ערכה של מילה – הגיגים על מחשבות היוצאות מגופי

יש בלוג מעניין בשם השרביט החם. הבלוג מקושר לפרפרים – קהילה מוצלחת של בלוגרים בישראל. דרך אתר זה נחמד לעקוב אחרי בלוגים בפלטפורמות שונות. השרביט החם הוא סניף של פרפרים.

בשרביט החם באים לקדם קהילתיות של בלוגים על ידי העלאת נושאים משותפים לכתיבה. לא תמיד יוצא לי לכתוב לפי הנושא, כי זה לפעמים אישי לי מידי וכדומה. ברם השבוע שאלו לגבי ערכה של המילה אצל האדם. בנוגע למילה שנרשמה ומילה שנאמרה. הפעם הנושא מצא חן בעיני. ועל כך ארחיב בהמשך.

באופן עקרוני אני אדם קפדן בן קפדן ונכד של קפדן. אני מודד דברים גם עם הבנתי בחיי שהמנדט על הערכים בעולם לא נמצא אצלי. ברם אני עדיין מודד דברים בעולמי. זו דרך בשבילי לחוש שליטה במרחב. להבין את המציאות וכדומה. על כן, כאדם מדוד וקפדן, איני יכול לבזבז מעשים ללא מחשבה, שהרי אז אני לא רציני ולא יכול למדוד אחרים כביכול. ולכן בגיל צעיר לא נהגתי להוציא מחשבות סתם.

אני זוכר שבגיל 14 קבעתי לעצמי שלא אשאל את המורה שאלה, אלא אם כן חשבתי על זה קודם וניסיתי להגיד תשובה משלי. הדבר הזה פיתח אצלי דעה אישי. כשעד היום אני זוכר שני רגעים בחיי בהקשר הזה. שלפעמים הייתי לומד דעות שונות לגבי נושא מסוים וכל פעם מזדהה לגמרי עם הצד שבו עסקתי. וכן פעם הלכתי לחנות משקפיים. ורציתי כל כך הרבה משקפיים ולא יכולתי להחליט איזה משקפיים אני רוצה.

כתוצאה מכך קבעתי לעצמי מאז שאני אתאמץ להביע עמדה אישית בכל נושא. ואז מנסה להרחיב את עולמי. כך נהיה לי חיבור חזק יותר לנושאי מחשבה ויכולת אבחנה טובה יותר. גם יש לי מעורבות אישית ואיני רק מדקלם.

ואז יצא מצב שעד היום אני כך. אין לי בהכרח הרבה דעות על כל נושא, כי לפעמים אני מגיע למסקנה, שאין לי היכולת או העניין להחליט. או שהדעות שלי דעות קונצנזוס, אזי מדוע לטרוח להגיד אותם. ואני שומר את האנרגיה שלי לדעות של חידוש בדרך או בתוכן.

ואז חבר'ה מכירים אותי דרך הפריזמה של האיש המקורי החדשן – חושבים שאני חייב להגיד צד שני, חייב להיות מקורי ולהביא דברים חדשים. עניין היוצר קונפליקטים. כי הם טוענים שאני לא מתון חלק מהחברה הרגילה.

וכל פעם שאנו מעמיקים קצת את הקשר, הם מופתעים מחדש עד כמה הנני די אפור ודי קוצנזואלי. ממש תבנית של נוף מולדתי. ואז הם פתאום מפסקים להגיע לקונפליקט עימי.

בכל מקרה, השתתפתי בשנים האחרונות מספר פעמים בפעילות תקשורתית. ותמיד יש לי פחד שמא אגיד משהו שהציבור לא יאהב (פשוט בגלל שאיני תמיד מעודכן בכללי השפה החדשים) ובכך אמתח את הגבול החברתי. ואם בשוגג חלילה אעבור על חוקי הפוליטיקלי קורקט יוציאו אותי להורג לנצח מבחינת חברה ועבודה.

אז תמיד לפני האירוע התקשורתי, אני לוחש לעצמי: אני מוכן להגיד דברי שעמום. ולפעמים אני חושב לעצמי בצורה מפורטת, עדיף להגיד דברי שעמום מאשר להתאבד לנצח בדעת הקהל.

עד היום אם יש לי חבר שבא להגיד לי דבר נדוש, אני יכול להגיד לו, תגיד לי משהו שאני לא יודע… אני מצפה שכל אחד יחשוב לפני שהוא מדבר. מבחינתי זה כבוד עצמי והתנהלות אחראית.

אדם עצל מחשבתית הוא נגרר של סיטואציית חיים ופחות אחראי ורציני – זו התפיסה שלי, זה לא חייב להיות נכון תמיד. יש אנשים שלפעמים מדברים פסיכולוגית, ואין להם בעיה להגיד שטויות, כי הם בעצם משתמשים בי כתרפיה, אז אני מבין שהם במוד של תרפיה ואני משהה את העירנות המחשבתי שלי.

אולם לוקח לי זמן לתפוס את זה. וזה לפעמים מעייף אותי, כי הנני מקשיב להם בעירנות גבוהה וברצינות, ולבסוף יוצא להם סתירות לוגיות מהפה. וכשאני אומר להם שיש להם סתירה, הם עונים לי שזו צורת השיחה שלהם. על כן אני בעצם מנמיך פעילות בשיחה עמם, כי אחרת הם נפגעים לריק. ואין לי כל עניין בכך.

חשיבותה של המילה אצלי, היא אינה רק בדיבור אלא גם בכתיבה. מבחינתי זה עצם הוצאת המחשבה מגופי החוצה לעולם החיצוני לי. לאו דווקא בדיבור.

אם יש לכם מה לשתף בנושא, אשמח לשמוע את דעתכם?

למה אני כותב באלוהים איתנו?

יש בלוג בשם השרביט החם שנתן משימה לקוראיו הכותבים לכתוב בנושא "מדוע הם כותבים?".

ובכן אגש ישר למשימה. לפני כמה שנים התברר לי שאני אוהב לכתוב, גם אם לא תמיד אנשים אוהבים את דעותי או את הסגנון שלי. הכתיבה מעניקה לי שלווה, מצב רוח טוב וכדומה.

אני אוהב גם גם לחקור דברים או לחשוב בנושאים מסוימים ולהעלות אותם על הכתב ולקרוא כותרות ולהיזכר ואם אני לא נזכר אז לקרוא שוב את עצמי. אני לפעמים מסתכל בהנאה על החומרים שלי ומרגיש שאני מחובר לקיום שלי וחש בנוח בנכתב. אני גם מעדיף להקדיש זמן לכתיבה מאשר בילויים אחרים…

ככל שאני כותב יותר, אני מתקצע יותר. ולאחרונה אפילו זכיתי בפרס על סיפור קצר, בסכום יפה. אני מאמין שיום אחד אוציא כמה ספרים. ברם בתחילת כתיבתי, לא כתבתי כמו היום. ואני ממליץ לחבר'ה הרוצים לשפר את כתיבתם, פשוט להתחיל לכתוב והשיפור יבוא עם הזמן. ובפרט אם הם יקבלו משוב מקוראים נאמנים. כיום אני עובד בכתיבה ומחפש להחליף תחום בעבודה בכתיבה.

כשהתחלתי לכתוב, התחלתי לכתוב מאמרים קצרים. לאחר זמן ניסיתי סיפורים קצרים. ואחר כך עברתי גם לשירה. פרסמתי תחת שמי סיפורים, מאמרים ושירים ברחבי הרשת ובכתבי עת. אני חושב שלא רק אני יכול להתקדם כך, אלא גם מי שרוצה לדם את כתיבתו.

פשוט תתחילי לכתוב, אפשר בתחילה למגירה. כשמתחילים לכתוב מפתחים את החוש ונהיים אקטיביים ולא רק פסיביים. ואז שמים לב לעריכה ולסגנון כתיבה כשלפני כן לא תמיד שמים לב. אחר כך רצוי להראות לחבר קרוב או לבת זוג וכדומה. וכך מקבלים עוד משוב וזה עוזר לקדם הכתיבה ולקבל רעיונות נאים. אחרי שממשיכים תקופה מכובדת כבר רואים את השינוי מול העיניים. ופתאם אפשר לשים לב שהכותב מייעץ לאנשים אחרים…

אני חש צורך לכתוב גם בשביל להבריק ולחדש בחיים שלי. פעם בחודש אני חייב לכתוב באתר שלי. אעשה כל מאמץ לא לפספס התאריך. זה המינמום שאני כותב. ותמיד אני מוצא רעיון חביב לכתוב.

לפעמים אני כותב טיוטות ואז אני מרחיב, אני גם כך יוצר לעצמי בנקל נושאים וגם מקל על עצמי לכתוב כשאני לא יודע על מה לכתוב ועומד כך ביעד של לפחות פעם אחת בחודש. לפעמים אני בכלל רוצה לכתוב בכיוון מסויום, סיפור או שיר או מאמר ולבסוף יוצא לי משהו אחר. וכאן אני חווה את קסם היצירה.

מבחינתי כיום הכתיבה היא חלק מהחיים שלי ואם אפסיק אחוש נכה.

למעשה אני לא חייב לכתוב לבלוג, פעם הייתי כותב למגירה. ועד היום היום אני כותב למגירה בנושאים שונים. אך הכתיבה הפומבית היא רצינית יותר למרות שזה פוגע בחירות – שהרי בסופו של דבר אני מתחשב בדעת הקהל של קוראי וכדומה.

תודה רבה לשרביט החם על העלאת הנושא.