ערכה של מילה – הגיגים על מחשבות היוצאות מגופי

יש בלוג מעניין בשם השרביט החם. הבלוג מקושר לפרפרים – קהילה מוצלחת של בלוגרים בישראל. דרך אתר זה נחמד לעקוב אחרי בלוגים בפלטפורמות שונות. השרביט החם הוא סניף של פרפרים.

בשרביט החם באים לקדם קהילתיות של בלוגים על ידי העלאת נושאים משותפים לכתיבה. לא תמיד יוצא לי לכתוב לפי הנושא, כי זה לפעמים אישי לי מידי וכדומה. ברם השבוע שאלו לגבי ערכה של המילה אצל האדם. בנוגע למילה שנרשמה ומילה שנאמרה. הפעם הנושא מצא חן בעיני. ועל כך ארחיב בהמשך.

באופן עקרוני אני אדם קפדן בן קפדן ונכד של קפדן. אני מודד דברים גם עם הבנתי בחיי שהמנדט על הערכים בעולם לא נמצא אצלי. ברם אני עדיין מודד דברים בעולמי. זו דרך בשבילי לחוש שליטה במרחב. להבין את המציאות וכדומה. על כן, כאדם מדוד וקפדן, איני יכול לבזבז מעשים ללא מחשבה, שהרי אז אני לא רציני ולא יכול למדוד אחרים כביכול. ולכן בגיל צעיר לא נהגתי להוציא מחשבות סתם.

אני זוכר שבגיל 14 קבעתי לעצמי שלא אשאל את המורה שאלה, אלא אם כן חשבתי על זה קודם וניסיתי להגיד תשובה משלי. הדבר הזה פיתח אצלי דעה אישי. כשעד היום אני זוכר שני רגעים בחיי בהקשר הזה. שלפעמים הייתי לומד דעות שונות לגבי נושא מסוים וכל פעם מזדהה לגמרי עם הצד שבו עסקתי. וכן פעם הלכתי לחנות משקפיים. ורציתי כל כך הרבה משקפיים ולא יכולתי להחליט איזה משקפיים אני רוצה.

כתוצאה מכך קבעתי לעצמי מאז שאני אתאמץ להביע עמדה אישית בכל נושא. ואז מנסה להרחיב את עולמי. כך נהיה לי חיבור חזק יותר לנושאי מחשבה ויכולת אבחנה טובה יותר. גם יש לי מעורבות אישית ואיני רק מדקלם.

ואז יצא מצב שעד היום אני כך. אין לי בהכרח הרבה דעות על כל נושא, כי לפעמים אני מגיע למסקנה, שאין לי היכולת או העניין להחליט. או שהדעות שלי דעות קונצנזוס, אזי מדוע לטרוח להגיד אותם. ואני שומר את האנרגיה שלי לדעות של חידוש בדרך או בתוכן.

ואז חבר'ה מכירים אותי דרך הפריזמה של האיש המקורי החדשן – חושבים שאני חייב להגיד צד שני, חייב להיות מקורי ולהביא דברים חדשים. עניין היוצר קונפליקטים. כי הם טוענים שאני לא מתון חלק מהחברה הרגילה.

וכל פעם שאנו מעמיקים קצת את הקשר, הם מופתעים מחדש עד כמה הנני די אפור ודי קוצנזואלי. ממש תבנית של נוף מולדתי. ואז הם פתאום מפסקים להגיע לקונפליקט עימי.

בכל מקרה, השתתפתי בשנים האחרונות מספר פעמים בפעילות תקשורתית. ותמיד יש לי פחד שמא אגיד משהו שהציבור לא יאהב (פשוט בגלל שאיני תמיד מעודכן בכללי השפה החדשים) ובכך אמתח את הגבול החברתי. ואם בשוגג חלילה אעבור על חוקי הפוליטיקלי קורקט יוציאו אותי להורג לנצח מבחינת חברה ועבודה.

אז תמיד לפני האירוע התקשורתי, אני לוחש לעצמי: אני מוכן להגיד דברי שעמום. ולפעמים אני חושב לעצמי בצורה מפורטת, עדיף להגיד דברי שעמום מאשר להתאבד לנצח בדעת הקהל.

עד היום אם יש לי חבר שבא להגיד לי דבר נדוש, אני יכול להגיד לו, תגיד לי משהו שאני לא יודע… אני מצפה שכל אחד יחשוב לפני שהוא מדבר. מבחינתי זה כבוד עצמי והתנהלות אחראית.

אדם עצל מחשבתית הוא נגרר של סיטואציית חיים ופחות אחראי ורציני – זו התפיסה שלי, זה לא חייב להיות נכון תמיד. יש אנשים שלפעמים מדברים פסיכולוגית, ואין להם בעיה להגיד שטויות, כי הם בעצם משתמשים בי כתרפיה, אז אני מבין שהם במוד של תרפיה ואני משהה את העירנות המחשבתי שלי.

אולם לוקח לי זמן לתפוס את זה. וזה לפעמים מעייף אותי, כי הנני מקשיב להם בעירנות גבוהה וברצינות, ולבסוף יוצא להם סתירות לוגיות מהפה. וכשאני אומר להם שיש להם סתירה, הם עונים לי שזו צורת השיחה שלהם. על כן אני בעצם מנמיך פעילות בשיחה עמם, כי אחרת הם נפגעים לריק. ואין לי כל עניין בכך.

חשיבותה של המילה אצלי, היא אינה רק בדיבור אלא גם בכתיבה. מבחינתי זה עצם הוצאת המחשבה מגופי החוצה לעולם החיצוני לי. לאו דווקא בדיבור.

אם יש לכם מה לשתף בנושא, אשמח לשמוע את דעתכם?

כיצד צמצמתי העישון וצריכת הטבק שלי

התחלתי להתרגל לעשן בעקבות סרהוב מחבריי שאעשן. זה התחיל מהצעה של סיגריה פה ושם כבר מגיל צעיר בעת דיון מעניין או באירוע חברתי. לבסוף לאחר כמה שנים התרגלתי ואהבתי. אני מושפע מחברים ובפרט מחברים טובים. אם כי אני עדיין מעשן קל מאוד כיום.

אולם הייתה תקופה שהייתי מעשן כשתיים וחצי קופסאות סיגריות לשבוע, אולי מעט פחות כי דאגתי להביא למי שרצה ולא היה לו. שתים וחצי קופסאות זו בעיה שזה כבר עישון מזיק.

ויום אחד קראתי ספר בשם גנבת הספרים ושם גיבור הספר מגלגל לעצמו סיגריות ואפילו מלמד את ביתו לגלגל לו. אמרתי לעצמי, גם אני יכול. זה נראה טקס מעניין. אולי גם יותר זול. אולי יותר בריא כי הטבק יותר בריא לכאורה בטבק לגלגול שיש בו פחות תוספות לטבק.

יום אחד ראיתי ביו טיוב סרטון כיצד לגלגל, ראיתי שזה לכאורה לא כזה מסובך. הלכתי וביררתי על חנות טבק גלגול והתחלתי לגלגל ולעשן. כאדם לא מושלם קניתי מכונת גלגול, במקום לעשות ביד. וכך החלתי לגלגל לעצמי סיגריות ולכל מי שמסביב. הפכתי למכונת טובות למי שמסביבי רוצה סיגריה בין כי נתקע בלי או כי קצר במזומנים.

התחלתי לגלגל בביתי תחילה ולעשן בקופסה בחוץ – כנאמר "גלגל סיגריה בביתך ועשן קופסה בצאתך". לפתע שמתי לב שגם הסיגריות הקנויות מחזיקות יותר זמן בקופסה, ואני ממש צורך פחות טבק. בהמשך כבר התחלתי לגלגל מחוץ לבית כולל ברחוב. תהליך המרתי מנטיית העישון הקופסאתית שלי הומרה לנטיית עישון בגלגול מאבק משקית.

לפני הגלגול כבר החלטתי להמנע מעישון כשאני חולה, כשאני צרוד, כשמגרד לי בגרון וכשכואב לי הראש. הרעיון היה לא לסבול מהעישון ולצמצם. ובנוסף כבר הפסקתי לסיים את הסיגריה עד הסוף. מי אמר שחייבים לסיים את הסיגריה?!

דבר זה התעצם יותר כשהחלתי לגלגל. שמתי לב שהחבילה מחזיקה לי כמה שבועות. וכן היא לא יקרה, אז כך שלפעמים אני מפסיק יותר העישון ומסיים רק חצי סיגריה. ובנוסף אפשר לגלגל עם פחות טבק ולעשות סיגריה דקה או אוורירית יותר.

המעבר לגלגול גרם לכך שהפחתתי את העישון שלי מסיבית ועוד מבלי מאמץ רב. כפתיחה הורדתי את צריכת הטבק שלי ב-75% לפחות.

ולפעמים אני גם לא מעשן כמה ימים. וכן חלק מהימים מעשן כארבע סיגריות ומטה.

התפיסה שלי גם שלא חייבים לעשות כל יום משהו כמו היום הקודם בצורה סימטרית. למעשה מחלת הסימטריה מזיקה לנו פעמים רבות. היא גורמת לנו לצרוך יותר אוכל כדי שהמאכל ישאר סימטרי ואז אוכלים יותר – או בכלל לסיים את החבילה עד הסוף למען הסדר הטוב. כמו לסיים הסיגריה עד הסוף – מה הבעיה לזרוק רבע סיגריה לקראת הסוף? וכן לעשן יותר כי צריך שהעישון יהיה טוב וסביר. ידוע הכלל שצריך לחסל חבילת סיגריות ביומיים כי אחרת זה לא נשאר טרי. וזה אבסורד. חבילת הטבק שלי מחזיקה חודש במצב סביר כשהיא בנרתיק ובתיק. יש המעשנים כל יום חצי קופסה, מה הם לא יכולים להפחית?

אני כאן ממליץ לכם, מי שרוצה להפחית בסיגריות, לעבור לגלגול. לא חייבים לגלגל תמיד. אפשר להתחיל לגלגל בבית ובמשרד ואז אם רוצים, אפשר להמשיך לגלגל תמיד. לגלגל זה נחמד, תעסוקה, צומי עצמי – הענקת זמן שהאדם מעניק לעצמו וגם יותר בריא.

כשמרן אני מאמין שלא הכל בחיים זה או הכל או כלום. אפשר להפחית ולצמצם צריכת רעלים. ומאידך להמשיך לעשן כל עוד זה חוקי. זה עדיף מרעלים אחרים רבים שאנשים צורכים. הרבה אנשים המפסיקים לגמרי, לבסוף נשברים ושבים לעשן. ניתן פשוט להפחית או עוברים להשמנה ערב אכילת יתר. האדם צריך תענוגות…

אני כיום מעשן קל מתון מאוד. העישון שלי מתון מאוד וכשליש מסיגריה רגילה בסיגריה שלי. כך שהסיכון מהעישון ממש הופחת דרסטית אצלי.

לבריאות.

חשמל, רצונות וזרימה

חשבתי לא מזמן על החשמל לא החשמל של הנביאים העתיקים, אלא על החשמל שלנו.

לחשמל לא משנה אם אתה אומר שאתה אוהב אותו, אם אתה רוצה אותו לכתחילה או בלית ברירה. לחשמל לא משנה אם הוא טוב מוסרית בעיניך. לא משנה לו אם הוא יפה. אם הוא טעים אם הוא נשמע טוב אם הוא מריח טוב. אם הוא בידור אם הוא צדק אם הוא הקרבה אם הוא גבורה אם הוא סקסי.

לחשמל לא אכפת מכלום.

ולמפעילי החשמל אכפת רק אם הפעלת אותו או לא, חיובי או שלילי. יש זרם, רוצה, אין זרם, לא רוצה. יש זרם כנראה שזה ממלא את רצון המפעיל, הסיבות לא משנות את העניין.

כשמתחשמלים בזרמים קטנים, לפעמים לא שמים לב. בעוצמה חזקה יותר זה מדגדג, יותר זה כבר עוקץ, עוד יותר זה כואב. ויותר חזק זה כבר פוצע ובעוצמה גבוהה מאוד, מתים, בעוצמות אדירות מתפחמים.

ועדיין ניתן ליהנות מהחשמל לצרכנו ולהפעיל איתו דברים נחמדים כגון אורות של מגדל איפל, גדרות חשמליות נגד משיגי גבול וכיסאות חשמליים נגד אנסים.

כך גם הרצון האנושי, הוא משוחרר מחיפוש נימוקים, הוא פשוט זורם. עד שיום אחד הוא מפסיק לזרום.

לפעמים נגמרת האנרגיה שמפעילה את הגנרטור שמוליך החשמל, לפעמים הוא זורם מחדש באותה הצורה, לפעמים הוא מתחיל לזרום בדרך אחרת כמו רצון חדש, לפעמים יש תקלות וקופץ הפיוז, לפעמים יש שביתה והעובדים מורידים את השאלטר ולפעמים מישהו משמיד את תחנת החשמל ואין כרגע חשמל.

ולפעמים עולים מחירי החשמל או שזה יקר לאדם ואז יש רצונות בלתי ממומשים או שמחכים ואוגרים תקציב להפיק העניין.

וילי הרולד – סקירת הסרט דֶר האופטמן 2017 Der Hauptmann

לאחרונה נתקלתי בסרט העוסק באדם נרדף, אדם הנרדף בזמן של כאוס וכעת עומד למבחן בעצמו בנושא, האם הוא ירדוף או יזדהה עם הנרדפות כמו שהוא היה בעצמו ואם כן מה יגרום לו להחליט ומה יהיה המחיר לכך?

זהירות קלקלנים…

ראיתי לאחרונה סרט שחור לבן בשם: 2017 Der Hauptmann העוסק בסיפור אמיתי על חייל שנפרד מיחידתו בסער הקרבות בשלהי מלחמת העולם השניה עם בעלי הברית המערביים. החייל הוא גרמני שנמלט מהמשטרה הצבאית שחושדת בו כעריק ואולי גם כחייל פשוט שעוסק בגנבות ואולי בעוד פשעים. הם מושחתים שלא מנסים לעוצרו למעצר, שהופכים את המרדף לציד והוא נמלט על נפשו כנגד הסיכויים.

לאחר שהם נואשו למוצאו, הוא מבין שהוא תמיד ייחשב כעריק ולכן הוא חייב למצוא דרך להנצל. הוא בעצם צריך להמלט מבנות הברית, מהמשטרה הצבאית ומהרעב. לפתע הוא מוצא רכב נטוש עם מדים של קצין ומעט אוכל והוא מחליט להתחזות לקצין. הוא מבין שכקצין הוא לא יכול ךלהתנהג כחייל פשוט. לפיכך הוא מתאמן רבות על הגינונים שלו כקצין וממש מרגישים אין הבגדים עושים את האדם הוא מתחיל להיות איש אחר.

מעט זמן לאחר מכך, חייל אחר שנאבד מיחידתו נדבק אליו וכך בעצם האיש מתחיל להקים לעצמו יחידה כשהוא בזהות מזוייפת. החייל החדש הפך לשלישו וכך הם מתחילים להסתובב באזור כשעוד חיילים. החיילים מצטרפים אליו בשמחה, חלק כי הם רוצים להצטרף לצבא וחלק כי הם מבינים שללא זאת הם ייחשבו כעריקים ולכן עלולים להתפס ולהיו מוצאים להורג.

לעת לילה הוא מגיע לפונדק ושם הם חוששים שהוא בא להחרים מזון לצבא הגרמני, הוא מרגיע אותם שהוא בא להלחם בעריקים הפושעים. הם עולזים ומביאים לו מכל טוב. לבסוף הם מביאים לו עריק או חייל אבוד ומצפים שהוא ינקום את נקמתם ויוציאו להורג בשבילם. הוא חושש שהם יעלו על כך שהוא מתחזה אז לאחר לבטים הוא מוציא את החייל להורג.

בהמשך הוא מגיע לבית מבודד והוא מוצא שם חיילים הוללים המתעללים בבעלי הבית בחינגה של עולם ללא ערכים, הם חוששים ממנו ומאיימים עליו בנשקם, אבל הוא מצליח למשטר אותם. לאחר שהוא לוקח להם את נשקם, הוא לא הורג אותם כפושעים על אף שהעניין די ברור שהם כך, אלא הוא מצרפם לכוח שלו ומגדיל את כוחו.

האיש ממשיך ומצרף עוד חיילים לכוח שלו, לבסוף הוא מגיע למחנה מלא עריקים או חיילים אבודים הנתפסים כך, והנה אנו מצפים שהוא ימצא דרך לשחרר את העריקים, אולם בפועל הוא מוצא דרך לערוף טבח בעריקים רבים וכך הוא משנכע את אנשי המנהל במחנה שהוא קצין בעל סמכות בנושא. בעלי הכוח בהמחנה הרוצים להפטר מהמטלה הזו שמחים על העניין ובכך מניחים לעצמם להשתכנע שיש לו הסמכות לפעול במחנה. וכאן יש מספר סצנות המראות את העולם המנותק משאר העולם – פלנטה אחרת בעקבות התנאים השונים מכל מה שהאדם חונך להם, אלימות גופנית, סדיזם ופשוט התנהגות חייתית לא ברורה. לבסוף המחנה הופצץ והוא ממשיך לדרכו תוך כדי שהוא חוגג כמלך, שופט אנשים על פשעים על פי דעתו ומתהולל גם הוא. אולם לא לעולם חוסן הוא נתפס על ידי המשטרה צבאית, אבל מצליח להנצל במשפט. כאן הסרט מסתיים, ברם כתוביות בסוף מודיעות לנו שהרשויות הבריטיות עלו עליו והוא נעצר והוצא להורג על פשעי מלחמה בגיל 21.

לדעתי הסרט נפלא ואני ממליץ לראותו בחום רב. הסיבה שבחרו בשחור לבן זאת כי הם רצו להכניס אותנו לעולם של פעם, אבל גם להדגיש לנו את הממד השונה. הרעיון הוא שבמלחמה גם אנשים טובים כביכול, אנשים שלכאורה נרדפו על לא עוול בכפם על ידי גורמים מושחתי הופכים למושחתי בעצמם, ההיגיון האנושי משתנה במצבים כאלו. הם מראים גם עד כמה קל לשכנע חיילים אבודים לשתף פעולה במעשים הרעים הללו ועד כמה בעצם במצבי קיצון חריגים דברים משתנים. אדם שמשחק בשפת גוף מרשימה של קצין נתפס כקצין ומתפקד כמו עריץ באיזשהו שלב. הסיפור משתלב לי עם לב המאפליה ועוד סיפורים בנושא המראים עד כמה הטוב והרע האנושים הם לא עניין קבוע בנפשו של האדם אלא תלויי אינטרסים אישיים. למשך חלק גדול מהסרט הייתי בטוח שמטרתו היא להנצל ולהציל אחרים על הדרך ברם לבסוף כרבר ברור שהוא לא הורג כי אין ברירה אלא הוא הפך לשעתוק של כוחות הרוע שהוא נחשך אליהם או שהתנאים הפכו אותו לרע וכך הוא מתנהל כמאפיונר חייל בסוף המלחמה. עוד נקודה יפה בבימוי זה שהוא מתחבא במהלך המרדף אחריו מתחת לשורשים של עץ וזה כביכול שהוא שותל את עצמו באדמה. ואז כשהוא יוצא הוא כביכול צומח, עד שלבסוף מתברר שיש כאן צמח פרא.

הסיפור עצוב, יש כאן חייל שנחטף לעבדות צבאית ואיבד בעצם שלטון על גופו ואת ההרגל לשלוט בהתאם לצו החברה על עצמו ולא בגלל מה שהוא מוכרח לעשות אחרת ימררו את חייו, והנה הוא נרדף על נפשו על לא עוול בכפו על ידי המדינה שהיא מייצגת באופן רשמי את החברה ואז הוא מבין שכמו שהם מושחתים גם הוא יכול, מה ההבדל אם זה בשם המדינה או בשם עצמו. קראתי עליו שהוא נזרק מתנועת הנוער שלו.

למי שרוצה לקרוא עוד סקירה מאתר מוצלח באנגלית שיקרא פה.

קטע קצר על מונדיאל – משהו שכתבתי פעם

כעת יש חג של הדת האזרחית הגלובלית הידועה ומפורסמת בשם "מונדיאל". בחג כדורגל זה, שאותו חוגגים חילונים וחרדים, מתנחלים וערבים, חיילים ואזרחים וגויים ויהודים, יש מנהג מקודש בקרב אוהדי הכדורגל לסבוא בירה בכמות רבה. וממש קשה שלא להתקל בפרסומות מלאי הבעה ותשוקה למשקה העתיק – הבירה.

ובהקשר הזה לגבי מנהג שתיית הבירה משקה הבירה, ידועה אמירה של אנגלי אחד, בשם ווינסטון צ'רצ'יל, שאומרים בשמו: "אני אוהב את הבירות שלי קרות ואת הנשים שלי חמות". וכשהציבור שומע זאת הוא מחייך בהנאה רבה או צוחק. אך אני אוהב את הבירה שלי קרה קפואה ברד ואת האשה שלי קרה גם. יש לי מלא בירה או בירות, מקומיות ותוצרת חוץ אבל אשה אין כעת, לא חמה, לא קרה.

אולי כתחליף אני אוהב להתנשק עם בקבוק הבירה הקרה כשהמשקה הקר חודר כלשון של ים לפי ומקרר את גופי ומרגיע את נשמתי. אנוכי גם אוהב קרח, לטחון קרח בשיני. לנשוך במוצק כמו חיית טרף ולחסל ולא להותיר מאומה ולקרר את נפשי. ולכן בירה עם קרח הולכת אצלי חזק.

אשה קרה צריך לחמם אותה וגוף האחד נהנה מגוף השני גם מההיבט של החום. אשה קרה נסבלת ביום חם כמים קרים לנפש עיפה ובכל מזג אוויר. אשה קרה כיף להדליק אותה ולחוש את גופה מפרפר.

ואכן, רוב מוחלט של הבירות הקרות מושכות אותי יותר מנשים רגילות. ועל כן אין פלא שיש בירה קרה ואין אשה ואני מתנשק עם בקבוקי בירה…

אני גם לא מחבב כדורגל כצופה, ואיני מתרגש להיות חלק מקהל אוהד שצועק יששש! או גוללל! או וואו! אני מעדיף לשחק בעצמי כדורגל, רק לא יוצא לי לשחק עם הגורמים המתאימים. וגם בירה שאני אוהב לשתות איני שותה סתם כך, זה משמין…