לאחרונה פגשתי אקטיביסט מהמגזר החרדי והוא סיפר לי מעשיה וחשבתי שכדאי להעביר זאת לתועלת כלל הקוראים.
"בשיעור שהייתי שם היום עסקנו בתפילה.
מה מטרת התפילה?
ועלתה שאלה בנוגע לרבקה אמנו (אשתו של יצחק אבינו ביתו של לבן בן נחור אחי אברהם) – הרי לרש"י (פרשן תנ"כי מימי הביניים) היא לא רוצה יותר להתפלל על ההיריון שלה – ויוצא מכאן תובנה שאדם יכול להתפלל לאל ולקבל משהו רע לאחר התפילה. כלומר, לה היה היריון עם תאומים ולפי המדרש בן אחד רצה לצאת כשעברה ליד בית עבודה זרה (מבנה דתי פאגני) ובן אחר רצה לצאת כשעברה ליד בית מדרש (מקום שלמדו מוסר עברי-ישראלי-יהודי והאמינו בדת האל היחיד של נח ואברהם). היא לא ידעה שיש לה תאומים וחשבה שיש לה בן מבולבל – לפיכך היא הלכה לדרוש את אלוקים – ותהתה למה זה אנוכי – ורש"י פירש למה להתפלל על ההיריון כשיש לה בן רשע. לאחר הדרישה, שם נאמר לה שיש לה שני בנים שיהפכו לשני עמים – אחד צדיק ואחד רשע.
ונשאלת השאלה האם האל יכול להיענות לרעה לתפילת האדם – ואם כן אולי להתפלל זה סיכון? אז אולי אין עניין מבחינה דתית להכביר בתפילה שהרי זה סיכון שיהיה יותר גרוע.
אני רציתי להגיד שהתפילה לא משנה כלום – אלא מעשה בשבילנו. עניין הנועד לחבר אותנו להשם ולדת. הדת צריכה קשר אישי עם האדם גם כשיש אקסיומה רמב"מית שהאל יודע הכל וקובע הכל מראש, ולכן הוא לא צריך התפילות שלנו והן לא משפיעות.
והדרשן רצה להגיד בשם ר"ח מוולוזין (ראש ישיבה ליטאי שנחשב למייסד הישיבה המודרנית ושרוחו שורה בעולם הישיבות החרדי) שצריך להתפלל שה' לא יצטער בצער שלנו – ובתוך כך יש בונוס וה' עוזר לנו. לפיכך יוצא שרבקה דיברה על כך שהיא לא צריכה להמשיך להתפלל שהרי יש לה בן (עשו) אשר הולך לצער האל. ואם כן למה זה אנוכי.
בקיצור אני טענתי שהתפילה היא בשביל לחבר אותנו לאל וכדומה. הבאתי רמב"ם בנושא וטענתי שזה בדרך הרמב"ם שלא מאמין במלאכים כמציאות מוחשית ולא בשדים וכישופים.
והנה הרמב"ם: "לפי שהיא (המצווה להתפלל) פעולה שבה מתבססת ההשקפה האמיתית, והיא שהוא יתעלה משיג מצבינו ובידו להטיבם אם נהיה נשמעים, ולהפסידם אם מרינו, ולא נהיה בדעה שזה מקרה ודבר שאירע" , מורה נבוכים חלק ג פרק לו.
ובדומה לכך כתב הרב יוסף דב סולובייצ'יק שהתפילה מותרת מכיוון שהיא הכרחית מבחינה נפשית לאדם. האדם לא יכול להחזיק מעמד בלי לפרוק את רגשותיו באמצעות התפילה אל בורא העולם.
הדרשן רצה לחזק את דבריו שכתוב שאנו צריכים להצטער בצער השכינה – אני טענתי שזה לא כפשוטו ולא שלאל כזה אכפת לו בצורה אנושית כמונו – ולכן לדעתי העניה זו לא מטרת התפילה.
בקיצור – הדרשן טען שאם כתוב בגמרא שהקב"ה מצטער זה ברור שאנו צריכים לקבל את דברי הגמרא ולהאמין שזה נכון – וגם אם זה משל – זה נכתב בצורה כזו בכוונה וכך אנו צריכים לקבל.
אני אמרתי שזה נאמר לנו להבין איך שאנו רוצים בהתאם להיגיון שלנו.
הדרשן המשמש גם כרב טען שחסר לי באמונת חכמים – ואחד השומעים אמר לו או לכולנו שאני כמו רפורמי שאני מחליט לבד למה להאמין ולמה לא. וכן שאין מעלי היררכיה. אז אמרתי לו שתוספות אומר שהשתנו הטבעים ולכן אין היום הרבה דברים שפעם היה כמו שההיררכיה קבעה- האם תוספות רפורמי?
החזרתי את הנושא לרמב"ם – ואז אותו שומע טען שאני גם לא מאמין בזוהר – וכך עשה בי פיגוע השקפתי דתי – נמנעתי במשך שנים לא להגיע לפרובוקציה בנושא במשך העשור האחרון שלנו. משום מה בחברה החרדית האמונה היא שרבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו כתבו את הזוהר ומי שלא מקבל זאת נחשב בעייתי. לפיכך גזרתי על עצמי שתיקה.
כמובן שאני טענתי שאני מאמין גדול בזוהר – אבל אין על זה מסורת.
הרב גם רצה להביא ראיה מכך שכתוב שתפילת ציבור נשמעת תמיד – הרי הקב"ה תמיד שומע – בהכרח שהיא נענית.
אני טענתי שהכוונה שהיא נשמעת אם יש חוטאים בקהל וכדומה – כלומר החוטא גם יכול להתפלל.
ומה שמעניין הוא שאותו חבר הוא לא חרדי שנראה פנאט שחור לבן עם זקן, אלא איזה חרדי בעל חולצה כחולה והמקפיד על מותגים ככתוב דאשתמש בתגא חלף המקפיד לשים בושם מספר פעמים ביום שבטוח שהוא החרדי המודרני הכי נורמלי בעולם. והוא חש צורך דחוף להגיד שאני רפורמי .
שאלתי אותו מה זה רפורמי והוא כמובן לא ידע… הוא טען שזה מי שלא מאמין שיש מעליו תלמידי חכמים – ולכן הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה.
דרשן השיעור הוא חבר שלי והוא לא התייחס לטענות יותר מידי ואפילו הגן עלי. אז כאן החבר החרדק נזכר להוכיח לדרשן שבהכרח שאני רפורמי – "כי גדעון לא מאמין בזוהר" , כך הוא אמר לי. אני כמובן לא נבהלתי על אף שתמיד נזהרתי לא לעורר פרובוקציה מיותרת בנושא הזה עם הדרשן. אמרתי בתגובה שאכן אין מסורת לזוהר. ברם ברור שאני מאמין בזוהר – אבל לא כתנא, אלא כראשון מתקופת הראשונים. הדרשן גם טען שברור שרשב"י לא כתב את זוהר, אלא מבית מדרשו. בעצם החרדי המודרני יותר קתולי מהדרשן.
והכל החל כשאמרתי בדיון שמטרת התפילה היא לחבר אותנו לאל ולכאורה כך ברמב"ם. ולא להתפלל שלקב"ה לא יהיה צער כי אנחנו מצטערים ולא כי אנו כך מפעילים את השם שיתן לנו מה שאנו רוצים – שזה לא ברור מדוע צריך לקשר זאת לרפורמה.
למעשה העניין לדעתי מראה שיש עניין לחבר'ה שהם קצת מודרנים לתקוף אנשים בשם הדת. יש אנשים שחושבים שהם חוטאים גדולים ואז הם מגיעים לעסקה עם הקב"ה – תן לי להיות חופשי בדרכי ואני אדאג לך במה שחשוב לדעתי – כגון האמונה הנכונה ברבנים ובזוהר. בפועל אותו מאמין בעל דפוס זה מרוויח חירות ומאידך מצהיר הצהרות שלא אכפת לו להצהיר. יתר מכך, אותם מודרנים מדומים בעצם בעלי ברית של הקיצונים שבקיצונים בחברה החרדית – במקום להיות חרדים מתונים בדרך האמצע.
עד כאן הסיפור. בסיפור רואים שיש מפגש של חרדים עובדים המתלבשים אפילו צבעוני. אולם התרבות של החרדי לא השתנתה לחשיבה מודרנית – אלא פשוט הוא רוצה נהנתנות – רווחה חומרית. בשכל הוא אפילו נהיה פרימיטיבי יותר, כי הוא לא מונח בעולם החשיבה הדתית-תטרנית והגישה שלו היא להצהיר חומרות ובפועל לעשותמה שבא לו. ובכל הוא מקדם ספירלת סחרור של חומרות והמצב אולי נהייה יותר גרוע. העניין לדעתי מראה שלא מן החרדים המודרניים של היום תבוא הישועה לחברה החרדית. הם לא עשויים מחומר גלם יציב ביל ראש פתוח. אלא הם פעם מודרנים מבחינת חטאים והנאות ופעם מקצינים כדי שאלוהים לא ישרוף אותם בגהנום וכגון דא.
ובדומה לדברי הסיפור רואים בוידאו למעלה נשים חרדיות מרקדות כשחלק לא שומר נגיעה ומחזיק ידיים עם גבר בקהל לפני ערבי עם גלימה בדובאי לשירת השיר מי שמאמין לא מפחד. העניין גלוי וידוע שמנוגד לנורמות הדתיות החרדיות. ברם יש להן שיר אמונה ברקע ולצליליו הן רוקדות. הן חרדיות שהבעלים שלהן אברכים ולכן מכונות בלעג נשות האברכים.
מעניין אותי מה עמדתכם בנוגע לתפילה?
ואיך אתם מתמודדים עם אאוטינג מול ציבור קטן (נניח מישהו מאשים אתכם שאתם קפיטליסטים ואתם מגיעים מחברה סוציאליסטית ובדומה לכך אם מישהו מוציא אתכם מהארון ועוד ועוד)?