כיצד פסקתי מלעשן קנאביס

פה ושם חברי היו מעשנים קנאביס משהו עם ריח חמוץ ולא הכי נעים לפעמים ומבקשים ממני להצטרף. בהתחלה ראיתי בהם מסוממים וסירבתי בנחרצות. וראיתי בזאת גם סימן לניוון מוסרי.

לאחר זמן נחשפתי לקמפיינים של ליגליזציה שאמרו שזה לא מסוכן וכן שיש מקומות בעולם שזה מותר או מעלימים עין. אחרי זה ראיתי גם שהיסטורית זה היה נהוג לצרוך קנאביס עד לפני פחות ממאה שנה.

לאט לאט כבר לא ראיתי בהם אנשים רעים המזיקים לעצמם. הבנתי שזה הבדלי תרבות ואינטרסים שונים של בני אדם.

ופעם ביום הולדת של חבר לקחתי כמה שאיפות מסיגריה ולא חשתי כלום. וכך פה ושם לקחתי כמה שאיפות מחבר באירועים שונים ולא חשתי כלום. לאחר כמה שנים התחלתי לחוש נינוח לאחר השאיפות הללו ולאחר עוד כמה שנים כבר התחלתי לחוש טוב.

אבל לעולם לא הייתה לי תאווה לזה, פשוט אם מישהו מבקש הייתי לוקח. זה היה הרבה יותר קל מאשר להגיד לו שאני לא מעשן ואז הוא היה פוצח במסע שכנוע שאין מה לפחד ושכדאי לי לנסות ושום דבר לא יקרה לי.

יום אחד נפגשתי עם חבר בבית קפה והוא עישן והציע לי לעשן עימו. לקחתי כמה שאיפות ולאחר שעה הרגשתי עליזות ואחרי עוד חצי שעה הרגשתי פתאום לא טוב חלש מאוד. ביקשתי מחבר אחר שיבדוק לי דופק. ותוך כדי הבדיקה התעלפתי.

אני זוכר שחברי צעקו משהו ולא הבנתי שהם מדברים איתי. אחד מהם הזכיר את שמי, ואז הבנתי שהוא מדבר אלי. קמתי והרגשתי רק חולשה. אולם הרגשתי בשליטה. מתברר שהתעלפתי לכמה שניות והם השכיבו אותי לרצפה.

כעת למשך כחודש חשתי אורח בגופי שלי. זה היה נחמד מאוד, סוג של היי תמידי. יכולתי לעשות ספורט ולא לחוש כל כך המאמץ, לא אני סובל מהמאמץ אלא הגוף שלי, ברם זה הרגיש כמו גוף של מישהו אחר.

והיות שלא נעים להתעלף, מני אז התחלתי לסרב להצעות עישון. ולאחר שנה ומחצה חבר הציע לי באירוע משפחתי. ואמרתי לעצמי, אולי התעלפתי רק אז, אז לקחתי כמה שאיפות. וחשתי לאחר כארבעים דקות שאני הולך להתעלף נשכבתי על אדמת הגינה שלי עם הרגליים למעלה והעניין עבר. חשתי רק עליזות והלכתי לישון.

ומני אז, אני מסרב באדיקות לעשן קנאביס. אין לי שום עניין לאבד שליטה על עצמי. אני שבחיי לא השתכרתי, גם לא בפורים. לא רואה עניין לעשן עד להודעה חדשה. וכשאני מריח את הריח החמוץ של הקנאביס אני מעקם האף. לא מרגיש שפספסתי משהו. ברם נזכר שאני לא רוצה להתעלף.

מה שכן עם מישהו מעשן לידי, לא כזה מפריע לי. לפני כמה חודשים ישבתי ליד כמה פנסיונרים שהעבירו ביניהם סיגריות בעלות ריח חמוץ. וכשקמתי חשתי קצת סחרור והבנתי שאני כעת מעשן פסיבי. חייכתי בעליזות והמשכתי ללכת בדרכי.

אני עדיין בעד ליגליזציה מגיל מסוים. ברם אני לא חש צורך לעשן.

כיצד צמצמתי העישון וצריכת הטבק שלי

סוכתו של יונה הנביא – מעלילות מפטיר יונה בבית הכנסת

חברים יקרים ביום הכיפורים חשבתי על שאלה מרתקת. אולם לפני כן אספר על מקרה מופלא שקרה עמדי. אני וחבר יקר המתגורר במרכז, ידיד משכיל בעל הבנה בתחומי השפה המסורת ועוד, נוהגים להתדיין בינינו על סוגיות שונות. וחשבתי שאשאל אותו שאלה בנושא שראיתי במחזור של יום כיפור בבית כנסת. ברם, שכחתי מה רציתי לשאול אותו. ועדיין פניתי אליו כי זו הייתה בעיני שליחות אלוהית לפנות אליו ולדבר עימו שהרי לא סתם חשבתי עליו בעת התפילה ביום הקדוש ביותר ליהדות – אולי זה אומר שהגיע הזמן לתקשר עימו.

אמרתי לו שאני פונה אליו כי הייתה לי שאלה לשאול אותו ועל אף ששכחתי אני עדיין פונה אליו כי כך הועיד הגורל שנדבר. סיפרתי לו היכן הייתי והתעניינתי בו היכן הוא היה ומה עשה בצום כיפור.

ואז החבר אמר לי שגם לו הייתה שאלה. ומתברר שגם לי הייתה אותה שאלה אולם פתרתי אותה ורציתי לדון עימו על כך לאחר שאסיים לכתוב זאת פה – והנה הוא הקדים אותי. חבר טוב, חברותא טלפתית. ועל השאלה אכתוב פה להלן.

והנה השאלה בקצרה ואחר כך בארוכה. כתוב שיונה הנביא הקים סוכה לצל. ואז האל הביא לו קיקיון, ויום אחר כך האל הביא תולעת שגרמה לקיקיון להפסיק לעשות לו צל – הנה לינק למי שתוהה ורוצה להבין איך קיקיון נעלם כה מהר. וכתוצאה מכך יונה הנביא סובל מאוד מהשמש ורוצה למות.

ונשאלת השאלה, מדוע הוא כל כך סובל הרי הוא הקים סוכה לצל? ואם היה גל חום פתאומי גם קיקיון לא היה עוזר לו שהרי חם גם תחת הקיקיון, אם כך משהו כאן לכאורה לא מסתדר.

חשבתי על כך במקביל לחברי ברם לי היה כמה הסברים התומכים במסורת ולחבר היה הסבר שנעשתה שם עריכה לא ברורה ולא אמינה.

עד כאן בקצרה וכעת אאריך והנה הטקסט

 ה וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן הָעִיר וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בָּעִיר. ו וַיְמַן יְהוָה אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה. ז וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ. ח וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי.

רואים שיונה הנביא בונה לעצמו סוכה לצל והוא יושב תחתיה בצל. בהמשך האל מארגן לו קיקיון ואז הקיקיון קמל. בעקבות כך אין לו צל וכעת הוא שואל את נפשו למות.

ונשאלת השאלה מדוע לא היה לו צל הרי הוא בנה לעצמו סוכה. ואני חשבתי על העניין בבית הכנסת בזמן תפילת המנחה. וחשבתי על כמה תשובות:

א. יונה הנביא בנה סוכה לצל מהדפנות ולא מהרקיע. וכך הקיקיון סייע לו כגג.

ב. עוד אפשרות שהוא עשה צל שעוזר למזג אוויר קריר ולא למזג אוויר חמים. הקיקיון סייע לו לסבול את חום השמש וכשהקיקיון נעלם הוא סבל – וזה ההסבר לרוח קדים חרישית, אולי חום מעיק ללא רוח המאווררת את האדם.

ג. הוא בנה סוכה לצל ובמקביל האל זימן לו קיקיון לצל לראשו וכתוצאה מכך הוא זנח את שימת סכך הסוכה כי סמך על הקיקיון.

ד. הוא בנה סוכה לצל ולא לצל מלא, מה שאומר שהוא התרגל לסוכה ללא קרני שמש כמעט או שהקיקיון תפקד לו כשכבה נוספת של סכך. ואז היה לו יותר יותר קריר, ואחרי שהקיקיון הלך הוא סבל כי הוא התרגל למצב הזה.

הסיפור עם הקיקיון מלמד אותנו לחשוב על כך שהאדם הוא כה פגיע כמו קיקיון – הוא רק נעלם והאדם רוצה למות. זה אומר שלכן כדאי להתעורר ולהבין שצריך לשוב אל האל המגן.

כמו כן אפשר להגיד שהאדם לא יכול לסמוך על התשובה שלו ולהגיד, הנה עשיתי, מגיע לי כי הקרבתי ועבדתי קשה, אלא על האל בלבד, כגון יונה שבנה סוכה וזה לא היה מספיק.

בנוסף זה מראה לנו את אופי האדם, האדם חלש יותר ממה שחושב ויכול לרצות למות בקלות על אף שזה רק חום.

הסברים אלו מראים ליונה הנביא שרצה לראות מה יקרה עם נינווה – שיבין שלא רק שהאל דואג לברואיו וקשור אליהם, אלא גם שהכל יכול להשתנות. כלומר האל נותן צ'אנס אבל אל לו ליונה הנביא לחשוש שיוקע כנביא שקר או לא להבין מדוע האל מרחם על נינווה כשהם עשו תשובה שאינה מספקת.

ובברכת שנה טובה וחורף בריא לקוראים היקרים.

נ.ב. לסיום, אעיר הערב בנוגע לנושא אחר שכתבתי עליו בעבר. בשעתו כתבתי על עקידת יצחק ששם אברהם אבינו לכאורה ביצע שביתה איטלקית. כדרך להמנע ולהתחכם לעשות המקסימום – סוג של התמקחות עם האל. כמו שאברהם עושה בסדום ומשה מבצע אחרי חטא העגל. אז כאן רואים שיונה הנביא מנסה לברוח מדבר האל והאל לא כועס עליו. וזה מצחיק (והנה רעיון ששמעתי מחבר אחר שאיתו שוחחתי על הסיפור), הים מציית להקב"ה, הדגים מצייתים, העיר נינווה צמה כולל הבהמות, רוח הקדים, הקיקיון והתולעת – אבל נביא ה' הוא זה שבורח או לא אוהב את דבר ה'. הנביא יונה לא נענש על זה. ואולי זה גם מסר לכך שלפעמים הצדיק צריך ללכת בדרך שלו ולא בדרך הסלולה והפשוטה.

קטע קצר על מונדיאל – משהו שכתבתי פעם

כעת יש חג של הדת האזרחית הגלובלית הידועה ומפורסמת בשם "מונדיאל". בחג כדורגל זה, שאותו חוגגים חילונים וחרדים, מתנחלים וערבים, חיילים ואזרחים וגויים ויהודים, יש מנהג מקודש בקרב אוהדי הכדורגל לסבוא בירה בכמות רבה. וממש קשה שלא להתקל בפרסומות מלאי הבעה ותשוקה למשקה העתיק – הבירה.

ובהקשר הזה לגבי מנהג שתיית הבירה משקה הבירה, ידועה אמירה של אנגלי אחד, בשם ווינסטון צ'רצ'יל, שאומרים בשמו: "אני אוהב את הבירות שלי קרות ואת הנשים שלי חמות". וכשהציבור שומע זאת הוא מחייך בהנאה רבה או צוחק. אך אני אוהב את הבירה שלי קרה קפואה ברד ואת האשה שלי קרה גם. יש לי מלא בירה או בירות, מקומיות ותוצרת חוץ אבל אשה אין כעת, לא חמה, לא קרה.

אולי כתחליף אני אוהב להתנשק עם בקבוק הבירה הקרה כשהמשקה הקר חודר כלשון של ים לפי ומקרר את גופי ומרגיע את נשמתי. אנוכי גם אוהב קרח, לטחון קרח בשיני. לנשוך במוצק כמו חיית טרף ולחסל ולא להותיר מאומה ולקרר את נפשי. ולכן בירה עם קרח הולכת אצלי חזק.

אשה קרה צריך לחמם אותה וגוף האחד נהנה מגוף השני גם מההיבט של החום. אשה קרה נסבלת ביום חם כמים קרים לנפש עיפה ובכל מזג אוויר. אשה קרה כיף להדליק אותה ולחוש את גופה מפרפר.

ואכן, רוב מוחלט של הבירות הקרות מושכות אותי יותר מנשים רגילות. ועל כן אין פלא שיש בירה קרה ואין אשה ואני מתנשק עם בקבוקי בירה…

אני גם לא מחבב כדורגל כצופה, ואיני מתרגש להיות חלק מקהל אוהד שצועק יששש! או גוללל! או וואו! אני מעדיף לשחק בעצמי כדורגל, רק לא יוצא לי לשחק עם הגורמים המתאימים. וגם בירה שאני אוהב לשתות איני שותה סתם כך, זה משמין…