התנהג בנימוסיו היהודיים, משתחווה בצורה מוזרה, לא מסתכל על נשים בעיניים בצורה מערבית על אף שבולש בקצה עיניו. ברם חיש מהר הוא מסגל לעצמו הופעה אירופאית, הוא קוצץ את זקנו, אולם את הכיפה הוא משאיר בגאון על ראשו. כמו כן, הוא שומר אמונים לאשתו. הוא עושה מאמצים להזמין את חנה אשתו ופרץ ילדו לוורשא, אולם המשפחה מתנגדת וזה לא קורה.
לאחר זמן כשהוא מנותק מן הקהילה היהודית וממשפחתו הוא מבקש מהחייט שיהודי אדוק היה שיארגן לו בית כנסת להתפלל. "אני מתגעגע לתפילה לפני העמוד". תפילה עילאית התפלל שם החזן להשתוממות המתפללים שלא הבינו מדוע זמר אופרה אגדי מגיע להתפלל אצלם. אחרי התפילה הזו הוא חש התרוממות רוחנית והוא מודיע למוניושקו שהוא עוזב את האופרה, אני לא יכול יותר, אני חייב לחזור לווילנא. הם מצליחים לשכנע אותו להישאר.
בהופעה האופראית הבאה באמצע שהוא על הבמה מודיעים לו על ידי שליח מווילנא שבנו היחיד פרץ מת. השליח מוסיף: "שאלוהים העניש אותו כי הוא נהיה זמר אופרה". לאחר הבשורה הרעה, במקום לשיר את האופרה הוא שר שיר ערש ביידיש שנהג לשיר לילדו והתעלף. מיד הזמינו רופא לבדוק אותו והארופא הכריז שהוא לעולם לא יוכל לשיר יותר ואם הוא ישיר הוא ימות.
יואל דוד המסכן והשבור חוזר לביתו בווילנא מוורשא ברגל כמו בעל תשובה סגפן. לאחר חודשים של נדודים הוא מגיע לווילנא בדיוק בשעת אמירת "קול נדרי" (תחילת יום הכיפורים). הוא שומע את החזן מסלסל בקולו, והחזן לא משהו. לאחר עמידה בפתח בית הכנסת שם השתהה לשעה ארוכה אזר אומר והתחיל לסלסל בקולו וניגש לבימת בית הכנסת.
הקהל מתרגש כולו, החזן חזר הם אומרים בלחש מרוגש זה לזה. חיש מתנדבים מיד טלית עליו שמים. קולו הנפלא ממלא את בית הכנסת בעוז, תוך כדי ששם את ידיו על ליבו לאות שסוף כל סוף מצא את מקומו.
כך יואל דוד כשהוא חולה ומותש מן המסע שר את כל נידרי – הקטע המבשר את תחילת היום הקדוש ביותר לעם היהודי, היום של הכפרה. בסוף הקול נדרי הוא מתמוטט ומת. לאחר יום הכיפורים, בהספד הרב אומר: "הוא ייזכר לעולמי עד, לא נשכח אותו. אנחנו לא נשכח את החזן מווילנא!".
סיפור זה מבוסס על סיפור אמיתי על חזן העיר ווילנא בשםיואל דוד שטראשון. הסרט מתאר את היהודים המנותקים מן המודרנה, איך חלקם נסחף אחריו כשמגלה אותו. הנסחפים לא מוצאים שם את מקומם. רק כשחוזרים לשטעטל הם מוצאים את מקומם, עצמם ומרגישים "היימיש" (בבית). אך הם לא מוצאים את מקומם לאורך זמן, אלא הם מתים…
התופעה הזו קיימת גם כיום, אחוזים מסוימים מן החברה הדתית-חרדית עוזבים את החברה שלהם, משפחה, את הדת, ואת סביבת המגורים ומנסים להגר ולהשתלב בעולם הכללי. אולם מכיוון שזהותם היא חייהם הישנים רובם לא מוצאים את מקומם והם לא פה ולא שם, בין קודש לחול, בין אור לחושך ובין שמיים לארץ (חלק ממש תולה עצמו כך). ועל זה נהוג להגיד: "השם ירחם, אין להם, לא עולם הבא ולא עולם הזה".
זהו תמה פה סקירת הסרט שמספר הסיפור של החזן מווילנא. אך קיימת גרסה דומה שבה יש תרגום לעברית וזו הצגה שנעשתה על ידי תיאטרון היידישפיל. שם הם הסריטו הצגה בצורה מאוד נחמד מזויות שונות ומומלץ לתת צ'אנס למי שרוצה הסיפור בצבעוני ועברית.
"החזן מוילנה" של תיאטרון היידישפיל, בשפת היידיש, מספר את סיפורו של חזן יהודי, יואל דוד סטרשונסקי, שקולו המיוחד מלהיב את דמיונם של מנהלי האופרה בוורשה. הם מציעים לו קריירה אופראית. הוא נענה. נפרד מאשתו ומבנו היחיד. מצליח. הופך ל'כוכב'. משנה את חזותו ה'יהודית'. אבל גם משלם את המחיר. הסיום טרגי. בנו היחיד מת מצער ומגעגועים. הוא משתגע. חוזר לעירו, אל בית הכנסת, ביום הכיפורים. מוכה, מיואש. ללא עתיד וללא תקווה.
אלוהים איתנו - מחשבותיו של שמרן עצמאי 