האם היטלר נבחר בבחירות דמוקרטיות?

פה ושם אנו שומעים מימין ומשמאל על ידי חבר'ה שלא אוהבים את המעשים שנעשים בשם דמוקרטיה כלשהי ואז הם צוהלים ואומרים: היטלר גם נבחר בבחירות דמוקרטיות. משום מה הם לא מדגישים שהיטלר פעל במדינה עם חוקה ובית משפט עליון. אגב, נשיא בית המשפט העליון הזה, ארווין בומקה, היה אמור לרשת את הינדנבורג לאחר מותו. ברם היטלר ירש את הינדנבורג נשיא גרמניה בניגוד לחוקה.

ארווין קונרד אדוארד בומקה

היטלר נבחר בבחירות דמוקרטיות כחבר פרלמנט ואפילו כראש ממשלה. אבל לא כפיהרר – הרעיון של פיהרר היה לאחד את משרת הנשיא יחד עם משרת ראש ממשלה ולתת יותר כוח להיטלר. אז היטלר בעצם מבצע הפיכה ולוקח לעצמו את השלטון בגרמניה ויורש את הנשיא המת הינדנבורג שמת ב-2 לאוגוסט 1934.

אחר כך היטלר מבצע משאל עם בזק ב-19 לאוגוסט 1934 וזוכה ברוב מוחץ. אבל זו הכשרה בדיעבד לאחר שעבר על החוק ועל החוקה ולקח את הנשיאות מנשיא בית המשפט העליון של גרמניה דאז – אותו איש, בומקה, נהיה חבר במפלגה הנאצית והתאבד בסוף המלחמה כמו הרבה נאצים בכירים. אדגיש שאותו משאל עם נערך עם זיופים, הפחדות ואי סדרים רבים. אזכיר לקהל הקוראים היקר שליל הסכינים הארוכים התרחש ב-30 ליוני 1934.

אז אכן היטלר נבחר בבחירות דמוקרטיות כראש ממשלה. אבל לא לפיהרר שזה איחוד משרת ראש הממשלה עם משרת הנשיא. את השלטון הוא לקח לעצמו ואחרי זה ביצע משאל עם. במשאל עם הוא נבחר בבחירות מפוקפקות ועל ידי איומים לאחר שהשתלט על סמכויות הינדנבורג בפועל. מה שהפך את היטלר לדיקטטור מוחלט, היה לקיחת סמכויותיו של הינדנבורג לאחר מותו וזה קרה לא בבחירות, אלא בבחירות מפוקפקות בדיעבד.

לסיום, לבני אדם יש מוסדות ומנהגים, כגון הפרדת רשויות, חוקה, חוק, שיטת הצבעה וכדומה. הפרקטיקות הללו מורכבים בפועל מאנשים שלהם יש השקפות ורצונות וכדומה. ואז אם הם רוצים לשבור את הנורמות שאמורים להבטיח מדינה מהוגנת, העניין לא ילך ואפילו נשיא בית המשפט העליון, למשל, יהפוך לנאצי ויוותר על תפקידו כנשיא במקום הינדנבורג.

אם יש לכם הערות והארות אשמח לשמוע ולתקן אם צריך.

אהבתם? שתפו והגיבו. ברשומה זו הושקעו מאמצים רבים ואשמח לקבל משוב.

רשימת קריאה בסוגיות מדינה לרגל חג העצמאות של מדינת היהודים

חשבתי לאגד את כל הכתבים שלי שיכולים לעניין בנושא מדינת ישראך. א. זה טוב לי כסדר בראש. ב. זה יכול לאפשר לחבר'ה להבין אותי יותר טוב. ג. אולי מישהו פספס פרסום. ד. אני משער שאפילו אני פספסתי רשומה בנושא. לפיכך אם מישהו זוכר קטע שלי שרלוונטי לפרסום, אנא ובבקשה שיזכיר לי בתגובה ואוסיף. תהנו.

הרשת הביטחונית בישראל – רבים חושבים שיש להם חופש. ונפלא שיש כאן מדינה העוזרת לממש את עצמם, ובפרט שהם יהודים. בלינק על הרשת החברתית בישראל ניתן לראות חוסר שוויון מערכתי לטובת המילטריסטים. ומה שמצחיק הוא שעדיין רובם מזוהים עם המרכז שמאל. והנה הקישור לסיכום מאמר בנושא.

על הלאומיות והציונות שלי – דיון מורכב על לאומיות בכלל ועל ציונות. על קידום תרבות, מלחמת תרבות ומעט על טבע האדם. והנה הקישור להגיגים על תפיסת הלאום והציונות.

מעולמו של אזרח במצב חירום ומצב חירום-מנטלי – מה חושב אזרח ישראלי שפוי בהקשר להפעלת כוחות השלטון כנגד יהודים ומוסלמים. והנה הקישור.

כיצד אדם יכול לחוש אתאיסט ושמרן בו זמנית – על הקדושה הציונית במדינה. וכיצד אדם יכול להיות שמרן ועדיין לא להזדהות הפולחן המדינה. והנה הקישור להגיגים של יחידאי מול הקולקטיב במספר נושאים הקשורים לאמונות הנהוגות במדינה.

הצפירה – שיר על מחשבות בנוגע לצפירה ויחסי אזרח קטן עם המדינה הגדולה. והנה הקישור לשיר.

יצירה תורנית חופשית

פוסט מעניין שאני חושב שכדאי לשתף את כולו – למקור פה בלינק.

כמה חרדים זכו בפרס נובל? כמה חרדים הפכו לסופרים בין לאומיים? מדוע איננו זוכים לקדש שם שמים בתחום היצירה התרבותית?

מי מאיתנו, אלו שבעשור השלישי בחייהם לפחות, לא נתקל במכות בחיידר או בעוד מעשים לא ראויים. והנה אימצנו נורמות משופרות יותר ומלמדים כבר מאמינים שהכאת תלמידים חלשים מהם היא לא הדרך הראויה. וזאת לאחר שהציבור הפנים השפעות מערביות בתחום. ובכך נמנע סבל מיותר מילדים רבים.

וכמו שכאן אימצנו רעיונות "מערביים" חדשים ובכך שיפרנו את החינוך התורני, מי יודע כמה רעיונות הולכים אצלנו לטמיון רק כי אין לנו עיתונות וחשיבה עצמאית בחברה החרדית.

מתייונים או מתנוונים

הכיצד שעלינו נאמר שאנו עם הספר – ומי כמו החברה החרדית אשר שקועה בלימוד התורה במסירות נפש רבה מתוך ספרים רבים, יום יום, ועדיין לא הצלחנו להגיע לפרסום עולמי בתחום היצירה הכתובה.

ונשאלת השאלה האם אנו מחויבים לבחור בין התייונות להתנוונות?

בנוסף, אנו החרדים החשופים לעולם המודרני ורגילים להיחשף לעיתונות ולסיפרות שהיא מחוץ למגזר שלנו כשיש כאלו שבתחומי חופש המחשבה החופשית נחשפים בעיקר להגות ורעיונות שכותבים חוץ מגזריים כתבו.

וכי מדוע יגרע חלקנו ואנו לא נוכל לקדם קול תרבותי שלנו שיאיר כאבוקה למרחקים. אור לנו ואור לגוים.

מדוע אנו הרוצים לצרוך רעיונות חופשיים צריכים להתקשות למצוא זאת אצלנו וזקוקים לרעות בשדות זרים?

מסכה חילונית לזהות חרדית

אדם הרועה יותר מידי בשדות זרים יכול חלילה לאמץ לעצמו זהות דואלית של מסכה חילונית לזהות חרדית. אדם כזה יכול לשאוף להיות חלק מתרבות חיצונית לו כשמבחינת מצוות הוא עדיין נשאר דתי. אולם הוא אינו מכבד את הנורמות הנהוגות אצלו בקהילה החרדית בגלל חוסר הכבוד להגות של המגזר מחוץ למגזר שלנו.

מרחב כתיבה חופשי ותורני

לפיכך חשוב לקדם חשיבה חרדית כוללנית חופשית לכל תחומי החיים. העניין ישפיע לקידום חידושים, למניעת ניוון ושחיתות לשמירה על צעירי הצאן שלא יתקלקלו ולקידום חברה מוערכת יותר ולקידוש שם שמיים.

דבר זה ניתן לקדם על ידי מרחב כתיבה חופשי שיאפשר יצירה מתוך העולם התורני שלנו.

כמו כן, האדם נברא על ידי הקב"ה חופשי במחשבתו. ובחברה שבה מדכאים מסיבות שונות חשיבה עצמאית פומבית, ניתן לחוש דיכאון שהרי האדם חש לו בודד בעולמו כשאינו יכול לתת דרור למחשבותיו ואז יש מעטים הנטושים את צור מחצבתם ויש שמתרגלים לחנוק את עצמם והופכים פסיביים. ועל כן שומה עלינו לקדם יצירה תרבותית.

הקב"ה איפשר את היצירה האנושית כדרך להועיל לאדם ולעולם ויהי רצון שנקדם את היצירה החרדית הכתובה ונחדש ימינו כקדם.

מהפכה במשלוחי המנות בחג הפורים

חג הפורים מגיע. ושאלת השאלות נשאלת, איזה משלוח מנות לתת למקבלים?

תעשיית משלוחי המנות משגשגת לקראת פורים. אך כדאי להתעורר לחשוב מהו משלוח המנות האידיאלי?

יש משלוחי מנות יקרים ויש מעוצבים וכדומה. אולם איני בא לדבר על הצורה והמחיר, אלא בדגש על התוכן.

ומבחינת תוכן משלוחי המנות, חשבתי לייעץ באופן פרטני. וגם כאן מומלץ להביא מה שהחבר המקבל אוהב ושמתאים לנו להביא לו זאת. אולם אם אנו לא יודעים באופן מדויק, מה לעשות? על כך אדבר בהמשך.

בגדול מומלץ להביא מה שמקובל. אדם שיחרוג מהנורמה עלול להביך את המקבל או לגרום לו להיעלב או לשנוא הנותן אם לדעתו משלוח המנות לא עמד בציפיה הנורמטיבית שלו לקבל משהו מכבד לפי הנורמה. באופן כללי צריך לדעת שיש נורמות חברתיות שמי ששובר אותן שובר כביכול חוזה חברתי.

רבים אוהבים להביא סלסלה גדולה שאין בה שימוש והיא גם לא מקורית. בתוך הסלסלה יש ממתקים לא מיוחדים ואז המקבל שואל עצמו איך הוא יפטר מהעניין. ומה שמצחיק שלפעמים הוא נותן את זה למישהו אחר ואז יש כאן מעגל של סובלים.

ועוד היבט, אם זה חמץ והמקבל מסורתי ומעלה, אז יש לו דד-ליין עד פסח. ופעמים רבות הממתקים עצמם אינם בריאים, ותמוה שתעשיית הפורים מקפידה לתת מזון לא הכי בריא. עניין תמוה שהרי חג הפורים בא לחוג את הצלת עם ישראל ולא את המתתו על ידי בעיות בריאות.

לפיכך לדעתי כדאי לתת מתנות של צורך ועדיף צורך בריא. כלומר, מילוי צורך של המקבל. נניח אם הוא שותה יין אז להביא לו יין, אם הוא מבשל להביא לו שמן, אם הוא שותה קפה, להביא לו קפה וכולהו.

רצוי גם אוכל שהוא כשר לפסח וכך מקבל המשלוח יוכל לחשוב עליך בחג ולכל הפחות אם הוא מסורתי ויותר, שלא יצטרך להיפטר מזאת או לטרוח למכור זאת.

ולמקפידים על המנהג המסורתי המקובל, ניתן לתת מנות של שני דברים חלקיים את המינימום של ההלכה המקובלת. ומאידך ניתן לתת ספר, קישוט, גאדג'ט וכדומה. כך המקבל קיבל משלוח מנות ומאידך קיבל מתנה שלא אוכלים אותה, אלא נהנים ממנה בצורה אחרת.

מתנה כשרה לפסח, אם היא מזון, מסייעת למקבל להתכונן לחג הפסח הממשמש ובא ואולי גם חוסך זמן של הליכה לקניות וכנראה חוסך טרחה של לסחוב ולחפש בחנות. כאן המקום לברך על האפשרות להזמין מזון ברשת. ברם לפעמים מזמינים והמוצר לא מגיע…

וכעת אביא רעיון מפורט יותר: רוב האנשים צריכים קפה, דבש, פירות יבשים, יין, שמן זית וכדומה. ניתן לתת למקבל יין סביר, יחד עם שמן זית וחסכנו לו משקל של ייבוא ביתי באזור שני קילו לשאת אל ביתו. מתנה זו גם בריאה יותר וגם נשמרת לאורך זמן מאשר שוקולד או מתנה אחרת גדושת סוכר שעלולה להאכל בבולמוס… מתנה שנשארת לזמן רב ונמצאת בשימוש תדיר מסייעת על המקבל לחשוב טובות על הנותן האדיב.

הנה משלוח מנות הטקסטואלי לחג הפורים השנה. אשמח לעוד הערות והארות. חג פורים שמח.

ההרוג או הנרצח הישראלי הראשון במלחמת רוסיה באוקראינה – הלחימה באוקראינה רשומה 2

אני מתעניין רבות במלחמה באוקראינה ומנסה לקרוא דברים מעניינים בנושא, וכן להקשיב לפודקאסטים וכדומה. אפילו כתבתי רשומה ארוכה ומושקעת – בשבח הכיבוש הרוסי ההדרגתי-איטי באוקראינה – הלחימה באוקראינה רשומה 1.

גם אני כמו רבים בארץ התעניינתי בסיפור של מותו של האזרח הישראלי – ברודסקי. בתחילה חשבתי שהרוסים הרשעים הרעים הרגוהו. ברם התברר שהוא נהרג במחסום אוקראיני, כלומר הטובים הרגוהו.

והנה הלינק לכתבת ב-YNET. וכאן נתקלתי בקטע הזה"אחרי מותו של ברודסקי סיפר חברו ואדים, שהיה איתו בשיירה כי "הייתי חמישה מטרים לידו כשזה קרה". ואדים סיפר כי רומן לא רצה לצאת לשום מקום אך החברים שכנעו אותו לצאת ואמרו לו לי שמסוכן להיות בבית. "יצאנו שישה רכבים, יש בכל עיר מחסומים ועברנו את כולם. במחסום אחד אמרנו שאנחנו ישראלים שרוצים לצאת מאוקראינה. אני עברתי ראשון ואחרי עוד שתי מכוניות התחילו לירות באוטו שלו כי חשבו שהוא צ'צ'ני, וכל זה כשאשתו הייתה מאחוריו וראתה הכל". ובבנוסף גם הקטע הזה "ברכב בו נורה ברודסקי היו גם חברתו האוקראינית ועוד שומר ראש". משמע שהוא, אשתו והפילגש היו ביחד בשיירה – האם לרומן היה רומן? ואם כן מדוע וויינט כתב על זה? בנוסף תהיתי מדוע יש לו שומר ראש, האם הוא מהמאפייה או פשוט איש בידור עשיר ומוצלח – יש לציין שהמנוח עבד כ-DJ.

עד כאן הפנינים שמצאתי מקריאה עירנית ב-YNET. ברם מצאתי אוצר במה שכתבו בנושא בעיתון הארץ. והנה הטקסט המעניין ואדגיש קטעים חשובים. "ישראלי בן 42 שהתגורר בשנים האחרונות באוקראינה נהרג היום (שני) מירי חיילים אוקראינים – כך אישר משרד החוץ. ההרוג, רומן ברודסקי, נסע בשיירת כלי רכב שעשו את דרכם לגבול עם מולדובה. ממידע שהגיע לישראל עולה שחיילים אוקראינים הוציאו אותו מהרכב במחסום שנמצא 95 קילמטרים דרומית לקייב וירו בו, ככל הנראה בשל טעות בזיהוי. רעייתו, השוהה באוקראינה יחד עם ילדיהם, וכן הוריו, המתגוררים בישראל, קיבלו את ההודעה".

רואים שהוא הוצא מהרכב, לא הוזכר עניין ההתנגדות ולבסוף ירו בו. על פניו נשמע כמו פשע מלחמה ורצח. לא ראיתי גינוי של משפחתו עדיין. וכמובן מדוע זה לגיטימי להרוג בן אדם מטווח אפס בגלל טעות בזיהוי שחשבו שהוא צ'צ'ני? מעניין למה המשפחה לא התלוננה נגד האוקראינים? האם זה בגלל שחלק מהמשפחה נשארה באוקראינה? האם הם מפחדים? ולא ראינו את השלטון הישראלי מגנה את הרצח לכאורה.

ואכן מתברר שהאיש היה פרוד והוא נסע ברכב עם הפילגש שלו ובעוד שאשתו הייתה ברכב אחר. ועל כך ניתן להקשיב בהקלטה של התוכנית של גולן יוכפז וענת דוידוב. הנה הלינק.

וחשוב להגיד שהארץ לא אומר שחשבו שהוא צ'צ'ני, אלא טעות בזיהוי – וזו העיתונות הישראלי המשובחת ביותר. וכמובן שלאף אחד לא אכפת כי לא כתבו לו בעיתון בצורה שיהיה אכפת לו. עניין זה מעיד על חשיבות הכתיבה. ועל הכוח העצום של מנהיגי הדעה בחברה. אנשים יכולים לקרוא ופשוט לא לשים לב לפרטים אם זה לא יהיה כתוב בצורה ברור על ידי השופר או הבן אדם הלגיטמי, הנכון, הצודק וכדומה.

עדכון: לאחר פרסום הפוסט, בלינק ניתן לראות את האוקראינים מרססים הרכב שבו שהה רומן ברודסקי. נאמר היכנשהו שהוא רוסס כארבע דקות.

בשבח הכיבוש הרוסי ההדרגתי-איטי באוקראינה – הלחימה באוקראינה רשומה 1

אני אכתוב בקצרה על משהו שעולה כעת בהקשר למלחמת אוקראינה. אנשים רבים תוהים הכיצד רוסיה, המעצמה האדירה, כביכול, לא כובשת את אוקראינה במהרה? האם זה מוכיח שרוסיה נחותה צבאית ואינה מסוגלת לכבוד את אוקראינה או להחזיק בה לאורך זמן?

והנה אני אשאל עוד שאלה, הכיצד סוריה הנתמכת על ידי רוסיה לא סיימה לדכא את המתקוממים עד היום למרות שרוסיה מסייעת לה רבות ולכאורה יכולה לכתוש המורדים בקלות אם הייתה רוצה?

שאלה זו אומרת דרשני, הרי המלחמה עולה הרבה כסף ומזיקה לכלכלת סוריה, אם כן מדוע רוסיה וסוריה לא מדכאות את המרד כמה שיותר מהר?

ומכיוון אחר חשבתי בשעתו על כיבוש עירק על ידי האמריקנים במלחמת המפרץ השניה. הנה הם לחמו מהר יחסית, עיקר הלחימה לקחה כשלושה שבועות. ודי מהר לאחר הכיבוש העירקים החלו להתקומם כשהתברר שהם צברו נשק והחלו להלחם באמריקנים אחרי שהסתיים מסע הכיבוש, כביכול. בעקבות הבעיה הו הפנמתי שעדיף להלחם לאט, לפגוע הרבה, להתיש את האויב, לשחוק ולפגוע בנשק שלו וכדומה ואז לכבוש את המרחב. כי אם לא, אז האויב נכנע, לא מוסר את כל הנשק שלו ושב להלחם.

והנה גם בסוריה זה כך, בסוריה נלחמים לאט ומשאירים קיני התנגדות. בסוריה רוב העם הוא לא עלוואי כשהשלטון הוא עלוואי. אם היו כובשים מהר, הציבור עלול להתקומם שוב. לפיכך עדיף להשאיר מרד בקצה המדינה. מי שרוצה למרוד בשלטון נמצא או הולך לשם. הם כיום גם קיצוניים ורוב העם מוקיע אותם וכך לשלטון הסורי יש יותר לגיטמציה. וכמו כן, לחימה איטית גם מראה לעולם שאין טבח, אלא יש לוחמה הוגנת.

גם באוקראינה, אם הייתי רוסיה הגדולה לא הייתי כובש הכי מהר. אעדיף לתת למורדים הבדלנים לשחרר חבלי ארץ לידם ולבסס גאווה מקומית. במקביל פושט ומפחיד בכל מיני מקומות. כתוצאה מכך ניאו נאצים ולאומנים אוקראינים יברחו למערב אוקראינה ומזרח ומרכז אוקראינה יטוהרו יותר מגורמים בעייתיים. גם עדיף לחכות שיגמר לאוקראינים הנשק והתחמושת ובכך הם יכולו פחות לפגוע בכוחות רוסיים או פרו-רוסיים מנובו-רוסיה. על כן מבחינתי לחימה איטית אינה מעידה על בעיה צבאית. עדיף כך לעניות דעתי להלחם. כך מונעים התקוממות טרוריסטית לאחר הכיבוש.

הסכמי מינסק חתרו לקדם פדרציה, לא סיפוח לרוסיה. נראה לי שבגדול זה עדיין רצון הרוסים. הם לא צריכים שאוקראינה תהיה שלהם רשמית. הם צריכים שלטון קשור אליהם כלכלית ברמה מסוימת ושלא יעבור לנאט"ו. התעמולה המערבית אומרת שאין פרו-רוסיים בכמות משמעותית באוקראינה וזה שקר. הרי זלנסקי שם בכלא ראשי אופוזיציה פרו-רוסיים וכן סגר רשתות תקשורת פרו-רוסיים הפועלים באוקראינה. אם זלנסקי לא היה חושש מכך, הוא לא היה טורח לעצור ראשי אופזיציה ולסגור ערוצי תקשורת. העניין מוכיח שגם הוא חושש ויודע שיש פרו-רוסיים רבים ברמה שמאיימת עליו בצורה דמוקרטית. אחד מראשי האופוזיציה היה אפילו בסקרים מעל זלנצקי.

לאחר שיש לנו המידע הזה, מובן בהחלט שלחימה לחימה איטית ומפחידה תעודד לאומנים אוקראינים לברוח על נפשם מאזורי השליטה של הרוסים ואולי לא לחזור אי פעם לאוקראינה. תופעה זו תשנה גם את המאזן האנטי רוסי במדינה. וכך יהיו יותר פרו-רוסים במדינת אוקראינה באחוזים רבים יותר. לפיכך כיבוש איטי גם משתלם למרות תעמולת המערב הנאור. ולמרות ספיגת המחיר של הרוגים רבים יותר.

ואגב פעם היו מדכאים מלחמה בצורה מאוד איטית. היה לוקח זמן לגייס צבא, לארגן אספקה, לאמן עוד לוחמים. היו עושים משא ומתן, שמים מצור – ובקיצור נלחמים די לאט. מצב זה של זמן למרד פלוס דיכוי המרד בזמן ארוך נתן לקהל המורדים להבין שאין סיכוי ושבר להם את רוח הלחימה. אנו חושבים כיום שהסיבה היחידה שזה קרה זה בגלל שלא היה להם היכולת או הטכנולוגיה לסיים במהירות הכי גדולה – אולם היה פה עוד רווח, רווח של דיכוי המרד והוצאת רוח המרד ושחיקת אמצעי הלחימה.

קצת רקע מקדים על המצב באוקראינה

• ב-2013 הייתה הפיכה אלימה בגיבוי מערבי מסוים כנגד נשיאה הנבחר והחוקי של אוקראינה.
• הנשיא נמלט על נפשו לרוסיה ומבקש מרוסיה עזרה. ועל כך גם עמד לדין. כלומר הוא נתן בסיס חוקי לפוטין, אחרת מדוע הוא עמד על כך לדין.
• בתחילת מאי 2013 מפגינים למען הנשיא ובעד הקשר עם רוסיה נשרפו למוות על ידי לאומנים אוקראינים, לאחר שהלאומנים הציתו בניין שבו הם הפגינו. מדובר היה בעשרות הרוגים של פרו-רוסים שנטבחו בניגוד לחוק.
• חלק מהלאומנים האוקראינים מזוהים עם ארגונים ששיתפו פעולה עם הנאצים כגון באטליון אזוב.
• הנשיא ויקטור ינוקוביץ'מגיע מדונצק – בעקבות הדחתו הבלתי חוקית מנהיגי האזור הפרו רוסים מארגנים משאל עם בחודש מאי ולאחר שרוב הציבור חפץ בהם הם הכריזו על עצמאות.
• הסכמי מינסק קבעו שאוקראינה צריכה לאפשר למורדים אוטונומיה ולקחת חלק בבחירות – העניין לא קויים ולמעש בעצם המשיכו לפגוע בפרו רוסים.
• 2021 אוקראינה מבצעת תרגיל מאיים\הגנתי עם נאט"ו מול רוסיה.
• 2022 האוקראינים מתחילים לכבוש שטחי נובו רוסיה העצמאים על ידי מל"טים מטורקיה.
• 2022 פוטין דורש מאוקראינה להתחייב לא להיות חברה בנאט"ו – רעיון שהוקם נגד רוסיה בזמן ברית המועצות וממשיך לגדול ולהתרחב.
• 2022 פוטין מכיר בעצמאות נובו-רוסיה ובא להגן עליהם מפני האוקראינים המפרים את הסכמי מינסק.
• פברואר 2022 – רוסיה מכריזה על כניסת כוחות צבא לבצע דה-מילטריזציה ודה-נאציפיקציה של אוקראינה.

הערת אגב, ישראל לא חייבת אוטומטית ללקק את הישבן המתקדם של ביידן – הוא לא צירף אותנו לנאט"ו, הוא לא מאפשר לנו להתמודד עם אירן בדרך שלנו – הוא כבר הפקיר את אפגניסטן ומפקיר כעת את אוקראינה – אי אפשר לסמוך עליו.

האם פוטין סתם בריון הפועל כי הוא יכול ולא בשם הצדק?

הרבה אומרים שפוטין בריון, ברם יש לפוטין קייס. עובדה שהוא לא פלש קודם, אלא רק כעת. הוא לא בריון גרידא. הוא מחכה שהתנאים יתאימו לו ושיהיה לו טיעון קביל במשפט הבינ"ל, כגון סיוע למדינת נובו רוסיה, דיכוי רוסים בניגוד לחוק באוקראינה והפרה של הסכם מינסק על ידי אוקראינה ועוד. אמריקה, אגב, יכולה הייתה גם לעמוד על כך שאוקראינה תקיים את הסכמי מינסק, שאגב רוסיה גם חתומה עליהם. אדגיש שהמשטר האוקראיני גם עצר אזרחים רוסיים אוקראינים פרו-רוסים וסגר רשתות תקשורת דוברי רוסית מרכזיים במדינה ואפילו פוליטיקאים בכירים מן האופוזיצה כגון קוזק ומדבצ'וק.

האם המערב יכול היה לפעול אחרת בנוגע לאוקראינה?

המערב הנאור היה צריך למתן את הנשיא זלנסקי שלא יתגרה ברוסים ובכך יזמין אותם לכבוש את אוקראינה. בזה שהוא לא פעל כך באמצעים שונים, כגון התניית הטבות, הוקעה, איומים או סנקציות או אפילו התחייבות עם ערבויות לרוסיה שאוקראינה לא תהיה חברה בנאט"ו הוא עלול לאבד מדינה ממצב פרו אירופי למצב הפוך ובכן יביא להרוגים רבים ומיותרים. המערב משיקולים שונים מעדיף להקריב את אוקראינה, הוא לא באמת דואג לאוקראינה. חשוב שנבין שהמערב לפעמים מסוכן. עצוב שהלאומנים האוקראינים נפלו בפך המערבי. צריך איזון בהנהגת העולם ובכך מדינות חלשות כמו ישראל יכול לבצע משא ומתן בין המעצמות ובכל לקדם את המדינה למקום טוב יותר.

הרשומה מוקדשת לא"א שתרם מזמנו ומכספו ובכך היה לי יכולת לחקור הנושא.

והנה קישור מעניין בנושא המלחמה באוקראינה על ידי הכותב אישתון.

מוצא וגזענות

טקסט ששלפתי מאוד מהטקסטים שרשמתי לעצמי. אין לי עדיין יומן, אלא פשוט התחשק לי לכתוב בסגנון כתיבה יומני.

יומני היקר: ראיתי היום מישהי עם תווי פנים אינדיאניים במקום ימני מוצהר. ולכן לא חשבתי שהיא תהיה פוליטיקלי קורקט. מישהו ניגש להכיר בינינו ונוצרה שיחה.

דיברנו באנגלית, והיה לה מבטא מסוים. שאלתי אם היא אמריקאית, היא אמרה לי כן, אבל דרום אמריקאית שחיה בארה"ב.

שאלתי אם יש לה מוצא אינדיאני? – לא יצא לי אף פעם לקשור בשיחה מעמיקה עם אינדיאני וזה עניין אותי. והיא אמרה שאומרים אצלה במשפחה שהם לא. אמרתי לה אבל את נראית אינדיאנית, מעניין.

היא שאלה מה הכוונה? אמרתי לה שיש לה עיניים אסייתיות.

לפתע היא אמרה לי, אתה לא יודע שמה שאתה אומר זה גזעני קיצוני?! אמרתי לה, שלא, אבל אני לומד. התנצלתי בנימוס ופרשתי מהשיחה עמה.

כשעזבתי חשבתי לעצמי שהיא הגזענית שרואה בייחודיות דבר שלילי ולא מאפשרת לשוחח על כך. מוזר לי שאדם יתבייש במוצאו הגלוי ולא יאפשר לשוחח על כך. עלי כל הזמן מדברים על מוצאי וכולל על מוצאי הגנטי.

ברם אלמד לעתיד להזהר. לא באתי למקום הזה לפגוע ולמה שלמישהו יהרס היום בגללי.

נ.ב. האם היא באמת לא מאמינה שזה גזעני לדבר על המוצא שלה, אלא פשוט מתביישת משום מה במוצאה ומעדיפה להאשים אותי בגזענות?!

אחדות יהודית אלוקית

הרבה אנשים מטיפים מסביבנו לאחדות כל הזמן. הם גם משתיקים ביקורות מסוימות באמתלא שזה מפלג. הם מדגישים שצריך אחדות בעם ישראל. אולם למעשה הם מנציחים את הסטטוס קוו ואת החזקים הקיימים. העניין גם קשור לגישות להבנת החברה. האם החברה הרמונית קונצנזוסיאלית או קונפליקטואלית. והשאלה האם באמת יש אחדות ישראל כמו שהם חשים ומטיפים.

ברם אם נסתכל על ההיסטוריה נראה שמאוד מהר משפחת יעקב\ישראל אבינו הפכה לשבטים עם אינטרסים שונים. הדבר הגיע עד כדי כך שהם חיו בנחלות שונות בארץ ישראל ונלחמו אפילו אחד בשני לפעמים. מאוד מהר אחר כך גם נוצרו שתי ממלכות בעם ישראל. ממלכת ישראל וממלכת יהודה. והנה רואים שעדיין לא הייתה אחדות מלאה ונשארו פילוגים כולל עם סגרגציה מגורית.

הפיצול כמובן המשיך לאחר פירוק הנחלות השבטיות לפילוג בין פלגים דתיים שחלקם גם היום נחשב בלתי לגיטימי, כגון: שומרונים, מתייוונים, צדוקים, קראים וכדומה. וגם בתקופה המודרנית יש פיצול דתי שכבר הפך להיות בעיקר אתני, חילונים, דתיים ומסורתיים, רפורמים, קונסרבטיביים ואורותודוקסים.

וגם אצל האורתודוקסים יש פיצול בין חסידים לכלל אשכנזים, בין מודרן אורתודוקס לבין אורתודקוסיה ואולטרא אורתודוקסיה וכן יש פיצול בין החסידיות הממוסדות עצמן ובין הלא חסידים החרדים, בין פלג בני ברק לפלג ירושלמי. ובל נשכח גם את הפיצול העדתי, בין מנהגי תימן, אשכנז ויהדות המזרח.

הדבר הזה גם משפיע על פיצול מפלגתי, ורשמית היום יש פיצול של הדת היהודית לשלוש זרמי מפלגות, ציונות דתית, חרדית אשכנזית וחרדית מזרחית. בעיריות יש אפילו יותר מפלגות ואיני בעל מידע מלא בעניין.

הרבה מן האנשים המטיפים לאחדות ישראל המזוייפת הזו מאמינים גם שהשידוך נקבע בשמים ככתוב בתלמוד בבלי מסכת סוטה ב עמוד א: "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני". והנה לאחר שמקבלים את העניין שהשידוך נקבע משמים, רואים דבר מופלא. רואים שהקדוש ברוך הוא לא רוצה אחדות מלאה. כמה שידוכים הוא עושה בין מגזרים ועדות? בהכרח שהקב"ה לא רוצה באחדות מלאה. כרגע הוא רוצה פלגים. מותר להיות מפולג במשהו כל עוד מאוחדים במשהו גדול. זו האחדות-ישראל האמיתית.

בקיצור מותר לחלוק מותר לא להסכים ואולי אפילו כך מקדמים עולם טוב יותר. אולי מנחילי המסורת היהודית בכוונה מראים לנו הפלגנויות הללו כדי שנדע לא לכסות על אי צדק. אנו לא צריכים להאמין באחדות מזויפת על חשבון נפגעים הנרמסים בשם אחדות הקבוצה.

יש בחיים מאבקים וצריך לקדם עולם נאה יותר. החברה מורכבת ממאבקי אנרגיה ולכן יש לעמוד על שלנו למען הטוב. וכך גם העולם טוב יותר, לא רק שהעולם נהיה טוב לפי הרצון שלנו בדרגה מסוימת, אלא גם אנחנו חלק מהטוב הזה. אנו לא מתנוונים ומחכים שאנשים יעבדו בשבילנו ואנו יושבים ומתפנקים לנו על מי מנוחות תחת עצי הגפן והתאנה שלנו. יכולים אנו לחשוב על החיים ולהיאבק על המרחב שלנו ובכך אנו גם מרוויחים משמעות.

הזכות לניוד המספר הסלולר במכשירים הסלולרים הכשרים של החברה החרדית וניידות סמלית בחברה החרדית

מאמר מזמן ישראל על פרשיית הטלפונים הכשרים במגזר החרדי. חשבתי שאולי זה יעניין את קהל הקוראים. תהנו.

לא מזמן התפרסם בכלי התקשורת הישראליים דבר פגישתו של שר התקשורת יועז הנדל עם מספר רבנים, אדמו"רים ועסקנים, ובהם חבר מועצת גדולי התורה הרב אליעזר יהודה פינקל, ראש ישיבת מיר – הישיבה הגדולה בעולם. נציגי המגזר פנו לדבר על ליבו של שר התקשורת שישאיר את האיסור על ניוד מספרים.

ראשית כל, קצת רקע. פעם, לפני הטלפון הכשר, מי שרצה לנייד את מספרו מחברה לחברה, לא יכול היה לעשות זאת. כתוצאה מכך היה כשל שוק שגרם לאנשים להשאר בתוכנית יקרה ולא לעבור לתוכנית משתלמת יותר. כתוצאה מכך שוק התקשורת הסלולרית היה יקר ולא יעיל.

בעידן של היום, המספר הסלולרי הוא חלק מזיהויו של האדם. אדם המחליף מספר טלפון מאבד דרך תקשורת עם אנשים רבים שלא יודעים מה מספרו החדש. הוא בעצם נמחק להם מהחיים, אלא אם כן הוא יוצר עמם קשר. ברם אדם רגיל לא ילך לדבר או להתכתב עם מאות איש להודיע להם שהחליף מספר.

ראה משרד התקשורת שזו פגיעה כלכלית בשוק הסלולר הישראלי וקבע לחברות הסלולר שהן חייבות לאפשר ניוד. מני אז שוק הסלולר בישראל הוא בין הזולים במערב ותמיד אפשר לעזוב חברה לחברה יותר טובה. ויש כאלה שאפילו מאיימים לעזוב כדי לקבל דיל יותר טוב מהחברה הסלולרית שלהם. אני עצמי אפילו נוהג לעבור חברה כל שנה או שנתיים מתוך מטרה לחסוך כסף או משיקולי קליטה סלולרית טובה יותר וכדומה.

במקביל, ככל שהסלולר נכנס לחברה החרדית, ראו מנהיגי החברה החרדית שהעניין מחליש בדת את מחזיקי הסלולרי. לפיכך הרבנים הגיעו למסקנה שצריך סגרגציה על הטלפונים מכמה כיוונים:

1. איסור על בחורי ישיבות להחזיק טלפון עד גיל מסוים כדי למנוע ביטול תורה ואולי גם קשר עם בנות, הנחשב לעניין לא צנוע ולא ראוי. לדוגמה, בישיבה שלי העיפו בחור מבוגר כי היה לו טלפון ללא אישור מהישיבה.
2. אירגון מכשירים כשרים עם חותמות הניכרות לעין ומצהירות על כשרות המכשיר לפי מנהגי החברה החרדית. החותמות מראות שבעלי המכשירים מצייתים לכללים החרדיים ולכן הם אנשים טובים. זאת לעומת מי שמחזיק במכשיר ללא חותמות, שהוא אדם פחות מקפיד ולכן נתפס כסוג של עבריין דתי.
   
   היו רבנים שאמרו שהסלולרי הלא כשר זה אביזרייהו דעריות (אביזר לא צנוע המוביל לאיסורים חמורים של עריות), ולכן שמי שמחזיק מכשיר כזה הוא אדם פרוץ הפסול לעדות.
3. בנוסף, אירגון מספרים מיוחדים שהם כשרים. בכשרים, הכוונה ללא אינטרנט וללא מסרוני S.M.S – אלא אם כן מדובר על מכשירים מיוחדים. אלה נקראים תואם כשר, לעסקים ואנשי עסקים, בהם יש הגבלה על אפליקציית רבות והגבלה אפילו על קבוצות בוואטסאפ, ויש כאלו שיש להם אפילו צנזורים ברשת המפקחים עליהם ויכולים לראות מה הם כותבים ועושים.

הרעיון בהפרדה הטכנולוגית הזו לדעתי הוא:

א. מניעת גישה לתכנים לא טובים בהתאם לאמונה היהודית, כגון אתרי זימה, היכרויות וכדומה. וכן קווי תוכן בעייתיים מבחינת המגזר, מבידור חילוני ועד היכרויות ותכנים למבוגרים.

א. סינון אתרי תקשורת חיצוניים לחברה החרדית. ובכך מונעים חדירת דעות זרות וחילוניות לחברה החרדית.

ג. חיזוק הזהות והמובחנות החרדית – עניין המסייע לחזק את שרידות המגזר מבחינה דתית וסוציולוגית.

כיום יש מונופול על הקומות הכשרות. אכן אפשר לעבור מחברה לחברה, ברם לא באותם התנאים של הקומות הלא כשרות. המונופול הכלכלי מוביל למחיר יקר – למשל, כדי לקבל מכשיר כשר צריך לשלם יותר ולקבל מכשיר שביר עם איכות סאונד בעייתית.

ויש גם מונופול על דעות – יש מי שמחליט איזה קו תוכן יהיה פתוח לחברה החרדית או איזה אתר יסונן וכדומה. בשעתו חסמו קווי עזרה וסיוע למצוקה לנפגעי אלימות ואלימות מינית. בנוסף נחסמו מוקדי שירות של קופת חולים.

15. אביאור אבו כלכליסט, "היעדר הפיקוח על הטלפונים הכשרים נמשך: קווי חירום לעזרה נפשית נחסמו לאחר שנפתחו לשימוש באפריל 2019 בעקבות פנייה לבג"ץ בנושא – קו הסיוע של עמותת ער"ן, המעניקה שירותי עזרה נפשית. חוק התקשורת אוסר על חסימת קווי חירום":https://t.co/BI06lvkov3

— החסימה היומית❌ (@Censorship_il) June 30, 2020

חבר פסיכולוג חרדי אמר לי לאחרונה, שהבן שלו לא יכול לצלצל אליו מהטלפון הכשר שלו. כלומר ב' הוא איש עובד, אבל חרדי, שטרח לקנות טלפון כשר לבן שלו, אבל הבן שלו לא יכול לצלצל אליו כי המספר של אבא חסום לו. כל הנסיונות לשחרר החסימה עלו בתוהו. ולא ברור למה חסמו אותו. אותו פסיכולוג אולי גם מאבד מטופלים בגלל שהוא חסום וזה ממש לא הוגן.

ומה קורה אם חרדי החליט שהוא משנה את דעתו ורוצה לנייד את המספר שאיתו גדל אחרי כמה שנים לחברה אחרת, שאין בה קומה כשרה, או שהוא רוצה בכלל לצרוך טלפון חכם וקווי תוכן רגילים? עד עכשיו חרדי כזה היה צריך לנטוש את המספר שלו או להחזיק שני מכשירים – מכשיר וקו כשר לחברים מפעם ומכשיר עם קו לא כשר למטרות שלו כעת.

הרבה מחבריי היו בעלי שני קווים, קו כשר וקו רגיל. אחד מסיבות של הצהרה לחברה החרדית הממסדית ומוסדות הלימוד של הילדים. אלה מתנים קבלת ילדים בהחזקת קו כשר – ולכן רושמים למוסד הלימוד מספר כשר כדי לתקשר עם ההורים. והקו השני, הלא כשר, מיועד לחיים המודרניים. וידועה האמירה כמענה לאדם הנשאל מדוע הוא מחזיק שני מכשירי סלולר: "אחד כשר והשני בשביל להתקשר".

פתיחה לניוד המספרים יכולה לגרום לחרדים מסוימים להחליט שנכון שחשוב לאפשר סינון, ברם במחיר ראוי ובמכשיר ראוי ולא בניתוק והפסד.

ואכן חשוב שלאדם תהיה העצמאות לחסום תכנים לא ראויים לעצמו ולילדיו. אך לא ברור מדוע צריך להקים ברשות הממשלה קומה כשרה. או למנוע ניוד. ונכון שמספר מיוחד מכריח אנשים להיות בקומה הכשרה, ברם זה מונע חירות ממי שרוצה לעזוב לקומה לא כשרה לאחר ששינה את דעתו.

בעצם האדם משלם לרכוש קו ולא יכול לממש את רצונו בקניינו. הקו שלו שייך לוועדת הרבנים. ולא ברור מדוע מדינה מודרנית מאפשרת מונופול כלכלי זה לאנשים מסוימים על חשבון הכלל.

אכן נעשה משהו חשוב כדי לסנן תכנים לא ראויים, אבל למה על חשבון זכותי לפנות לעזרה אם נפגעתי מינית או אם נפגעתי, לא עלינו, מאלימות? מדוע אני צריך לשלם יותר על מכשיר נחות יותר?

כמובן שהפתיחה לניוד המספרים לא תעזור לחילון החברה החרדית כמו שיש החושבים. מה שיקרה שימצאו פתרונות עוקפים. נניח קווים עם קדימון המצהיר שהקו כשר, בזמן שמצלצלים לקו כשר. וכן המצב כיום לא שונה מהותית מכך, שהרי חרדי הרוצה להיות חילוני, לדוגמה, ונזקק למספר הישן שלו ללא יכולת לניידו – פשוט מחזיק שני קווים. ולאחר כמה שנים מנתקו אם מפריע לו להוציא הכסף על מכשיר נוסף.

ונקודה לסיום, למעשה העניין של הניוד הוא עניין סמלי, שהרי גם בחברה החרדית הניוד החברתי הוא חלש. הסיכוי של מישהו שלא מוברג נכון להתקדם נמוך יותר. רבנים רבים מתפקדים כנסיכויות חברתיות לכל דבר כבר כמה דורות ויש אפילו כמה מאות שנים. החברה החרדית לא רוצה ניוד. החברה החרדית רוצה קיבעון בתחומים רבים כי זה משרת להם את מבני הכוח ולדעתם מונע גם שינויים לא טובים העלולים להזיק. ואולי לכן אין הוקעה של כלל המגזר החרדי נגד חסידות ברלנד וחסידות אלתר בגור הממסדית וכדומה. העניין אגב מזכיר את עיקרון הריבונות… ועל כך אעריך פעם בארוכה בהמשך.

על ההלכה, על המנהג ועל הדין

"הלכה" זה מה שהולך, מה שהולכים בו, כלומר, מה שנהוג. לפיכך אם מישהו רוצה לדעת מבחינה פילוסופית מה ההבדל בין ההלכה למנהג ודין, אז שידע שאין. מנהג זה שאוהבים לעשות בפועל. הלכה זה מה שנוהגים לעשות. ודים זה מה שנוהגים לפסוק.

ברם באיזשהו שלב, המילה הלכה הפכה להיות המשגה של דין. ואז נוצר ההבדל בין ההלכה למנהג.

לאחר זמן נהיה חשוב גם לקיים המנהג ואז חלק מהמנהגים נחשבו הלכות ודין וחלק נשארו במעמד נמוך יותר, ברם מחייבים בדרגה מסוימת ונחשבים משהו נעלה מעבר לאופנה התנהגותית.

ולמעשה נשאלת השאלה מה זה דין? ואיך זה מחייב אותנו כלומר, מה הסמכות של הקונספט בנוגע אל האדם? ולמעשה יש כאן שאלה דתית (ודת במקור זה חוק) ושאלה אזרחית.

מבחינה אזרחית זה זה טאבו או כפיה. ומבחינה דתית כיום זה טאבו יחד עם תוספת של אמונה שזה הדבר הנכון או פחד מעונש שזה חוזר להיות סוג של כפיה. בדת האל יותר חזק מאיתנו ולכן יכול לכפות עלינו את רצונו.

זו דעתי העניה. אשמח לשמוע דעות אחרות.

מאו דזה-דונג — לאדם מושחת ישנה אידאולוגיה והאם הגמרא מפתחת את הראש החרדי? — שיחה בפני צעירים חרדים

יצא לי להתקל בצעירים חרדים אמיצים הנפגשים במחתרת לשיעורי מחשבה. אני דיברתי באיזשהו מקום תרבותי והם באו, הקשיבו ושאלו שאלות – כתוצאה מכך התאמתי פעם הרצאה שמתעניין אותם ותעסוק בהם.

האם יש לפוליטיקאים אידאות או שהם רק בעלי אינטרסים?

אקדים הקדמה, פעם נשאלתי האם התלמוד מפתח את הראש השל החרדי המצוי והופך אותו לבעל יתרון לעומת האיש מן המגזר הכללי.

עניתי: שלא. זה עניין של דקלום והמצאת הבנות שונות וראייה שיש בהן עומק. והאמת היא שלפי דעתי העניה ההבנה בגמרא אחת היא, כך נהוג, כך נהוג לעשות או כך נהוג לחשוב יחד עם מנהג לחדש בהתאם למקורות. מה שכתוב בעיתונים זה מיתוס – החרדים לא מצליחים בקלות בשוק העבודה.

על אף חוכמתו הרבה של המגזר החרדי כי הוא לומד גמרא וציניקן בנושאים מסויימים, עדיין ישנם דברים שהוא מתקשה לקלוט.

לדוגמה, מישהו יגיד רעיון תורני ויתאר את עשיו אחי יעקב כבעל תאוה רשע. ואז מישהו שואל: "אבל איזו תאווה הייתה לו במקרה איקס, נניח בהלעטת העדשים ישר לתוך הגרון וללא הנאת החיך?!" עונים לו: "הייתה לו לעשיו תאווה, רק צריך לגלות, אולי הוא היה שקוע כל כך בתאווה ולכן הוא רצה לאכול מהר ללא הנאה או שהוא טיפש שלא חישב התאווה שלו."

נשאלת השאלה: "רגע, אז אם הוא הוא טעה אולי הייתה לו אמונה או השקפת עולם חוץ מתאוה?" עונה לו איש הרעיון התורני\חרדי: "אבל אני ואתה יודעים שזה לא כך, תשאל כל ילד קטן וכך ידוע, מה ואולי תגיד שאין אלוהים?! ככה זה!"

נהוג להגיד במגזר החרדי שלפוליטיקאים מן המגזר הכללי יש רק אינטרסים ואין להם רעיונות רוחניים (כאילו שיש הבדל מהותי..). לעומת זאת הפוליטיקאים החרדים כפופים לרבנים (מדינאים) החרדים ולכן יש להם עניין רוחני ולא רק אינטרסים (העניין גם קשור לדיון האם יש מוסר ללא אל – ועל כך ארחיב פעם אחרת).

האם לרבנים יש אינטרסים?! "חס וחלילה", החרדים ודומיהם יגידו. "הם לא פוליטיקאים כלל להם יש להם רק תורה והשקפה", יוסיפו.

אז הנה, על אף לימוד הגמרא שאמור לשפשף את הראש, הציבור החרדי מדקלם קלישאות נהוגות שאין לאחרים רעיונות, ושהפוליטיקאים שלהם אינם אינטרסנטיים ושמנהיגי הדור אינם פוליטיקאים (אגב פוליטיקאי זה מדינאי, כלומר אחד המנווט את המדינה שלו וכמו הרב שמנווט את הקהילה שלו ויש לו פוליסות בהנושאים מסוימים.) כלל, אלא שקועים רק בצו השם יתברך.

האם בכלל יש אדם לא אינטרסנט? האם אדם חדור אידאלים אין לו אינטרס להיות כזה אדם?

כשמוכרים את הרוע בצורה שטחית, השומע מסתכל על הבזויים בצורה הזו ולא יכול לראות שיש להם גם רעיונות. למשל, בסרטים הוליוודיים הרשע הוא אנרכיסט או בעל תאוה זומבי-אורקי או ליברל-קפיטליסט חסר מוסר. אצל המגזר החרדי, הרעים הם חכמים מעט, אבל סוג של זומבים.

זה לא קשור רק לרדידות גרידא ושהחרדים תופסים את העולם בציניות, העניין קשור לחינוך שהם קיבלו כלפי האדם שהוא לא משלהם וצדיק כמותם. ההסבר של תפיסת הרוע של האחר יכול להסביר איך החרדים תופסים את הפוליטיקה של הפריץ-האחר הדואג רק לעצמו ולקרובים לו. ולאחר שהם בעצמם נהיים בפוליטיקה הם חושבים שכך עובדים – תמונת ראי.

זה כמו המושג תרבות השטעטעל. מגיעים יהודים שמבריחים העוברים על החוק כי זו מדינה של שונאים – גויים שונאי ישראל. הם מגיעים לארץ וממשיכים לפעול כך. וכעת החרדי מצפה מכלל הפוליטיקאים לפעול בצורה הזו. וכולל מן הפוליטקאים שלו אשר אמורים לפעול כך בכפוף לדעת גדולי הדור, ותו לא.

הדיון בנושא מזכיר לי את יוסי שריד או מישהו אחר בדומה שפעם הודיע שיש לו מכנה משותף עם החרדים לגבי היחס למדינה. הוא והחרדים מסתכלים על המדינה כגוף חילוני ולא דתי כמו הדתיים הלאומיים שרואים במדינה קדושה ומצווה.

אני כמובן חלוק, על אף שאיני מייחס חשיבות גדולה לאידאות ואני רואה בהם תולדה פיזית, אני מכיר בכך שהרבה אנשים חושבים בצורות מסוימות ואולי גם מאמינים בזאת.

ואביא דוגמה של אידאולוגיה של אדם מושחת ממאו דזה-דונג – אפילו אדם מושחת המושחתים יכול להיות אידאליסט:

עיקרי האידיאולוגיה של מאו הם כדלהלן:

א. עליונות האידיאולוגיה — כלומר לא להפריד בין התנהגות נכונה לחשיבה נכונה – צריך לחשוב נכון. האידאולוגיה הנכונה שמוחדרת על ידי החינוך חשובים כדי שהמהפכה תצליח. זה עוזר לעם להישלט על ידי המשטר. כמו כן הייתה בעיה בסין של טכנולוגיה ירודה, כך שהייתה בעיה לקבל מידע על העם. דרך האידאולוגיה מאו חשב שזה יעזור לעם לציית ולפקידים הנמוכים להיות נאמנים לשלטון. זה גם עוזר לחנך את העם מחדש.

ב. וולונטריזם — מאו האמין שאם האדם או העם מתנדבים הם מצליחים להתגבר על הקשיים. מאו האמין בכך עקב הישרדותה של המפלגה וניצחונה בסוף למרות הקשיים הגדולים במשך השנים הרבות. הרעיון הוא לעצב את רצון (ההתנדבות) של העם. וזה על ידי שותפות ההמונים, הקמפיין ההמוני, המאבק והאלימות והשוויוניות.

העיקרון הוולונטרי נחלק לארבעה עקרונות:

1. שותפות ההמונים — מאו תיעב את התפיסה הקונפוציאנית שבה מי ששולט בכתבים יודע הכול והעם הנבער צריך לציית. מאו טען שזה יוצר אוכלוסייה פסיבית שפניה על העבר שאינה שואפת לשינויים ולהתקדם. לדעתו כך אי אפשר להוביל מהפכה, למהפכה צריך אקטיביות. הרעיון הוא שבעלי התפקידים, במקום לעבוד לפי הידע הקונפוציאני צריכים לרדת אל העם ולשמוע מה הוא צריך. בעלי התפקידים ידווחו למעלה בסולם ההיררכי. עם הנתונים הללו המנהיגים יידעו להחליט מה העם רוצה ויישמו זאת, לעומת הדברים שהעם לא רוצה. הרעיון נועד כדי לדעת מה העם רוצה ולא להתנתק ממנו. כמו כן זה גורם לעם לא להיות אדיש פוליטית כי הוא לא מאמין שיש ביכולתו להשפיע, אלא הפוך הוא יודע שמקשיבים לו למעלה ומתנהגים בהתאם. מאו האמין שזה יגרום לציבור להתלהב וכך יהיה אפשר לגייסו לשנות את סין ולהתגבר על הבעיות הקשות.
2. הקמפיין ההמוני — מאמץ לטפל בסוגיה מסוימת על ידי גיוס רחב של ההמונים במטרה לחולל תמורה חברתית-פוליטית או קידום כלכלי. בשלב הראשון העלו נושא מסוים. נתנו לאנשים מסמכים שיעיינו בזה. התקשורת ופקידים בכל הדרגים שלהבו את האווירה על ידי התרעה מפני הסכנות האדירות לחברה בנושא. בשלב השני סימנו את האויב או את הבעיה. הם יכלו לקחת אנשים או קבוצות למפגשי מאבק, בו הם הטיחו בהם האשמות והתעמרו בהם גופנית ונפשית. המטרה הייתה לגרום להם להודות בפשע ולבקש סליחה מן ההמון. השלב השלישי היה עונש של או מאסר עם עבודות פרך לשנים ארוכות או הוצאה פומבית להורג או תוכחה בלבד. הרעיון של הקמפיין ההמוני היה לטפל בבעיות תוך כדי עקיפת הבירוקרטיה. זה עזר לחנך את ההמון לתורה של מאו. מאו האמין שמאבק ומתח זה הכרחי לדרבון העם להשגת כל מטרה שתוצב בפניו.
3. המאבק — מאו בז לגישת קונצנזוס של קונפוציוס שבו ההרמוניה היא ערך חברתי מוחלט, וטען שזו דרך של האליטות לשלוט ולהביט אל העבר בלא להתקדם קדימה ולאפשר לסין להגיע למרכז הבימה של העולם כראוי לה. מאו החזיק בדעה שהמאבק מנפץ כללים קודמים ומאפשר להתקדם. הוא האמין שזה מחזק ומחשל ומחדיר אומץ לאנשים. גם הוא האמין שזה נותן דרך לצאת מהפסיביות שלהם ולהגשים את גורלם ואת היכולות שלהם. הרעיון היה לנפץ עכבות חברתיות ולגרום למצב שהמצב החברתי הקודם, לעולם לא יוכל לשוב למצב שהיה לפני נמהפכה. זה נתן לעם תחושה טובה של עוצמה וכך יהיה קל לגייס את ההמון להגשמת שינויים חברתיים, מהפכניים וכלכליים. הוא גם עשה את זה נגד הדעה הקונפוציאנית שאמרה שאדם אמור להסתדר עם החברה הקרובה שלו בלבד. מאו רצה לשבור את החברות הקטנות הסיניות של מעגל קרוב ולאחד את החברה הסינית לקבוצות גדולות.
4. שוויוניות — מאו פירש זאת כאורח חיים צנוע. זה גורם לאנשים להרגיש שווים. אדם שחי שבאורח חיים צנוע, כלומר עני, מוכן לשנות ולבנות חברה חדשה, מפני שאין לו כמעט עניין לשמר את החברה הישנה. זה גם מצמצם פערים בין חבלי הארץ השונים בסין, עקב שינויים בכלכלה בין המקומות השונים, וכך יהיה פחות מתח כלכלית ויהיה פחות שסעים. זה חיוני כדי לגרום לעם להרגיש שווה ולא מנוצל וכך ניתן לגייסו לשותפות ההמונים. ללא הגיוס ההמוני התפיסה הוולונטרית שאיתה אפשר להתגבר על כל הקשיים תכשל.

ג. אנטי אינטלקטואליזם — מאו האמין שדברים הם מדעיים כיוון שהם נוסו בפועל ולא כי עדיין לא הופרכו. האינטלקטואלים מנסים להפריך כל הזמן כדי להוכיח שאם לא הצלחנו להפריך זה מדעי. מאו החזיק בדעה שזה טעות. האינטלקטואלים ייצגו לפיו את האליטה ואת העבר הקיסרי בזה שלא עסקו בכלום מלבד חשיבה, לא התחברו לעם וכך לא הבינו מה זה החיים האמתיים. וכן שבטיעונים טכניים היו מעכבים או עוצרים שינויים. האליטיזם שלהם גם יוצר חוסר שוויון חברתי חזק. כמו כן האינטלקטואלים היו מעבירים ביקורת נגד שליטי סין הקיסריים וזה טען מאו שזה חוסר נאמנות לשלטון באשר הוא.

ד. ניגודים וחזית מאוחדת — מאו, כנראה בשפעת מרקס והגל, האמין שקיים מתח בעולם בין כוחות כל הזמן ומהמתח הזה נוצרים שינויים. הוא טען שיש מדרג במתחים וצריך לזהות מהו המתח או הניגוד המרכזי. כדי לפתור את הניגוד המרכזי יש לעשות הכול ולאחד את החזית נגד הקונפליקט בעזרת אסטרטגיות פעולה. אחרי שהניגוד המרכזי נפתר יש לזהות את הניגוד המרכזי החדש ולטפל בו. מאו האמין בגישת קונפליקט ובה הדברים עובדים לפי המאבק בין הכוחות ולא לפי הסכמה כמו אצל קונפוציוס.

ה. מעמדות ומאבק מעמדי — מאו בראותו את החברה הסינית שאינה עובדת לפי מעמדות יחסי הייצור החליט לסווג אחרת את המעמד. הוא קבע שהמעמד נקבע לפי דעתו הפוליטית של האדם, אם האדם לא שינה את דעתו, זה היה עובר בירושה כנראה על ידי חינוך וזהות. אדם שיש לו תפיסות ימניות נחשב כך ויש להתייחס אליו ככזה ולטפל בבעיה בהתאם.

ו. אי תלות — מאו האמין שצריך להיות אי תלותיים בין ברמה הבינ"ל ובין ברמה הכלכלית. הרעיון הוא שסין לא תהיה תלותית בשום גורם. ואם היא תותקף היא תוכל להתגונן במקום אחר. זה גם השתלב עם השוויוניות היות שזה ייצר עלויות גבוהות.

מאו הצליח בחלק ונכשל בחלק. לדוגמה הוולונטריזם לא עזר להתגבר על קשיים אובייקטיבים ובד"כ הוביל לשיבושים ואסונות. הוא הצליח לגרום לאנשים להתנדב אך זה לא שינה את המציאות כמו שהוא חשב.

שותפות ההמונים הצליחה עד 1949 מאז, כשהפקידים איבדו את הלהט המהפכני, זה לא עבד והפקידים לא העבירו מידע למעלה וההמונים לא שיתפו כי פחדו מהפקידים.

הקמפיינים ההמוניים הצליחו במובן מה . ומאו מימש בממוצע קמפיין בשנה. אולם הם התגברו על קשיים מסוימים ויצרו קשיים אחרים במקום. הרעיון היה להשיג שינויים בחברה. עד הזינוק הגדול עשו קמפיינים לשינויים גם בכלכלה. לאחר זאת הבין מאו שזה לא כל כך עובד ועשה קמפיינים לשינויי ערכי.

המאבק, מאו הצליח לגרום לאנשים לצאת נגד החברים שלהם ובני משפחתם אולם חלק מן המטרה הייתה ליצור חברה רחבה. אולם מאו על ידי תיוג מעמדי העובר בירושה בעצם סתר את עצמו. כך שניתן להגיד שזה הצליח והתממש, אולם היו דברים אחרים שמנעו למטרות העקרון להתממש.

שוויוניות, אנשי המפלגה לא צייתו. מאו עצמו לא ציית. וכן היו פערים בין חבלי הארץ השונים. בסופו של דבר רוב העם כן חי בפשטות. השאלה היא האם בגלל שזה הצליח או כי לא הייתה לו אופציה אחרת. תשובתי ששתי התשובות נכונות.

אנטי אינטלקטואליזם, מאו הצליח במאבקו נגד האינטלקטואלים וחיסל עשרות אלפים מהם. אולם אחרי הזינוק הגדול הוא ריכך את עמדתו כלפיהם מתוך צורך לייעל את המערכת.

ניגודים וחזית מאוחדת, מאו מימש זאת והשתמש בעקרון כדי לרכוש תמיכה בעם ואפילו הקים לשכת עבודה של החזית המאוחדת.

מעמדות ומאבק מעמדי, מאו תייג אנשים על פי דעותיהם, כגון האינטלקטואלים. אולם ניתן להגיד שהוא לא כל כך הצליח במימוש, היות שעצם התיוג יצר אותם כקאסטה נפרדת כך שזה לא קרא את המציאות אלא ייצר אותה.

אי תלות, סין לכאורה הצליחה, היות שהעיקרון לא היה להיות עצמאית באופן מוחלט, אלא האם סין או המחוז בתוך סין יכול לקיים עצמו במצבים קשים ונסיבות עוינות. מאו דאג לקנות מוצרים מכמה מדינות ולפתח כל מחוז שיוכל לדאוג לעצמו. אולם היה לזה מחיר כלכלי כבד וזה פגע בצמיחה.

הנה, ניתן לראות שגם לאדם מושחת יש אידאות. וזאת גם כשהן לא כל כך משתלמות לו, ברם כך הייתה צורת מחשבתו.

נ.ב. אידאות זה רעיונות למי שלא ידע, השקפת עולם זה אוסף של רעיונות שהאדם משקיף איתם על העולם וחלק מן הרעיונות הללו הם דדוקטיביים ולא אינדוקטיביים-אמפריים. אידאולוגיה, זו תורה של רעיונות, לא אוסף של אידאות בלבד, אלא מערכת של רעיונות כמו הליברליזם, המרקסיזם וכד'. בחברה החרדית יש בגדול תפיסה של פסיביות, אמונה וציות. אין אידאולוגיה. אולם יש השקפת אולם, התרבות החרדית בעלת השקפת עולם בנושאים רבים לדוגמה קרובים לשמרנים, מתנגדים להפלות, לא מאמינים בשוויון, לא רואים בעיה בגזענות, נגד המתת חסד, בעד פריוולגיות והיררכיה ועוד.

עברייני בעלזא ועברייני ההפגנות בעזה בעלי תפיסה אנטי דמוקרטית

אני כעת מעלה משהו לא הכי אקטואלי שכתבתי כטיוטה חלקית בתחילת הקורונה. ולבסוף לא פרסמתי כי איבדתי עניין. ברם לקראת סוף שנה אזרחית אני עובר על כל מיני טיוטות שלא הספקתי לפרסם. וחשבתי שאולי הנושא הזה עדיין מעניין או אפילו יעניין יותר לגבי התפיסה שלי בשעתו. כמובן השלמתי המאמר מעבר לגירסת הטיוטה.

בחודשים האחרונים אנו כבר מתרגלים לחיים בעידן מגיפת הקורונה. והנה אנו רואים לאחרונה בתקשורת שחסידות בעלזא חוגגת אירוע חתונה של נסיך חברתי חסידי – הבן של הבן של הרבי מבעלזא, וכן שיש הפגנות שמאל ברחוב עזה בירושלים ובעוד מקומות נגד רצון העם כפי שהתבטא בקואליציה העכשווית שתיקנו את תקנות הקורונה. אלו אירועים העוברים על חוקי הקורונה ובכך מזיקות לכלכלה ומסכנות אנשים.

אפשר להפגין נגד דיקטטורה בדרך חוקית. ואפשר להתחתן בצורה חוקית.

הבעיה הגדולה בעניין היא לא רק הפרת הדמוקרטיה. לא כולם מתעניינים בדמוקרטיה. הבעיה היא שהפרה בריש גלי מזמינה אנשים אחרים להפר או פחות להקפיד בעניין הקורונה. ובכך לפגוע באזרחי המדינה.

לדעתי אנשים המפרים האיש בריש גלי חוקי קורונה שהתקבלו בצורה דמוקרטית בעידן סכנה ומשבר כלכלי שהרבה מהעם חסרי עבודה – הם לא דמוקרטים, פשוט אגואיסטים.

חסידי בעלזא דואגים רק לקבוצה שלהם, וכן המפגינים בעזה דואגים לעצמם. בדיוק כמו שהעזתים בעזה לא מכירים בחוקי הדמוקרטיה הישראלית ולא רואים בעיה לסכן ולהרוג אזרחים ישראלים. ולכן לדעתי ניתן לפעול נגדם ביד קשה. ואם הנזק שלהם בעיקר כלכלי – אז לקנוס אותן כהוגן – ואם בפעילותם הם מאריכים הסגר וההגבלות, אז לשים אותם בהסגר באיזה כפר וכדומה. מידה כנגד מידה.

אנשי בעלזא, הצוענים, חיים בתת מדינה ולא מנסים לטעון פה למשהו מודרני מלבד האמת הדתית החסידית שלהם. שלדעתי היא שקרית והם סתם משועבדים לרבי ולחצר שלהם. ברם אנשי ההפגנות בעזה נגד בלפור, טוענים שהם דמוקרטים ושהם דואגים לכולם – וכאן דווקא נראה הפוך. מפגינים מול דיקטטורה לא קיימת ובפועל מוצאים תרוצים לפגוע בחלשים שבעם – באלו שלא מבוססים ולא עובדים מהייטק מהבית.

אולי זו טיפשות או צביעות או שפשוט המפגינים בעזה – משועבדים לחצר שלהם ומאמינים באמת של החצר שלהם עם הנסיכים החברתיים שלהם. אולי הם עלובים בדיוק כמו בעלזא.

חשוב גם להגיד שמדיניות אי האכיפה של המשטרה והעלמת העין מעודדת אירועים כאלו כמקום בילוי, גיבוש חברתי ואולי גם מציאת פרטנרים מיניים. וכאן המשטרה גם מפגעת בעם ובדמוקרטיה.

ולבסוף יאריכו הסגר או ההגבלות. והעם רואה זאת ואומר אם כולם עושים מה שבא להם. גם אנו נעשה מה שבא לנו ונחליט מה לשבור ומה לא.

וזה לגבי קורונה – ומה לבסוף יחליטו לגבי חוקים אחרים?

מבחינתי זה טבע העולם – האדם דואג לעצמו ולא יכול לצאת מזה. האלטרואיסט הוא אגואיסט האוהב לדאוג לזולת. משום מה אנשים רבים מכחישים זאת ואומרים שיש אנשים לא אגואיסטים – וכאן זה בולט שאפילו אנשים הרואים עצמם כאלטרואיסטים פשוט דואגים לעצמם או לקבוצה שלהם.

הילד המפונדק של מירב מיכאלי וליאור שליין

התפרסם בתקשורת הממוסדת שמנהיגת מפלגת העבודה, מירב מיכאלי, הודיעה שהיא טסה לחו"ל בניגוד להמלצות הממשלה. לאחר מכן התברר שזה לא היה למטרת בילוי, אלא כדי לאסוף את בנה המאומץ, המפונדק של בן זוגה, ליאור שליין, – אורי (ומעניין ההקשר בין השם ליאור לשם אורי).

יש שרצו להגיד, הנה גם האשה המוזרה והקיצונית הזו לבסוף רוצה ילד, העניין מעיד על נצחון השמרנות והטבע האנושי, כביכול.

ראשית כל, צריך להגיד שהיא לא חזרה בה לגבי זה שלא רצתה להביא ילד לעולם. היא לא נימקה זאת בשעתו כעניין מחשבתי. היא פשוט אמרה שלא חשה צורך להיות אמא. וכעת מי שרצה ושותף גנטית בילד זה שליין. בנוסף הכל טבעי.

ברם צריך לדעת שראש מפלגת העבודה כן הצהירה על בעייתיות בפונדקאות. היא אמרה שעדיף לאמץ ולא לעשות פונדקאות. היא אמרה שהיא גם לא רואה את הסכמת האישה המולידה בנושא כאמיתית. היא אמרה שהיא, האם הפונדקאית, עושה זאת בדרך כלל רק בשביל כסף כשהיא נואשת ולא כי היא רוצה באמת, כביכול. "אלמנט הבחירה הוא קצת מפוקפק", היא אמרה. ועם כל זאת היא אמרה שאם מותר לבצע פונדקאות בארץ צריך שזה יהיה נגיש לכולם. שזה תמוה, הרי למה לקדם עוד רוע?! ואולי היא תענה שהשוויון יותר חשוב מפגיעה בנשים פונדקאות עניות.

ויש כאן גם בעיה של הגינות, עד עכשיו שנים רבות היא נצפתה כמצפן מוסרי חברתי, והיא דיברה ממגדל השן הפריוולגי שלה. כעת כשהיה לה אינטרס זוגי בעניין, היא בסדר עם זה. וזה לא הוגן כלפי נשים רבות שהקשיבו לה וחשו לא טוב בנושא או אפילו לא הביאו ילד מפונדקאות מחמת האמירות שלה.

והיא גם הצהירה שהמשפחה היא המקום הכי פחות בטוח לילד ובעד שהמדינה תיקח את הילדים ותגדל אותם במקום ההורים. והנה כעת היא מגדלת ילד בביתה. האם היא מדברת מהרהורי ליבה? או שהיא חושבת שרוב העולם לא טוב ובטוח בגידול ילדים, אבל היא כפריוולגית בסדר?

הבחירה של מירב מיכאלי להביא ילד לעולם היא לא ניצחון של השמרנות. הגישה השמרנית רואה עניין להפוך להורה על פי הניסיון האנושי שזה א. בגיל צעיר. ב. שני ההורים שותפים גנטית בוולד. ג. לא על פונדקאות ושלושה הורים, זרע, ביצית ורחם.

הצאצאית של קסטנר הביאה ילד ועל פניו ההגדרה למעשה שלה זה אימוץ (ובעצם היא הופכת לאם חורגת), כי היא לא ההורה הביולוגי של התינוק. וכן התינוק נלקח מהיולדת תמורת בצע כסף. וכעת המוני שמרנים או ריאקציונרים – מצהירים לכל שומע וקורא, הנה נצחון השמרנות.

מיכאלי לא ביצעה את מה שהטיפה לו – אולם היא עדיין מקדמת פה צעד פרוגרסיבי ענק של ילדי מעבדה ומכונות. "עולם חדש מופלא". וזאת כשלכאורה אם הייתה מנסה ללדת לפני 30 שנה, הייתה יכולה ללדת לבד.

מי שחושב שזה ניצחון השמרנות נפל בקסמה הפרוגרסיבי ומקבל את הדרך הפרוגרסיבית החדשה להביא ילד לחיק המשפחה – שזה לקנות ילד מהיולדת או לשכור את רוצה כדי לא לסבול בסבל ההיריון. ילד צרכני זה פחות מחובר להוריו ואת ההשפעות נראה בהמשך.

תרבות שלמה של ילדים שפחות מחוברים למשפחתם היא פחות משפחתית קבוצתית/לאומית. מצב כזה הורס מסורת ומקדם נוודות מחשבתית ורדיפת החדש בטיעון שזה אינדיבידואליסטי – כשהתוצאה היא להיות רדוד כמו כולם יחד עם הרס המוסדות המייצגים את החברה. וכן הרס מוקדי ההתנגדות למנגוננים דיקטטורים רבי עוצמה כמו תאגידים בינ"ל וכוח המדינה.

מאידך גיסא חשוב להגיד שאנו חיים בעולם מתפתח ודברים יכולים להשתנות ואפשר לאמץ דברים חדשים לאחר בחינה מפוקחת של המציאות. שמרן לא אמור להתפס לעבר, הוא אמור להתפס למה שעובד במציאות ולא להדבק לחדש.

הנסיגה האמריקאית מאפגניסטן 2021

אנשים רבים תוהים על ההפסד של ארצות הברית מול חיילים פרימיטיביים של הטאליבן באפגניסטן. והם שואלים עצמם מדוע ארצות הברית המדינה החזקה בעולם כך נוהגת וחושבים שהיא תבוסתנית או בחולשה.

וכאן צריך להבין האמריקאים במטרתם לא באו להקים שם מדינה מערבית, הם באו להתנקם באלקעידה על פיגועי האחד עשר בספטמבר 2001. ולמנוע מהם לפגוע בייבוא הנפט לארצות הברית אם הם מקימים תאי טרור בדרך הנפט לארצות הברית. לא רק שאמריקה התנקמה, אלא היא גם שהתה שם עשרים שנה. נכון שזה עלה הרבה כסף, אולם זה מרתיע מספיק וגורם לגורמים להיות מורתעים ולפחד מארצות הברית שמא אם הם יעברו הגבול, ארצות הברית תבוא לעשרים שנה. גם כיום אחרי שהטאליבן ניצח בדרגה זו או אחרת ברור שגם השפעה מערבית חדרה למרחב ויהיה להם יותר קשר להשליט את רצונם הדתי כמו בעבר. וכלל הנראה יבינו שהציבור צריך לעבור חינוך מחדש או לקבל התחשבות ויש להעניק לעם זמן ללמוד את החוקים החדשים. תחשבו כמה ילדים יש שלא זוכרים בכלל את חוקי ההלכה המוסלמיים של הטאליבן. ייקח זמן להנחיל את חוקי השריעה הנוקשים כפעם וזה עדיין הפסד של הטאליבן.

מדוע אמריקה חשה צורך לסגת, מה השתנה? בשעתו אמריקה ייבאה המון נפשט ממדינות ערביות ומוסלמיות, אזורים שבהם האסלאם הקיצוני יכול לשבש את אספקת הנפט לארצות הברית ובכך לפגוע בכלכלתה ובעוצמתה. אולם כיום אמריקה לא צריכה נפט – היא מייצאת נפט ואנרגיה, אולי הראשונה בעולם אפילו. ואם כן מה הטעם כבר להשאר שם? לכן כבר הגיע הזמן לעזוב. והיה עדיף לעזוב בצורה מדורגת ואיטית כדי לא לנטוש בני ברית, לא לאבד מדינה שעובדת עם ארצות הברית ולא לצאת בתודעת הקהל בעולם כמפסידים.

האג'נדה הריאליסטית ביחב"ל אומרת שבריתות צריך לשבור אם זה לא משרת את המטרה של ביטחון המדינה. אז הנה יהיו אלו שיגידו שבנטישת בעלי הברית האפגנים, ארצות הברית מאבדת עוצמה בינ"ל כי בעלי ברית ובעלי ברית בכוח יפחדו לסמוך על ארצות הברית ולשתף עמה פעולה שמא יינטשו לגורלם ויפסידו משיתוף הפעולה. במקרה של אפגניסטן ניתן לראות שארצות חיכתה עשרים שנה שהמדינה תתייעל ותתחיל לדאוג לעצמה. וזה לא קרה.

אם אני הייתי ארצות הברית הייתי מקים שם אזורי שליטה כמו בלבנון, כמו בסוריה ועירק עם הכורדים – כדי שבעלי הברית לא יפגעו. כך אולי מפסידים השלטון על כלל המדינה. אולם לא נטבחים ועדיין לא מפסידים השלטון באופן מלא ונשאר בסיס של שת"פ במדינה האפגנית

פגיעה והפקרת בעלי ברית של ארצות הברית פוגעת בניסיון של ארצות הברית בעתיד לקדם בריתות במקומות דומים. אולם בעלי הברית של ארצות הברית היו לא יוצלחים מושחתים במשך עשרות שנים והעולם מבין שארצות הברית נתנה להם הרבה הזדמנויות וזמן והם נכשלו.

ואכן לא כדאי שארצות הברית תצא תוך כדי שהטליבאן כובש ומשיג תמונת ניצחון. אולם מה המחיר שמשתלם למנוע זאת? עוד טריליוני דולרים? עוד הרוגים מיותרים משני הצדדים? אם המחיר גבוה, כדאי לחתוך בהפסדים לפעמים. מאידך שווה להשקיע קצת מאמץ שלפחות לא תהיה תמונת ניצחון. בנוסף, יציאה מהירה נותנת הרגשת התפוררות, היו צריכים לצאת יותר לאט בסוף כדי לעזור לאפגנים תומכי ארצות הברית להתאמן בשליטה עצמית ללא גב מארצות הברית וכך להתבסס יותר באזור שליטה או בשלטון.

כעת ניתן להבין מדוע טראמפ עצמו שלדעתי הוא ריאליסט באופיו ולא רק בהשקפתו רצה לסגת. ברם הוא לא היה עוזב ללא תמונת ניצחון לטאליבן גם במחיר של הרוגים רבים מצד האפגנים וגם במחיר כלכלי מסוים והרוגים מכוחות הקואליציה באפגניסטן. הוא רצה לצאת ודחה זאת שוב ושוב כי חש שהעת ליציאה טרם הגיעה.

והנשיא ביידן טעה בכך שחשב שהשלטון האפגני יחזיק מעמד, וכן בנוגע לזמן שייקח אולי לטאליבן להשתלט על בירת המדינה. כעת הוא נתפס כנשיא נכשל שלא מבין מה שהוא עושה, ליברל פחדן. מצב זה מזמין גורמים סוררים המנסים לעשות רוויזיה למצב הקיים ולנגוס לעצמם שטחים כי הם יודעים שארצות הברית לא תתערב וגם אם כן יעשו זאת בשלומיאליות. התנהגות כזו מזמינה פגיעה באינטרסים של ארצות הברית בעולם כולו. וכך גם מייקרת את עלויות הביטחון של האינטרסים של ארצות הברית – וזה כישלון.

כיצד צמצמתי העישון וצריכת הטבק שלי

התחלתי להתרגל לעשן בעקבות סרהוב מחבריי שאעשן. זה התחיל מהצעה של סיגריה פה ושם כבר מגיל צעיר בעת דיון מעניין או באירוע חברתי. לבסוף לאחר כמה שנים התרגלתי ואהבתי. אני מושפע מחברים ובפרט מחברים טובים. אם כי אני עדיין מעשן קל מאוד כיום.

אולם הייתה תקופה שהייתי מעשן כשתיים וחצי קופסאות סיגריות לשבוע, אולי מעט פחות כי דאגתי להביא למי שרצה ולא היה לו. שתים וחצי קופסאות זו בעיה שזה כבר עישון מזיק.

ויום אחד קראתי ספר בשם גנבת הספרים ושם גיבור הספר מגלגל לעצמו סיגריות ואפילו מלמד את ביתו לגלגל לו. אמרתי לעצמי, גם אני יכול. זה נראה טקס מעניין. אולי גם יותר זול. אולי יותר בריא כי הטבק יותר בריא לכאורה בטבק לגלגול שיש בו פחות תוספות לטבק.

יום אחד ראיתי ביו טיוב סרטון כיצד לגלגל, ראיתי שזה לכאורה לא כזה מסובך. הלכתי וביררתי על חנות טבק גלגול והתחלתי לגלגל ולעשן. כאדם לא מושלם קניתי מכונת גלגול, במקום לעשות ביד. וכך החלתי לגלגל לעצמי סיגריות ולכל מי שמסביב. הפכתי למכונת טובות למי שמסביבי רוצה סיגריה בין כי נתקע בלי או כי קצר במזומנים.

התחלתי לגלגל בביתי תחילה ולעשן בקופסה בחוץ – כנאמר "גלגל סיגריה בביתך ועשן קופסה בצאתך". לפתע שמתי לב שגם הסיגריות הקנויות מחזיקות יותר זמן בקופסה, ואני ממש צורך פחות טבק. בהמשך כבר התחלתי לגלגל מחוץ לבית כולל ברחוב. תהליך המרתי מנטיית העישון הקופסאתית שלי הומרה לנטיית עישון בגלגול מאבק משקית.

לפני הגלגול כבר החלטתי להמנע מעישון כשאני חולה, כשאני צרוד, כשמגרד לי בגרון וכשכואב לי הראש. הרעיון היה לא לסבול מהעישון ולצמצם. ובנוסף כבר הפסקתי לסיים את הסיגריה עד הסוף. מי אמר שחייבים לסיים את הסיגריה?!

דבר זה התעצם יותר כשהחלתי לגלגל. שמתי לב שהחבילה מחזיקה לי כמה שבועות. וכן היא לא יקרה, אז כך שלפעמים אני מפסיק יותר העישון ומסיים רק חצי סיגריה. ובנוסף אפשר לגלגל עם פחות טבק ולעשות סיגריה דקה או אוורירית יותר.

המעבר לגלגול גרם לכך שהפחתתי את העישון שלי מסיבית ועוד מבלי מאמץ רב. כפתיחה הורדתי את צריכת הטבק שלי ב-75% לפחות.

ולפעמים אני גם לא מעשן כמה ימים. וכן חלק מהימים מעשן כארבע סיגריות ומטה.

התפיסה שלי גם שלא חייבים לעשות כל יום משהו כמו היום הקודם בצורה סימטרית. למעשה מחלת הסימטריה מזיקה לנו פעמים רבות. היא גורמת לנו לצרוך יותר אוכל כדי שהמאכל ישאר סימטרי ואז אוכלים יותר – או בכלל לסיים את החבילה עד הסוף למען הסדר הטוב. כמו לסיים הסיגריה עד הסוף – מה הבעיה לזרוק רבע סיגריה לקראת הסוף? וכן לעשן יותר כי צריך שהעישון יהיה טוב וסביר. ידוע הכלל שצריך לחסל חבילת סיגריות ביומיים כי אחרת זה לא נשאר טרי. וזה אבסורד. חבילת הטבק שלי מחזיקה חודש במצב סביר כשהיא בנרתיק ובתיק. יש המעשנים כל יום חצי קופסה, מה הם לא יכולים להפחית?

אני כאן ממליץ לכם, מי שרוצה להפחית בסיגריות, לעבור לגלגול. לא חייבים לגלגל תמיד. אפשר להתחיל לגלגל בבית ובמשרד ואז אם רוצים, אפשר להמשיך לגלגל תמיד. לגלגל זה נחמד, תעסוקה, צומי עצמי – הענקת זמן שהאדם מעניק לעצמו וגם יותר בריא.

כשמרן אני מאמין שלא הכל בחיים זה או הכל או כלום. אפשר להפחית ולצמצם צריכת רעלים. ומאידך להמשיך לעשן כל עוד זה חוקי. זה עדיף מרעלים אחרים רבים שאנשים צורכים. הרבה אנשים המפסיקים לגמרי, לבסוף נשברים ושבים לעשן. ניתן פשוט להפחית או עוברים להשמנה ערב אכילת יתר. האדם צריך תענוגות…

אני כיום מעשן קל מתון מאוד. העישון שלי מתון מאוד וכשליש מסיגריה רגילה בסיגריה שלי. כך שהסיכון מהעישון ממש הופחת דרסטית אצלי.

לבריאות.

בשם האב והאם – שימוש בשמות ההורים במסורת והדת

פעם התעניינתי לגבי השימוש בשם האם ושם האב ביהדות, כגון דוד בן ישי ואבישי בן צרויה. וגם מי שלא הולך לבאבות ושאר מטפלים רוחניים, יודע שנהוג לגבי תפילות בדת היהודית להזכיר את שם האם, ובעליה לתורה, בכתובה ואזכרת נשמות, מזכירים את שם האב. העניין לא ברור מדוע ולא ברור מדוע לא עשו זיהוי אחיד לכל המקרים. לא ברור מדוע נוצר פיצול בעניין והעניין תמוה. שמתי לי זאת ברשימת נושאים לכתיבה בעבר וכעת חשבתי שהגיע הזמן לדון בכך.

כזכור, נהוג לעניינים מסוימים להשתמש בשם האב כזיהוי האיש ובעניינים מסוימים את שם האם. נניח לעליה בתורה או בשטרות משתמשים בשם האב, כגון יוסף בן שמעון. ובענייני רפואה-תפילה לרפואה את שם האם כגון יוסף בן דינה .

ונשאלת השאלה מדוע העניין כך?

הדתיים נוהגים לענות שבענייני רוחניות וזיהוי הולכים לפי האב ובענייני רפואה לפי האם. וזאת כי צריך יותר רחמים. וכן כי האמא כנראה אימו, ופחות יודעים מי האב, שמא חלילה אולי היא הייתה עם כמה גברים ואז יש בעיה בזיהוי מבחינת יעילות התפילה – וכאן לא ברור מדוע עד עכשיו לא חששו בבעיות של זיהוי, וגם בונה עולם יודע הכל, אז הכיצד יכולה להיות בעיה של זיהוי?! ויש האומרים שהאשה רחמנית ומזכירים את שם האם כדי שה' יעזור לנו כמו אמא. ולא ברור מתי ההמצאה של יותר רחמים דרך הזכרת האשה התפתחה. וכן יש האומרים שהאשה פחות עושה עוונות ולכן יש על שמה פחות קטרוגים, אולם למעשה, זה שם הבן או הבת ולא אמור להפעיל טריגר לגבי שם ההורים, וגם את מי אנו מרמים, האל הרי יודע הכל והכל מסונכרן אצלו, עושים מאיתנו צחוק?

וזה הפוך מהביטוי כרחם אב על בנים. ונאמר בתהלים ק"ג י"ג "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם יְהוָה עַל יְרֵאָיו". ונשאלת השאלה הרי לכאורה האם רחמנית יותר, היא מטפלת יותר בילדים וסובלת צער הלידה, ועל כן מדוע כתוב כרחם אב ולא כרחם אם על בנים?

ואולי יענו על זה שהאבא יותר רחמן (וידוע הסיפור המחריד של יואב לגבי כרחם אב על בנים – הסיפור בקצרה הוא כך: פעם אחת שמע יואב בן צרויה שדוד המלך אומר כרחם אב על בנים וכולהו. התפלא מדוע לא כתוב כרחם אם על בנים. הלך ועשה ניסוי. מצא לו איש שעובד קשה למען ילדיו, 12 במספר, וכל היום אשתו מטפלת בהם והוא עובד קשה. הציע לו יואב למכור אחד מבניו וכך יוכל לכלכל את ביתו ברווחה. סירב האיש ונזף ביואב על שאלתו. הלך לאשה והיא לבסוף הסכימה למכור בן אחד. בלילה האב שם לב ושאל את אשתו. סיפרה לו, התחיל מפיל עצמו על הארץ מרוב צער. למחרת חגר כלי זין ולקח הכסף, דמי מכירת הילד להשיב ליואב, והלך להתעמת עם יואב בן צרויה. פגש את יואב בן צרויה וביקש הילד חזרה ויואב לא הסכים. איים עליו ויואב החזיר לו הילד. אמר יואב אכן דוד אמר נכון שהאב על אף שהוא טורח קשה דואג לילד ומרחם עליו יותר מהאם שעבדה פחות קשה ועדיין מכרה ילד אחד כדי לחיות ברווחה. קישור למקור), אבל האמא עוזרת בנעימות יותר… וכך אנו רוצים הישועה מהקב"ה – וכאן נשאלת השאלה, הרי עדיף רחמים מקסימליים ולא רק נעימות. וכן אפשר לשלב, ולהזכיר את שם האב והאם.

ואולי יענו על זה שהאבא יותר רחמן, אבל האמא עוזרת בנעימות יותר… וכך אנו רוצים הישועה מהקב"ה – וכאן נשאלת השאלה, הרי עדיף רחמים מקסימליים ולא רק נעימות. ובנוסף אפשר גם לשלב, ולהזכיר את שם האב והאם.

ויש ועוד ועוד ביאורים שלא מרגשים אותי שבהמשך אוסיף בקישור.

ואני תוהה לעצמי לגבי האמירה שצריך את שם האם, הרי ברוב השימוש בתנ"ך מוזכר גברים ושמות אב ובתי אב וכולהו. אם כן משמע שנקטו קודם בשם האב לזיהוי האדם בכל נושא, לכאורה גם בתפילות. ולא רואים בכלל שכזה חשוב להשתמש בשם האם בתפילות שזקוקים לרחמים. ועל פני הדברים, לכאורה, אפשר אם לא יודעים את שם האם או שזה לא נוח, להגיד זיהוי אחר אם רוצים – לדוגמה, אבישג השונמית. כגון שם האב או לפי אזור מגורים או כינוי ידוע. וכן התופעה של הזכרת שם האם היא מאוחרת יותר מבחינת האזכור במקורות, העניין לא נמצא בתנ"ך. אם כך ניתן להניח שהוסיפו את את המנהג של שימוש בשם האם יותר מאוחר משם האב – ועל כך גם בקישור להרחבה בסוף.

ועניין זה היגיוני כי האב היה הרבה יותר חשוב בדרך כלל מהאם. וממילא התרבות נטתה לחזקים יותר והם היו גברים. (אם כי מצב רוב הנשים היה יותר טוב מרוב הגברים – שלא התרבו בכלל וסבלו מאוד.)

ואם כך נשאלת השאלה מה גרם לכך ששם האם החל להיות מוזכר לגבי רפואות?

ואולי יש להגיד שהאמא יותר מטפלת בילד ולכן היא זאת שלקחתהו לרופא, השמאן, איש הדת, הנביא, איש האלוקים וכולהו. ושם שאלו מי הילד? והכריזו למטפלים הוא "שמעון הבן של מסעודה". ואם בעל השם שעזר לילד אז אמר שהוא רוצה להתפלל אזי המשמשים אמרו לו תגיד כבר שמעון בן מסעודה, אנו לא יודעים מה שם האב, הוא לא הגיע, זה לא כזה חשוב, העיקר תתפלל. ונראה במקור התפילה לא הייתה צריכה זיהוי מעבר לכוונת המתפלל, אולם אולי נצרכי הישועות ביקשו דיוק כדי להרגיע את נפשם הלחיצה ולייעל הטיפול לייצר ביטחון.

ברם ישנה אופציה שלמדתי מ"הרב" מברלנד ודומיו, חישבו מה יקרה אם אותו באבא עושה ישועות חושק בהוד שביופיה של אימו של אלחנן? איך הוא ידע מיהי?! איך הוא ידע את מי הוא רוצה לצוד ולפתות בלילה?! לכן הוא צריך לכרות מידע ולחלץ באמצעות הילדים את שם האם. שוו בנפשכם ודמיינו, נניח שמגיע אל "הצדיק" או הכומר ילד חולה עם אמא יפהפייה. הצדיק עושה איזה טקס רפואי. לטובת הילד ומבקש כסף ואז הוא אומר שהוא רוצה להתפלל. ועל כן הוא שואל מה שם הילד. ואומרים לו ששם הילד הוא אלחנן. הוא שואל אלחנן מי?! ועונים לו: אלחנן בן יעקב. והוא אומר בעצימת עיניים ובפרצוף מלא חשיבות גורלית, "אני מרגיש שצריך את שם האמא"… ואז אומרים לו: אההה, אלחנן בן מסעודה. וכעת המטפל יודע על מי לברר ואת מי לחפש וכיצד לעשות און, הון ושלטון.

מה דעתכם?

לעיון נוסף ניתן לעיין בלינק.

הטבע האנושי 2001 Human Nature ואור חוזר 2019

לאחרונה ראיתי שני סרטים שנורא נהניתי מהם. לסרט אחד קוראים: הטבע האנושי Human Nature 2001. הסרט ממש ריתק אותי. הסרט מדבר על ילד שגדל ביער ונמצא כמבוגר על ידי מדען. המדען מחליט לחנך-לאלף אותו להיות אדם מן היישוב והוא נוקט לשם כך בפרקטיקות ברוטליות. הוא מכנה אותו פאף ומפרסם הסיפור של פאף בכל העולם. לבסוף פאף דואג לעצמו ונמלט משליטתו של המדען. אני לא מספר את כל הסיפור כדי לא לעשות יותר מידי ספויילרים. הסרט מועבר בצורה מעניינת פורמליסטית שלא תמיד יודעים מה מתרחש במציאות ומה בדמיון ולוקח זמן לשים לב ולסדר את העניין. בכל מקרה בימאות סבירה בהחלט ועם סיפור מעניין.

פאף אומר בסרט שהסיבה שהוא רצה להצליח בתהליך החינוכי שנכפה עליו על ידי המדען, היה למצוא קשר עם אישה. הוא ראה לראשונה אישה יחד עם המדען ורצה והתאווה להשיג אישה כמו שלמדען יש. ולכן הדרך היא על ידי ציות למדען. לבסוף הוא אכן מוצא בדרכים שלו, לאחר החינוך מהמדען.

לקח לי זמן להבין את הסרט, האם הטבע האנושי זה בכלל על המדען? ולא על פאף שהיה כמו קוף והפך להיות מתורבת – שבזה הטבע האנושי נבדל מהחיות – ולבסוף התנהל בדרך שלו להשיג את מבוקשו והתבגר או שהיה מאולף לעשות זאת בתהליך החינוך שקיבל.

הסרט מזכיר את פיגמליון שגם שם איש התרבות והמדע הנכבד פרופסור היגינס לוקח גולם תרבותי, אלייזה, מבחינת התרבות הגבוהה ומפתח אותו. ולבסוף אלייזה משתחררת או ממשיכה החינוך שקיבלה בדרך שלה שדומה לפאף. הסרט גם מזכיר את פרנקנשטיין, ששם מדען יוצר משהו והייצור נוטש את המדען – סוג של הגולם קם על יוצר.

לי יש חיבה למצב אפס. לראות או לקרוא עולם קדם תרבותי. עולם קדום ששם בקושי ידעו לדבר. וכן מצבים של ילדי יער או ילדים שנכלאו בבור כמו קספר האוזר כמו בעל זבוב ששם אוניה עם ילדים קטנים טובעת והילדים צריכים להקים חברה משלהם כדי לשרוד באי. וכן הלגונה הכחולה ששם ילד וילדה נחלצים מאוניה טובעת לאי בודד וצריכים לשרוד. אני אוהב לראות את העניין ולחשוב על הטבע והתרבות האנושי אילולי החיברות שלנו.

נחמד גם לראות את שיטות החינוך של המדען ולהבין שזה בעצם קשור לחינוך שהוא קיבל. הסרט לדעתי ביקורת על החברה שלנו ועל המתנשאים שחושבים שהם מעל האחרים, כשלמעשה הם מסכנים חסרי חמלה. ואולי בעצם כולנו פאף בצורה זו או אחרת.

אני ממליץ לראות וחושב שזה פלא שהסרט לא מספיק מוכר. חבל מאוד.

יש קטע משעשע בסרט שגם מלא ביקורת על התרבות המערבית. פאף נותן עדות בקונגרס בזכות זה שהוא יכול להיות איש יער או משהו כזה. לאחר הנאום ששם הוא נראה ג'נטלמן מכובד עם גינונים של האריסטוקרטיה, הוא פושט את בגדיו וצועד ליער. נוצרת סנסציה עקב העירום הפומבי שלו והעניין כמובן מוסרט ומועבר לטלוויזיה. ומראים אנשים צופים בעניין בהשתאות. והוא עובר ברחוב ומראים שם שבבית מעדיפים לצפות בהעתק של העניין בטלוויזיה ולא צופים בחלון איך העניין קורא בפועל. זה רגע ביקורתי חמוד ומלא אמת על התרבות שלנו שמנותקת ומשועבדת למסך – להגמוניה התרבותית.

אור חוזר 2019

אור חוזר הוא סרט דוקו שנעשה על ידי מרדכי ורדי, קולנוען בעל תשובה. והוא מתמקד בחוזרים בתשובה שלא השתלבו בחברה החרדית – ובקבוצה הסוציולוגית החרדית – בעלי התשובה. ובזרם החרדי העצמאי החדש – זרם התשובה או זרם בעלי התשובה. מדובר בתנועה לא מוכרת, זרם של קהילות קטנות המנסות לארגן לעצמם קהילות משלהם, בין כחרדים ובין בקבוצה משלהם בין חרדיות לישראליות.

הם מנסים בכל כוחם להשתלב בחברה החרדית. הם חושבים שהם במקום טוב לכאורה, שהרי הם הקריבו רבות כדי להיות חרדים וכן הם מחמירים בלבוש ובהלכה וכדומה. אולם החברה החרדית קיבלה אותם בחשש, בהסתייגות ורתיעה. מעבר להימנעות מקרבתם, לעג להם והדרתם, החברה החרדית נמנעה מלקבל אותם כשווים, אלא קיבלה אותם כנחותים. נמנעו מלקבלם למוסדות לימוד, ודי החרימו אותם בשוק השידוכים.

הכאב גדול, מעבר למכה שהם חשים, הם מבינים שהחברה החרדית לא מתאימה להם. הם שמים לב שרוב הנושרים מבחינה דתית בחברה החרדית הם בני בעלי התשובה – הדור השני, מעניין גם כמה נשירה חינוכית ופשע יש – מראים בסרט גם טיפול של עמותת עלם, המטפלת בנוער בסיכון, בבני זרם בעלי התשובה. הם לא רק סובלים מיחס שלילי, אלא גם מאבדים את הילדים שלהם. וחלק מהסובלים הם דור שלישי בעלי תשובה. כלומר יש כאן זרם, יש כאן ילדים שההורים שלהם הם בנים של בעלי תשובה שלא רק שההורים ניסו להשתלב בחברה החרדית ונכשלו, אלא גם הסבות והסבתות שלהם שגם הם בעלי תשובה שהתחתנו זה בזה, ניסו להשתלב וכשלו. וכעת הילדים האלו שגם הם סובלים מקשיי השתלבות משתלבים במוסדות לזרם התשובה. העניין תמוה לי שהרי מי אמור לדעת שההורים בעלי תשובה, וייתכן שהעניין הוא שההורים נמצאים בקהילה בעלי תשובה. והעניין חשוב כדי לדון לגבי אי ההשתלבות של בעלי התשובה, במה הם תורמים לכך מצידם ובמה הקהילה החרדית תורמת לכך מצידה.

בסרט גם רואים דמות שופעת כריזמה, הרב עודד ניצני. הוא פתח לעצמו קהילה משלו במעלות, קהילת שדה צופים. עיר מקלט משלו למסכנים שסבלו במגזר החרדי. רב שגם עובד, רואים אותו כותב טקסט בכתב של ספר תורה על קלף, אדם מכיל ואב לקהילתו. איש מרתק שהייתי שמח לפגוש ולראות מיהו. הרב מתנער מהצורך החרדי לגיבוי רבני של מנהיג עליון כדוגמת גדול הדור, מצהיר על עצמו כישראלי, מטיף לאמנות וחשיבה פתוחה, מעניין עד כמה? וכן מקדם את הצורך לעבוד ומדגיש שזה טבע האדם.

האיש נראה עניו וחכם, בנו שהפך לבעל שאלה מטיח בו דברי ביקורת על טעויות שהוא ביצע בתהליך החזרה בתשובה ושזה השליך על הבן כילד שגדל במוסדות חרדים מפלים. והוא יכול להגיב לו בקלות אמירות שהוא מאמין בהם בשם האל ובשם הבגרות ווהוא פשוט נושך את השפתיים, העיקר לא להעליב את הבן שלו שכעת סובל וחש כאב על כך, ובפרט מול המצלמה. ונראה שזו התאפקות משיקולי אהבה ואולי גם רצון שהילד יחזור בתשובה.

המסר של הסרט הוא שהחברה החרדית נכשלת בלהכות על חטא וחשוב בתשובה ולהתנהג בצורה נאותה לחוזרים בתשובה החברים לזרם החרדי ובעצם באותה הדת. ולפיכך אין מנוס, אלא להתנתק קצת וללכת לחיים דתיים עצמאיים. ובהקשר הזה מעניין מה הפירוש לשם הסרט – אור חוזר. אור חוזר זה אומר בקבלה משהו שמקבל אור רוחני מלמעלה ומחזיר זאת למעלה ומאיר גם שם – סוג של השפעה אלוקית. האם הכוונה שהחוזרים בתשובה מאירים בעולם למעלה מבחינה רוחנית או הכוונה שהם מאירים בחברה החרדית או בכלל הכוונה על היוצאים בשאלה בני החוזרים בתשובה שיש להם קצת אור שמאיר למעלה ברקיע ומקדם קהילות בעלי תשובה עצמאיות.

דברי סנגוריה על החברה החרדית ביחסה לבעלי התשובה

וכאן נשאלת השאלה האם הציבור החרדי כזה רע? החברה היא פעמים רבות פוגענית, לא משנה אם זה חרדים או חילונים ישראלים או חילונים גרמנים שעשו עליה. החברה לא תמיד מאירה פניה לחלש ולפעמים גם נרתעת. החברה החרדית לא רדפה את בעלי התשובה, אלא היא פשוט חסרת נורמות נחמדות של החלת האחד. וכאן יש עוד מקום לדיון, מי צריך להחיל אותם? לאיזו עדה בעלי התשובה משתייכים? וכאן לפעמים הם נפלו בין הכיסאות. החברה החרדית הפכה קפיטליסטית תרבותית בעניין הזה ומקבלת מי שמשתלם לה ועל כך פעם נכתב שיש קפיטליזם של מצוות או הקפיטליזם של היהדות החרדית. גם מנהלי המוסדות חרדים שדי פטורים ממעורבות המדינה משמשים כגורמים חינוכיים, משטרתיים ודתיים בחברה החרדית, והם רואים את תפקידם כתפקיד קפיטליסטי. יש להם חשבון בנק רוחני אצל 'הקבה' בונה העולם או שבמקרה הגרוע, הם רוצים לחזק את השפעתם וכוחם. לפיכך אם מישהו לא מתאים להם לפס ייצור שלהם מדוע שיקבלוהו למפעל הרוחני שלהם? הרבה מהאשמה גם נופלת על החברה החרדית הכלל אשכנזית הלא חסידית, וכאן ישנה תמיהה מדוע אותם מופלים לא הולכים למגזרים אחרים? זה לא הוגן להאשים את מי שדווקא מנסה להכיל בעלי תשובה ברמה מסוימת מאשר אלו שלא מנסים בכלל. וכאן צריך להבין שאם הם היו מקבלים את כולם הם היו נטמעים תרבותית. ולחברה החרדית יש הסכם עם המדינה לזרם עצמאי ולא לזרם בלתי פוסק של טרנס חילונים ישראלים חרדים – בעלי תשובה – שישנה אותם תרבותית. ובנוסח אחר, יש כמה עמים יהודים, יש את העם החילוני ויש את העם החרדי הארץ ישראלי ויש גם בעלי תשובה מחו"ל כמו אמריקה. האתניות החרדית נמצאת בשבט משלה, היא צריכה לקרב אותם לדת, לספק להם מצוות, אולם לא חייבת להזדווג עמם או לקבלם למוסדות שלה. כל שבט דואג לעצמו. החברה החרדית חוששת מבעלי התשובה שהם מפיצים חילוניות בחברה החרדית ולכן מובנת ברמה מסוימת הסינון. וחרדים רבים יגידו: הנה הראיה, יש להם הרבה נשירה דתית בגלל נורמות חילוניות. והם לא נאמנים דתית. חלקם מורד במגזר החרדי ונוטש את הדת החרדית האמיתית לדת של בעלי תשובה.

ברם לא יפה שארגוני התשובה לא פעלו לעצור התופעה. אין עניין לייבא מהגרים לחברה החרדית שלבסוף יסבלו. לפיכך הבעיה הגדולה היא ארגוני התשובה הממוסדים העושים את דיג הנשמות החילוניות אומנותם.

בעיה נפרדת יש עם בעלי תשובה הבטוחים שהם יודעים הכל ולא מבינים שאנו חיים בעולם של ספק. ואותם יודעי כל ומגלי האור, נראים מגוחכים. הם ביררו על הדת החדשה שלהם פחות מאשר אדם לא מואר, "חשוך", מברר על רכב או בית חדש. מה, הם לא יכלו לברר על היחס לזרים במגזר החרדי? על הפלייה במוסדות? האם האור נמצא רק אצל החרדים, מה עם הדתיים לאומיים והחרד"לניקים? הם לא יודעי כל, אלא מהלכי חושך. ולפיכך מדוע החברה החרדית צריכה לייבא טיפוסים כאלו? ובנוסף, אם מישהו לא נמשך מינית לבעלת תשובה, אז צריך לאנוס אותו להתחתן איתה? יש אפליות אנושיות לגיטימיות. מותר לאנשים לאהוב דברים מסוימים ולחשוש. ואלו הסובלים יכולים לעשות קמפיין לשינוי טעמים ולהפגת פחד. זה לא שונה ממי שאוהב גלידה בטעם שוקו ולא וניל.

ועל אף זאת מבחינה דתית, נראה לי שהאל העברי רוצה שיתייחסו בנחמדות לחוזרים בתשובה. ולכן הדת החרדית צריכה להתעורר ולהיות נחמדה יותר לבעלי תשובה. אולם כדאי לעצור את ההגירה המסיבית של בעלי התשובה למגזר אשכנזי מדיר. ובכך למנוע סבל מיותר. האל היהודי רוצה שיתקרבו אליו ומצווה לאהוב את הגר. והסברה היא שאם לא כך מספר המאמינים יפחת וגם להזכיר את זאת שעם ישראל היה גר במצרים והאל חילץ את עם ישראל משם. ולכאורה היחס לבעל תשובה אמור להיות כמו לגר.

אני ממליץ לראות הסרט. נחמד לראות התפתחות של חרדים לעבר מערביות ומחשבה עצמאית ובוגרת. אולם כדאי להתייחס לחלק מהנאמר בסרט בחשדנות.

חשבתי לפרסם כל ביקורת לסרט בנפרד, ברם חשבתי שיש דמיון לסרט של מישל גונדרי הטבע האנושי 2001. שם מישהו שחושב שהאמת אצלו מחנך והנה החרדים חושבים שהאמת אצלם מחנכים.

הם מחנכים את בעלי התשובה להבין בשונה מהחרדי המצוי, שהמנדט של הקבה לא נמצא במגזר החרדי. אפשר לעבוד אותו בצורה חלופית. אפשר לפרוש ולהיות הגולם הקם על יוצרו. החרדים לא היו נאמנים להם, אלא היו קפיטליסטים של מצוות וסתם לא נחמדים. החרדים מראים להם שמי שיש לו קהילה יכול להדיר ולהחליט מה אלוקים אומר קהילתית בדרך שלו וגם הם יכולים. בעלי התשובה בדומה לפאף – איש היער של הטבע האנושי. בעלי התשובה סיימו את החניכה-אילוף שלהם או שהם תוכנתו מראש שצריך להתפלג לדרך שלהם עם הטייטלים שלהם. כמו ששס דאגה לעצמם למוסדות ולא חברה באגודת ישראל וכן לא מצייתת לגדולי הדור האשכנזים. וכמו שהפלג הירושלמי פרש מדגל התורה ודואג לעצמו ולא ראה בעיה לא להקשיב לגדול הדור של דגל התורה. וכמו שדגל התורה הליטאית בעצמה פרשה מאגודת ישראל בארץ ישראל. בעלי התשובה מהבחינה הזו יכולים להחשב כבנים מוצלחים של החברה החרדית.

בגנות מתן טיפים והאם זה מוסרי?

מדוע צריך לתת טיפ?

מכירים את זה שאתם מבצעים משהו כמו ארוחה במסעדה או הובלה של דירה ומבקשים ממכם טיפ?

העניין נהיה מושרש וחלק מהתרבות. ואתה רוצה להיות הגון ומרגיש שאתה חייב לתת טיפ. ואתה נותן טיפ גם כשזה לא משפר את השירות או כשהשירות היה רע. וגרוע מכך, גם כשהטיפ לא הולך לעובד, אלא למעסיק שכבר מרוויח עליך. אז למה צריך לתת טיפ?

יש מקומות בעבר שהיה נהוג להניח הטיפ על השולחן במסעדה לפני הארוחה כדי לעודד המלצר לפעול בשבילכם יותר טוב. אולם כיום, זה רק דרך לחלץ כסף מהאזרח בצורה של נורמה – עניין המעוות מחירים ומייקר החיים. במקרה כזה הפעם, העניין לגיטימי. מישהו רוצה שירות טוב יותר מהרגיל ולכן הוא משלם על זה.

וכיום זה הפך לחלק ממחיר השירות, ועולה השאלה, מדוע לא לקחת את זה כמחיר רשמי של המוצר במסעדה או השירות?! מה האינטרס של אותם ספקי שירות לפצל העניין? האם הם רוצים לחסוך תשלומי מס, אם כן מדוע שאדם ישר וחכם ישתף עמם פעולה?! העניין גם נגד החוק וגם פוגע בהכנסות המדינה המיועדות לרווחת האזרחים ולא רק לנותני שירות.

ואם הם רוצים להטעות הצרכן לגבי מחיר השירות, אז שוב, מה האינטרס לשתף פעולה עם פרקטיקה פסולה של הטעיית לקוחות תמימים?

לפיכך אני בעד להפסיק עם תשלום הטיפים. אני בדרך כלל לא עומד בזה כי לא נעים לי. אולם צריך לאט לאט להקשיח הלב בעניין. אני צריך לזכור שאולי אני שותף על ידי מתן הטיפ לנורמה לא מוסרית.

נתינת טיפ אוטומטית היא אמירה שהאדם הולך בתלם החברתי. אדם שמשחק עם הכללים החברתיים בעניין של בעלי האינטרס בכסף שלנו, הוא אדם שלא הולך בתלם.

אז לפעמים תתנו טיפ, לפעמים אל תתנו. לפעמים תתנו אחוזים גבוהים ולפעמים אחוזים נמוכים. ומי שרוצה לחוש מוסרי יכול את דמי הטיפ לתת לצדקה.

וחשוב שהמלצרים ידעו שמי שלא נותן טיפ הוא לא גנב ולא שפל, אלא אדם החושב אחרת.

האם זה מוסרי לתת טיפ?

מצד אחד, הרוב נותן טיפ ומי שלא נותן נתפס כאדם בעייתי ולא הגון. מאידך הטיפ עצמו מקדם העלמת מס או הטעיית הצרכן.

מה דעתכם?

נ.ב. אחד מקוראי האתר, בצלאל, טען שלמעשה כיום בעלי המסעדות לוקחים את הרווח של הטיפ בחשבון. ואם אף אחד לא ייתן טיפ, אזי המחיר יעלה. לכן המצב כיום הוא טוב. מי שיש לו נותן יותר ומי שיש לו פחות נותן פחות וכך יש איזון. סוג של 'שלם כפי יכולתך'. אני תומך במתווה כזה ללא השיימינג כלפי מי שלא נותן טיפ. זה מתווה נאה ויאה.

סיור מקוצר על החברה החרדית בטלוויזיה החברתית

הנה סיור מעניין על החברה החרדית. הסיור מקוצר, אבל מפנה להקלטה של כל הסיור עצמו. הסיור הוא סיור עומק על החברה החרדית ולא בורח משאלות קשות.

המסר הוא פה שאין קהילה חרדית, אלא זרם והחרדים אינם מלאכים או דמונים. הם פשוט בני אדם שמנסים לקדם את הרצון שלהם כמו כל בני האדם.

סיור כזה בגובה העיניים מפחית מתח ושנאה, ומקדם עתיד טוב יותר. אקווה שתהנו.

כל הכבוד לטלוויזיה החברתית שמימנו את הסיור המצולם. צריך גם סיורים כאלו בעוד עדות בארץ. ובפרט לאחר המהומות שהיו לאחרונה בין יהודים וערבים ברמדאן 21.

אפשר לצפות בסיור בפייס או ביו טיוב לבחירתכם.

הסיור המלא באודיו

נתניהו כמנהיג רוחני ופיתרון המשבר הקולאציוני המתמשך

יש כידוע בעיה בישראל שאין לנו ממשלה יציבה כבר כמה מערכות בחירות. וגם כעת בתוצאות הבחירות האחרונות 2021 לא ברור איך אפשר להקים פה ממשלה. והעניין לכאורה פןגע בכלכלה של המדינה ומזיק לאזרחי המדינה ובפרט לעניים החלשים.

לדעתי חלק מהגורמים האשמים במצב פה הם היועץ המשפטי ובג"ץ שהגבילו את המשילות פה של ממשלת מעבר, בניגוד למה שהמחוקק קבע. הגבלת ממשלה נבחרת עד לבוא של מחליפתה מעודדת מפלגות להחרים יחדיו מפלגות אחרות הנמצאות בשלטון ולא להקים קואליציה. הם יודעים שיש שיתוק ממשלתי ושזה פוגע בממשלה מונע משילות לראש הממשלה ובכך מחלישים את יכולתו של ראש הממשלה נתניהו, השנוא אצלם, לפעול, להשפיע ולשנות מדיניות. וגם הם לא חשים כל כך מפסידים במצב הזה, כי השלטון שלו חלש ובעצם המדינה פועלת בתחומים רבים על סמך החלטות קודמות – וכך יש שלטון פקידים ולא שלטון של מפלגה שנואה כמו מפלגת הליכוד.

מאידך גיסא ראש ממשלה ימני חייב 'לתת פייט' כנגד השמאל שמחרים את הימין. כנגד השמאל הפקידותי שבטי שנלחם באג'נדות שמרניות מסורתיות במערכת המשפט ובעוד תחומים. אם הוא לא ייתן פייט הם ינסו יותר לפגוע בפוליטיקאים מהמחנה השמרני-ימני.

השאלה אם הוא עדיין צריך לתת פייט במצב כזה שהמדינה משותקת כמה שנים?

מצד אחד כן כאמור שהרי מה מונע מהם, מתנגדי השלטון הקיים, להמשיך להחרים כל מועמד ימני. מצד שני לא, כי הגיע הזמן לאפשר לעם פה ממשלה מתפקדת שיכולה לנווט טוב. גם במחיר ויתור מול טקטיקות ברוטאליות.

לפיכך יש לי הצעה לנתניהו, וההצעה יכולה להיות קבועה או זמנית – לתת למישהו אחר מטעמו להיות ראש ממשלה – נניח שטייניץ, שהוא חכם מוכשר, שמאלני לשעבר, מתון והגון. ואחר כך נתניהו יעשה הסבה ולהפוך ממנהיג פוליטי גרידא למנהיג רוחני כמו באבא קנייבסקי. סער ולפיד כבר לא יוכלו להשתמש בתרוץ לא ביבי ואז יתפסו במערומיהם השקרים או יצטרכו להמציא טענות חדשות – עניין שיחזור את הימין הקלאסי פה.

נתניהו כבר הוריש לשרון את השלטון בליכוד ולבסוף שרון גבר עליו בבחירות פנימיות בליכוד. זה סיכון פוליטי. אולם אם נתניהו ינסה להפוך למנהיג רוחני ולאו דווקא בתפקיד פוליטי מעשי רשמי, הוא יכול בוודאי להמשיך לעשות טוב לעם ישראל לפי הבנתו.

הגיע הזמן שגם לחילונים יהיו מנהיגים רוחניים, ואולי בעתיד מנהיג רוחני עליון או גדול הדור, מה רע?!

להיות בארצנו – סיפור על ויכוח עם שמאלני נאור

חשוב לי פה ושם לצאת מהבועה שלי ולהכיר בני אדם אחרים ממני ובעלי דעות שונות. אני חושב שזה בריא לנפש, למחשבה ולעם. וכן זה נראה לי מקדם דו קיום בין הפלגים בארצנו. ולא מזמן השתתפתי בויכוח שהוביל לצד השני לנטוש את השיחה המתורבתת ולעבור להתקפות אישיות והעלבות ועדיין אני תומך בהידברות. ולהלן רשמים שכתבתי בעקבות המקרה.

הותקפתי לא מזמן באלימות מילולית על ידי אקטיביסט פוליטי חילוני הומוסקסואל – חילוני עם כל הדעות הנכונות, גבר תל-אביבי לבוש טוב, נראה מנומס מרחוק, מטופח, עם תנועות גוף מערביות, בעל מראה אשכנזי ואנגלית מהוקצעת.

נפגשנו והוא ישר ניסה לברר את עמדותי בדעות שונות לאחר שהביע את דעתו נגד ביבי, החרדים ואחרים. אני שתקתי. האיש לא הרפה, אז אמרתי לו שאני לא מאמין בשוויון, אלא בצדק אגואיסטי – ולכן אני מכבד את הפעילות שלך ומבין שאין לי יתרון עליך וכל אחד פועל לפי מה שנכון לו. אולם איני חש מחובר בהכרח לאג'נדה שלך. הוא לא אהב זאת.

ההוא טען בפומבי שאני הומופוב בגלל שאמרתי שאיני חש צורך לשתף פעולה עם דת ההומופמיניזם השמאלנית העולמית ולכן אני חשוך ואדם מגעיל. והוא הסביר שבגלל אנשים כמוני, קווירים מינית נהרגים בעולם. והוסיף ואמר שאני כמו נאצי ושצריכים לשים אותי בכלא.

אמרתי לו: אידיוט מקצועי! קוויריות מתחילה בחשיבה שמובילה לפרקטיקה מובחנת הנתפסת כמוזרה בעיני החברה. ואם כן הרי אני אבי אבות הקוויירים המחשבתיים בזה שאני מתנגד להומופמיניזם התרבותי בדרגה מסוימת. אני לא אמרתי לרדוף בעלי פרקטיקות הומוסקסואליות (להלן הומואים), יש לי אפילו חבר אחד הומוסקסואל… אני בסך טענתי: שלא חייבים להכיר בזהות הומואית, שלא חייבים לחתן אתכם במדינה שלנו, לא חייבים לקדם תרבות הומוסקסואלית וכדומה. וברמה הפשוטה – קל להגיד זאת בשם הדמוקרטיה, חופש הדת, הליברליזם וזה שאיני מאמין שצריך לקדם שוויון. מותר לחשוב אחרת.

אני לא אומר שצריך להרוג אותך או לשים אותך ודומך במחנה ריכוז. אם ישימו אותך, עלולים לשים אותי. אין לי שום עניין להעניק כוח כזה לעם שאוהב כיום הומואים בטא-מיילים ולבסוף ישנאו אותי. אני הקוויר המתנחל המחשבתי בתוך הקו הירוק, אני זה שנתפס כעוכר ישראל ואתה כאחד שמקיים יחסי-מין במסירות נפש. למעשה אתה הפריווילג התרבותי ואני המוחלש ואתה עוד תוקף אותי בפומבי על דברים שאתה מפרש ושלא אמרתי.

וכן אתה טוען שאנשים כמוני גורמים לפשעי שנאה ומוות של הומואים, דע לך שכמות ההומואים שנהרגו על ידי הומואים מאיידס עד סמים ואלימות היא פי כמה וכמה מאשר הרג על ידי סטרייטים.

בקיצור שים לב, אתה מכונה אקטיביסט מהקהילה הגאה, אני לא אכונה בשום גוף פייק-ניוז אקטיביסט של הקהילה הסטרייטית. ואתה טוען שאתה נרדף?!

אידיוט נאור מזויף!

לאחר זאת האיש קרא לאבטחה ואמר שהוא חש מאוים על ידי…

(אמת היפורבלית)

א.נשי שמאל יקרים, תפסיקו להתעצל – לכו לשכנע!

רבים בשמאל אומרים שההפסד שלהם בקלפי הוא עניין דמוגרפי. הם באים להגיד שהם נכשלו בשכנוע ואי אפשר לשכנע – זה לא עובד: הימין מתרבה, הדתיים מתרבים יותר והחרדים עוד יותר. ומשום מה זה נאמר בשפה בכיינית ותבוסתנית: "זה דמוגרפי".

והנה, דתיים רבים הצביעו לליכוד על אף שהיא לא מפלגה דתית או בגלל זאת. מה עם הדמוגרפיה?! וכן הרבה אנשי ימין רך עזבו את הליכוד לשמאלבן של גנץ, ליש עתיד של לפיד וכעת לתקוה חדשה של סער. ויש לי אפילו חבר מתנחל התומך באדיקות בסער, על אף שהוא נמצא בבלוק האנטי ביבי יחד עם השמאל התומך בגירוש שלו מביתו ורואה בו מתנחבל רק על כך שהוא גר בשטחים.

ונרד לפרטים: מי זה בנימין נתניהו, הוא מקפיד לאכול כשר? הוא לא נאף? הוא לא בעל גויה ונידות? הוא מאמין באלוהים בכלל?!

ועדיין ימנים ומסורתיים יהודים מצביעים לו או תומכים במפלגות של הבלוק שלו. נתניהו לא קוסם, לא ולא, הוא פשוט טרח ועשה שיעורי בית.

הוא הפך את עצמו לקדוש דתי, שם כיפה, שרים לו שירי קודש ואמונה והוא אפיפיור ליכודניקי או באבא, עוזר לדתיים ולרבנים, מקיף עצמו בדתיים וממלא אותם בליכוד. והוא אפילו שכנע שמאלן כמו בני ציפר לחזור בתשובה ולהיות ימני. הוא לא מתייאש משום איש שמאל.

נתניהו בעל כבוד לאדם המצוי ורואה בו קול אופצינלי בשבילו. הוא לא מזלזל בו. הוא פונה אליו ומנסה לדבר. ובשנים האחרונות הוא אפילו מבצע מהלך שרבים יקראו לו מהלך הזוי – הוא פונה לאחינו הערבים ומנסה לשכנע אותם להצביע לו. זו התנהגות ממלכתית ומכבדת, דבר שלא ז'בוטינסקי או בגין עשו. אולם נתניהו נחוש ולא מתבייש. הוא מנסה. ואולי זו גדולתו.

השמאל צריך ללמוד מנתניהו ולא להתייאש לשכנע. צריך לדבר עם ימנים, עם דתיים, עם חרדים וכולהו. פשוט לנסות. מפגש כזה גם יתרום לגיבוש האומה, להחלשת מתחים ולאהבה ורעות.

שכנעו בבנק, בתאטרון, בסופר, בקניון וכדומה. שכנעו שכנים, קרובים, חברים וכל מי שרואים. ושכנעו צעירים, מבוגרים וזקנים.

ואותו איש שמאל מיואש הנוקט במילה דמוגרפיה צריך לדעת שעל השמאל הישראלי נאמר בשיר מפורסם השנוי במחלוקת: "גירשת את ילדינו בשם הדמוגרפיה".

נשים נעלות או נחותות באג'נדה החרדית

פרובוקטור אחד אמר באיזשהו מקום לנשים "חרדיות מודרנית" שלפי הכתוב הן נחותות בדברים מסוימים, ונועדו 'לעזר כנגדו' וגם נתקללו בעץ הדעת וכן יש להן פחות מצוות. כנראה רצה להכריח אותם להבין משהו

והן ענו לו שמה פתאום – נשים שוות לגברים בכל וזו סתם גזענות… ובכלל לאשה יש בינה יתרה והאשה רוחנית יותר מן הגבר וטהורה יותר ולכן הן לא צריכות לקיים כל כך מצוות (מעניין שלהגיד שהאשה יותר טובה מהגבר מותר וזה לא גזעני).

והוא ענה – אתן בכלל פסולות לעדות, אתן לא אזרח בכלל. וגם לגוי ולבהמה ולכסא יש פחות מצוות מלגבר היהודי, זה לא הופך אותך לנעלים ומתוקנים יותר. וכן הגמ' פוסקת – גדול מצווה ועושה משאינו מצווה ועושה ולפום צערא אגרא – מה זה אומר?!

המשיך ואמר – יש לכן בעיה לכו לה' שעשה אתכן. אולי אתן גלגול של גבר פגום ולכן נולדתן נשים. והבינה יתרה זה אולי מלשון מיותר, כי אתן לא תמיד משתמשות בשכל שלכן אלא בדברים אחרים אולי…

מעניין כיצד נשים חרדיות רגילות מתמודדות עם הנושא.

בוגי יעלון ואיימן אבו-רייא – פוליטיקה של נקיון כפיים ושחיתות אישית

לא מזמן התבשרנו על הצבת איימן אבו-רייא לרשימתו הגוססת של הבוגי מאן. לאחר מכן התבשרנו על ידי הבוגי מאן שהוא מסיר את מועמדותו של איימן אבו-רייא בגלל שהוא נחשד בפרשיית שוחד.

איימן אבו-רייא טען שהוא הניח הכל על השולחן בפני הבוגי-מאן. אם כך מה קרה בתל"ם של הבוגי מאן? למה החליטו להציבו ואז לבטל את מועמדותו?

יש האומרים שבוגי והמפלגה שלו התרשלו בבדיקה על המועמד ואז חזרו בהם לאחר שהתברר שהוא אולי מעורב בפרשת שוחד וממתין לשימוע – ובגישה הזו נוקט גיא זוהר מהצד השני (אגבי התוכנית היחידה שאני עוקב מבחינה חדשותית בשפה העברית)

.ברם לא אתפלא אם בוגי שמע העניין מאבו-רייא והחליט להצהיר על מועמדותו של הפראייר, למרות החשדות. וזאת אולי כדי שיוכל לבטל המועמדות. ואז כעת הוא יכול לנסות למתג את עצמו ואת המפלגה שלו כמפלגה נקיית כפיים הנלחמת בשחיתות ובכך להרוויח כותרות ולמשוך מצביעים.

אם זה נכון, זה מראה שבוגי לא כזה טיפש ותמים, אלא עם הבנה נאה בשחיתות ומבצע טריקים על הציבור הטיפש שלו. וכם הוא לא כזה זקן, אלא מושפע מן השמאל הצעיר באץ ובעול שאוהב להשוויץ בנקיון כפיו ולעשות "וירטו סיגנלינג", במקום להיות עניו בנושא כמו שנהגו בעולם בעבר.

אלוהים לא שייך – שיר

אֱלוֹהִים לֹא שַׁיָּך לְפִילוֹסוֹפִים
וְלֹא לְסַפְקָנִים

אֱלוֹהִים לֹא שַׁיָּך לְרַבָּנִים
וְלֹא לְעַסְקָנִים וְלִמְפַקְּדִים

לֹא לְבָּאבּוֹת וְלֹא לְאַדְמוֹרִים
לֹא לְהוֹגֵי־דֵעוֹת וְלֹא לְכַתָּבִים

לֹא לַעֲשִׁירִים חֲזִירִים
וְלֹא לְמִסְכֵּנִים בַּכְיָנִים

לֹא לַמֶּרְחָב הַמּוּגָן
וְלֹא לְמֶרְחַב הַמִּחְיָה

הוּא בָּנוּ בְּנַפְשֵׁנוּ
בְּתוֹכְכֵנוּ בְּנִשְׁמָתֵנוּ

אָנוּ עַצְמֵנוּ
אֱלוֹהִיִּים

ניקד: עִבְרִי בֶּן־קֹהֶלֶת.

שלטון האחוזים – הרהורי כפירה בקורונה בערב עוצר, סגר הגבלות נוספות

המדינה המודרנית החליטה שתפקידה לדאוג לנו ליחיד ולרבים. ובשם כך היא מגבילה אותנו קרוב לשנה. ואנו גם התרגלנו שכך צריך להיות.

בו זמנית שהתקשורת הנאורה שלנו מגבה את צעדי הממשלה, מפיצה דיסאינפורמציה לגבי המצב, כגון שהמגפה לא רצינית, שהיא לא תגיע, שזה שימוש פוליטי של ראש הממשלה ושלא פעלו והגבילו מספיק. אנשי התקשורת כלבות הדמוקרטיה לא הציעו פתרונות ריאליים והם שווים פחות מנייר טואלט שאיתו לפחות אפשר לנקות את הגוף. והתקשורת הממסדית שלנו כל כך חולה שלא משנה לאיזה זרם היא שייכת, הם פועלים באותו האופן. רטרואקטיבי ולא לפני המכה ומתמקחים על הגבלה, היתר קניות או תפילות (קניות אצל קונה עולם) וכדומה ברמה זו או אחרת ולא על עיקרון ההגבלה על הרוב גלל המיעוט. ואנו אשמים בכך שאנו צורכים את התקשורת השפלה והמגעילה הזו. ואפילו בטעות הם לא פועלים אחרת. ואולי זה כי כולם אוהבים להעתיק מכולם, וחוץ מכמה המחדשים בטעות או בלא כוונה וכמה מחוברים לאינטרסים או מקוריים אף אחד לא יוצר, אלא מעתיקה בצורה חדשה.

בשם כמה אחוזים מהאוכלוסיה, החלטנו לדפוק את עצמנו. ומדובר באחוזים העשירים יותר משאר האוכלוסייה, האחוזים בחברה הישראלית שעבדו כבר, האחוזים שיש להם יותר דירות, האחוזים עם הטבות פנסיוניות וכלכליות גדולות יותר, אותם אחוזים שחזקים יותר מאיתנו הצעירים. אנשים שעדיף לקרוא להם שלטון האחוזים – אחוזים באוכלוסיה האחוזים גם בשלטון עלינו. ומשום מה יש הרואים ברובם מסכנים ועניים יותר מהצעירים.

אותה המדינה יכולה הייתה לסגור את הגבולות ולהכריח נכנסים לארץ לבידוד, והיא לא פעלה כך. בשם הדאגה לכלכלה שלנו… ואותה המדינה הציונית האגדית שלנו עושה זאת, הייתה יכולה לקדם פה את הכלכלה על חשבון שאר העולם החולה. אולם המומחים הטועים והמרובעים החליטו אחרת וזה אות אזהרה נגד שלטון הפקידים.

המדינה יכלה להכריז על אזור לצעירים ללא הגבלות, וגם לא פעלה כך. בשם לא ברור. ואני עדיין קורא לנהוג כך עד למיגור קטלניות המגפה. תחשבו על כפרים וערים לצעירים שבין כך לא עובדים ושלא בסכנה.

במקום הזאת המדינה החליטה "להגן" על מבוגרים בעוד שהם יכולים להגן על עצמם. על ידי בידוד והליכה למרחב זקנים הרמטי.

יותר פשוט להגביל ביקורי זקנים לאנשים בסיכון. ולהעניש את העבריינים בנושא. וכן אפשר לארגן שחולים לשעבר יבקרו אותם ויטפלו בהם ברם בפועל כולאים אותנו והורסים הכלכלה הישנה ומפתחים כלכלה חדשה. וזה על חשבון החלשים, הלא יוזמתיים והלא מקושרים. ובעצם כל המדינה כלא אחד גדול.

אז המדינה כאילו דואגת לנו ובשם הדאגה הזו היא כולאת אותנו ומחליטה לחזק את העשירים שלנו ולהעניק להם הקלות מסחריות. ברם בפועל המדינה מעניקה את המדינה שלנו לעשירים עלינו.

שהמדינה הציונית והחילונית פה לא תדאג לנו ולא תכלא אותנו. כל פקיד דואג לעצמו וזה על חשבוננו. להיות עם משועבד בארצנו. הידד!

נ.ב. אני תומך בחוקי הקורונה בדרגה גבוהה. אך הנני תומך בציות לחוקי הקורונה הקיימים ולא בחוקים עצמם.

נ.ב. 2. לא ברור לי שכל העוסקים פה המלאכת המאבק בקורונה פושעים בזדון החפצים בטובתם על חשבונינו. אני חושב שהם חיים בבועה שלהם ושבויים בתפיסות המנוגדות לרצון חלק מהעם. לא ברור שאפשר לטפל בעניין מעבר לטיפול זמנו ולנסיון להעיר את מקבלי ההחלטות בנושא. די ברור לי שגם אם נחליף אותם העניין ישוב על עצמו שוב ושוב. לאחר כל זאת זה לא אומר שאסור לנו למחות ולעורר כדי לעזור לעם שבמדינה פה.

התמיכה הישראלית ביונתן פולארד

לא ברור מדוע התמיכה בפולארד רבה. פולארד היה מרגל שריגל לטובת ישראל בתמורה למענק מכובד. הוא בעצם גם בוגד אמריקאי וגם פגע בידידות הישראלית אמריקאית בכך שבעצם הראה לאמריקה שישראל מרגלת אחריה. אותה ישראל המסתייעת בארה"ב כלכלית ודיפלומטית וכדומה.

ואולי במסורת היהודית פולארד זכאי לפדיון שבויים. אולם בהתנהלותו הוא הזיק ואולי עדיין אולי מזיק לכלל עם ישראל. וכעת נשאלת השאלה מדוע נתניהו עבד קשה לפחות הצהרתית לשחרר אותו.

אכן לא ברור למה הוא עשה זאת. בפועל הוא רצה כסף ולא רק מישראל אלא מעוד מדינות שאליהן פנה. מה האינטרס שלו, לא ברור. מה שברור שהוא לא כזה ציוני והמדינה לא מחויבת לו. ואני מצטט בנושא מויקי:

"הפרשה גרמה נזק גדול ליחסים בין ישראל לארצות הברית ועלתה השאלה כיצד אושרה פעילות כזו. בישראל הוקמו שתי ועדות חקירה (של ועדת החוץ והביטחון ושל הקבינט הביטחוני) שקבעו כי פולארד הופעל על ידי הלשכה לקשרי מדע (לק"ם), גוף ביון ישראלי שפעל במסגרת משרד הביטחון, ללא ידיעת שרי הביטחון, יצחק רבין ומשה ארנס. כתוצאה ממסקנותיהן של ועדות חקירה אלו פורקה הלק"ם. עם זאת, בראיון ב־2014 טען איתן כי הפעלתו של פולארד נעשתה בידיעת שמעון פרס ויצחק רבין, שהיו ראש הממשלה ושר הביטחון, לדבריו של איתן, הוא התנדב להציג את גיוסו של פולארד כיוזמה פרטית שלו ללא ידיעת גורמי ממשל ישראלים, על מנת למזער את המשבר עם הממשל האמריקאי."

כעת מובן מדוע השמאל מתנער ממנו זה מזיק לטעמם מבחינת יחסי החוץ של ישראל עם ידידותיה. לעומת זאת נשאלת השאלה: מדוע הימין ונתניהו כן מתעקשים לחבק אותו על אף שהוא לא טלית שכולה תכלת?

הדתיים למינם מאמינים במצוות פדיון שבויים ואולי חלקם חסר אחריות מדינתית טצריך לחשוב בכלל האם הוא זכאי לעמוד בקטגוריה המתאימה למצווה הזו. חלק מהימין חושב שפולארד עשה זאת למען המדינה ולכן צריך לעזור לו. חלק חושב שהוא חזר בתשובה ולכן צריך לעזור לו ואפשר למכור שהוא מתחיל את חייו מחדש. ברם נתניהו יודע שהוא לא רגיל ממטרות ציוניות וזה מזיק, ולכן מעניין מה יהיה ההסבר שלו.

ונראה לי שנתניהו יודע שחשוב להראות למרגלים בכוח שישראל דואגת לסוכנים שלה. מאידך אסור לעצבן את ארצות הברית. ואולי הפיתרון שלו להגיד שמי שהפעיל את הסוכנים הם אנשי שמאל סוציאליסטים השייכים למפלגת העבודה. כתוצאה מכך הם היו עוינים כלפי אמריקה הקפיטליסטית.

לעומת זאת נתניהו הימני לא עוין ואפילו מכבד ואוהב את הקפיטליזם ברמה מסוימת. ולכן הוא יכול להגיד לאמריקאים, אני בחיים לא הייתי מרגל אחרי ידידת האמת של ישראל מאידך אני האבא של העם והדת שלי ולכן חשוב לדאוג לו וגם זה יעזור לי בבחירות.

על מעורבות חרדים בקידום שלום – הרב יהושע פפר

ראיון מעניין מן הטלוויזיה החברתית על נושא מעניין וחסר סיקור. ולמי שרוצה יש גם התמלול מתחת לקישור ליוטיוב.

תמלול מהטלוויזיה החברתית:
גרשון מושקוביץ: הרב פפר, אתה ידוע כרב, רב, גם דיין גם מקליט שיעור, וגם אחד שמקדם תנועת נקרא לזה מחשבה חרדית תורנית בחברה החרדית. מעניין אותי, האם יש ניסיונות לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני במגזר החרדי?

יהושע פפר: נסיונות לפתור אין עדיין אבל לא כי, לא בגלל שלא ראוי שיהיו כאלה נסיונות, אלא כי החברה החרדית לא רואה את עצמה במקום כזה שהיא מוכנה לקחת אחריות על נושאים של מדיניות, נושאים מדיניים. זה נכון גם בנוגע לכלכלה וגם אפילו בנוגע לדת ומדינה, קל וחומר בנוגע ליישוב הסכסוך. אז לא שאין דיבורים על זה ואין עמדות, אבל נסיון של לקיחת אחריות ופתרון בפועל, זה עדיין לא הבשיל.

גרשון מושקוביץ: אז אתה אומר לי, אפשר להגיד שיש גורמים בחברה הערבית שיש גורמים שעוד מפגינים נגד השלטון הישראלי, החברה החרדית כל כך שולית שהיא בכלל לא מתערבת בנושא הזה בדרך כלל.

יהושע פפר: בגדול נכון, לא שהחברה החרדית היא שולית, היא משפיעה. אבל היא בוחרת בקפידה את האזורים שבהם היא רוצה להיות דומיננטית ולנקוט בעמדה ואיפה שלא ולכן יש גם השלכות בנוגע להצבעה על תוכנית אוסלו או על הצבעה בנוגע לתוכנית ההתנתקות. וככה שהחרדים לא הביעו עמדה בוא נאמר מאוד פוזיטיבית. אלא יותר היו מוכנים לזרום כדי לקבל את מה שהם רצו בפוליטיקה הישראלית איפה שהיה אכפת להם. אבל זה לא אומר שאין להם עמדה כלשהי. זה פשוט שזה לא עדיין התפתח לכדי משהו אקטיבי וחיובי במישור הפוליטי.

גרשון מושקוביץ: ואיך אתה מסביר את זה שלכאורה יש קווי דמיון בין חרדים לערבים? זה אמור לצור שיתופי פעולה או קרבה או לפחות פגישות פיוס? פיקוח נפש הרי…

יהושע פפר: זו שאלה טובה. תראה, מצד אחד אפשר לומר שיש דמיון לפחות של חלק מהציבור החרדי, שהוא גם לא ציבור ציוני, כלומר אין לו את החלק האידיאולוגי של הציבור הדתי-לאומי. אם זה הרב קוק, אם זה גם בלי הרב קוק. לחלק מהציבור החרדי אין את זה. אבל מצד שני, צריך גם להכיר בכך שהציבור החרדי הוא מאמין גדול באתוס יהודי, אתוס יהודי לאומי. עכשיו, הוא לא מבטא את זה בשפה הלאומית המודרנית. אבל זה לא אומר שאין לו תפישה יהודית לאומית. ולכן אפשר לקרוא לציבור החרדי באיזה שהוא מקום ציוניות או ציוניות רדומה. יש שם משהו ציוני, אבל זה לא ציוני במובן המודרני של התנועה הפוליטית אלא ציוני במובן של זהות יהודית חזקה מאוד בתור עם. עם ישראל, הרעיון של עם ישרואל, עם ישראל, זה רעיון עמוק ונוכח וקיים מאוד מאוד בתוך הציבור החרדי, ולכן בסוף יש כן חיבור, הזדהות, מכנה משותף עמוק בין הציבור החרדי לבין התנועה הציונית בוריאציה כזו או אחרת. בפוליטיקה זה מסתבך. והעובדה שהתנועה הציונית היתה תנועה מאוד חילונית אז זה מסבך. ואפילו מדינת ישראל הייתה סוג של אנטי-דתית לפחות בתקופה של קום המדינה. אבל לכן גם הברית עם הערבים סביב הנושא הזה של ציונות ואנטי-ציונות היא ברית לא טבעית. היא טבעית אולי לחלקים הקיצוניים, מאה שערים, חלק מהקבוצות, נטורי קרתא וכדומה. אבל למיינסטרים החרדי זה לא איזה שידוך ש…

גרשון מושקוביץ: ומה לגבי המעמד הסוציו-אקונומי?

יהושע פפר: סוציו-אקונומי, תראה הציבור החרדי, הסוציו והאקונומי לא בדיוק הולך ביחד. בדרך כלל יש דבר כזה מעמד סוציו-אקונומי. מי שנמצא בתחתית של המעמד הכלכלי הוא גם בדרך כלל בתחתית של המעמד הסוציאלי ולכן יש שם תרבות של פשע וסמים וזנות וכל מיני תופעות מאוד בעייתיות. הציבור החרדי הוא אמנם בנוגע לאקונומי, המצב הכלכלי הוא לא משהו. אבל דווקא במובן המעמד הסוציאלי, הציבור החרדי יש… אין הרבה פשע, יש דווקא אזרחות למופת בחלק, לא לקיחת אחריות אזרחית, אבל אזרחות טובה, ומעבר לכך חיים רגועים וטובים. המשטרה יודעת מה היא עושה, או הממשלה יודעת מה היא עושה, כאשר היא בוחרת הערים החרדיות בתור ערים הראויות לסגר או לעוצר או לא משנה למה, כי הם יודעים שהחרדים לא יעשו הפגנות אלימות, הם לא יעשו התפרעויות וכדומה וגם בזה… אני אגיד לך משהו נוסף, גם בנוגע ל, היחס בין החברה החרדית לחברה הערבית היא גם לא פשוטה בגלל ש… החברה החרדית יש לה גם כן אתוס גלותי, עכשיו האתוס הגלותי זה מצד אחד מתח מול הציונות אבל זה גם מתח מול הגויים. (5:38) מול אומות העולם והערבים גם הם, ככל שהם יהיו נאורים וטובים הם עדיין אומות העולם וגם פה יש לך איזושהי נקודת מתח.

גרשון מושקוביץ: הבנתי אז מספר שאלות לסיום. בעצם שאלה אחת משתי זוויות. מה הפתרון שלך שאפשר לעשות בשביל להוריד את מפלס העויינות לגבי לקדם שלום או נקרא לזה בטחון בין חרדים לערבים? ואם אפשר להעמיק אם זה לא הפתרון שלך אז לפחות מה הפתרון שיוכל לעבוד? משהו…

יהושע פפר: אז אני חושב שני דברים, קודם כל הערך של השלום הוא ערך מובהק ביהדות, בדת. אין לנו ברכה, סדר ברכות שלא מסתיים עם שלום. התפילה שמתפללים שלוש פעמים ביום, מסתיימת בברכת שלום. "שים שלום". ברכת המזון מסיימים עם שלום, ברכת הכוהנים מסיימים עם שלום, הכל מסתיים בשלום. אלא שאנחנו מתפללים את הברכות הללו ושמים את השלום באיזשהו מקום מטא-פיזי, מקום מטא-פיזי, מקום רוחני. איזה רעיון נשגב של שלום, לא חושבים על השלום במונחים ארציים. ולכן קודם כל הייתי מנסה להביא לתוך העולם החרדי – דתי, את החרדי בפרט, את הרעיון של השלום במובנים ארציים. תבינו שהשלום עליו אנחנו מתפללים הוא לא שלום בשמיים, הוא לא שלום רעיוני, הוא שלום פה וצריכים להשקיע בו, וצריכים לחשוב עליו. אז זה א. (7:20) ב. בנוגע לתהליכי שלום הייתי מנסה לערב רבנים, יש אפשרות כזו. יש מספיק אנשים, שהיום גם בתוך העולם החרדי, שמרגישים את האחריות הזאת. הם מספיק שנים חיים במדינה, מספיק מרגישים את המתח הזה, את הצורך הזה להיות מוכנים. וככל שיהיו יותר נציגים ודמויות שיש להם נראות חרדית נורמלית, לא קיצוניים מנטורי קרתא, אלא מיינסטרימים שמעורבים בכל מיני תהליכים, מפגשים ולא יודע מה. הדבר הזה יכול להביא לידי איזושהי התקדמות, אי אפשר לצפות לאיזה פתרון קסם, אבל עצם זה שמעברים דמויות דתיות וגם רעיונות דתיים בתהליכי שלום ולא הולכים מיד למכנה המשותף הליברלי שהוא דווקא מכנה משותף מאוד חילוני, ואומרים "מה יביא שלום?" ככל שנהיה כמה שיותר חילונים ולא יהיה מתח דתי אז זה יביא שלום. לא. כל אומה וכל צד יש לו בשורות, יש לו זיקה לדת, וכמובן אם מדברים על הציבור החרדי, הוא רוצה לראות שיש לו הזדהות, שהוא לא מוותר על כל הערכים הבסיסיים למען השלום. ולכן לערב חרדים, לערב רעיונות דתיים שיכולים להשתלב טוב מאוד עם העקרון של השלום וזה יכול לעשות הרבה טוב.

גרשון מושקוביץ: אז אם מערבים רבנים מה הם יעשו? הם יפגשו עם אנשי דת או עם אישי ציבור מהמגזר הערבי כדי להוריד את העוינות?

יהושע פפר: כן, ככל שנוכל לעשות מפגשים של דמויות חרדיות שמוכנים, מוכנות להיפגש עם דמויות מקבילות מהצד הערבי ובסוף מפגשים בין דתיים זה לא איזה משהו זר שמעולם לא היה. תמיד זה היה והעקרון הזה של לחיות ביחד זה סך הכל דבר שמופיע בתנ"ך, בתלמוד, בכל מקום. מפני איבה ולא רק מפני איבה, אלא לקדם שלום, אבל אם אף אחד לא יזום את זה, זה לא יקרה לבד. אף אחד לא ילך לדפוק על דלתות של שכונות ערביות ליזום את זה.

גרשון מושקוביץ: אתה נפגשת עם איש דת מוסלמי או ערבי?

יהושע פפר: בהחלט. הייתי חלק מפרוייקט… אם אני זוכר נכון זה היה יוזמה שהייתה קשורה לאוניברסיטה העברית והיו לנו כמה מפגשים עם אימאמים. היה שם אה… זה לא היה הכי מוצלח בעולם, אולי בגלל הדמויות שנבחרו, אני לא יודע למה. זה היה סוג של כל צד ניסה לעשות איזה שכנוע, אם שכנוע עצמי או כלפי חוץ, שהיא הדת היותר אמיתית ויותר נכונה או יותר כדאית, לא יודע. אבל הרעיון הוא נכון.

גרשון מושקוביץ: אתה תסכים, אם אני אזמין אותך לדבר עם איש דת ערבי לבוא ולדבר איתו בצורה נקרא לזה אחוותית, בשביל לקדם פה חיים משותפים באץ הקודש?

יהושע פפר: עקרונית אם זה יכול להביא טוב אז אני מוכן, אבל זה הכל תלוי. תלוי במסגרת, תלוי בפורום, תלוי במי הם האנשים.  

גרשון מושקוביץ: אז אתה מוכן, תודה רבה לך הרב יהושע פפר, היה תענוג לנהל איתך שיחה.

בשמחה רבה, בהצלחה

הסגר השני במדינת ישראל מנקודת המבט שלי -התנהלות הממשלה בזמן הקורונה

כעת אנו בעיצמם של הגבלות חמורות בעקבות הקורונה אשר הוכנסו לתוקף בימים האחרונים ועוד היד נטויה. הנני האזרח הקטן מעוניין לתאר את התנהלות השלטון הישראלי מן הזווית שלי ולעורר מחשבה בנושא. ועל כך להלן:

---

אנו כעת נמצאים בסגר ורבים בקרב האזרחים וחלק מן הפוליטיקאים באופוזיציה משמאל ומימין חולקים ביקורת רבה נגד הממשלה. ברם אני זוכר שהאופוזיציה בכלל התנגדה להטלת הגבלת הטיסות מסין ומשאר מדינות תבל והם האשימו את הממשלה ברצון לקדם דיקטטורה. למנוע ממצביעי שמאל להצביע על ידי עצירת טיסות מחו"ל. ועל ידי גניבת הבחירות, זיוף ומניעת הצבעה בחזות הקורונה וכדומה.

וגם לא מזמן כשהממשלה רצתה הגבלות מסוימות והגבלות באזורים ספציפיים, הייתה התנגדות רבה בציבור, באופוזיציה ואפילו בקרב חברים מהקואליציה כגון החרדים וכחול לבן – כשברקע יש הפגנות שמאל קטנות האומרות שיש כאן פאשיזם, ושנתניהו הופך לדיקטטור, ושאין לו לגיטימציה להיות ראש ממשלה כשהוא נאשם על אף שהוא זכה במנדט מהעם. ועכשיו המצב מפחיד ויש קרוב ל-7000 חולים ביום אחד. לאחר הדברים האלה הממשלה גייסה מספיק רצון להכריז על סגר ארצי, וכעת אסור לעזוב את הבית ללא סיבה המותרת בחוק מעבר לאלף מטר של חירות יחסית.

וגם רבים בקרב חברי מטילים דופי על פעילות הממשלה. ואני חושב לעצמי, אכן יש פה הרבה חולים, ברם אין כאן הרבה מתים. וניתן להשתבח במערכת הרפואה שלנו שמנעה מוות המוני של חולי קורונה וכן הממשלה דאגה להציל זקנים רבים בפעולות שונות. ובנוסף נציגי הממשלה הקודמת (שחלקם משרתים בממשלה העכשווית) גם עשו פעולות הסברה אשר דאגו לעם להבין שהמערכת לא מוכנה לחולים רבים, וכן להזהיר זקנים שיידעו שהם בסכנה גדולה.

לאחר סגר ניסן מרץ-אפריל ניסו לקדם מתווה חזרה לשגרה עם מיעוט חולים למען הכלכלה וחוסן המדינה והאזרחים. אולם מתברר שזה לא עובד, כי האזרחים לא מצייתים. ולשלטון לא היה רצון להתעמת עם העם והאופוזיציה הקטנונית שלא מוכנה לגלות בגרות בנושא ולהציל את האנשים שלהם ממות ונזק כלכלי. וכך קפצנו למאות נדבקים, ואז לאלפיים נדבקים פחות או יותר לכחודשיים. ברם בשבועות האחרונים המספרים החלו לעלות מעלה במהירות וכבר הגענו לאזור השבעת אלפים.

ואני אומר לעצמי טוב מאוד. כך קידמנו הצלת נפשות והיערכות למגיפה. ומאידך חזרנו לעבודה כמה שאפשר וללימודים. וכרגע שוב נהיה בסגר לזמן מה. בשעתו הממשלה חשבה שהיא תקבל תמיכה סולידרית מהאופוזיצה ומהאופוזיציה שבתוך הממשלה. וזה לא קרה. כעת אולי זה יקרה. אינשאללה. גם אני לא הייתי מאמין שהאופוזיציה שלנו במדינה הציונית תגלה כזו אטימות יחד עם חרדים רבים.

ואם לא, זה ייתן לגיטימציה לממשלה לפעול בנושא ביד קשה יותר למען טובת חירותם הכלכלית של האזרחים. וגם אם היועץ המשפטי או בג"ץ לא יתירו להגביל הפגנות, אולי עדיף חצי שנה של עבודה וחמישה שבועות של סגר ובכך אפשר בשנה לעבוד קצת ולהשיב את הכלכלה ליושנה, לעומת מדינות רבות שנמצאות עדיין בהגבלות קשות על הכלכלה מאז הסגר הראשון.

כמה שאלות על מערכת המשפט ועל המפגינים

וכעת לשאלה על מערכת המשפט פה, מדוע זכות ההפגנה חשובה יותר מזכות החירות הכלכלית וחופש התנועה? ונראה לי שזה כל אחד והדת שלו. וכמובן ישנה שאלה נוספת, מדוע הפגנה נגד משהו זה בסדר והפגנת אמונה או ציות לרבנים או אהבה לשכינה או הפגנת אהבת שופינג, זה לא חוקי?

לי אין חידוש בהבנה שכל אחד מקדם מה שהוא רוצה והחזק קובע בצורות ואמירות שונות את מה שהוא רוצה והכל עניין של לחץ מתמיד. ברם אנצל את זכותי לומר זאת כל עוד העניין לא נאסר עלי על ישי השלטון המשפטי פה ב"מדינת היהודים".

בברכת שנה טובה, בריאות איתנה ופרנסה הגונה לכלל הקוראים ובני משפחותיהם.

נ.ב. כיצד חבר'ה "נאורים" מפגינים למען "הדמוקרטיה" והיושר ובפועל רומסים את החלטות הדמוקרטיה בנושא בריאות הציבור בתקופת הקורונה?

פרשת בכרי – אלג'יריה

כיבוש אלג'יריה שנת 1827 פרשת בכרי

בכרי הוא יהודי עשיר שעשה עסקים עם צרפת וצרפת לא שילמה לו חוב זמן רב. הוא מקורב היה ל"דיי" שליט אלג'יריה. הצרפתים לא שילמו בעקבות חילופי השלטון בצרפת, משלטון מהפכני-קיסרי לשלטון מלוכני. סירבו לשלם כי לא הכירו בשלטון המהפכני.

הדיי שאל את שגריר צרפת האם ממשלתו מתכננת לשלם? השגריר ענה שלא. כתוצאה מכך הדיי (תוארו של שליט אלג'יריה) הכה את השגריר בידית של מניפה. ממשלת צרפת טענה שהיא אינה יכולה לשאת את הפגיעה בשגריר והיא דרשה מהדיי להתנצל, הדיי סירב וצרפת פלשה לאלג'יריה.

הפלישה קרתה בשנת 1830, ומאז עד שנות השישים צרפת שלטה באלג'יריה. צרפת סיפחה בשנת 1870 את אלג'יריה לצרפת וראתה בזה מחוז צרפתי לכל דבר.

הרכב האוכלוסייה באלג'יריה
בשנות החמישים של המאה העשרים כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה היו קולוניאליסטים, ביחד עם היהודים שזכו באזרחות בעל כורחם על ידי אדולף כרמיה.

הוא הציע ליהודים לקבל אזרחות אך הם לא רצו בין מסיבות לאומיות ערביות ובין שלא רצו לאבד את האוטונומיה הדתית שהייתה נהוגה לגבי היהודים באלג'יריה. כרמייה פסק שהיהודים יקבלו זאת בעל כרחם, היות שהם נכנעים "לדינא דמלכותא דינא" זה יעבוד והם יוכלו לעזור לצרפתים לנצל את תושבי המדינה. הקולוניאליסטים השפילו וניצלו את האלג'יראים. הם לא רק ניצלו אותם, אלא באו להשתלט על חבל הארץ ובאו לשנות את תרבותם.

הקרב על אלג'יר

• הסלמת המאבק
  • המחתרת האלג'יראית ה-F.L.N החליטה בשנות החמישים לשים לזה סוף. קודם כל הם טיפלו בזונות, שיכורים ומסוממים, כדי להבריא את העם ולהפסיק את שעבודו לתרבות הצרפתית הקלוקלת. ביחד עם זה הם הטיפו לאיסלמיזציה. המחתרת ידעה לעבוד והמשיכה בצעד של פיגועי טרור מאורגנים, בהפתעה, וביום אחד.
  • הצרפתים הגיבו בכתר על הקסבה, שזה הרובע הערבי של אלג'יר. הם עשו אזורים סטריליים מערבים. ולקחו ערבים לעבודות כפייה כדי לטפל בנזקים.
  • המחתרת הגיבה עוד הפעם בפיגועים מתואמים ביום אחד. כתוצאה מכך המתיישבים הקולוניאליסטים בפרץ שנאה אכזרי, מכים ערבים חפים מפשע וצועקים קריאות שנאה. המחתרת הגיבה בפיגועים כנגד המתיישבים הצרפתים. המתיישבים הקולו' הגיבו בפיגועים כנגד אזרחים אלג'ירים. בעקבות כך ה-F.L.N זוכה באהדת ההמון ובעצם השתלטו על הזעם הציבורי.
  • המאבק הסלים, המחתרת שלחה נשים להניח מטענים באזורים הומי אדם. הם שלחו נשים, היות שהצרפתים היו בודקים כל אחד ונותנים להסתובב באזורים האירופאים רק למי שיש בידו תעודות מיוחדות, על נשים הם פחות הקפידו. הנשים הללו על אף שהיו איסלאמיות דתיות דאגו להתלבש כצרפתיות (לבוש המאפשר לאנשים להתבונן בגופן החשוף…).
• הצבא הצרפתי מגיע בשנת 1957 לטפל במורדים
  • באותה תקופה המחתרת ארגנה כחמש פיגועים ביום. המחתרת מארגנת שביתה, כדי להוכיח לאו"ם שיש עם אלג'יראי, שהוא לא צרפתי ורוצה עצמאות. הצבא הצרפתי שבר את השביתה בכוח, תוך כדי שהוא מחלק ממתקים לילדים ומצרכי מזון לאלג'ירים. הצבא חקר עשרות אלפי איש עד שפיצח את מבנה המחתרת, תוך כדי עינויים קשים. דעת הקהל בעולם הייתה נגד. המחתרת הגיבה בפיגועים נגד רופאים, היות שהם עזרו בחקירות עם העינויים.
  • לבסוף הצבא הצרפתי חיסל את המרד. אולם דעת הקהל הצרפתי השתנתה ודה-גול החליט להעניק להם עצמאות הוא עשה משאל עם, האלג'יראים החרימו את ההצבעה אך בצרפת הציבור הצביע בעד עצמאות לאלג'יראים. בעוד שהמתיישבים הקולוניאליסטים היו פה אחד, כמעט, נגד.
• אלג'יריה מקבלת עצמאות בשנת 1962
  • אחרי שמונה שנות מאבק האלג'יראים קיבלו עצמאות. רוב מוחלט של היהודים עזבו לצרפת וחלק היגר לארץ ישראל. היהודים לא עזבו בגלל שהם יהודים אלא בגלל שהם צרפתים. הם עזבו ביחד עם כל המיליון ארבע מאות אלף, אזרחי צרפת הקולוניאליסטים שגרו באלג'יר.
• זהו סיפור טראגי של כובש ונכבש ואלה שהזדהו עם הכובש כגון, יהודים ועשירים אלג'יראים וסתם אלג'יראים שקיבלו אזרחות צרפתית והזדהו עם צרפת.
  • כל השוואה של הקורא עם הרשות הפלסטינית היא על דעת הקורא בלבד…
  • שכל אחד יבין את מוסר ההשכל שלו…
  • אני הולך למוסר ההשכל הרגיל שלי.

הגיגים לזכרו של איאד אל-חלאק

לא מזמן אירעה פרשיה עצובה. אוטיסט שנחשד כמחבל עם נשק נורה לאחר מרדף על ידי כוחות הביטחון לאחר שקראו לו לעצור והוא ברח. נטען שהוא נהרג אחרי שהוא כבר שהה על הרצפה פצוע ברגלו. נאמר שהייתה אישה לידו שצעקה לכוחות הביטחון שהוא נכה, אולם כשהוא זז הם ירו בו. נראה לי שהם הבינו ממנה שהוא הפך לנכה אחרי שהוא נפגע מרגלו, ברם כשהוא זז, הם חששו שהוא הולך לירות בהם עם הנשק, אז הם ירו בו מספר כדורים.

---

המקרה המצער מאוד הצית ויכוח בחברה הישראלית ועל כך חשבתי כמה הגיגים כפי שתוכלו לקרוא כדלהלן.

1. אין לאוטיסט או כל "מיוחד" אחר יותר קדושה מחיים של אדם רגיל.
2. ואם הוא לא נראה אוטיסט, לא צריך להתייחס אליו כאדם לא רגיל.
3. ואם הוא נראה כמחבל, יש להתייחס אליו כמחבל, כמו שנוהגים לגבי אנשים רגילים הנראים מחבלים ומסרבים לעצור בהתאם להוראת המשטרה. וזה מה שאני מצפה משיקול דעתם של שוטרים טובים.
4. ברם כן כדאי וצריך להפגיש שוטרים עם אוטיסטים ועוד חריגים חברתיים, כדי שהם יוכלו לזהות ההבדל בין התנהגות מחשידה לבין בעיה חברתית/גופנית ולנהוג בהתאם. ויפה יהא לו יוקם משהו בנושא לזכרו של איאד אל חלאק המנוח. אולם לא ברור שמקרה שלנו זה היה עוזר. הנפטר נקרא לעמוד והוא ברח, לא ברור שהיה אפשר לשים לב.
5. בכל מקרה, אני לא בא בטענות לשוטרים שלא הבחינו שהוא אוטיסט חשבו שהוא מחבל ורק לאחר מרדף הם הגיעו קרוב אליו והם לא שמו לב שהוא אוטיסט וכשהוא זז באופן חשוש הוא נורה. זה קשה לצאת ממוד של לוחם שאמור לקבל החלטות בשבריר שניה.
6. מי שחושב שיש לאוטיסט יותר קדושה ולכן נעשה פה עוול גדול ומנסה להוכיח זאת לוגית לאחר הוא שמאל חלש טיפש.
7. לכן צריך להשתמש ברעיון הזה כפאתוס ולא כלוגוס.
8. על אף הנושא הטעון רגשית יש לי עמדה ברורה בנושא, לא אגמגם ולא אתנצל. ואני מצפה שגם אתם תנהגו כך. לי גם יש בן משפחה חריג ואני לא חושב שהוא קדוש-על ולכן בעל עליונות ערכית מעל השאר. לפיכך קל לי כאחד שחי עם זה לפרק ולהפריד את הטיעון הרגשי הכואב מהפרשה העגומה.
9. יוצא מזאת לעניות דעתי שדמו של איאד אל חלאק על ראש המרצחים והמפגעים.
10. לסיום, איאד היה אוטיסט שסבל מכך שלא מבינים אותו והיה לו קשה לתקשר בצורה מקובלת. כאדם הוא כנראה שאף לעולם מובן יותר ופשוט. אני חושב שלו הוא היה יכול הוא היה מזדהה עם דברי. זה החיים. עצוב. מעצבן. מוות מיותר. אין מה לעשות. וכואב שאולי הפעם היחידה שהוא חווה חיים נורמלים זה כשהוא נחשד כמחבל נמלט במרדף.
11. נקווה שנוכל לקדם הפקת לקחים למען עוד חרידים בחברה, בארץ ובעולם.

האם יש לכפות חיסון בחברה?

כל שנה יש מגפת שפעת בארץ. והשנה הציע שר הבריאות לכפות חיסון על הציבור הנצרך לכך. וכך הכריז ליצמן:

"יש קבוצות באוכלוסייה שמסרבות להתחסן. נודע לי בימים האחרונים על רופאים הממליצים לא לחסן. כרגע מוקדם לדבר על זה כי אין כנסת, אבל בהחלט צריך לעשות משהו. נשקול להעביר חוק".

ונשאלת השאלה האם העניין מוצדק\ראוי או לא?

---

יש האומרים שזו פגיעה בחירות של האדם וכן מעודד המדינה (מפעיליה) לנוהגים של אלימות, שליטה ופגיעה בחירות. היום המדינה פוגעת בחירות בגלל סיבה מוצדקת אולי, ברם בעתיד היא יכולה להפעיל הכפיה על סיבות לא נצרכות כגון בכפיית הצהרות על אמונות מקובלות בתחומים של דת, גזענות והתחממות גלובלית וכדומה. לפיכך יש להמליץ על חיסון אין אין לכפות.

ויש הממליצים על דרך האמצע, הטלת סנקציות כלכליות על הנמנעים מחיסון ולא על ידי כפיית חיסון בכוח. כך המדינה מאפשרת לאדם לסרב, אבל מתמרצת אותו לבחור נכון ולא לסכן את העם.

יש האומרים שלמדינה חובה לשמור עלינו האזרחים הנרדפים על ידי הנגיפים אצל הבלתי מחוסנים ובכך היא צריכה לכפות חיסון או להרחיק מן הספרה הציבורית את אלו המסרבים להתחסן. ובכך למנוע את מגפת השפעת.

כמובן שהדוגמה לא חייבת להיות דווקא שפעת אלא כל מחלה מסוכנת שיש להתחסן מפניה.

ואפשר לשאול: מדוע לכפות חיסון כשאם מישהו יתחסן אז הוא יגן על עצמו לכאורה?! והתשובה היא: שלפעמים אדם מקבל כמה סוגי נגיפים שאליהם הציבור מחוסן ואז כשהם בגופו יחדיו, הוא יוצר מוטציה, שילוב של הנגיפים יחדיו וכך הוא מחמיר המגפה שאליה הציבור כבר לא מחוסן.

---

דעתי הענייה נכון לעת עתה היא שנכון שעדיף לא לעודד את המדינה (מפעיליה) לנוהגים פסולים של התערבות מסוכנת העלולה להגיע למדרון חלקלק של שתלטנות פרוגרסיבית מסוכנת היכולה להוביל למצב של דיקטטורה דכאנית ורצחנית.

ברם במקרה הזה מסרבי החיסון בעצם מאיימים על שלום הציבור והם כמו מחבלים טרוריסטים המאיימים על שלום בציבור. ולכן דעתי שאפשר להסיר אותם מן המרחב הציבור לגטו מבודד שלא יפיצו מחלות. ומאידך לאפשר להם להתנגד ולא לכפות חדירה לגופם שהיא לא מחוייבת כל עוד הם לא מהווים סכנה קרובה ומידית לשלום הציבור. ובכך אנו לא מתערבים יותר מדי ועדיין מונעים מגפות המאיימות על בריאות אזרחי הארץ הזכאים לביטחון ובריאות.

הגיגים לדת השואה – שואה שיש לה מדינה

במוסדות לימוד עד לפני כמה שנים היו שקראו לי נאצי בגלל אופיי ומראי. מדובר בהמון אנושי שהיה עושה בי לינץ' בכיף אם הוא היה יכול. אותו המון שהיה בשמחה מציית לפקודות לחסל אותי ושכמותי. אותו אוסף אנושי שלא מכבד את החופש, רוצה שיעבוד ועסוק בצריכת חדשות העוסקות בשנאה והפחדה באופן יום יומי.

זה טבע האדם. לקולקטיב יש נטיה לשנוא אנשים שמהווים עליו איום, אא"כ הוא מקבל את המאיימים עליו כשליטים שלו. זה לא משנה אם זה נתניהו, הרב אליהו, הרב קנייבסקי, ישו, פליקס דזרז'ינסקי, הרב אדלשטיין או פון מאנשטיין, אייכמן, מנגלה, איימן עודה וכדומה.

מנהג האדם לציית. הוא הורג מישהו בקרב ומרגיש גיבור. והוא יכול לחסל יהודים ולחוש שהוא עושה טוב, מה שטוב לעצמו, למשפחתו ולמדינתו.

מאידך לא לכולם קל להרוג. לא קל לקחת חיים ומי שעושה זאת עלול לשלם מחירים. הרבה נאצים שעסקו במלאכה הזו, שילמו מחיר פסי-כו-לו-גי גבוה. ולכן מעניין מדוע ההמון או חלק מההמון רוצה להרוג או מציית בקלות לפקודות להרוג.

זו תפיסתי לגבי אותם פושעים. אשנא אותם מבחינה אסתטית. וכן פחות ארחם עליהם. אולם אני מבין אותם.

אדם יהודי שחי במרחב יהודי עם מלא תפיסות יהודיות מקובלות שרוצה להבין מה קרה בשעתו, צריך לשאול את עצמו האם יש כזה דבר שואה? שואה יהודית בלבד? האם יש שואה ארמנית? מה זה ג'נוסייד? מי קבע? מי הגדיר? מה הגדיר? ומה מיוחד בזאת? וכן מה זו שנאה? ומה זו אנטישמיות? ואם אומרים שזה קשור לגזענות ולאומיות, אז מה זו לאומיות, ומה זו גזענות? והאם בכלל הדברים הללו באמת קיימים או שמדובר בסתם מילים ריקות?!

לדעתי העניה, לאומיות היא מהותנות. גזענות טהורה לא קיימת. ושנאה קבוצתית או אנטישמיות זה עניין לא מוכח. ויותר פשוט להגיד שנאה אינטרסנטית או שטיפת מוח בגלל אינטרס של גורם אחר. ואם מדובר בשעיר לעזאזל, זה גם אינטרס להרגיע את ההמון ולנתב אותו.

כמו כן מתבקש לתהות למה דווקא קבוצה מסויימת שונאת וקבוצה אחרת היא השנואה. האם זה שונה ממי ששונא ג'ינג'יות, הומוסקסואלים, חילונים, חרדים או שמאלנים? אולי זה עניין של טעם תרבותי נרכש ויש כאן מאבק של קהל טעם תרבותי?

וכן כדאי לחקור היכן ומתי מתרחשות רציחות המוניות והיכן מתי רציחות קבוצתיות. כלומר מעניין מה התנאים שגורמים לכך. מתי אנחנו נהפוך לאומיים ומתי לנרצחים?

האם יש קשר בין המתה לשנאה, לאינטרס כלכלי או לצורת משטר וכדומה?

והיה והוחלט להנציח את זיכרון העוול שנעשה, האם לעשות זאת באופן פרטיקולורי או אוניברסלי? האם להשאיר בזיכרון את ההשפלה או להכחיש/להסתיר את תקופת ההשפלה הזו ופשוט להציג דברים טובים.

וכן כדאי לתהות מה המסר שאנו רוצים שהאנשים יפנימו מהטקסים. האם אנו רוצים שהם יבינו שזה קרה בגלל שנאה וישיבו שנאה? האם זה קרה בגלל אפליה כלכלית? האם זה קרה בגלל החולשה שלנו שהזמינה את החזק לטרוף אותנו?

טוב זה ארוך, אז אסיים בכך שמבחינתי הנאצים הם שמאלנים. ולא כל השמאלנים אנשים רעים. וכן לא כל הנאצים.

דת האי טאנה – דת מטען וג'ון פרום

לאחרונה אני קורא שוב על הילידים הפולינזים והמלנזים ופרסמתי רשומה בנושא.

וגיליתי שיש באי טאנא דת מטען המאמינה שאם הם יחקו פרקטיקות מודרניות של המערב הם יקבלו מתנות של אספקה ומטען מהשמים, כמו קבלת רגל מזהב מהשמים ביהדות. לפיכך הם לובשים חיקוי של אוזניות של פקח תעופה, בונים מגדל פיקוח מבמבוק, ושדה תעופה פיקטיבי יחד עם מטוסים מעץ וכד'.

הם מאמינים שאם הם ינהגו כך אז ישויות נעלות יעניקו להם מתנות של אספקה או מטען. ועל כן התופעה קרויה דת מטען.

בעצם הם מבינים שכל הטכנולוגיה שהם רואים בעולם זה מגיע מהאלים וזה נמצא אצל הזרים או כי הם גנבו זאת או מצאו זאת כשלמעשה זה מיועד להם הילידים. ולכן הם יוצרים חיקוי של דרכים בהם המטען יכול להגיע להם מהשמים כגון בניית שדה תעופה פיקטיבי ומתפללים לאלים שיפנקו אותם בטכנולוגיה.

הם גם מתחפשים לחיילים עם רובי צעצוע ועושים מצעדים. הם רואים במצעד הצבאי טקס פולחני הגורם לאלים לפרגן מטען מהשמים. תחשבו מה הם ראו במלחמת העולם השניה שכוחות מפותחים טכנולוגית נלחמו אחד בשני באזור שלהם והצניחו מטען מהשמים או העבירו אספקה ממטוסים. נניח חייל אמריקאי חילק להם אספקה צבאית בזמן המלחמה ולאחר המלחמה נעלם אז הם ראו בו שליח האל. ולכן הם מחקים התנהגות צבאית כמו שהם ראו בעבר בזמן המלחמה.

הם גם מאמינים בדמות קדושה אלוהית משיחית בשם ג'ון פרום. דמות שמקור שמה לא ברור. הם מאמינים שהוא ישוב ב-15 לפברואר, אבל לא ידוע באיזו שנה. אחד ממנהיגיהם אמר: "ג'ון פרום היה אלוהינו, ישו שלנו, והוא עתיד לשוב אלינו".

יש להם אפילו מפלגה פוליטית משלהם המייצגת את המאמינים.

יש האומרים שג'ון פרום זה שיבוש של Jhon From America.

בכל מקרה זה משל נחמד לאיך החיים אצלנו במערב. ולא ברור האם המנהיגים הדתיים שלהם מבצעים מניפולציה על המאמינים או הם באמת מאמינים בכך.

התופעה יכולה להסביר שיש לאדם תאוה אנושית להאמין בדברים נשגבים ממנו כדרך להסביר את העולם. ולפעמים זה מגוחך.

הוואי 1966 – הצרה הגדולה ביותר שאפשר להפיל על רוח האדם – זמנים כשהאלים משתנים

זהירות קלקלנים!

יצא לי לאחרונה לצפות בעוד גרסה של המרד על הבאונטי. יצא לי לראות לפני כמה שנים גרסה משנת 1984. ולא זכרתי יותר מידי, כלומר, אני זוכר הסיפור אבל לא מספיק זוכר בשביל לא לראות מהדורה אחרת. ולא מזמן יצא לי להתקל בגרסה מ-1962 והחלטתי לצפות. הגרסה פחות נאמנת למציאות ההיסטורית מהגרסה הקודמת שראיתי, אבל המשחק היה טוב וכן הקונפליקטים והעלילה.

כמו בעוד סרטים על התקופה ניתן לראות שהקברניט הוא דיקטטור קטן המונע מרצון להרשים ואולי כך להרוויח כסף. ובמקרה שלנו יש לו גם תפיסה של נאורות על בסיס יעילות. להלקות סתם זו אכזריות להלקות עם סיבה מוצדקת זו יעילות. רב החובל מעביד את המלחים קשה ומעליב אותם. הוא מלקה מלח על תחילת הסרט רק כי שמע אותו אומר שהוא סתם נאשם בגניבת גבינה, הקברניט בעצמו ביקש ממנו להכניס זאת לקבינה שלו – הוא האשים את המלח בהעלבת הממונה שלו. אותו מלח הואשם בגניבה על ידי אחד מאנשי הספינה וכתוצאה מכך הקברניט פסק למנוע את הקצבת הגבינה עד מתי שהגנב ישיב הגניבה – ענישה קולקטיבית. הקברניט מלקה על עניין פעוט על אף מחאות הסגן שלו פלטשר שהוא אציל וג'נטלמן. ולמעשה יש כאן קונפליקט נוסף בין עדינות ג'נטלמנית של החברה הגבוהה לבין נובו ריש קפדן – עניין הבולט לכל אורך הסרט. ויש גם עוד קונפליקט בין אהבת אשה לבין אהבה למולדת שרואים בהמשך. הספינה נשלחת לצורך איסוף שתילים של עץ הלחם כדי להשיג מזון זול ובעל התאמה טרופית – עניין שיוזיל עלויות של אספקת מזון לעבדים, עניין המעיד על התקופה. הקברניט מנסה לחסוך זמן ולעבור את כיף הורן בדרום אמריקה, מקום הידוע כמקום מסוכן בתקופה ההיא. הוא נכשל ושורף זמן ומאמץ ולבסוף הולך בדרך הארוכה דרך כיף התקווה הטובה לאוקיינוס ההודי ומשם לים השקט לטהיטי, להשיג את עץ הלחם. מעניין מדוע לא אוכלים מהקמח של עץ הלחם בפסח אגב וכן גם לגבי קמח בננות. האוניה ממתינה כמה חודשים בטהיטי כדי להשיג השתילים ילדים אותם בספינה. בסופו של דבר המרד פורץ כדי להציל את הספינה מגחמותיו של הקברניט המסכנות את אנשי הספינה. הוא מקציב מים ומונע שתיית מים כדי שהוא יוכל להגיע מהר יותר לאיי הודו המערבית ולהביא לשם את השתילים. לאחר שמלחים מתחילים למות כתוצאה מהקצבת המים של הקברניט פורץ מרד. ולשאר הסיפור אתם מוזמנים לצפות בסרט. אגיד שבגרסה הזו מראים את פלטשר כבעל חזון, המת למען הרצון לנווט בעתיד ולכן נכנס לאוניה בוערת באש להציל את הסקסטנט. חשוב להגיד שהאי פיטקרן עלה לכותרות לא מזמן. מתברר שתושבי האי, צאצאי המורדים, עדיין מספקים כותרות.

הסרט מראה את התרבות החופשית של הפולינזים בטהיטי ואמרתי לעצמי אני רוצה ללמוד עוד על הנושא. קראתי קצת ברשת והחלטתי להוריד עוד סרט על הפולינזים בשם הוואי 1966. סרט עם שני שחקנים שאני אוהב, ריצ'ארד האריס ומקס פון סידוב ובעצם הכל עד לפה הוא הקדמה לסרט הזה.

הסרט הזה מדבר על התנגשות תרבותית בין הנצרות לעובדי האלילים הפולינזים בהוואי. מבחינת הנוצרים הם נואפים, עובדי אלילים, מגלי עריות ורוצחים. ולכן יש לתרבת אותם. כמובן שבפועל הנוצרים על ידי מיסיונרים ומלחים מביאים מחלות מערביות, משפילים ומנצלים אותם.

זה נחמד לראות את הצביעות המסיונרית, מצד אחד הם מצהירים שהם באים לשם שמים ולא להרוויח כלום ואז הם דואגים לעצמם בכל מיני דרכים. וכן אם מסיונר מתחתן עם מקומית הגזענים מדיחים אותו בהצבעה משורות הכנסיה. ועוד. בקיצור, הם לא מיישמים את מה שהם מטיפים לו – The don't practice what they preach.

הסיפור מדבר על מסיונר קלווניסטי שרוצה להביא את דבר האל, אבל הוא מלא גאווה בתפיסה ובאמת שלו לגבי החיים. ולכן הוא קשוח. אולם לאט לאט הוא מצליח להשפיע על המקומיים. לצורך שליחותו כמסיונר הוא מתבקש להתחתן והוא מוצא אשה ברגע האחרון שהיא פחות פנאטית ממנו בנוגע לדת אולם היא מוכנה להתחתן איתו בגלל שהיא רוצה הרפתקאות בהוואי, לקרב את עובדי האלילים לאל וכן מתרגשת מחיזורו השלימזלי. היא גם אוהבת לראות את הקופליקט שלו כשהוא מתאר שהיא מסיחה את דעתו מן האל כי היא יפה או כי הוא עלול לאהוב אותה יותר מאשר את האל. הוא מאמין באל קנא ונכון והיא מאמינה באל של אהבה.

בסופו של דבר פורצת מגפת חצבת באי ורואים כיצד הנאורים הנוצרים מפיצים מוות בקרב הילידים התמימים. כעת רואים בקרב המסיונירים התפקחות וחלקם מחליטים לדאוג לעצמם כלכלית במקום לקיים את שליחותם המקורית שהייתה רק לדאוג לדת ולא להתעשר על חשבון המקומיים.

השליטה המקומית, מאלמה קאנקוואה, באזור של הגיבור הראשי, מתה ועל ערש דויי מתנצרת ונפרדת מאחיה בן זוגה. וכתוצאה מכך מתחלף השלטון. השלטון המקומי החדש חוזר לתרבות האלילית ולגילוי העריות ועם זה שנים רבות של מיסיון ירדו, כביכול, לטמיון. השליט נושא את אחותו וביחד הם שולטים. אותו שליט היה בעצמו מסיונר וניסה לקבל תפקיד בכנסיה אבל מחמת גזענות הם סירבו, אז הוא התפקח ונטש הכנסיה. ואולי הוא החליט להתחתן עם אחותו כדי להיות חלק מן השלטון וכך לעזור לבני עמו יותר כי הוא מבין את המערב הצבוע טוב יותר, אבל הוא מת במגיפת החצבת.

לאחר התמוטטות האווירה הנוצרית במקום בגלל התחלפות השלטון ובגלל שרבים מהקהילה הנוצרית מתו במגפה, המסיונר רב עם אשתו על מה צריך לעשות, הוא חושב שאלוהים שונא את הילידים בגלל שהם חוטאים. בעוד אשתו חושבת שהם נדיבים ונחמדים ולכאורה בעלי רוח נוצרית יותר מכל המערב. ובאמת לאורך הסרט רואים את לבביות ונדיבות הילידים. ומאידך הם מתירניים מינית, מגלי עריות ורוצחים ילדים פגומים שהם חושבים שלא ישרדו או הורגים בסכסוכים מסוימים, אבל למעשה ביום יום תרבות די שלווה ונחמדה, הרבה יותר נוחה מן המערב הנוצרי בשעתו. היא אומרת לבעלה שיצא מהקנאות, אלוהים לא שונא אותם, הם אנשים טובים. הגיע הזמן להשפיע עליהם בצורה אחרת על ידי אלוהים של אהבה. וכך לעזור להם ולהשפיע בצורה שזה יחזיק מעמד כשהשלטון מתחלף.

אחד הגיבורים בסרט הוא נסיך ילידי שבתחילה היה מסיונר ובהמשך נהיה שליט מקומי והוא מספר את הזוית של הילידים על העולם שלהם שמשתבש כשהוא בעצמו כבר נוצרי.

הוא מספר שבמקור הם מגיעים מבורה בורה. מקום שהיה בית האלים. ביתו של קנלואה מלך השאול, של פלא, האלה של הרי הגעש, ושל טאורה האל של מי האוקיאנוס הרוח והסערות. של מאנו הכריש שהדריך את ילדיו (הפולינזים שהיגרו מבורה בורה) במעברים סודיים בים כשהם היו אבודים. ושל קאנע הגדול אב היקום. ויום אחד הגיעה הצרה הגדולה ביותר שאפשר להפיל על רוח האדם – זמנים כשהאלים משתנים. הגיע אל חדש שתבע קורבנות אדם. האל אורו שעיניו היו עיניים של מוות. אז המלך קנקואה לקח את אנשיו ואמר להם שהאל אורו הוא אל של נקמה וזעם, בואו נברח ממנו.

הקנו של בורה בורה היה הכלי המהיר ביותר והם מילאוהו ושורשים וזרעים לשתול באדמה חדשה שהאגדה אמרה שנמצאת הרחק בצפון. והם לקחו עמם את האבן הקדושה את דמותו של האל קאן העדין. והם עלו בספינה מודרכים על ידי הכריש מאנו אל עבר הוואי.

וכך למשך שלושים דורות המקומיים חיו שם עד להופעת הנוצרים. וכעת שוב ההוואיים הגיעו לזמנים שהאלים משתנים. תוך דור החרבנו את המקדשים, שרפנו את האלילים וחיכינו להתגלות שהנוצרים הבטיחו שתגיע.

ובמקום להביא את דבר האל, הבאתם הרפתקנים לשדוד את אדמותינו, פורעי חוק להחריב את כפרנו, שתיה חריפה כדי לחלל את הגבריות של בנינו ושטנים בצורת ציידי כרישים לנצל את בנותינו אשר משליכים את בנותינו הצידה כמו חיות פצועות למות בסבל מהמחלה שאין לנו שם אליה עד שאתם באתם. אנו רעבים לדבר האל אולם אף אחד מכם בארבע השנים שאני פה לא פנה אלי ואמר לי קאוקי קנאקוא, אני אלך איתך להוואי להציל את נשמתם של בני עמך.

הנסיך קאוקי קאנקוא מביא את הזווית ההיסטורית של בני עמו. והוא חוזר שוב על חלק מהסיפור בבית הספר הנוצרי מול הילדים. הוא רואה בסיפור ההגירה שלהם סיפור דומה למסע אברהם אבינו. והוא רואה בעניין תרבות הוואיית. אולם לאחר שהוא נחשף לצביעות של המסיון הנוצרי הוא מבין שהדרך לשפר את מצב בני עמו לא מגיעה מהדת הנוצרית אלא מהשלטון, ולכן אולי הוא נוטש את הנצרות הופך לשליט, ובהתאם למנהיג המקובל ונושא את אחותו

הסרט נחמד מאוד ומתאר אנשים החיים בתרבות אחרת עם משחק טוב של גדולי השחקנים, ריצ'ארד האריס, ג'וליה אנדרוס ומקס פון סידוב. הוא גם מתאר את ההתנגשות התרבותית בין נצרות לפאגניות, ואת שיתוף הפעולה בין המסיונירים לבעלי ההון בניצול הילידים בהוואי. את הרס התרבות המקומית על ידי הציביליזציה המערבית, את המגפות והניצול. וכמובן את ההשפלה שהמקומיים חוו מהמערב גם לאחר שהם השתלבו הדת הנוצרית.

הסרט יכול להוות משל שגם מסיונר נוצרי עלול להיות יליד בתרבות ודתו, הוא יכול להיות מנצל כמו חלק מהמסיונרים שהפכו לאנשי עסקים והוא יכול להיות נושא צלב פנאט כמו הגיבור הראשי, אבנר הייל, השקוע בגאווה שלו ולכן לא מבין את המהות של הדת הנוצרית ולכן גם לא רואה את החורבן שהוא ממיטב סביבו וגם את חורבן משפחתו. הוא חי באורות של האל אולם למעשה הוא נכשל במשימה בגלל הגאווה והדורסנות שלו בשם הדת. ולבסוף הוא מנסה להתחיל מחדש לפי הדרך של אשתו אבל אז הוא כבר מאבד את משפחתו, מודח מקהילת המסיון וכן מאבד את צלילות דעתו. הסרט גם מתאר שקיעה של תרבות שלא מתאימה לזמנים המשתנים ולכן סובלת מהרס ואובדן – "הצרה הגדולה ביותר שאפשר להפיל על רוח האדם, זמנים כשהאלים משתנים".

הם לא רק שכחו להיות יהודים, אלא הם גם שכחו להיות ישראלים

יש חילוקי דעות בגוש השמאל. והכהן הגדול של השמאל 'האלטרנטיבה הגדולה' ובעל הכי הרבה המלצות ומקבל המנדט הגדול החליט לנטוש את השמאל בזמן משבר חירום חמור עקב מחלת הקורונה ולחבור לנתניהו.

והאמת אני לא מאשים אותו, אני מבין שהוא קלט שנתניהו הרבה יותר אמין מאשר חבריו 'לדרך'.

אפשר לא להסכים ואפשר לגנות, אבל לכתוב את כל דברי הבלע בבת אחת בשצף קצף ובלי עיקרון החסד כמעט, זה מעיד על ניוון ובהמיות. לשמוע השמצות חריפות וכינויי גנאי בריש גלי בכל אתר, זה לא אמין ומראה על הפרעה נפשית הקשורה בתפיסה עצמית נעלה ונאורה על חשבון הצד השני שהוא כביכול נחות וחשוך כמובן. וכמובן שאז הם אומרים שהימין מפלג…

הגיע אצלם הזמן להתבגר. ואולי אם השמאל סובל 'ממגפה פסי-כו-לו-גית' בנושא ולא מצליח להתבגר לבד, אז אולי שהממשלה תשקיע במימון טיפול פסי-כו-לו-גי לשמאלנים. וזאת ללא כפיה כמובן וכך ליצור אווירה רגועה, אחדות שלום ושלווה. וזה יכול להיות סטארט-אפ כחולבן.

נ.ב. ראו ההבדל בין החמוצים למתוקים. החמוצים קיבלו שנתיים והם בוכים, מתלוננים בנרגנות ועוד, על אף שאף אחד מהם לא הגיע להישג הזה מעל עשור. לעומת זאת הם המתוקים הפסידו שנתיים ושמחים ועושים קידוש ממלכתי על חצי הכוס המלאה של נתניהו. והם אפילו מתעלמים מכך שגנץ העלוב פוליטית יהיה ראש ממשלה שלהם לשנתיים – הם פשוט מוצאים סיבה לשמוח על האחדות וטובת העם.

הימין שמח באחדות הטובה למען יושבי הארץ לכל הפחות. והשמאל החמוץ שכח, לא רק שכח להיות יהודי, אלא שכח להיות ישראלי.

תהי בריאים ושבת שלום.ש

בג"ץ מול הכנסת

בג"ץ קבע לעצמו השבוע שמותר לו להתערב בסדרים הפנימיים של הכנסת. הוא קבע שאדלשטיין, המשמש כראש הרשות המחוקקת, חייב להעמיד להצבעה את תפקיד יו"ר הכנסת עד לשבוע ביום רביעי למרות שהחוק אומר שהוא צריך לעשות זאת עד לכינוס של הקמת הממשלה.

לו אני יו״ר הכנסת, אני משיב: לא. https://t.co/drQQl7UN1R—
אמיר אוחנה (@AmirOhana) March 23, 2020

 

אדלשטיין סירב ואמר כך:

״בכל הכבוד הראוי, ככל שביהמ"ש הנכבד מציב בפניי ובפני כנסת ישראל אולטימטום בדורשו ממני לקיים את הדיון "לא יאוחר מיום 25.3.20", לא אוכל להסכים לכך. שהרי משמעות הדבר שסדר יומה של הכנסת ייקבע בידי בית המשפט העליון ולא על ידי יושב ראש הכנסת, שלו מסור תפקיד זה״.

כעת נוצר מצב מעניין, מה יקרה אם אדלשטיין יסרב עד הסוף, מה משמר הכנסת יחליט?

ואם משמר הכנסת יתמוך באדלשטיין, מה המשטרה תעשה? הרי הכנסת היא עצמאית ובעלת חסינות וכשטח אקס טריטוריאלי.

האם בג"ץ יורה למשטרה לכבוש את הכנסת?

יש כאן שאלה יפה של סמכויות ויפה שאדלשטיין סירב לבג"ץ בנימוס וכעת נוכל לבחון למי המדינה מצייתת.

וכן יש כאן שאלה על בג"ץ הרי ברור שיהיה בחירות ליו"ר הכנסת כנהוג אז מדוע להתערב? להראות שהוא הרשות החשובה והמהותית במדינה? וזה תמוה שהרי הוא לא נבחר באופן ישיר על ידי העם ואין שם שוויון של הזכות לבחור ולהבחר. בכל מקרה בג"ץ בטוח שהוא הכי טוב בשיקול הדעת האובייקטיבי שלו ולכן זה בסמכותו להחליט בנושאים אפורים (בעיניו) שהם לא במסגרת ודאית של הרשות השופטת. מה שמעלה שאלה מדוע צריך בחירות בכלל הרי יש בג"ץ?!

וכן השליטה על הוועדה המסדרת נמצאת אצל גוש השמאל ואם כך הם יכולים להכריח את אדלשטיין לארגן הצבעה בהתאם לרצונם ואם כן מדוע היה חשוב לבג"ץ להתערב? האם בג"ץ קטנוני? נראה אולי שבג"ץ בא להראות שהוא הבוס ותוך כדי הוא פוגע בלגיטימציה שלו מול חלקים נרחבים בעם. ממש היבריס.

נקווה שיו"ר הכנסת לא יתקפל ונקווה שמשמר הכנסת יציית לאדלשטיין בנושא והנושא בעצם יראה לבג"ץ את מגבלות הכוח שלו.

---

ויש כאן עוד שאלה האם ניתן וצריך לעצור את שופטי בג"ץ שפסקו נגד הכנסת בעוון המרדה?

 

ראש הממשלה היחיד שנרצח בישראל – נרצח תחת שלטון השמאל

ראיתי שטוענים שוב ושוב שהימין מבצע הפיכה. וכן הרבה מגוש השמאל ועוזריהם תוקפים את השלטון הנבחר בישראל שהוא פוגע בדמוקרטיה. וכן שהוא סתם סוגר המדינה כדי לפגוע בזכויות של המתנגדים לו וכדי למנוע המשפט. וחשבתי לעצמי שאפשר ללכת לשמאל ולבדוק מה היה כשהם היו בשלטון. והנה מספר כותרות המראות את טיעוני גוש השמאל לגבי הפיכה.

ברק: "נתניהו לא רוצה אחדות – מתבצעת הפיכה שלטונית"

ראש הממשלה לשעבר תקף את ראש הממשלה נתניהו ואמר כי "צריך להיות תמים ברמות עליונות כדי להאמין למילה אחת שלו". ברק הזהיר: "אלו הימים שילמדו בדפי ההיסטוריה כחניקתה של הדמוקרטיה"

לפיד: "נתניהו סגר את הדמוקרטיה", הליכוד: "גנץ וליברמן עוסקים בעסקנות"

בכירי כחול לבן פרסמו פוסטים תוקפניים כלפי התנהלות הממשלה. דיווח: גורמים בסביבת נתניהו מספרים כי הוא חושש לכסאו כתוצאה ממשבר כלכלי, ולכן דוחה הטלת סגר

והנה שמתי לב שראש הממשלה היחיד שנרצח בישראל נרצח בזמן ממשלת שמאל ומי שהחליף אותו והרוויח ממותו היה בעצמו גם פוליטיקאי מן השמאל.

העניין מעלה השערה שהשמאלנים הם אלו שאולי התרשלו בזאת. וכן ייתכן שהעניין יכול ללמד אותנו על מצב הדמוקרטיה תחת שלטון השמאל.

והנה מספר ציטוטים בנושא:

• "עד היום אין הסבר למי עמד מאחורי הרצח של אבא שלי", אמרה דליה רבין בראיון נועז ל"עולם האשה" בדיוק לפני 20 שנה, "אז האשימו את לי אוסוולד, שמייד נרצח. אצלנו מאשימים את יגאל עמיר… זה הרבה יותר עמוק והרבה יותר מורכב… במי אני חושדת, אני לא אגיד… לפעמים אני מפליגה למחשבות קשות ביותר. אני יודעת שלא תהיה לנו במשפחה מנוחה עד שלא נדע את האמת" – אמנון לורד "24 שנה אחרי: המחדל ועץ הרעל"

• ועדת החקירה לעניין רצח יצחק רבין פרסמה את ממצאיה, ובהם כתבה על גילון: "במילוי תפקידו לא שקד במידה נדרשת ולא פיקח כנאות על הארגון, ההיערכות, הדריכות, הכוננות והפעולה התקינה של אגף האבטחה בכל הנוגע ליחידה לאבטחת אישים שבו, ובפרט בקשר לאבטחת ראש הממשלה המנוח", וציינה כי החלטתו להתפטר תוך כדי עבודתה "משקפת את דעתנו ואיננו רואים צורך בהמלצה נוספת". – ויקיפדיה בערך כרמי גילון

ואני תוהה לעצמי האם כל השיגעון הזה של הפיכה כשהם יכולים בקלות טכנית לפי מספרי הממליצים שהיה לגנץ אצל הנשיא להיכנס לאחדות או להקים ממשלה, זה נועד להכשיר את הקהל לשת"פ עם גורמים שרוצים לבטל את המדינה היהודית. ואולי כך הם יוכלו לא להיפגע בסקרים אם יהיו בחירות רביעיות או בכך להפעיל לחץ על גורמים במפלגה לתמוך בקואליציה הנשענת על גורמים הרוצים לבטל המדינה היהודית או לגרום להתפטרותם של הח"כים הסרבנים בנושא ובכך להשיג רוב קואליציוני. וכל זה במצב של מגפת קורונה חמורה ומשבר כלכלי.

השמאל לדעתי מנותק.

קולטורה – לא השמעתי את קולי | מרטין נימלר

בְּגֶרְמַנְיָה לָקְחוּ הַנָּאצִים תְּחִלָּה אֶת הַקּוֹמוּנִיסְטִים,
וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי לֹא הָיִיתִי קוֹמוּנִיסְט;
וְאָז הֵם לָקְחוּ אֶת הַיְּהוּדִים,
וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי לֹא הָיִיתִי יְהוּדִי;
וְאָז הֵם לָקְחוּ אֶת חַבְרֵי הָאִגּוּדִים הַמִּקְצוֹעִיִּים,
וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי לֹא הָיִיתִי חָבֵר אִגוּד מִקְצוֹעִי;
וְאָז הֵם לָקְחוּ אֶת הַקָּתוֹלִים,
וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי הָיִיתִי פְּרוֹטֶסְטַנְטִי;
וְאָז הֵם לָקְחוּ אוֹתִי,
אַךְ בְּאוֹתָהּ עֵת כְּבָר לֹא נוֹתַר אַף אֶחָד שֶׁיָרִים אֶת קוֹלוֹ לְמַעַנִי.

מקור

השיר יפה מאוד ומבטא את הצורך של החלשים בחברה לעבוד בשת"פ מול האויב כי אחרת הוא עלול גם לתקוף את מי שעד אז משקיף מנגד. בעיני השיר ריאליסטי מבחינת גישתו החברתית כי השיר פונה לאינטרסים של האדם ולא בשם איזה ערך שאי אפשר לחוש בחמשת החושים וזה משהו לא ברור.

הבושם – פטריק זיסקינד

לפני מספר שנים קראתי ספר מרתק בשם הבושם, ספר מאת פטריק זיסקינד, סופר גרמני ידוע מאוד כיום. הספר גם תורגם לכ-50 שפות ומאוד הצליח.

הסיפור נפתח בסגנון סיפורי עתיק של שבחי הקדושים. האדם הנולד במקום מיוחד עם תנאים מיוחדים, מה שבא לרמז על חיים מיוחדים ועל המשך הסיפור. הפתיחה של הספר בעיני היא אחת הפתיחות הטובות ביותר שאי פעם קראתי. ולמי שאין ראש או זמן לקריאה שיקרא לכל הפחות את הפתיחה.

גיבור הספר הוא ז'אן גרנווי (גרנווי זה צפרדע בצרפתית..), דמות מיוחדת עם כישרון מיוחד הקשור לריח, אולם אני לא חושב שהוא כזה גאון הראוי להערצה. הוא פשוט שם לב לפרט מסוים שחשוב בחיים ויש לו יכולת מופלאה בתחום.

אולם בעצם לא אתפלא אם יש כאלו שיגידו שכל חכם הוא כזה… כמו כן, עניין סמלי מובחן שהוא עצמו חסר ריח גוף, עניין שבעיני מסמל שחכמים רבים סובלים מניתוק מסוים מהחברה ומתוייגים כחנונים. חסר להם משהו חברתי מסוים, משהו עדין שקשה לקהל להגדיר.

בנוסף אני לא מתחבר לפנטזיות ואיני רואה פה סתם סיפור קסום שעוזר לצאת למסע מתוך הכורסה לעולמות מרתקים ואולי לברוח מהחיים. אני קראתי את הסיפור כמשל.

המשל בעיני הוא שהמחבר פטריק זיסקינד, מציג סיפור עם מסר אנטי פילוסופי. זה רעיון שאליו אני מתחבר. והוא מציג זאת טוב. הוא יורד לפרטים ויוצר עולם ומלואו. כלומר, החיים החברתיים הם לא עניין של היגיון, אלא עניין של שילובי ריח. ובעצם כל שאר הטיעונים מיותרים ולא רלוונטיים והם מכסים על האמת.

יתר על כן, הוא בעיני מסביר את ההתמודדות של הסופר עם המתרחש בעולם. וגם נותן בעיני הגנה לגרמניה. העולם הרי זוכר לגרמניה את הזוועות שלה שהיא ביצעה במאה העשרים, אולם אם אומרים שהכל תלוי בריח, כלומר, בתנאים חיצוניים למחשבתו של האדם או משהו שלא ניתן לשינוי או שליטה מבחינת האדם, אז יש כאן הענקת פטור אולי לגרמניה מפני מעשיה הנוראיים, כי כשאין היגיון או החלטה ושליטה על מעשי האדם אין אשמה. ולכאורה הוא בעצם אומר שהדברים קורים כי הם קורים, למה?! ככה.

הספר גם יצא בתור סרט נחמד שהרבה פחות מוצלח מן הספר שהוא בעל ניסוח יוצא מן הכלל.

שיר שגם יצא בהשראת הספר על ידי להקת נירוונה.

סקירה קצרה עם ספויילרים

כעת אסקור הסיפור בקצרה למי שמעוניין. הגיבור שלנו, ז'אן גרנווי, נולד עם כישרון מיוחד ובאורח קסום כמו קדוש מרחם הוא מביא לעולם את כישרונו בתחום הריח. הוא נולד במקום מסריח במיוחד, בעידן מסריח מאוד לעומת העולם שלנו כיום. הוא שרד את לידתו על אף שלא דאגו לו ונאלץ לחיות בניגוד לסיכויים. הוא נולד גם חסר ריח דבר שגרם למניקות להירתע ממנו. ברם הוא הצליח להתגבר על הבעיות הללו ולהפוך לנער שוליה של בשם, שם הוא משכלל את כישרונו בתחום הריח ונהפך לממציא בשמים. חוסר יכולתו ליצור ריח גוף מסביר שהוא לא סבל מריח עצמי שהפריע לו לקלוט ריח של אחר וכן שהוא כביכול אדם ניטרלי בחוש שהריח שלא מאוהב בריח של עצמו שאליו הוא התרגל וכדומה. באיזשהו שלב הוא מגלה שאם הוא מכין בושם מנשים זה בושם משובח, ולכן הוא צריך לרצוח אותן ולהכין מהן בושם. נראה לי שזה דרך להמשיג לחלק מהקוראים את משמעות הריח, שהרי הרבה גברים אוהבים נשים מסוימות ולא יודעים מדוע, אם זה בגלל ריח מיוחד שמתחבר לאדם אז זה יכול להקל על האדם לדמיין העניין (ברור שהעניין תקף גם לגבי נשים האוהבות גברים, פשוט נקטתי בדוגמה של הספר שעוסק ברצח נשים). הוא נתפס ועומד למשפט אבל לאחר שהוא משחרר בושם מיוחד רואים בו קדוש והוא משוחרר. ברם להיבריס פה בסיפור יש נמסיס, והוא שם פעם אחת יותר מידי בושם של קדושה והקהל שהעריץ אותו כקדוש-על, החליט לקחת ממנו בגדים למזכרת ואז הקהל המשיך וקטף ממנו איברים ועשה בו לינץ'. וכך הוא מת.

לסיכום הספר נחמד מאוד, שפה יפה, סיפור מעניין ומוסר השכל מעורר מחשבה. מומלץ מאוד לקרוא.

חינוך חרדי ככשל שוק

הייתי באיזשהו כנס ודיברו שם לגבי המצב שבו יש חינוך לא מערבי בחברה החרדית ולכן העניין מקשה עליהם להשתלב בעולם המערבי כיום ועם דגש מבחינה תעסוקתית.

ולפיכך עלתה השאלה, האם המדינה צריכה להגן על הילדים הרכים של החרדים ולהכריחם לחינוך מסוים שיכשיר אותם לחיי העולם?

• היו כאלו שטענו שכן שהלא צריכים לדאוג לילד והוא לא שייך להוריו, אלא לעצמו.
• היו כאלו שטענו שלא, שהרי המסורת מניחה את הילד בחזקת הוריו עד לגיל בגרותו ומדוע שהמדינה תיקח זאת על עצמה או באיזו זכות היא תפקיע את הילד מחזקת הוריו בנושא זה?
• היו כאלו שטענו שאסור למדינה להתערב בזאת מכיוון שבכך היא מנציחה את שליטתה בחיי האזרח כשאין סיבה נצרכת לכך ובכך היא מתקרבת לדיקטטורה ואז המצב יותר גרוע. ולכן המדינה צריכה להשאיר החירות למשפחת הילד.
• היה שם אחד, חרדי הידוע כמקדם מודרניזציה, שמחשיב את עצמו כבעל השקפה ליברלית קלאסית שטען שזהו "כשל שוק" (כשל שוק זה אמירה שהשוק החופשי אינו יכול לטפל בתופעה בכוחות עצמו ולכן נזקק להתערבות המדינה). ומכיוון שאדם רגיל לא יכול להקים בית ספר ובחברה החרדית בתי הספר אינם מחנכים בצורה מערבית. ועל כן אולי המדינה צריכה להתערב ולהקים לחרדים בית ספר ממלכתי חרדי (להקים ולא רק לממן בתי ספר קיימים המבקשים מימון) כדי שיוכלו להשתלב, אבל אין למדינה לכפות החינוך שלה בכפיה, שהרי זכותם של ההורים לחנך לפי דרכם.

---

חשבתי לעצמי שנראה לי שהיום זה באופנה להשתמש במונח כשל שוק שהרי נאו-ליברלים (כלשון השמאל) דגולים טוענים שעל המדינה להתערב בכשל שוק. ואני חושש שזה שימוש ברעיונות הרווחים אצל גורמים שמאלנים תחת כסות ליברלית קלאסית. כלומר, השמאל רוצה חינוך פרוגרסיבי אז הנאו-ליברל ודומיו מוצאים כשל שוק שמתיר להם להיות כמו השמאל.

השאלה היא אם זה באמת כשל שוק, האם אזרחי המדינה החילונים ועוזריהם חייבים לתמוך בפינוק של אזרחים חרדים המעוניינים בחינוך מודרני בסטייל שלהם ולא להשתלב בעלות נמוכה יותר בחינוך ממלכתי דתי וכדומה?מ

ושמא מכיוון שהמדינה מעניקה כבר המון תקציבים ופריבילגיות למחוברים, אזי אפשר לטעון שבינתיים המדינה יכולה לאזן את המצב על ידי תמיכה בפתרונות חלופיים לחרדים.

---

בכל מקרה, צריך להבין מדוע המדינה אפשרה למצב הזה לקרות. יש תאוריה שהדמוקרטיה צריכה להיות מורכבת מאקטיביסטים, ממצביעים ומשוליים. החלוקה הזו של החברה מאפשרת משילות למדינה. תדמיינו שבכל נושא אנשים היו מגישים בג"צים, זה היה משתק את המדינה. אם בכל נושא כל העם היה מפגין, זה היה חונק לנו את הכבישים. תדמיינו שכל אזרחי המדינה היו מנסים להיות אקטיביסטים. תדמיינו מה היה קורה אם החרדים היו מקבלים חינוך מערבי שהיה גורם להם לחשוב על הזכויות האזרחיות שלהם, הם היו מזמן רוצים כמגזר להתחלק בעוגת השלטון עם המחוברים ולא להסתפק בצדקה.

המדינה ברחה מאחריותה החינוכית. איני יודע האם זה במודע, אולם האנשים ששלטו הבריחו ציבור שולי שחלקו כל כך שולי שהוא אינו דובר את השפה, וכך חברי ציבור זה לא מתחרים על מוקדי הכוח במדינה ומשאירים את השלטון לאליטה.

---

חינוך וחופש דת. אחד מן הערכים הדמוקרטיים הוא חופש דת. וכיום כשגורמים דתיים טוענים למדינה שזו זכותם הדתית להעניק חינוך לגאולה במקום חינוך לחיי העולם הזה, קשה למצוא עילה להכריח אותם לחינוך בסגנון של בעלי הכוח במדינה. במה חינוך חרדי שונה ממצוות ברית מילה שגם רוב החרדים והדתיים חושבים שזו חלק ממצוות דתם?!

מחמת הספק אטען שכל דאלים גבר. העניין תלוי באינטרס של מקבלי ההחלטות. אם צריך להכשירם להיות חיילים טובים כדי שהמדינה תוכל לשרוד כנגד אויביה, ניתן להכשירם בכוח כמו כל מדינה וכן בנושאים דומים. וכמו שגם אצל החברה החרדית הדברים נקבעים ידי החזקים והופכים לנוהג.

שתף

באמצעות תועלות האייקונין של הרבנים בחברה החרדית – מעולם השידוכים

הנסיגה האמריקאית, טראמפ והכורדים

טראמפ הודיע שהוא יפנה את כוחות הצבא האמריקאי והוא כבר פינה מעט.

ובמקביל הטורקים פלשו לאזורים כורדים והחלו לכבוש האזור ויש כבר כמה הרוגים.

הכורדים וטראמפ שיתפו פעולה נגד דאעש ונגד אסד. ובעולם ובישראל רבים מגנים את הצעד של טראמפ באומרם שהוא נותן פרס לארדואן, נוטש בני ברית ומזיק לישראל שמפחדת מארדואן ומהכוחות הקשורים לאירן ולכן זקוקה לארה"ב פה באזור.

---

וצריך להבין מה הרציונל של טראמפ ומה יחסו לבעלת בריתו טורקיה.

הכורדים בסוריה הם אנרכיסטים השונאים את המערב הקפיטליסטיסטי. הכורדים כעם לא רציניים ומלאי פילוגים ולא מצליחים להרים מדינה. וכן לא נלחמים טוב באויביהם כמו שהם ברחו מפני הצבא העירקי בצפון עיראק.

הם רוצים שהאמריקאים ישלמו בהרוגים במקומם. לשם הדגמה, הכורדים מונים מיליונים והם לא מצליחים להתקדם למדינה כבר מאה שנה, חסרי רצינות. אני מאמין שהם יכלו להילחם יותר חזק ולסבול הרבה יותר הרוגים. העם הכורדי ככלל יכול היה לקדם תיעוש ופיתוח ואז במצב משבר כמו מלחמת האזרחים בעירק, להכריז עצמאות ולחתום עם טורקיה ואירן על ויתור על תביעות טריטוריאליות בטורקי ובאירן. נשמע לי מוזר שעם של ארבעים מיליון לא מצליח להשיג מדינה גם בשטח קטן לפחות. זה כמו שפלסטין לא מסכימה לדרישות של ישראל ובכך מורחת את רעיון המדינה אצלה ולבינתיים מגדלים שם דור של בורים ויש שם ברשות שחיתות רבה. בנוסף, בעולם של תיעוש לא אנושי הפקטור האנושי חשוב פחות ובעולם של ציוולזציות גדולות שמתאחדות לגושים קדושת המדינה פחותה מעבר. וכך זה נראה שהם הולכים לפספס את ההזדמנות שהם למדינה.

הם בסוריה גם לא רוצים מדינה, אלא אוטונומיה תחת אסד. וזה לכאורה יש להם כבר כעת, אז מדוע אמריקה צריכה להילחם כעת למען שטח גדול יותר. כרגע יש לטראמפ דריסת רגל ועוד שטח שנמצא אצל גורמים שלא משתפים פעולה עם אירן.

היגיוני שטראמפ רוצה שהעולם יתחנן למעורבות שלו, במקביל שיגלה בעצמו מעורבות וישלח חיילים ונשק. וכן שאולי הוא מכשיר הקהל נגד טורקיה. למעשה ארה"ב בבעיה עם טורקיה היא בעלת ברית שלה כשהשלטון שם הופך להיות אנטי מערבי ואיסלמיסטי. כנראה שמחכים בנאט"ו לכך שהשלטון יתחלף. ברם אולי צריך יהיה להפעיל לחץ כדי שזה יקרה או כדי שטורקיה לא תמשיך להיות מדינה סוררת או למנוע מעשה סורר שלה.

בנוסף השיטה האמריקנית במלחמות העולם זה לתת לצדדים השונים במלחמה להתיש עצמם ואז ארה"ב מתערבת וקובעת. כעת טראמפ יטיל סנקציות של מכסים על טורקיה ובכך יקדם הכלכלה האמריקאית ובמקביל יחלק נשק לכורדים כמו שחילק עד עכשיו, ואם צריך הוא יחזור.

אין שום סיבה שהוא יחטוף הרוגים בשנת בחירות ויזיק לעצמו בבחירות. שהכורדים ילחמו על הבית שלהם.

בנוסף זה לא יזיק לו מבחינת ברית: א. הטורקים גם בני ברית. ב. הכורדים לא באמת בני ברית אלא בעלי אויב משותף הם הרי שמאלנים רדיקלים, אנטי ישראל, ארה"ב והקפיטליזם, הם נלחמים על החיים שלהם, על הבית שלהם, אמריקה למעשה עשתה להם טובה ולא שהם עזרו לאמריקה.

לינק לתוכנית שעסקה לאחרונה בכורדים.

---

אני במסע ולכן מעלה זאת ממכשיר הסלולרי, בהמשך אערוך הטקסט שוב. תודה

מוגן: יהיה בסדר

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

סיסמה:

הקול הרם 2019 The Loudest Voice

סיימתי לאחרונה לצפות במיני סדרה בשם The Loudest Voice המבוססת על ספר של גבריאל שרמן בשם הקול הרם ביותר בחדר – ביטוי אמריקאי על אדם טיפש הצועק, אולם יכול גם להתפרש כתיאור של אדם שצועק יותר חזק מכולם. הסדרה עוסקת בחדשות פוקס ורוג'ר איילס. כאדם ימני הזלזול בימין שהסדרה מביעה קצת הפריעה לי. אולם אני משתדל ללמוד מכל דבר ואני חושב שמדובר בסדרה חשובה וטובה. הסדרה מלמדת מה השמאל חושב על הימין ומאידך על איך תקשורת עובדת ואיך אנשים מושחתים מתנהלים. מחשש לספויילרים אנסה לכתוב ללא קלקולים, ברם מי שירצה יותר תיאור, יוכל לבקש זאת בתגובות לרשומה פה ואענה לו פה בתגובות.

הסדרה מראה איך הוקמה חדשות פוקס וכאן בעצם הסדרה מראה שיש גורמים חכמים בימין וגורמת לחשוב האם הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל? הסדרה מראה איך מקימי פוקס ניוז, ערוץ החדשות שמרני בארה"ב, הבינו שעדיף להקים טלוויזיה למגזר מסוים, המגזר השמרני, החש שאין לו קול, ולא לכלל החברה ואכן החברה הגיעה חיש למקום הראשון בטלוויזיה בארה"ב.

איני יודע עד כמה הסדרה אמינה (לינק לביקורת על כל פרק לגבי אמינות העלילה) ולא ברור מניין המידע אולם הסיפור הוא יפה כשלעצמו וכמו שנכתב למעלה יש מה ללמוד ממנו על התפיסה של אנשי התקשורת לגבי קהל הצופים וכן לחוש את השפעת התקשורת על החברה.

בנוסף יש להבין מדוע חדשות פוקס הצליחה, אפשר לחשוב שזה אינטרס קפיטליסטי של רופרט מורדוק וטיפשות של הימנים האמריקאים, אולם אם נחשוב טיפה יותר נבין שהקמת רשת חדשות חדשה שהופכת למספר אחת בכבלים היא לא קורית סתם. פתאום נגלה שציבור שלם הוזנח או אפילו חש שהתקשורת נגדו או בזה לו וכדומה ולכן רצה תקשורת אחרת. וכך בשלו התנאים להקמת חדשות ניוז על ידי רוג'ר איילס. ולאחר הקמתה עם ניהול מוצלח מבחינה מקצועית והבנה של איך האדם המצוי חש.

הסדרה גם מקשרת בין הסיפור לטראמפ מה שמצד אחד הופך העניין למעניין ומאידך למגמתי שהרי הצופה יכול לחוות שיש כאן אנשים שטניים הבאים להשתלט עליו ולכן יש נגדו איום דימוני וחובה עליו להציל עצמו על ידי התנגדות.

הסדרה העלתה אצלי את השאלה האם יש קשר בין תאבי הנאות לאנשים מוצלחים? (מי מאיתנו לא נתקל בחדשות באדם בכיר בארגון שניצל את מעמדו לרעה מרבנים ועד קצינים?) אדם אחד בסדרה מוצג כתאב אוכל ונשים ומאידך אותו אדם הגיע רחוק. האם אנו כחברה מעודדים אנשים רעים להגיע רחוק יותר משאר האנשים אולי כי אנו פוחדים מהם או כי אנו נמשכים לפעלתנות שלהם וכדומה? או זה פשוט עניין של אנשים מוכשרים הפעילים יותר האדם הממוצע.

הסדרה גם עוסקת בהטרדה מינית יותר מההיבט של ההשפלה ופחות מבחינת ההיבט המיני, הטאבו-גיבושי והרתעתי. בסדרה עוסקים בהטרדה מינית לפי נקודת המבט המצויה משום מה שזה עניין של כוח ולא מיניות. וכאן אני חולק. יש במיניות כפויה על ידי צד אחד גם עונג מיני ולא בהכרח עניין של סתם הפעלת כוח והתעללות מרושעת. יש בעניין גם אינטרסים שניתן להגיד שהם אינטרסים כלכליים. נניח אם אדם מעליב מישהו מינית וכעת הוא מתבייש לדבר על כך בגלל הטאבו החברתי וממילא הוא שותק ואז מפחד או מאפשר לעניין להמשך ואז מפחד יותר או נהיה כלוא ומשועבד לפוגע. הבנת העניין חשובה לדעתי כדי למנוע העניין. נניח אם אני הופך לבת ואני מפחדת מאונס אדע לשתף פעולה אם אנשים חזקים מראש ולהיראות מפוחדת וכך למנוע הצקות מיניות שהרי הם יחשבו שאני איתם, אדע להימנע מאנשים תאוותניים ולנקוט באמצעי הגנה למניעת תאווה כלפי גם אם הם לא נראים חפצי כוח, היות שהם עלולים להימשך אלי. זו דעתי הפשוטה ואשמח לביקורת. בכל מקרה הבאת הנושא של ההטרדה המינית, בדרגותיה השונות, למרכז הסדרה היא חשובה בקידום מניעת האלימות המינית בחברה שלנו.

חשוב להגיד שהבימוי טוב וסביר והמשחק גם משכנע ולכן מי שלא חייב לראות רק סרטי אקשן ויכול להתחבר לסדרות פוליטיות-תקשורתיות, מומלץ לו לראות. ברם שיראה בראש פתוח.

עוצמה יהודית 2019

ישנה מפלגה בישראל בשם עוצמה יהודית. להפתעתי אני רואה כל מיני חילונים שמצהירים בגלוי שהם מתכננים להצביע למפלגה. אולם לא אתפלא שהם יצביעו לבסוף מחל לאחר קמפיין הצילו של נתניהו.

במקביל יש ימנים רבים ברשתות החברתיות הקוראים לעוצמה לפרוש, וכן ראש ממשלת ישראל קרא למפלגה לפרוש והודיע שאין לה סיכוי להיכנס לכנסת בהתאם לאחוז החסימה.

נתניהו קורא: "לא להצביע עוצמה יהודית"; בן גביר: "אין רוב לימין"

איני מסתיר זאת. אני ימני מתון מאוד, הנני רואה בעצמי ימין תרבותי שלא מפריעה לו היררכיה, אדם שאינו מחפש שוויון, אינו מאמין בזכויות אדם או אזרח ועוד. אולם עם כל זאת, אם הייתי איש של עוצמה יהודית הייתי אומר להם רוצו בכל הכוח. וזאת ממספר סיבות:

1. ליצור איזון רעיוני, בשוק הדעות חשוב שלהם ולכאורה גם לי שהם יהיו קיימים, הם מייצגים אנטי תיזה מסוימת מול השמאל ובכך מעניקים לדעתי הלגיטימית לעומתם יותר לגיטימציה וכן מניעת סחף תמידי לצד השמאלי.
2. ליצור איזון מול השמאל, אם הם יעברו הם יצרו איזון מול השמאל הקיצוני ואם הימין יקים קואליציה בלעדיהם, אזי הימין ייתפס כיותר הגון.
3. להכריח את הפוליטיקאים להתחשב בהם, חשוב לאנשי עוצמה יהודית לגרום לפוליטיקאים להתחשב במצביעיהם בהתנהגותם כפוליטיקאים וכן שבפעם הבאה יבטיחו להם דיל משתלם, אפילו כיסוי חובות כמו עם זהות.
4. ואם הימין יפסיד בבחירות ותקום לנו ממשלת שמאל. אז הם יגידו שאם הם היו נכנסים הם היו מונעים זאת ולכן צריך להצביע להם או שהשמאל יפנה ישובים ואז הציבור יפנה אליהם אוטומטית או שיהיו פיגועים והציבור יפנה אליהם אוטומטית.

אני משוכנע שיש עוד סיבות אולם כרגע אני לא רואה אותן.

לאחר כל זאת לבוחר הימני הקיצוני יש דילמה האם לבחור למישהו שיעבור את אחוז החסימה בוודאות ולמישהו שבוודאי יחליש את הצד השני או לסייע למטרות המפלגה לטווח ארוך.

השיקולים שלי בהצבעה הם שונים, אני מצביע לפי הסיפור שאני מעוניין לספר, ולכן אתחשב ברצון משפחתי הקרובה וכדומה. ועל אף שאני ממש נגד עוצמה יהודית, הייתי מצביע אם זה מה שישמח את אשתי. וזה פשוט מאוד בהצבעה אולי אני מרוויח משהו, ולאחר עיקרון הטרמפיסט שאומר שאנשים טרמפיסטים ומצפים שמישהו יצביע והם ינוחו… הסיכוי שמנדט יעבור על הקול שלי הוא קלוש. לכן עדיף לי לשמח את בת זוגי.

חג בחירות שמח

נתניהו, סיגריות, הפלות וכריתת עצים במדינה היהודית

הייתה לנו שיחה במקום העבודה בוקר אחד, היינו כמה חבר'ה מהמינים\המגדרים השונים. חבר אחד שם גינה את נתניהו תוך כדי שפיו מלא בעשן על כך שהוא העלה את מחירי הטבק, ולכן הוא רכש כעת כמה סטוקים בחו"ל במחיר של ארבע חפיסות בארץ.

חבר שני הגיב לו שזה כחלון בכלל ולא ביבי.

הגיב לו הראשון שזה ביחד בשת"פ. חבר שלישי אמר שנמאס לו שבהצלחות של עידן נתניהו, כגון רפורמת הסלולר, הקרדיט הולך לכחלון, אולם כשכחלון מעלה את מחירי הטבק אז אנשים אומרים שזה ביבי. צריך לא להיות מגמתיים.

אני הגבתי שזה מערכתי. יש כאן מזימה של גורמים במדינה לדחוף את המעשנים לפינה החברתית ולהפוך אותם למצורעים בעיני החברה. לאט לאט הציבור מסתכל על המעשנים כאילו הם מדביקי איידס מסוכנים. כאילו הם חרדים\יהודים טפילים החיים על חשבון תושבי המדינה. ועוד יש כאן נציגי ציבור ושלטון האומרים שזה בשביל לעזור למעשנים ולהציל את החיים שלהם. ואז אמרתי שמממנים ומעודדים הפלות, אבל את המעשנים מבזים.

חברה אחת התחילה להגיד שזה לא ככה יש הבדל בין אדם שמזיק לעצמו לבין אדם שמזיק לאחר – האשה ההרה שמשמידה את עוברה, זה הגוף שלה והיא לא מזיקה לאחר.

אמרתי לה שגם המעשן – זה הגוף שלו הבחירה שלו והוא מזיק כשהוא מעשן במרחב שלו רק לעצמו ולכאורה כשהוא חולה ומת בגיל צעיר יותר מן הממוצע אז הוא חוסך למדינה כסף כי היא לא צריכה לטפל בו ולהעביר לו כסף בגיל הזקנה שהרי הוא מת.

היא טענה שזה לא נכון שהמדינה מעודדת הפלות.

הוספתי ואמרתי שמי שמקצר את החיים שלו, המעשן, זה לא לגיטימי והמדינה פועלת במזימות שונות להפחית העישון ולנצל את כספו של המעשן – ובשם הטיעון שהוא לא יודע להחליט וצריכים לעזור לו להציל את החיים של עצמו. אולם כשאשה רוצה לקצר חיים זה בסדר ובעידוד המדינה.

אז החברה וחברה אחרת אמרו שעובר זה לא חיים. וכעת חבר זכר אחר אמר, מה זה אם לא סוג של חיים ולמה המדינה לא מתערבת פה נגד העניין כמו שהיא פועלת נגד המעשנים?

אני סיימתי ואמרתי שפה בארץ הציונית יותר קשה לכרות עץ מאשר להפיל. ונתניהו נכנע לשמאל ורודף מעשנים למען הצלת חיים ובמקביל מאפשר השמדת עוברים.

---

להלן כמה ציטוטים למי שרוצה להעשיר את עולמו:

"כל אישה המעוניינת להפסיק את ההריון, רשאית לפנות לוועדה להפסקת הריון."

מאתר כל זכות

15. (א) לא יכרות אדם אילן מוגן או עץ בוגר ולא יעתיקו וכן לא יוביל אדם אילן מוגן או עץ בוגר או חלק מהם, שלגביהם קבע השר כי הובלתם טעונה רישיון, והכל אלא אם כן קיבל תחילה רישיון לכך מפקיד היערות.

מפקודת היערות

בגלל האצת הבנייה: משרד החקלאות מקצר את הדרך לכריתת עצים

אחד מצווארי הבקבוק המכבידים ביותר בהליכי היתר בנייה הוא קבלת אישור מפקיד היערות לכרות עצים. על פי הרפורמה של משרד החקלאות להגדלת הוודאות התכנונית וקיצור ההמתנה להיתר, רישיון כריתה מושהה יינתן כבר בתב"ע

כלכליסט

מחוללת – מוכתאר מאי

אני מודה לאל שלא ברא אותי כאשה בפקיסטן – רשמים לאחר סיום הספר מחוללת של מוכתאר מאי.

---

הספר מספר על אונס אכזרי שאשה מוסלמית עברה בפקיסטן כשהאונס נעשה על ידי מוסלמים. במקביל הגיבורה מתארת את מצבה העגום של האשה במצבה בתרבות שבטית גם בעידן מודרני.

יש מקומות בעולם שכוחי אל ששם הנשים סובלות יותר מצאן. אם גבר מהשבט שלהן פגע במישהי משבט אחר, אזי יחטפו אישה מהשבט הפוגע ויפגעו בה. במקביל עדיין נהוג להחליט לזווג שם בני זוג עוד לפני שהם באו לעולם. והרשויות משתפות פעולה עם המצב.

וכשהאשה לא יודעת קרוא וכתוב ומודרת מהחיים הציבוריים כי היא בהמה, היא לא יודעת להאבק על זכויות שלה גם אם זו זכותה בהתאם לחוק המוסלמי או אפילו כתוב בקוראן. ועדיין נחמד לקרוא את הספר הזה ולראות שיש תקוה, תקוה כי כך מבינים איך דיכוי עובד.

וגם בחברה החרדית מחתנים צעירים שלא יודעים שיש להם יכולת לסרב. וגם בחברה החרדית לא אומרים או לא אומרים מספיק לצעירים שיש להם זכויות כנגד הורה מכה או מורה מכה או כל בעל סמכות המנצל את כוחו לרעה בניגוד לחוק. ואז אין פלא שנפגעי מין רבים מספרים שהם לא ידעו שיש להם זכות להתנגד. זה בסדר לתמוך בחברה היררכית ולהבין שאין שוויון, אולם זה לא אומר שצריכים לסבול הכל.

די לשוליות, צריך ללמוד, להבין ולגלות מעורבות. וצריך להשיג כוח הרתעה וכך להגן על מה שרוצים להגן, שהרי גם משטר מתקדם של מדינה גרעינית משתף פעולה עם מצב עגום זה. אין אידאלים מעבר לכוח תרבותי, יש רק אינטרסים.

מחוללת – מוכתאר מאי
כנרת זמורה ביתן 2006

וכאן אני נוזף בהוצאה לאור על בעיות קשות שיש לה בספר, דפים חוזרים לעצמם וקטע נשאר קטוע, בשביל זה ניצחנו ב-48?!

התורה לא נחמדה (גם לא נחמדה להומוסקסואלים)

הרבה אנשים ממגזרים שונים, דתיים וחילונים, מוסלמים ויהודים אומרים שהאל נחמד ותורתו נחמדה. אני לא בקיא באסלאם עדיין, אז אדבר לפחות על הדת שלי. הדת היהודית המשפחתית שלי. בהמשך אדבר על ההקשר ההומוסקסואלי, אני מחבב את אמיר אוחנה וברכות על התרוממותו למעלת שר בממשלה הישראלית, אבל ישנם הומואים מ'הומואים דתיים' (?!) להומואים "נחמדים" שבדרך כלל שמאלנים שמפריעים לי מבחינה אסתטית מבחינת טיעוניהם. וחלקם אפילו טרחו לתקוף את השר הטרי על סיבות שלא הבנתי מה רוצים ממנו.

הרשומה פה מבטאת קונפליקט שיש לי עם אנשים שחלקם גם במעגל החברים הקרוב שלי שבאמת מאמינים בזאת שביהדות יש עקרון של נחמדות והתאמה לחיים טובים לדעתם, ואם לא, אזי זו לא יהדות מבחינתם – אלא תורת מוות או יהדות מיושנת.

דתי אחד, מודרני בעיני עצמו, בוגר תואר בפילוסופיה טען לי שלדעתו התורה צריכה להיות מחוברת לחיים של העולם הזה, העולם הארצי שלנו. ולכן אם היא מנותקת מהחיים, אזי היא לא תורה אלא סם המוות. ונשמע אצלו שחיבור לחיים זו נחמדות מסוימת כלפי האדם. לא ברור מה הוא רוצה הרי כל מה שיש לנו בעולם קשור לבני אדם, אז מדוע זה לא מתאים לחיים וגם עניין נורא כמו מוות מתאים לתנאי החיים שלנו עלי האדמות. אדם מת לא יכול למות שוב.

השבתי לאיש המלומד כך: התורה מונעת מממזר להתחתן עם אשה רגילה. הוא חייב להתחתן רק עם נשים במעמד נחות וטמא שאינן ראויות לשאר העם וכן למעמד הכהני. לעומת זאת יהודי יכול להתחתן עם גויה שהרי היא יכולה להתגייר בעתיד – כלומר הוא יכול להתחתן עם אשה גויה כעת שיכולה להתייהד. מה נחמד כשאדם אוהב מישהי בכל ישותו, אולם התורה לא מרשה לו?!

ועוד דוגמה, זוג נשוי שרב ויחסיו עלו על שרטון, הזוג התגרש והאשה נישאה לאחר. כעת האשה מבינה שהיה עדיף להיות עם הבעל הקודם וגם הילדים המשותפים, אם יש, חושבים כך. ברם, התורה "הנחמדה" אוסרת עליהם להתחתן שוב.

בגלל הדוגמאות הללו ועוד דוגמאות אחרות שלא הזכרתי ובגלל תפיסת עולם אחרת שלי לגבי האלוהים, איני מקבל זאת שהתורה נחמדה וחייבת להיות מחוברת לחיים ואחרת היא סם המוות. התורה היא כוח בעולם שלנו שמשפיע. היא לא נחמדה, היא פשוט קיימת. בדיוק כמו האל שהוא פשוט קיים מעבר לטוב ולרע. טוב ורע זה המשגה למתאים לי או לא – שלילי או חיובי. אני ממליץ להכיר את מקס האיום בנושא.

עניין זה חשוב גם בנוגע ללהט"בים המצדיקים את מעשיהם בשם אהבה ונחמדות ושאלוהים והתורה שלהם אומרים "ואהבת לרעך כמוך". הם אידיוטים או שקרנים. א. התורה היהודית מתירה להרוג באופן עקרוני, ומצווה לרדוף שוכבי זכר. ב. אפשר להגיב להם שזה נחמד לא להכיר בהומואים, מה הם יגבי בעניין?! זכותו של הדתי להיות נחמד קווירי (בדרכו המוזרה שלו) ולהיות עוין כלפי הפרקטיקה המינית הלהט"בית. הם, הלהט"בים פשוט צריכים להגיד בכנות שיש כאן מאבקי רצונות ושכך בא להם. הם לא צריכים לזהם את העם בישראל בשקרים.

אפקט אלאור עזריה

היום, ה-17.3.19 קרה במדינה ברוכת הפיגועים שלנו פיגוע טרור וכך נכתב על המקרה המצער:

"המחבל, שהגיח מאחת החנויות באזור צומת אריאל, הגיע לטרמפיאדה בצומת ודקר את קיידאן – שעמד במקום יחד עם לוחם נוסף כחלק ממשימת אבטחה של הטרמפיאדה. המחבל חטף את רובה ה-M-16 של קיידאן – ואז ירה בו למוות מטווח קצר. לאחר מכן פתח במסע ירי, שבמהלכו נפצע אנושות הרב אחיעד אטינגר, אב ל-12 מעלי, ונפצע קשה חייל נוסף בצומת גיתי אבישר. השניים הובהלו לבית החולים בילינסון בפתח תקווה, שם ממשיכים הרופאים להילחם על חייהם. שני חיילי אבטחה נוספים עמדו בקרבת מקום, בצדו השני של הכביש. בצה"ל מתחקרים כיצד הצליח המחבל להימלט עם רובה ה-M-16 מבלי שהחיילים הסתערו לעברו וסיימו את האירוע".

---

ראיתי מישהו עצבני פייסבוק שאמר שהסיבה שהמחבל היום לא נורה זה בגלל "אפקט אלאור עזריה". כלומר, בגלל שאלאור עזריה נענש כשניסה למנוע פיגוע, אז חיילים חוששים לפגוע המחבלים. ומי שאשם פה וגם יש כאן הרוג אחד לפחות על ידיו בדרגה מסוימת, זה בוגי יעלון שתקף את מעשה עזריה. ויש גם בתגובות לכתב גל"צ צחי דבוש בטוויטר דברים דומים.

בכל מקרה, אמירה זו לא מוצאת חן בעיני, אני לא חושב שבוגי הוא אדם כזה טיפש שסתם מעניש חיילים. אני לא חושב שהוא כה אוהב אדם שאכפת לו מהרג או רצח מחבל פלסטיני. הוא פשוט יודע שבמפירי נהלים צבאיים תריך לטפל מחמת זאת כי זה מפריע להתנהלות הצבא וכך מזמין עוינות נגד הצבא בגלל הריגה לא חוקית של מחבל לעיני מצלמות. אז חשוב להגיד, אלאור עזריה הפר נהלים של הצבא ואפילו הטיעון המשפטי של עקרון הצורך לא עמד לו. ונדמה לי שכל מיני גורמים אינטרסנטיים טענו שנעשה לו עוול ובעצם הוא, כביכול, חף מפשע שבסך הכל ניסה למנוע פיגוע. (ניתן להגיד כמה דברים לטובתו ואולי אכתוב על כך פעם בהמשך, אולם הוא עדיין פעל בניגוד לנהלי הצבא)

אני חושב שייתכן שאולי ניתן להגיד, הפוך, אם כבר עוסקים באפקט עזריה, אז אפשר להגיד שכתוצאה מכך חיילים חושבים 'שכל אחד שפוגע במחבל כשהוא מנסה להציל חיים יעמוד למשפט ואז יחליטו אם הוא פעל נכון כשיש סיכוי רב שהוא יופלל, אז עדיף להימנע מלחצים מיותרים'. ברם חשוב להגיד שאלאור עזריה הלך וביצע וידוא הריגה במחבל שהיה הולך למות בין כך וזאת דקות רבות לאחר הפיגוע.

אז בקצרה – אפשר אולי להגיד בקצרה שעזריה במעשיו גרם לעוד הרג יהודים בגלל הפחדה מיותרת של חיילים מתוך מטרה להצדיק את מעשהו הנפשע.

נ.ב. שמעתי שיש כאלו שקוראים לענישה קולקטיבית ולפעולות תגמול, אני מתנגד לכך בתוקף, זה נגד דיני הלחימה במשפט הבינ"ל. אפשר לפעול על פי חוק בטרור ועדיין להרתיע. היום אנו חזקים ולכן יש החושבים שזה משתלם לנו, אולי יום אחד בעתיד נהיה חלשים ואז אנו לא נרצה שינהגו כך כלפינו.

בני בני ילד רע? – הגיגים בעקבות התלונה נגד בני גנץ על הטרדה מינית

לאחרונה התפרסם שראש מפלגת כחול לבן, האדם הנכבד והרמטכ"ל לשעבר הטריד מינית. וכך נכתב בנושא:

"החיים אכזבו אותי בגיל 14 כשבני גנץ הוריד את מכנסיו. לילדה בת 14 זה כמו שמישהו יצמיד לה אקדח לראש ויהרוג אותה. זו הטראומה שנכנסתי אליה. אני לא לבד סיפור הזה. זה קרה גם ליד ילדה בת 7. כל האמת עוד תצא לאור. העדות פורסמה ב'ישראל היום'".

חשוב להגיד שלא ברור שבני גנץ הטריד מינית, אלא העניין רק לכאורה, היות שהעניין לא הוכח ומה שיש לנו זה עדות לא ברורה בנושא.

---

העניין מזכיר לי את הסיפור של שופט בית משפט העליון הפדרלי בארה"ב ברט קוואנו. האיש הואשם בהטרדה מינית על ידי ד"ר פורד לאחר שכבר עבר את כל ההליכים כמעט לכל המינוי, כולל הזמן שיש לאנשים להתלונן נגדו. ד"ר פורד, המתלוננת שסירבה להתלונן במשטרה והחליטה ללכת לתקשורת לאחר שהתייעצה עם אנשים בחוף הים… אמרה שהיא לא זוכרת בוודאות, היא לא יכולה להגיד מתי בדיוק ואיפה, רק בני אדם ספציפיים בקיץ מסוים. וכל מי ששמו ששורבב לסיפור מכחיש. ד"ר פורד האשימה את ברט קוונאו. הוא הציע לעבור חקירה בסנאט כבר לפני עשרה ימים, ברם השמאל טען שהאשה המסכנה לא יכולה לבוא, כתוצאה מכך נוצר לו בית משפט שדה ציבורי במדיה ההמונית. ושמו של הנשיא טראמפ הוכפש כאדם שתומך בטורפים סקסואליים. למעשה זה נראה היה כטריק למנוע את הבחירה שלו.

---

בהקשר שלנו, בין אם בני גנץ עשה זאת או דברים גרועים יותר או לא, אני חושב שעבריין כלשהו גם אם הוא עבר את העבירה בגיל 17 יכול להשתלב בחברה וזכאי להמשיך בחייו ולכן זכאי להתיישנות, אחרת לא משתלם לאנשים לחזור למוטב וכך החברה תהיה אלימה יותר ואנו האזרחים החלשים והפשוטים נפסיד מכך.

ברם עדיין זכותה של הנפגעת לתקוף אותו על התנהגותו. אני גם בעד חסינות זמנית למתמודדים בבחירות מפני חקירות משטרתיות או כליאה בנושא, אלא אם כן הם מהווים סכנה לציבור. לדעתי זה לא הוגן לציבור עד שהוא מוצא מישהו שייצג אותו, שיבוא נפגע עבירה שהמתין עשרות שנים ובעצם גרם לצד הפוליטי לבחור באדם בעל השם הרע ויחסל אותו על ידי המערכת המשפטית. ברם אני כן בעד לאפשר לנפגע להתלונן על אותו נציג ציבור, הנפגע זכאי לחופש הביטוי ולהתנקם באותו מתמודד וכך ליצור הרתעה חברתית שתמנה עבריינים וכן הציבור נהנה ממידע שיכול להעזור לו להחליט. ואת כל זה אני אומר על אף שאיני חסיד של המפלגה של האדונים הצבאיים והביטחוניים של גנץ. אז אני בעד לאפשר לנאווה ג'ייקובס להתלונן כאוות נפשה בכל כלי תקשורת, אבל איני בעד שהמשטרה תאשים את בני גנץ בנושא. כעת הוא נבחר ציבור והציבור לא אשם שלא היה לו המידע הזה, בעוד שאם היה לו הוא היה יכול למצוא קצין צבאי בכיר אחד שייצג את נטיותיו המיליטריסטיות.

ולסיום שיר מוזר המקדם אלימות על ידי תיאור זוגיות אלימה בשיר עליז ורומנטי.

השדכן נתניהו – כתב הגנה על הבלוק הטכני | בחירות 2019

איני חסיד של נתניהו או של סמוטריץ. ומצידי ששניהם יעזבו את הפוליטיקה ויעשו לביתם. אני הכותב לא מושקע בהם ולא חייב להם. הנחת היסוד שלי היא שקול אחד לא משפיע ולפיכך גם אם אני מעוניין בתוצאה ספציפית אין לי תמריץ להצביע. פשוט עלי להיות טרמפיסט (Free Rider). ואם אלו שמסביבי דורשים שאצביע, אפשר להגיד להם שאני חולה או שכבר הצבעתי. כמובן שאם אשתי תרצה שאצביע למפלגה מסוימת אשתדל להצביע למפלגה שלה כדי לגרום לה לחוש טוב, כך לפחות אדם אחד יוצא מורווח. בקצרה, שכל אחד יעשה מה שבא לו בנושא. ולפיכך די ברור שאיני בא להכעיס אנשים בכתיבה ברשומה הזו ואם מישהו חש מורת רוח, הנני מצטער בצערו.

בכל מקרה, כעת יש תקופת בחירות במדינה שלנו שפרופסור הר סגור המנוח והאהוב היה קורא לה המדינה מדרום לסוריה. ובערב סגירת הגשת הרשימות נתניהו פעל לאיחוד קולות בימין גם עם מפלגה שנתפסת כלא לגיטימית עקב זאת שהיא קשורה למפלגת הימין הקיצוני 'כך' שהוצאה מחוץ לחוק מבחינת היכולת להתמודד. וזאת בגלל מצע השולל את הדמוקרטיה, גזענות והרס סוג המשטר במדינה הקיימת כעת במדינת דרום לסוריה.

העניין לא מצא חן בעיני רבים על אף שברור שנתניהו שידך איחוד מפלגות כבלוק טכני ועל פניו לאחר הבחירות 'עוצמה יהודית' הנחשבת הממשיכה של 'כך' תהיה סיעה נפרדת מהאיחוד הלאומי-תקומה הבית היהודי. ברם הכועסים בנושא טוענים שנתניהו מכשיר השרץ וכדומה.

וכאן לא ברור על מה הם כועסים, הרי ברור שמגני נתניהו בהקשר ל'עוצמה יהודית' נגדו כי היא 'כך' ו'כך' היא לא דמוקרטית או לא משתלבת עם הדמוקרטיה הליברלית שהיא חלק מדת המערב. ואם כן, הרי הדמוקרטיה הליברלית תומכת ברעיון הדמוקרטיה הייצוגית. שזה אומר שהאזרחים יכולים להשפיע על גורלם ולא מנוהלים על ידי טיראן וזאת באמצעות בחירת נציג שייצג אותם. אולם בדרום לסוריה החליטו שיהיה רק 120 ח"כים בגלל תקציב או סימליות יהודית היסטורית. ואחר כך החליטו שאחוז החסימה יהיה גבוה יותר וכיום הוא עומד על על 3.25. אחוז החסימה הגבוה מקשה על מפלגות להיבחר לפרלמנט ובעצם זורק קולות מצביעים רבים לפח. ומונע ייצוג של חלקים גדולים מהעם. העניין מונע כניסת מתחרים חדשים המשיגים תמיכה באיטיות, הוא נחשב כמונע סחטנות של מפלגות קטנות ומקדם מפלגות גדולות וממילא הוא מקדם יציבות ממשלתית ופרלמנטרית.

כתוצאה מכך גם מפלגות ותיקות כמרצ, הבית היהודי ועוד מפלגות חוששות שלא יעברו את אחוז החסימה. אז האיחוד הלאומי-תקומה והבית היהודי החליטו לרוץ ביחד עם עוצמה יהודית בשביל לגרום לכך שהם עברו את אחוז החסימה. ודרך אגב, בהסכם לכאורה יש ניצול מסוים שהרי נותנים לנבחרי עוצמה יהודית רק את המקומות 5 ו-8. כשברור שיש להם מעל שני מנדטים של תמיכה בעם – כך על פי סקרים רבים, נכון לזמן כתיבת שורות אלו.

אז כעת נתניהו החליט לקדם את הייצוג הדמוקרטי במדינה ואיפשר שנציגי ציבור מצביעים רב של מס' מפלגות יעברו את אחוז החסימה. ולא ברור על מה הכעס הגדול הוא בעצם פועל ברוח הדמוקרטיה?

ואם נגיד שנציגי עוצמה יהודית הם תועבה, אז שהחוק ימנע מהם להתמודד. הבעיה היא שהחוק מאפשר להם להתמודד ואז יש להם תומכים שבלי זה היו מצביעים למפלגה ימנית אחרת שהייתה עוברת אבל כעת יש מצב שהם לא יעברו. אז נתניהו מאחד שורות בימין ומקדם שקול ציבור מקופח ישמע בכנסת, מה הביג דיל? לא טוב לכם המתלוננים הנכבדים, שנו את החוק, הוריד את מס' אחוז החסימה או חוקקו חוק האוסר על עוצמה יהודית להתמודד.

עד אז אני מבין את נתניהו והאיחוד-הלאומי הבית היהודי. זו לא חוכמה גדולה לאפשר למתחרים של נתניהו בימין לשרוף לו מנדטים כל בחירות ואז למנוע ממנו להציל מנדטים על ידי איחוד. אתם הכועסים רוצים לנצח לכו לשטחים ושכנעו אנשים שמתוקף לידתם-מגוריהם במרחב מאויים פינוי על ידי השמאל הם בימין ונגד השמאל, אנשי בית יהודי שנגעלים ממנו, תשיגו אנשים שידאגו שהבית היהודי יעבור לבד ללא עזרת בריוני עוצמה יהודית. אין עניין סתם לבכות.

כרגע זה נראה שנתניהו בהצלת קולות הימין שלו מירידה לטמיון השיג לעצמו את הקואליציה וכעת הרצון להצביע בשמאל ירד כי כבר אין סיכוי, כביכול. אז יש גל קטן של השמצות מהשמאל, מרכז ואפילו ימין מתון, ברם זה יעבור. זה הרציונל של נתניהו, כנראה.

התפתחות השלטון בעם ישראל – פרשת יתרו

יצא לי לדבר עם חבר על יתרו והתפתחות השלטון בעם ישראל לפי המקרא. לאחר השיחה פתחתי תנ"ך ועיינתי בטקסט וחשבתי לחלוק עם קהל הקוראים היקר את תובנותי.

אני מצטט הפסוקים שמות יח יג-כז הקשורים לדברי ומעיר בין קטע לקטע וכן הנני מדגיש כדי להקל על הקריאה ולהאיר קטעים חשובים בטקסט. מה שעניין אותי זה הסיפור של ביקור יתרו שמביא את ביתו ונכדיו ובהמשך מבקר את התנהלותו של משה.

ואם כך נשאלת השאלה: האם משה לא היה מודע לבעיית המשילות שלו? ועל כך בהמשך הדברים.

יג וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב. יד וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב. טו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. טז כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו.

בקטע הזה רואים שיתרו נוזף במשה על התנהלותו הבעייתית שבו העם ניצב עליו כשהוא מטפל בהם לבד. והבעיה היא, לכאורה:

1. שזה מעייף את העם ומשה.
2. לא יעיל מבחינת הטיפול בצורכי העם והשלטון.
3. הופך את משה אחראי לבעיות של העם כשהוא טועה או מכריע באופן שלא מוצא חן בעיני מישהו וכן משה ונתפס אחראי לעם בבעיותיו היומיומיות ויכול להיות שלא ניתן לשפר העניין בכלל ובכך מעמדו נפגע.
4. ויש בעניין חוסר בידול מהעם ובכך משה נתפס כאדם עממי פשוט פחות נשגב שלא ראוי למשול ואז פחות יצייתו לסמכותו.

יז וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. יח נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. יט עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים. כ וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. כא וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. כב וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ. כג אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.

יתרו אומר למשה שהוא לא יכול לשרוד לבד, שהרי מה זה הוא לא יכול "לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ", הוא הרי עושה כעת מה שהוא יכול. בהכרח שהעניין יוביל באיזשהו שלב למרד ולכן הוא לא יכול. אז יתרו מציע לפתח מנגנון של תומכי שלטון שיתעסקו בדברים הקטנים ובכך ישאו עם משה את השלטון. ברם הם גם האנשים שאחראים בפני העם על הדברים הקטנים והתדירים ונתפסים כקטנים. בעוד שמי שעוסק בדברים הנדירים החשובים הגדולים, נתפס כגדול ומורם מעם.

מעבר לכך יתרו גם מדגיש שצריך להשיג לעניין לגיטימציה מהאל, כנראה, כדי שהעם יקבל את הסתלקותו של משה מחייהם ביום יום ואת זה שהוא משית עליהם מנגנון שליטה מפותח משרי עשרות לשרי אלפים. ובעוד כששלט לבד, כביכול, הוא לא היה יכול לפקח באלפי עיניים, אבל כעת יש לו אלפי עיני-שופט-דיקטטור הבאים במגע עם העם ויכולים לעדכן אותו על העם כשצריך. והעניין משתלב שאיש חיל הוא חומר גלם צבאי, חזק אמיץ המקבל תפקיד הדומה למסגרת ארגונית צבאית.

כד וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר. כה וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. כו וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם.

משה לא היה טיפש והיה בעל חינוך אצולתי ואולי נסיכי שהרי גדל אצל בתיה בת פרעה. אולם הוא לא היה יכול להציע העניין שהרי אז:

• הוא יתפס כאחד שבורח מעבודה קשה, מנסה להשתלט על העם וכדומה.
• הוא גם לא יכול לשנות לפני שהוא "מנסה" לעבוד לבד ובכך העם שם לב שהוא מותש ואין לו חיים ויש תור ובאלגן וכך יש לגיטמציה לבצע שינוי וזה לא שהוא בורח מאחריות או סולד מהעם ולא ניסה, הוא ניסה אבל זה לא עבד…
• בנוסף הוא לא היה יכול לאפשר לעם להציע זאת כי אז הוא נכנע לעם ואז העם לא יפסיק אולי לנסות להביע את דעתו ואז העניין יכול לפגוע במשילות.
• וכן אולי שהעם לא היה יכול להציע זאת כי הוא עדיין היה ב'אורות' וחסר ביקורת נגד משה כי זיכרונם מיציאת מצרים שהושיעה אותם היה עדיין טרי.
• וכמו כן אפשר להגיד שהם פשוט פחדו ממשה ולכן לא העזו להגיד לו ביקורת.

אולם יתרו הוא משפחה עם משה שהרי משה אבי נכדיו, הוא לא היה ביציאת מצרים, הוא אציל ולא חלק מהעם ובעל מעמד דיפלומטי מדייני המקנה לו הגנה שהרי היה הכהן של מדיין וזה שאירח את משה כשברח על נפשו מפני פרעה.

כז וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ.

ניתן להגיד שמשה חיכה שזר מתאים יציע הפיתרון ואז הוא גירש אותו כדי שהעם יפחד מלהעביר ביקורת וכעת מובן מדוע הוא שלח אותו.

Moses takes his leave of Jethro by Jan Victors

לסיכום, כעת מובן מדוע משה השתהה ופעל באופן אישי עם העם וחיכה ליתרו שיבוא, אולי הוא אפילו קרא לו שיביא את ציפורה והילדים. ולאחר שיתרו העביר ביקורת בונה, משה "מקבל" את עצתו אבל משלחו ממחנה עם ישראל בצורה עדינה כדי למנוע בעיות וכעת הוא יכול להתנתק לו מהעם ולזכות במעמד של מנהיג עליון. התורה מבינה שזה חשוב ולא מנסה להצניע זאת. אין ברירה העם צריך מישהו מנותק ממנו כדי שהוא יוכל לציית לו. התורה בעצם מלמדת אותנו כיצד להעביר תהליך פוליטי לטובת העם ויתקבל בצורה מוחצת בעם.

אני יודע שניתן להגיד שמשה לא חשב על הצעת יתרו ושניהול ארגוני לא היה חזק אצלו. אולם העניין נשמע לי מופרך, הוא לא אדם פשוט הוא היה חלק מהמעמד השליט במצרים עד שערק. לכן אני משער שהוא חיכה לשעת הכושר המתאימה.

בונוס – השוואה עם גרסת ספר דברים פרק א

חבר דתי הלומד תלמוד ביקש ממני להתייחס ברשומה לגרסת ספר דברים שיש השואלים מדוע היא שונה מהגרסה שלנו. לפיכך החלטתי להוסיף הטקסט מדברים ועל כך להלן:

יב אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם. יג הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. יד וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. טו וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם. טז וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. יז לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו.

• רואים שכאן לכאורה העם רואה את משה כורע תחת העומס. משה לא מזכיר את יתרו בכלל. האם זה שקר?! ניתן להגיד שזה רעיון של משה והוא פשוט חיכה שמישהו מתאים יכין את העם לשינוי הזה כמו שנכתב למעלה.
• כאן משה מוצג כדמוקרט יותר מבספר שמות בזאת שמבקש מהעם לבחור את האנשים המתאימים עניין שנתפס כדמוקרטי יותר.
• משה מבקש אנשים חכמים נבונים וידועים ולא אנשי חיל יראי אלוהים אנשי אמת שונאי בצע – זה משתלב עם הדגש התדמיתי של משה שהוא צריך חכם ונבון וידוע ולאו דווקא מישהו אמיץ-איש-חיל ירא אלוהים איש אמת שונא בצע. פשוט כי הדגש הוא על המוצלחות של האדם ולא על חוסר האומץ שלו ויושרו, וצריך להראות לעם את המוצלחות של האנשים לפי מה שהוא מכיר ככתוב חכמים נבונים וידועים, מי שלא ידוע לא התמנה, כביכול.
• וגם כאן משה מדגיש קושי הדבר ולא גודל. עניין שנתפס כהסבר מדוע הוא מטפל בעניינים החשובים, לא בגלל כבוד, אלא בגלל הקושי והוא המומחה.

כך או כך, אני לא רואה צורך להשוואות עם גרסאות במקרא שניתן להגיד עליהם שהם קיצורים ובעצם שולחים אותנו למקור או לעשות השוואות עם היבטים שונים, אלא אם כן יש סתירה מפורשת.

קרולה הילפריך – דברי סנגוריה על המרצה מהעברית שחטאה באכפתיות והסבירה משהו לסטודנטית חיילת

כותרות האתרים צעקו השבוע האינטרנט שמרצה באוניברסיטה העברית נזפה בחיילת ישראלית על זה שהיא בצבא הישראלי. חברים רבים שלי בפייס תקפו את המרצה השמאלנית ואמרו שהיא חצופה ועוד שלל מילות גנאי. מדובר בחוקרת ספרות ותרבות. מרצה בכירה בחוג לספרות כללית והשוואתית ובתכנית ללימודי תרבות שלמדה פילוסופיה וספרות באוניברסיטאות מינכן, ברלין, וירושלים. כעת המבטא שיש לה בעברית מובן.

הנה הסרטון שמתעד חלק מהשיחה בין המרצה לחיילת ותודה למסריט האלמוני:

 

 

וכך כתב על זה עיתון מסוים: "במהדורת החדשות של "כאן" נחשפה אתמול (שלישי) תקרית חמורה, שבמסגרתה העירה מרצה בשם ד"ר קרולה הילפריך מהפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה לסטודנטית שהגיעה כשהיא לבושה במדי צה"ל. התקרית החלה לאחר שסטודנטית ערבייה העירה לחיילת, ובין השתיים פרץ ויכוח. לאחר ההרצאה ניגשה המרצה לחיילת ונזפה בה בחומרה. "את לא יכולה להיות נאיבית ולבקש שיתייחסו אלייך כאזרחית, כשאת מבקשת להיות במדים. את חיילת בצבא של ישראל ויתייחסו אלייך בהתאם", אמרה לה".

אני שומע בתיעוד מרצה אכפתית שמרגישה צורך להסביר לחיילת מדוע סטודנטית העירה לה משהו. איני רואה נזיפה. זה ברור שהתנדבות בצבא או להתעקש ללבוש מדים הן ערכים מסוימים שיכולים להתפס רע בידי אנשים אחרים. ומי שלא רואה זאת הוא מושפע מערכים קונצנזוסיאלים או מערכים מיליטריסטים המקדשים עניינים צבאיים.

נראה שהבחורה לא מבינה מדוע שמישהו לא יאהב את זה שהיא חיילת או מגיעה לצבא. היא לא נחטפה לצבא, אלא התנדבה, כך לטענתה. זו עובדה שמישהו לא אהב זאת, כעת המרצה מסבירה שיש כאן מיליטריזם, פגיעה בחברה אזרחית, בחירה לשים מדים. ואני לא אתפלא אם גם נאמר שערביה שחשה מדוכאת על ידי הצבא ישראלי חשה צורך להעיר איזו הערה נגד המדים או הצבא. לבסוף המרצה אומרת לחיילת שהיא מצטערת שאין לה כעת זמן, היא צריכה ללכת לכיתה אחרת ושהיא תשמח לקרוא מכתב בנושא מהחיילת. נשמע לי התנהגות אדיבה מאוד. אני חושב שהמרצה בגלל האכפתיות הנחמדה שלה, כעת סובלת מ"עליהום" ציבורי על לא עוול בכפה במקרה הזה.

אני לא רואה כאן הצקה לחיילת בכיינית, אולי אמרו לה מילה או משפט, ביג דיל. האוניברסיטה לא אמורה להתערב בכל אמירה בין סטודנטים. נראה לי שהחיילת התרגלה לפנות לגורמי סמכות שיעזרו לה וכשהמרצה סירבה להתערב לטובתה ועוד הסבירה את המניעים של הערביה שהעירה לחיילת זה הפליא אותה וגרם לה לבכות. "חאלאס" המדינה ומנגנונים הקשורים למדינה לא אמורים להתערב בכל נושא שתינוקות מהעם רוצים. יש חופש ביטוי פה, הגיע הזמן שנפסיק לבכות על כך.

משום מה הוחלט שמדובר בנזיפה של המרצה כנגד החיילת המסכנה וכתוצאה מכך התארגנה הפגנה והנה תיעוד:

 

מחאת הסטודנטים באוניברסיטה העברית: פרופסור דוד אנוך הגיע להתעמת עם המפגינים. אנוך צילם את המפגינים, חלקם הופיעו עם מדים, ואמר "התחזות לחייל זו עבירה פלילית" @yaara_shapira pic.twitter.com/Me5lsDI8qb

— כאן חדשות (@kann_news) January 2, 2019

אז אולי המרצה שמאלנית ואפילו שמאלנית קיצונית, אולם נראה לי שבמקרה הזה משלהבים את הציבור על משהו שהיא לא עשתה. כמובן שלגיטימי לרצות בהתפטרותה כי היא לא פטריוטית ישראלית. זכותו של האדם להתמקח על גורלו.

לסיום, בונוס, קטע מדברי לייבוביץ שאיני חסיד שלו לגבי תפקידה של המדינה כמסגרת ולא כתוכן ושכדאי לצמצם את מעורבותה. אני לא ליברל כמו לייבוביץ ואני חושב שהמדינה היא סוג של ערך ושאי אפשר לפצל בין ערכים למעשים וכדומה, וכן איני ליברל שחושב שחייבים לצמצם את מוערבות המדינה. אני מאמין ביחסי כוח בהתאם לאינטרס של מקבלי ההחלטות. ברם במקרה שלנו זה בזבוז משאבים שגורמי סמכות אמורים להתערב למען חיילת בכיינית שטוענת שהיא מגנה על המדינה.

הנה הקטע:

 

 

 

והאבסורד הוא שהחיילת אומרת שהיא בצבא לשמור על המדינה. הצבא שולח אותה ללמוד אצל מרצה שמבינה מדוע שמישהו יעיר לחייל שלובש מדים ואז החיילת בוכה. החיילת צריכה להעריך את המרצה שעוזרת לה לשמור על המדינה על ידי הלימוד באוניברסיטה. לפיכך בעצם המרצה בזה שבטעות גרמה לחיילת להפגע ולבכות היא שומרת על המדינה אולי…

נ.ב. לאחר פרסום הרשומה בשישי, ביום ראשון דף בפייסבוק בשם מדינת ירושלים פרסם את התחקיר שלו בנושא, שאפו.

ילדי האנרכיה (Sons of Anarchy (2008 –2014

לא מזמן התחלתי לצפות במשך כמה חודשים בסדרה בשם ילדי האנרכיה – סדרה אמריקאית. החלטתי להתבונן בה כדי להבין את אנשי טראמפ – Trumpland. הסדרה עוסקת במועדון אופנועים משפחתי שמתפקד כקהילה לכל דבר עם טקסים ואירועים משלהם. מתוך שיקולים של פרנסה הקהילה עוברת על החוק ולאט לאט הופכת למאפייה אלימה.

הסדרה מדברת על האדם הלבן הפשוט שחי במקום שכוח אל באיזשהו חור בארה"ב. הקידמה הטכנולוגית לא מגיעה אליו, אין לו השכלה והוא חי במנותק מיושבי הערים הגדולות. הוא משמר את התרבות שלו וחי את חייו הפשוטים וחסרי היומרות.

ממש התחברתי לסדרה, התעניינתי באופן נדיר מה קורה עם הדמויות. ואפילו התחברתי לדמות חדשה שבאה פתאום כשאני ממש מזדהה עם דמויות מסוימות בסדרה ונגעל מאחרות – אם כי אולי הם היו שחקנים מכוערים במיוחד…

הסדרה קשורה לאנרכיה ולכן קרויה ילדי האנרכיה, ברם הם הלכו לאיבוד ועוסקים בהישרדות בחיים ולא מחוברים לרעיון של מייסד המועדון-קהילה. האם זה משל נגד האנרכיזם שבסופו של דבר גם סינדיקט שלו יסתאב וישכח את מטרתו?! אולי.

בכל מקרה טענתי הפשוטה בנושא האנרכיזם, דרך אגב, שאנו חיים בעולם עם סדר אנרכי:

• א. המדינה פועלת בסדר בין לאומי אנרכי. והסדר הבין לאומי העולמי מכתיב גם מה קורה בתוך המדינה בדרגה זו או אחרת – כגון היכולת לכבוש מדינה אחרת ולהשית שם חוקים חדשים או היכולת למרוד ולהכריז עצמאות.
• ב. מי קבע את הכללים של העולם כעת בתוך המדינה? החליטו כך קרה… אם כן אזי העניין יכול להשתנות.

כלומר, אנו חיים בעולם אנרכי ואז אין הבדל גדול בין אנרכיזם לדמוקרטיה שהרי הכל אנרכיזם. ברם מבחינה המשגית יש מודלים שונים של אנרכיה… אנרכיה דיקטטורית, אנרכיה מלוכנית, אנרכיה אוליגרכית, אנרכיה דמוקרטית וכדומה.

לא מזמן ראיתי ראיתי את פרק הסיום של עונה שש ולכן החלטתי לכתוב רשומה זו. בפרק הזה הגיבור, ברנש בשם ג'קס טלר מגיע לדיל עם התובעת של המחוז שהוא יסגיר עצמו על פשע מסוים – שהוא קשור אליו בעקיפין על ידי מכירת הנשק בלתי חוקי ששימש לפשע – וילך לכלא בתנאי שאשתו לא תלך לכלא על פשע אחר שנוצר בגלל שהיא העבירה צלב למישהו בכלא והוא הרג עם זה גורם בכלא. אימו שומעת שהוא הולך לכלא, היא חושבת שכלתה אהובת ליבו של ג'קס הלשינה במשטרה ובעצם הולכת להעיד נגד בעלה כדי שהיא תוכל לשמור על הילדים אצלה ולא תאלץ להיפרד מהם בגלל הכלא. החמות הולכת ורוצחת את כלתה. בסוף היום הבעל מגיע ורואה את אשתו מתה.

הצטערתי מאוד בצערו. זה הזכיר לי רגעים שהזדהיתי עם צער בחיי, למשל ברצח משפחת פוגל באיתמר. שהילד ששרד מנסה להעיר את אימו והוא לא מבין שהיא מתה. היה גם דוגמה של ילד סורי קורא לאימו "אום, אום" וגם זה תפס אותי חזק. גם כעת שאני נזכר בזה דמעות יורדות לי כמעט מעיני. ואני לא יודע למה. יש משהו בחוסר אונים של ילד או של בעל שעושה הכל למען אהובתו – אבל היא מתה.

ומה שמעניין הוא שהיא בדמותה בסדרה כבר נמאסה עלי, היא הפסיקה לעבוד בצורה רציונלית סבירה – בעצם יש לה שיגעון להציל את ילדיה מלגדול בחיי פשע ואז אולי הם יהפכו מושחתים או שימותו. ברם היא בעצם מסכנת את חייהם ואת חיי בן זוגה ולפעמים ללא סיבה ספציפית מובנת והיא עושה שגיאות ובעיות כבר כמה עונות, וזמן מה חשבתי לעצמי שאם היא תמות אני אשמח. ברם הסיום של העונה היה עצוב לי מאוד. למרבה האבסורד, מותה היסב לי נחת, צערו של בן זוגה היסב ליה צער. כנראה הוא משחק טובבב… הרהרתי בתוכי שאולי לאחר שאני מבין מה זו פרידה, אזי אני רואה במוות של אמא אהובה או של האשה סוג של פרידה כואבת וזה מה שחיבר אותי לסצנה. בכל מקרה, למי שרוצה לשאול, אחסוך לו השאלה, הסדרה מומלצת מאוד.

וילי הרולד – סקירת הסרט דֶר האופטמן 2017 Der Hauptmann

לאחרונה נתקלתי בסרט העוסק באדם נרדף, אדם הנרדף בזמן של כאוס וכעת עומד למבחן בעצמו בנושא, האם הוא ירדוף או יזדהה עם הנרדפות כמו שהוא היה בעצמו ואם כן מה יגרום לו להחליט ומה יהיה המחיר לכך?

זהירות קלקלנים…

ראיתי לאחרונה סרט שחור לבן בשם: 2017 Der Hauptmann העוסק בסיפור אמיתי על חייל שנפרד מיחידתו בסער הקרבות בשלהי מלחמת העולם השניה עם בעלי הברית המערביים. החייל הוא גרמני שנמלט מהמשטרה הצבאית שחושדת בו כעריק ואולי גם כחייל פשוט שעוסק בגנבות ואולי בעוד פשעים. הם מושחתים שלא מנסים לעוצרו למעצר, שהופכים את המרדף לציד והוא נמלט על נפשו כנגד הסיכויים.

לאחר שהם נואשו למוצאו, הוא מבין שהוא תמיד ייחשב כעריק ולכן הוא חייב למצוא דרך להנצל. הוא בעצם צריך להמלט מבנות הברית, מהמשטרה הצבאית ומהרעב. לפתע הוא מוצא רכב נטוש עם מדים של קצין ומעט אוכל והוא מחליט להתחזות לקצין. הוא מבין שכקצין הוא לא יכול ךלהתנהג כחייל פשוט. לפיכך הוא מתאמן רבות על הגינונים שלו כקצין וממש מרגישים אין הבגדים עושים את האדם הוא מתחיל להיות איש אחר.

מעט זמן לאחר מכך, חייל אחר שנאבד מיחידתו נדבק אליו וכך בעצם האיש מתחיל להקים לעצמו יחידה כשהוא בזהות מזוייפת. החייל החדש הפך לשלישו וכך הם מתחילים להסתובב באזור כשעוד חיילים. החיילים מצטרפים אליו בשמחה, חלק כי הם רוצים להצטרף לצבא וחלק כי הם מבינים שללא זאת הם ייחשבו כעריקים ולכן עלולים להתפס ולהיו מוצאים להורג.

לעת לילה הוא מגיע לפונדק ושם הם חוששים שהוא בא להחרים מזון לצבא הגרמני, הוא מרגיע אותם שהוא בא להלחם בעריקים הפושעים. הם עולזים ומביאים לו מכל טוב. לבסוף הם מביאים לו עריק או חייל אבוד ומצפים שהוא ינקום את נקמתם ויוציאו להורג בשבילם. הוא חושש שהם יעלו על כך שהוא מתחזה אז לאחר לבטים הוא מוציא את החייל להורג.

בהמשך הוא מגיע לבית מבודד והוא מוצא שם חיילים הוללים המתעללים בבעלי הבית בחינגה של עולם ללא ערכים, הם חוששים ממנו ומאיימים עליו בנשקם, אבל הוא מצליח למשטר אותם. לאחר שהוא לוקח להם את נשקם, הוא לא הורג אותם כפושעים על אף שהעניין די ברור שהם כך, אלא הוא מצרפם לכוח שלו ומגדיל את כוחו.

האיש ממשיך ומצרף עוד חיילים לכוח שלו, לבסוף הוא מגיע למחנה מלא עריקים או חיילים אבודים הנתפסים כך, והנה אנו מצפים שהוא ימצא דרך לשחרר את העריקים, אולם בפועל הוא מוצא דרך לערוף טבח בעריקים רבים וכך הוא משנכע את אנשי המנהל במחנה שהוא קצין בעל סמכות בנושא. בעלי הכוח בהמחנה הרוצים להפטר מהמטלה הזו שמחים על העניין ובכך מניחים לעצמם להשתכנע שיש לו הסמכות לפעול במחנה. וכאן יש מספר סצנות המראות את העולם המנותק משאר העולם – פלנטה אחרת בעקבות התנאים השונים מכל מה שהאדם חונך להם, אלימות גופנית, סדיזם ופשוט התנהגות חייתית לא ברורה. לבסוף המחנה הופצץ והוא ממשיך לדרכו תוך כדי שהוא חוגג כמלך, שופט אנשים על פשעים על פי דעתו ומתהולל גם הוא. אולם לא לעולם חוסן הוא נתפס על ידי המשטרה צבאית, אבל מצליח להנצל במשפט. כאן הסרט מסתיים, ברם כתוביות בסוף מודיעות לנו שהרשויות הבריטיות עלו עליו והוא נעצר והוצא להורג על פשעי מלחמה בגיל 21.

לדעתי הסרט נפלא ואני ממליץ לראותו בחום רב. הסיבה שבחרו בשחור לבן זאת כי הם רצו להכניס אותנו לעולם של פעם, אבל גם להדגיש לנו את הממד השונה. הרעיון הוא שבמלחמה גם אנשים טובים כביכול, אנשים שלכאורה נרדפו על לא עוול בכפם על ידי גורמים מושחתי הופכים למושחתי בעצמם, ההיגיון האנושי משתנה במצבים כאלו. הם מראים גם עד כמה קל לשכנע חיילים אבודים לשתף פעולה במעשים הרעים הללו ועד כמה בעצם במצבי קיצון חריגים דברים משתנים. אדם שמשחק בשפת גוף מרשימה של קצין נתפס כקצין ומתפקד כמו עריץ באיזשהו שלב. הסיפור משתלב לי עם לב המאפליה ועוד סיפורים בנושא המראים עד כמה הטוב והרע האנושים הם לא עניין קבוע בנפשו של האדם אלא תלויי אינטרסים אישיים. למשך חלק גדול מהסרט הייתי בטוח שמטרתו היא להנצל ולהציל אחרים על הדרך ברם לבסוף כרבר ברור שהוא לא הורג כי אין ברירה אלא הוא הפך לשעתוק של כוחות הרוע שהוא נחשך אליהם או שהתנאים הפכו אותו לרע וכך הוא מתנהל כמאפיונר חייל בסוף המלחמה. עוד נקודה יפה בבימוי זה שהוא מתחבא במהלך המרדף אחריו מתחת לשורשים של עץ וזה כביכול שהוא שותל את עצמו באדמה. ואז כשהוא יוצא הוא כביכול צומח, עד שלבסוף מתברר שיש כאן צמח פרא.

הסיפור עצוב, יש כאן חייל שנחטף לעבדות צבאית ואיבד בעצם שלטון על גופו ואת ההרגל לשלוט בהתאם לצו החברה על עצמו ולא בגלל מה שהוא מוכרח לעשות אחרת ימררו את חייו, והנה הוא נרדף על נפשו על לא עוול בכפו על ידי המדינה שהיא מייצגת באופן רשמי את החברה ואז הוא מבין שכמו שהם מושחתים גם הוא יכול, מה ההבדל אם זה בשם המדינה או בשם עצמו. קראתי עליו שהוא נזרק מתנועת הנוער שלו.

למי שרוצה לקרוא עוד סקירה מאתר מוצלח באנגלית שיקרא פה.

משאלת מוות (2018) Death Wish

מה דעתכם על אדם שלוקח את החוק לידיו? האם לקיחת החוק לידיים תורמת לחברה במצבים מסוימים?

לאחרונה יצא לי לראות סרט אמריקאי העוסק בחיי הפשע בשיקגו. במסגרת שוד שהתשתבש עקב הטרדה מינית שגרמה לבת המשפחה הנשדדת להאבק נפגעו בני המשפחה שהיו בבית.

אב המשפחה המשמש כרופא שהה מחוץ לבית וחיכה שהמשטרה תפעל למען תחושת הצדק שלו. הוא רואה שהעניין לא מתקדם והוא הולך למשטרה להפעיל לחץ. בתחנת המשטרה הוא רואה קיר של עשרות אם לא מאות מקרי פשע לא פטורים והוא מבין שהוא צריך אולי לקדם העניין בעצמו על אף שכרופא הוא מתאמץ להציל עבריינים כי גם להם מגיע לחיות.

הוא יוצא לשוטט בעיר, אולי באזורי פשע, ושם הוא נתקל במקרה שנטפלים לבחורה, ספק הטרדה מינית אולי שוד. הוא מתערב לטובתה והפושעים זונחים אותה ומפליאים בו מכות נאמנות. כאן נראה שגמלה בליבו ההחלטה שהוא יגן על עצמו וכן ינקה את העיר מפשע עד שימצא את הפוגעים במשפחתו. כנראה מתוך תחושה שהפגיעה לא הייתה לשוא וכעת הוא ידאג שהם ימותו, להם לא מגיע לחיות, הם רעים.

הסרט פשוט, עוסק בתיקון עולם, שחרור כעסים ונקמה. ומאידך בהעלמת עין של החוק. אין בימאות מיוחדת ששמתי לב אליה. אן תחכום מיוחד. מה שיש זה אקשן נחמד שאולי גן מקדן את הרעיון של הזכות להחזקת נשק להגנה עצמית ולמניעת פשע.

בסרט המשטרה לא מנסה לתפוס אותו וכן גורמים רבים בחברה רואים בו מלאך המושיע ותמונותיו הופכים למם ויראלי והוא לאייקון תרבות שקמים לו מעריצים. ניתן לראות בעניין תמריץ למשטרה לעבוד בשיא היעילות כדי למנוע את לקיחת החוק לידיים העלולה להוביל לכאוס. וכן הרתעה נגד הפושעים, שהרי המשטרה מחויבת לנהלים המגנים על זכויות האזרח של הפושעים. בעוד שמי שלוקח החוק לידיים לא מתעניין בכך.

לעומת זאת מרקסיסט יגיד שזו בדיחה, המשטרה דואגת למעמד השליט ורק מוכרת עם התקשורת סרט ההמראה אדם המתנקם ברעים, אבל בפועל המשטר הבורגני זקוק לפושעים שיצדיקו את השלטון הקיים כאילו הוא מגן על האזרחים והפעילות של אותו "אינדיבידואליסט" לא עוזרת לחלשים.

אני מאמין שככל שיהיו נהוג פה ושם שאנשים שיקחו החוק לידיים המצב יוטב לאזרח הפשוט. בסופו של דבר העניין יגלוש גם לפגיעה במנגנוני השליטה בחברה ובכך תיווצר הרתעה שתגרום לשליטים לפעול בנחמדות יותר למען האזרח.

צריך גם להבין מה מרגש את האמריקאים בשחקנים שהם עבריינים טובים מבחינה חברתית, כלומר, עוברים על החוק למען החברה או כדי להגן על עצמם וכדומה? אני חושב על אף שאיני יכול להוכיח זאת שיש הרבה סרטים אמריקאים העוסקים בעבריינים יטובים כביכול. האם כך הם חווים חירות? אין לי תשובה ברורה עדיין ואמשיך לחשוב על כך.

לסיכום, לא סרט מופת, לא סוגיה מרתקת, לא משחק מדהים. מה שיש כאן זה סרט בינוני ונחמד העוסק בלקיחת החוק לידיים ובזכות של האזרחים להחזיק נשק.

סרטים על מיניות

ברשומה זו אביא מספר סקירות סרטים העוסקים במיניות (ובכוונה לא אנקוט במילה מגדר ואיני רואה במילה מין מה שקשור בלבד בתשוקה המינית המכונה אצלנו בסלנג סקסואליזם, אלא הנני רואה בזה את ההיבט הרחב של ההבדלים הקשורים לאיבר המין של בני האדם), כותבני מזיכרון, אזי לא אאריך הרבה. ראיתי עוד כמה שלא ריגשו אותי ואולי ראיתי עוד כמה טובים ששכחתי את שמותיהם. בכל מקרה אתם מוזמנים להציע סרטים אחרים. אני מביא טקסט זה בגלל העיסוק המוגבר החגיגי והמקודש בנושא המיני שיש כאלו שגם יגידו את המילה מגדר שאצלי היא שנויה במחלוקת. וכעת לרשימה.

---

בנים אינם בוכים (Boys Don't Cry (1999

סיפור העוסק בטרנסג'נדריות, מימוש עצמי, אלימות ואהבה. הסרט על נערה שרוצה להיות נער, כביכול, היא עברה חיים קשים ומדרדרת לפשע וחיה בזהות בדויה של ברנדון טינה. בכל אופן, היא לא אמרה נואש. היא באומץ גדול ועוז פנימי חיה כגבר ומתאהבת בנערה בשם לנה, שבתחילה חושבת שהיא גבר.

יום אחד טינה נעצרה עקב פשע שהיא ביצעה ובעיתונים היא הוזכרה בשמה הנשי ולא הגברי. זה גרם לחברתה לנה להבין שהיא אשה והיא קיבלה אותה או אותו כמות שהיא או שהוא. (אגב, אם היא הייתה מחליפה את שמה לשם יוני סקס, הבעיה הייתה נפתרת) במקביל גם החברים המשותפים של לנה וטינה, חשדו במוזרות של טינה ויום אחד הפשילו את מכנסיו וגילו שהוא אשה. אז הם חטפו אותה ואנסוה באכזריות. לאחר שהיא התלוננה על אונס לרשויות המטפלות בעניין, הם רצחוה.

העניין מחריד ומעיד על יצר האכזריות של האדם. מצד אחד הם שונאים את המוזרות הלא ברורה של טינה. ומאידך הם אונסים אותה לאחר שהם מגלים שהיא אשה, וזאת על אף שהם שונאים אותה, כביכול, ואז הם הורגים אותה באכזריות היא נוהגת בצורה שהם לא מורגלים לה ונתפסת בעיניהם כנגד הטבע, קרי הרצח בעיניהם יותר שכיח ולגיטימי מהתופעה.

הסרט לדעתי מרגש מאוד ומעורר הזדהות. ואגיד שאני לא מפחד להגיד שאיני מעריץ של קרוסדרסרים או טרנסג'נדרים. מפריעה לי בדרך כלל הגישה הבכיינית והקרבנית שלהם יחד עם הנטיה לשמאל המאמין בשוויון נגד פרטיקולריות, אבל עדיין זה סרט מרגש ומומלץ.

---

אמה ויגואר (Aimée & Jaguar (1999 

סרט מבוסס על ספר העוסק בשתי נשים לסביות בגרמניה בעידן היטלר. האחת יהודיה והאחרת "ארית", הן מגלות את משיכתן ומתגברים על הפחדים ונהיים זוג. כשהיהודיה חיה בזהות ארית בדויה. לבסוף היהודיה נתפסת על ידי הגרמנים ומאז לא נודעו עקבותיה.

הסרט מראה את הסצנה הלסבית בעידן ההוא עם תלבושות נחמדות ומעורר הזדהות כשבעצם הגיבורה היהודיה היא יהודית נרדפת המקבלת סיוע מארית וגם לסבית. כלומר, השלטון הגרמני של אז חשוך והלסביות נאורות. קראתי את הספר בעברית והנני ממליץ לצפות ולראות למי שרוצה. והרעיון של הסיפור מעבר לסיפור האמיתי הוא גם לסמל את הלהטביות כעין יהדות נרדפת.

---

---

גברות במדים בשתי גרסאות (Mädchen in Uniform (1931) Mädchen in Uniform (1958

הגעתי לסרט הזה בעקבות התעניינותי בשחקנית רומי שניידר. הסרט עוסק בנערה גברית, ושמא גם אצילה, בבית ספר פרוסי קפדן מאוד בתחילת המאה העשרים. היא בעלת מאפייני התנהגות גבריים מסוימים. לדוג' היא משחקת גברים בהצגה ונחשבת גברית יותר מול שאר החברות במוסד. היא מתאהבת במורה שלה. וכשהיא שתויה היא מצהירה על כך בפומבי וכתוצאה מכך יש השלכות חמורות.

העניין מעניין מבחינת ההתאהבות במקום חד מיני. קראתי פעם בספר פסיכולוגיה פופולרע שיש אחוזים גבוהים יותר של פעילויות חד-מיניות במקום שהוא על טהרת מין אחד בלבד, זכרי או נקבי.

---

טומבוי (Tomboy (2011

לורה היא ילדה החשה רצון לנהוג כנער. לורה עוברת עם משפחתה דירה למקום חדש וטוענת ששמה מיקל ומתנהגת כבן. לורה בתור מיקל נהיית חבר של של אחת בשם ליסה והיא, ליסה, מציגה אותו בפני הילדים בשכונה כבן בשם מיקל. מיקל הופך פופולרי לאחר שהוא מתגלה כמגניב וטאלנט במשחק הכדורגל ושיש לו מעריצה.

באיזשהו שלב ההורים של לורה מגלים את העניין לאחר שהיא נהייתה מעורבת בקטטה עם נער מהבית-ספר. אימו מבינה שהיא התחזתה לנער ומכריחה אותה להיות נערה וללכת כך להתנצל על המעורבות בקטטה. לאחר מכן, כשהיא לבושה כבת באופן קבוע היא מתביישת לצאת מהבית, אולם כשליסה מגיעה היא מקבלת כוח ויוצאת אליה.

הסרט מתאר תהליך התבגרות מודרני יחד עם נועזות קלילה המאפשרת לגיבור לשחק עם המנהגים בחברה ולזדהות עם המין האחר. העניין נראה כתהליך חלק ופשוט קורה ללא סבל. ואם כבר הפוך יש חשש לחזור למצב הקודם הנורמלי בהתאם לנורמה המקובלת. מראים כאן שהאשה יכולה להתחרות בגבר-בן-זכר בכדורגל הגברי וגם על אהבה של נערה…

---

אבודה והוזה (Lost and Delirious (2001

אחד הסרטים שצפיתי לאחרונה ושממש ריגשו אותי. נורא התחברתי אליו. הסרט אמנותי מאוד מבחינת תוכנו. הגיבורה טובה מאוד בלהזדהות עם חלק מהדמויות השיקספיריות שהיא מכירה מן הלימודים בבית ספר במסגרת שיעורי ספרות.

איני זוכר שמות, אז אפרט בלי שמות, נערה חדשה מגיעה לבית ספר חד-מיני עם פנימיה ושם היא מכירה שתי בנות שקצת מתפרעות, עם אלכוהול, עישון ועוד דברים פרובוקטיביים. היא הופכת לחברת חדר שלהם וחלק במשולש היחסים החברותי ההדוק והמופרע. לבסוף היא מבינה שבעצם שתי החברות הן זוג בקשר הדוק.

יום אחד הקשר נחשף, ואז בת הזוג של הגיבורה הראשית נפרדת ממנה בגלל הבושות ומחליטה להפוך לנורמטיבית ויוצאת עם נער מבית ספר סמוך. הגיבורה הראשית לא מתייאשת עדיין ומנסה להשיב את אהובתה.

במקביל היא מוצאת נשר פצוע והיא מחזירה אותו לקו הבריאות וכשהיא שקועה באידיאל של חיים רק בשביל אהבה, היא מתחילה לרחף לה כמו הנשר. אגב, הגיבורה מאוד דומה לגיבורה של גברות במדים, כלומר אשה עם התנהגות גברית, טובה בספורט, בסייף ועוד.

הסרט מראה חזק מאוד שיש אהבה חזקה ומשוגעת לאחר גם אם האהבה הזאת נחשבת לא נורמטיבית. ברם בעצם הסרט עוסק במחלת האהבה, "באהבה" החזקה הקדושה והנשגבה, כביכול.

חשוב להוסיף שפס הקול ממש נפלא ומתאים מאוד לסרט. ולפעמים יוצא לי להקשיב ביוטיוב לפסקול בהנאה רבה.

---

אלברט נובס (Albert Nobbs (2011

אני לא מספיק זוכר. מה שאני כן זוכר זה שיש אשה נחמדה שמתחזה לגבר כדי לקדם את עצמה בחיים וכך למצוא עבודה. במקביל היא גם נמשכת לנשים כמו גברים רגילים.. היא נמשכת לאשה מסכנה ומתחתנת עמה כבעלה. אני זוכר שהסוגיה של התחזות מינית העסיקה אותי בהקשר הזה, אבל מאידך אילו אופציות החוק השאיר לגיבורה הראשית לנהוג? וכן האם היא לסבית או טרנסג'נדר?

---

האפיפיורית יוהנה (2009) Pope Joan

סיפור מרתק על אשה שהחליטה להתחפש לבן ולהפוך לכומר ולבסוף הפכה לאפיפיור. העניין מבוסס על סיפור עתיק. הסיפור מרשים ומראה שלפעמים אנשים שאפתניים מצליחים להצליח בניגדו לסטריאוטיפים הרגילים. אקצר כי איני מספיק זוכר, אבל ההיבט המיני פה פשוט, היא החליטה להמרות את פי החברה שהגבילה את מינה מלהיות כגברים בכנסיה והיא הלכה בדרכה שלה והצליחה להיות אפיפיור.

---

ינטל בחור ישיבה (Yentl (1983

ינטל בחור ישיבה, סרט המבוסס על סיפור של סופר אהוב עלי בשם יצחק בשביס-זינגר. הסיפור מתרחש לפני כמאה שנה ובדומה לאפיפיורית יוהנה, ינטל מחליטה ללמוד תורה בישיבה, לכו ספרו זאת לחרדיות כיום… והיא מתחזה לגבר. היא מתאהבת בחבר ללימודים (חברותא-בן זוג לימודי בישיבות) שלה, אבל הוא אוהב בחורה אחרת. ברם אח של החבר ללימודים שלה, נראה לי ששמו של בן הזוג הלימודי הוא אביגדור, מאוהב בבחורה אחרת שלא רוצה להתחתן עימו בגלל שאחיו התאבד. היה למשפחתה חשש שזה גנטי וישפיע עליו. במקביל ינטל אהובה על כולם ונחשבת לעילוי. היא לבסוף מתחתנת עם הבחורה שאביגדור אוהב, לאחר שהיא מבינה שהיא לא תוכל להשיגו. היא מתגרשת ממנה ואז אביגדור יכול להתחתן עם הבחורה שהוא אוהב.

בדומה לאפיפיורית יוהנה הסרט מדבר על בחורה שמגשימה חלום שהנורמות לגבי המין שלה לא אפשרו זאת בקלות. מעבר לכך היא מתחתנת עם אשה שלא יודעת שהיא אשה, עניין מוסרי וטרנסג'נדרי כמו אלברט נובס וגם עניין של זוגיות לסבית.

הסרט הוא מחזמר ויש כאלו שאוהבים את המוזיקה שלו, אפשר להגיד עלי שלא התרגשתי.

---

cockpit 2012

הייתי מתרגם הסרט כתא הטייס, ומה שזכור לי שהתעמולה/מנטרה הנחמדה של הסרט היא ש"לא מתאהבים במגדר אלא באדם". הסרט הקומדי עוסק בגבר שלמד לטוס ואינו מצליח למצוא עבודה כטייס. הוא מתחזה לאשה וסובל מהתנכלויות מיזוגניות ולפתע הוא הפך לטייס המוצלח ביותר והאהוב על כולם. אפילו כאלו ששונאים אותו אוהבים אותו געת כשהוא נראה כבת.

הוא הופך לגיבור מדינה לאחר שהוא מצליח להנחית מטוב בשלום במצב חירום, ברם העניין מתגלה שהוא אשה. ועדיין גבר שחיזר אחריו עדיין מעוניין בו ובחורה שרצתה אותו כבת עדיין מעוניינת בו כשכעת התברר שהוא בן. הסרט באמת ממחיש את הרעיון שמתאהבים, כביכול, באדם ולא במגדר. הנני לא אוהב את המילה מגדר, ברם בכל אופן כאן הכנסתי אותו כי זה תמה של הסרט.

הסרט מצד אחד מראה עולם של פמיניזם ושאשה יכולה להיות טייסת בניגוד לקיים, מצד שני היא מוצלחת כגבר ולא כאשה ורואים בה טייסת מוצלחת כי היא אשה ולא גבר.

הסרט עוסק בסוגיות של פתיחות של אהבה פאן סקסואלית ושכל אחד יכול כביכול להצליח אם נתגבר על סטריאוטיפים וכן על קידום טרנסג'נדריות אם זה משתלם לך. לפי זה לא אתפלא אם גם כיום כל מיני חבר'ה מחליטים להיות או להצהיר על עצמם כבעלי נטיות חד מיניות כדי לזכות בהערכה של החברה כאילו הם גיבורים מסכנים המקריבים את חייהם למען חופש ואידיאלים מערביים. בפועל ניתן להגיד שהם דווקא מרוויחים מהצעד הזה לעומת הנורמטיבים. וכך מוצאים עבודה טובה, מגבלים כבוד והזדמנויות לחיים. והעניין נכון גם לנשים, אולי יש אפליה בקודקודים, אבל עד לקודקוד יש כנראה לאשה המצויה יתרון בשם הפמיניזם שמוכר אותה כיום "כמיעוט" לעומת ההגמוניה ובכך הם זוכים לייצרון לעומת גברים במצב שלהן.

---

בסופו של דבר, אני לא חסיד של הפמניזם השמאלני והקוויריות השמאלנית. איני חש צורך להכיר בזהות מינית, או במילה מגדר או במושג הפמניסטי של פטריארכיה וכד'. אני פמיניסט/קווירסט ספקן או פמיניסט/קוויריסט שטירנריסט. איני שותף לכל (רק לחלק) האג'נדות השמאלניות הללו. איני מאמין בכלל בשוויון. אצלי החיים הם תלויי דיאלוג בין השפעות.

אולם לא אגיד שהעניין הזה הוא "לא טבעי" ואין לי עניין מיוחד להוציא את הפרקטיקות המיניות הללו מחוץ לחוק. חוששני שאם אוציא זאת מחוץ לחוק, אז אולי יוציאו אותי מחוץ לחוק. לפיכך אני מעוניין בסובלנות. ועדיין איני חושב שאנחנו על ידי המדינה אמורים לממן זכויות מיוחדות לנשים ולקווירים לגווניהם מניתוחים ועד "ייעוץ מגדרי" וכדומה. ואיני חושב שאנו חייבים להעניק אותן הזכויות בהקשר של נישואין. אם כי אני תומך בהשוואת זכויות כלכליות לחבר'ה שחיים ביחד לא משנה מה מינם/מגדרם ומה הקשר שלהן. למה לא לסייע במניעת בדידות? מדוע לקדם אפליה כלכלית?

ועם כל זאת אני מתעניין מאוד בתחום ומכבד צעדים מסוימים. אני מכבד את האומץ של הטרנסג'נדר ואני מכבד את האומץ של הטומבוי. וגם אם לא אהיה שותף לכל השקפותיו. אולי כמה קוראים יקראו לי חשוך שונא אדם ומסוכן לציבור כי חופש הביטוי שלי פוגעני ועלול להוביל למעשים מסוכנים על ידי חבר'ה שיוסתו מדברי להרע לאנשים. ברם זה לא התוכן של דברי. זה שאיני מכיר בזהות מינית, זה לא אומר שאני תומך בפגיעה באלו שמתיימרים להיות בעלי שונות חברתית המתבטאת בהצהרות על המיניות שלהם. זה שאיני מאמין בשוויון, זה לא אומר שאני רוצה עולם רע מבחינה אסתטית. אני רוצה עולם נחמד בהתאם לחינוך הטוב שאני קיבלתי. יש כאלו שיקראו לזאת ערכים או מוסר. בתפיסת עולמי איני מצליח להגדיר זאת כך, אני רואה בזה עניין של טעם אהוב כמו אסתטיקה. אני בעצם "נכה מחשבתי", כביכול, או קוויר-מחשבתי, ועל כן לכאורה לא נמצא במקום פחות יותר מהקוויר-המיני הנחשב כיום קדוש.

יחסי נשים וגברים – הכחשת הפטריארכיה, השוביניזם והמיזוגיניה

כגבר ההולך בדרכו שלו, עניין המכונה אולי מגטאו ובאנגלית M.G.T.O.W. שזה: Men Going Their Own Way. אגיד מספר מילים המביעים את דעתי בעניין מלחמת המינים בתרבות שחשוב להגיד זאת. ואקווה יום אחד לכתוב מספר רשומות בנושא מגטאו.

חברים יקרים, מי קבע מהו הפרמטר לקבוע מי נחות יותר, הזכר או הנקבה? כמו כן, ידידי הנכבדים, איפה יש מיזוגיניה, שאנשים טוענים, משום מה, שיש?

אני מכחיש את המיזוגיניזם. לי אכפת רק מעצמי, ולא מעניין אותי האם השחקן שמולי הוא איש או אישה. אכפת לי רק ממקסום רצוני, בין על ידי לסייע לאשה או לא.

ישנן הערכות שייתכן שעוד כמה שנים יקימו את "יד לאשה המסכנה", יהיה את יום "שואת האשה המסכנה הבין לאומית". ומי שיעז להכחיש את שואת הנשים… יושם בכלא. וזאת כי הוא כופר בדת הפמיניזם הבין לאומי. לפיכך הריני מנצל את הפירצה בחוק, ואומר כעת באופן ברור שלא הוכח שהייתה שואת נשים…

ועוד שאלה: מי חינך את הגבר להיות אדם המתנהג בצורה, שמשום מה, נקראת שוביניסטית (הגדרה במילון) או מיזוגינית, מי?!

וזה מה שאני מחבב אצל נשים! ואני מכליל באופן מודע ותמיד יש יוצאים מן הכלל, אני מחבב את התככנות הפוליטית הבריאה שלהן. בדרך כלל העניין מפותח אצלן יותר מהגברים התמימים שאני מכיר, אך אין הכוונה להכליל ולמגדר באופן מוחלט… לנשים יש תרבות פוליטית בין אישית שאני מפרגן למוצלחות הזו. ואקווה שזה יגיע לפוליטיקה הממוסדת בעתיד. זה יהיה מעניין, לדעתי. וגם אם יש לי בת, אשמח לו יהיה לה את כל האופציות האפשריות כל עוד זה לא מפריע לי.

אני אוהב זאת, שמשום מה, הן יודעות להתמקח מגיל שלוש על התכשיטים שהן תקבלנה וכדומה. מה שלי לקח להבין דברים דומים בגיל מבוגר… אך הנשים, בדרך כלל, תופסות זאת בגיל צעיר, אולי אפילו בעודן יונקות מחלב אמם… כך לפחות אצל הנשים שאני מכיר. והן הרי גם חינכו את הגבר או שותפות בחינוכו להפעיל אלימות ולנקוט בדרכים הנקראות כיום שוביניסטית ומיזוגיניות. ואז הנשים מחנכות הגבר ואז טוענות שהוא לא בסדר. פשוט מקסים.

מעבר לכך, אכן גברים רבים התעללו וניצלו בנשים במשך הדורות מחמת זאת שהם היו חזקים יותר, אך בסופו של דבר הם אלה שנשאו "בשוויון בנטל". הם אלו שהתותח חיסל, הם היו בדיוק כמו נשים לגביו של התותח שחדר אל תוך גופם באלימות. את התותח לא עניין את מי הוא מחסל, העיקר שיהיו בריאים למאכל תותחים.

ואם כך המצב, איזו פטריארכיה יש פה, במה הגברים הרוויחו מהשליטה שלהם?

ניתן להגיד שהנשים בצורה תככנית מוצלחת, כביכול, חינכו את הגברים האלימים להיות שוביניסטים או מיזוגינים, כביכול, למען מטרותיהן האישיות, ועל כן איפה יש שוביניזם?!

לפיכך ניתן להגיד בפשטות שכמה שיש כאן זה יחסי כוח בין חזקים וחלשים. לפעמים האשה שולטת והגבר נשלט וכן הפוך. לא הוכח שיש כאן פטריארכיה. מה שיש זה פשוט שלטון החזקים. 'אישירונארכיה' (תחדיש שלי), שזה דומה לקירארכיה.

האגואיסט מקס שטירנר

הלאה, אם כן, עם כל עניין שאינו לחלוטין ענייני שלי. תאמרו שלפחות מטרת הטוב צריכה להיות מענייני?! הטוב, הרע?! הרי אני עצמי מענייני, ואני אינני טוב וגם לא רע. לשניהם אין משמעות בעיני.

הנשגב-האלוהי הוא עניינו של אלוהים; האנושי של האדם. ענייני שלי אינו האלוהי וגם לא האנושי, האמיתי, הטוב, הצודק, החופשי, וכו', אלא אך ובלבד מה ששלי, וזה אינו משהו כללי, זה משהו – ייחודי, כשם שאני יחיד ומיוחד. אין דבר שהוא יותר לי מאשר אני עצמי.

מקס שטירנר, האדם ועצמו, (1995), עמוד 7

---

בגרמניה במאה הי"ט חי הוגה דעות בשם יוהאן קספר שמידט הוא נולד בשנת 1806 ומת בשנת 1856 ושמו בישראל כיום הוא מקס שטירנר ויש לו ספר מפורסם בשם האגו ועצמו. הוא ניסה להבין את העולם והוא הגיע לתובנות מעניינות שרוב אנשי העולם יתקשו לשמוע אותם בכלל. יצא לי לשמוע את שמו מוזכר מס' פעמים ובעיקר במרחבים המשתייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית ולאחרונה יצא לי להעמיק מעט יותר בעניין.

וחשבתי לעצמי שכדאי לשתף לקהל קוראי הנאמנים חלק מהגותו שיצא לי להכיר. ואני כעת בראשית קריאת אחד הספרים שלו בצורה דיגיטלית. אך איני מתבייש להגיד: לא קראתי שום ספר שלו, אבל כן יצא לי לשמוע הרצאות ופודקאסטים עליו וכן לקרוא ציטוטים שלו. לפיכך ייתכן שאני טועה, ואז, אנא קחו את דברי בעירבון מוגבל. ואם כך אולי תשאלו, מדוע הנני מפרסם רשומה זו? ותשובתי תהיה: עדיין חש אני צורך לפרסם זאת היות וחושב אני שזה יעזור לקהל להחליט האם הוא רוצה להתעניין על האיש בכוחות עצמו. ובכך אני תורם לעניין של הקהל. ממש רוויתי נחת מקריאתי בשטירנר, ומדוע שאתם לא.

שטירנר הוא הראשון שראיתי האומר שאין שום דבר חוץ מהאני-האגו, כל הדברים מחוץ למה שהאדם רוצה אלו מילים ריקות. נתקלתי בכאלו האומרים שהאדם אינטרסנט, אבל התבטאות שהאדם דואג לעצמו-אגו בלבד לא יצא לי. איני רואה כמובן הבדל, אבל האמירה הזו שתכעיס אולי מעט אנשים היא אמירה חדה ונחמדה.

לדעתו, בעצם העולם נחלק לשני סוגי אנשים: אגואיסטים מודעים ואגואיסטים לא מודעים. האגואיסט המודע דואג לעצמו בצורה פשוטה ומובנת. האגואיסט הלא מודע, לעומת זאת, פועל מאינטרס אגואיסטי לפעול כאילו הוא לא אגואיסט (דומה ליצר ההרס-המוות אצל פרויד), אזי הוא כאילו נלחם באגואיזם שלו בדרכים שונות, אבל למעשה הוא אגואיסט כמו האגואיסט המודע. [יש לי בעיה עם המונח מודע ולא מודע, שהרי מי קבע שלאדם יש מודעות… ברם אפשר להגיד שכך השפה קוראת לזאת. ולאמיתו של דבר אלו מודלים שונים של אגואיזם, אגואיזם מבחינת השפה, אגואיסט אחד המצהיר שהוא כזה, ואגואיסט שני המכחיש זאת.]

ואם כן בעולמנו החברתי מה שיש זה דיאלוג בין רצונות. אין טוב, אין רע, יש מה שנוח לנו. ומה שימנע מאתנו להיות חיה זו ההרתעה מהאנשים האחרים שינהגו בנו בצורה שלא נוחה לנו. ולכן הוא מציע לקדם איחוד של אנרכיסטים לטובת האדם במקום המדינה הקיימת. [כאן אני מעט מאוכזב ממנו וחושב שהוא גלש מניתוח אגואיסטי אינטרסנטי לאתיקה אגואיסטית. אני אגיד שהמצב הקיים הוא כזה וכל מה שאני רוצה לשנות ולא מצליח זה אומר שהאגו שלי יותר חלש מהתנאים הפיזיים בעולם או מאגואיזם של אנשים אחרים.]

בכל מקרה, זה נחמד לראות איש שלא מאמין בנאורות, בקדמה ובעצם מאמין כהובס ומקיאוולי באינטרסים של האדם. ולכן אראה בו שמרן, לא כי הוא מקדש את העבר, אלא כי הוא לא מכיר ביכולת להתקדם. הוא נתפס היום כאנרכיסט אינדיבידואלי קיצוני ומעניין שפוסט-אנרכיסטים קומוניסטים נמשכים לדעותיו.

ניתן לקרוא עליו עוד בבלוג בצל הבאובב.

---

מס' ציטוטים שלו שאהבתי:

על שעבוד ואגואיזם

What is not supposed to be my concern! First and foremost, the Good Cause, then God's cause, the cause of mankind, of truth, of freedom, of humanity, of justice; further, the cause of my people, my prince, my fatherland; finally, even the cause of Mind, and a thousand other causes. Only my cause is never to be my concern. "Shame on the egoist who thinks only of himself!"

Let us look and see, then, how they manage their concerns — they for whose cause we are to labor, devote ourselves, and grow enthusiastic.

Max Stirner, The Ego and Its Own, (1995) Cambridge edition, P. 5

על קדושה ו"אלטרואיזם"

Sacred things exist only for the egoist who does not acknowledge himself, the involuntary egoist … in short, for the egoist who would like not to be an egoist, and abases himself (combats his egoism), but at the same time abases himself only for the sake of "being exalted", and therefore of gratifying his egoism. Because he would like to cease to be an egoist, he looks about in heaven and earth for higher beings to serve and sacrifice himself to; but, however much he shakes and disciplines himself, in the end he does all for his own sake… [on] this account I call him the involuntary egoist.

…As you are each instant, you are your own creature in this very 'creature' you do not wish to lose yourself, the creator. You are yourself a higher being than you are, and surpass yourself … just this, as an involuntary egoist, you fail to recognize; and therefore the 'higher essence' is to you — an alien essence. … Alienness is a criterion of the "sacred".

Ibid, ibid, PP. 37–8

על הדת הליברלית

Among many transformations, the Holy Spirit became in time the 'absolute idea' [in Hegelian philosophy], which again in manifold refractions split into the different ideas of philanthropy, reasonableness, civic virtue, and so on. […] Antiquity, at its close, had gained its ownership of the world only when it had broken the world's overpoweringness and 'divinity', recognised the world's powerlessness and 'vanity'.

[…] [The philosophers of our time say] Concepts are to decide everywhere, concepts to regulate life, concepts to rule. This is the religious world [of our time], to which Hegel gave a systematic expression, bringing method into the nonsense and completing the conceptual precepts into a rounded, firmly-based dogmatic. Everything is sung according to concepts and the real man, I, am compelled to live according to these conceptual laws. […]

Liberalism simply replaced Christian concepts with humanist ones; human instead of divine, political instead of ecclesiastical, 'scientific' instead of doctrinal etc."

Ibid, ibid, PP. 87–8

על הרכוש

"Whoever knows how to take, to defend, the thing, to him belongs property." "What I have in my power, that is my own. So long as I assert myself as holder, I am the proprietor of the thing." He says, "I do not step shyly back from your property, but look upon it always as my property, in which I respect nothing. Pray do the like with what you call my property!"

Ibid, ibid, P. 248

על אהבה ו"אלטרואיזם"

…[Love] cuts no better figure than any other passion [if] I obey [it] blindly. The ambitious man, who is carried away by ambition… has let this passion grow up into a despot against whom he abandons all power of dissolution; he has given up himself because he cannot dissolve himself, and consequently cannot absolve himself from the passion: he is possessed.

– I love men, too, not merely individuals, but every one. But I love them with the consciousness of my egoism; I love them because love makes me happy, I love because loving is natural to me, it pleases me. I know no 'commandment of love'. I have a fellow-feeling with every feeling being, and their torment torments, their refreshment refreshes me too.

Ibid, ibid, P. 258

"השכלתן החושב" כמאמין גדול יותר מ"המאמין הרגשן"

The thinker is distinguished from the believer only by believing much more than the latter, who, on his part, thinks of much less as signified by his faith (creed). The thinker has a thousand tenets of faith where the believer gets along with few; but the former brings coherence into his tenets, and take the coherence in turn for the scale to estimate their worth by.

Ibid, ibid, P. 304

כל אנשי המלך All the King's men 2006

אחד הסרטים הנפלאים שראיתי לאחרונה הוא כל אנשי המלך 2006. ראיתי הסרט בעניין רב והנני ממליץ בכל פה לכל מי שמתעניין בקידום דברים חשובים, שיראה הסרט. הסרט לפי דעתי גם חשוב מאוד כדי להבין את התופעה של מנהיגים פופוליסטים כמו נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ.

הסרט מדבר על איש שאפתן בשם ווילי סטארק אשר מצליח לשלוט בפוליטיקה של מדינת לואיזיאנה בארצות הברית. הוא מגלה שמול מה שהוא מציע לעם קמה התנגדות עיקשת של האליטה העשירה והאינטלקטואלית. כתוצאה מכך הוא מבין שבשביל לקדם הדברים שהוא רוצה, הוא צריך לעבוד בצורה אחרת מהמקובל אצל הפוליטיקאים והוא אינו יכול להסתמך על הנוהג המקובל. הוא רב עם האליטה בכוונה וככל שהוא בקונפליקט עימם הוא רוכש את תמיכת העם. ובמקביל הוא רודף ומחזר בכל מיני שיטות אחר האנשים שהוא צריך להרתיע או לרתום לרצונו – שזה לקדם את חזונו לחיים ולרכוש את אהדת העם על ידי יצירת עבודה ותשתיות למענם. הוא נהיה פופולרי מאוד ומצליח להמשיך לשלוט במדינתו עד למותו. ווילי סטארק הוא אקצנטרי ועושה דברים בדרך שלו וזוכה לאהדת כלל המגזרים מלבד האליטה. וגם כששואלים אותו שאלות אישיות, האיש טיזר מיסתורי ובכך רוכש לעצמו כריזמה של איש מעניין, ובעל חוכמה גדולה, יחד עם השגחה פרטית אלוהית.

הסרט משוחק ברמה מדהימה על ידי שון פן. ומסופר על ידי ג'וד לאו המגלם את דמותו של עיתונאי מצליח בשם ג'ק בורדן שאין לו אידאולוגיות בחיים בדומה למנהיג ווילי סטארק (המצהיר שאכפת לו רק מרצון האזרחים), אבל הוא אדם נחמד, רגיש, הנמשך רק לאשה אחת בחייו והולך לפי מזגו הנחמד לבריות. הוא נופל שבי בקסמו של ווילי סטארק ועוזר לו לקדם פרויקטים רבים. כשווילי סטארק הפופוליסט המתלהם מבקש ממנו לבוא לעזור לו, הוא מסביר לו שהוא צריך אותו בשביל הדיבור במתק שפתיים עם מי שצריך לשכנע מהאליטה. אוסיף גם שהסרט גם בעל משחקי מילים רבים ובימאות טובה מאוד המתאימה לעלילה ולמלל.

הסרט הזכיר לי את הרעיון של משה רבנו שהיה כבד פה וערל שפתיים, יש שם סצנה שווילי סטארק נואם נאום מושקע ואף אחד לא מקשיב כי זה נשמע אינטלקטואלי מידי ומנותק מהעם. ואז הוא מבין שהעם עסוק ואין לו כוח לדברים שנשמעים קשים או להסברים הנחשבים עמוקים. ואולי זו הייתה בעייתו משה שהיה כבד פה וערל שפתיים מבחינת סגנון הדיבור שלו המנותק וכבד על העם. באחד מנאומי הבחירות שלו הוא נמצא בפארק שעשועים והוא צריך להתחרות במתקנים וברוכלים שם, ואז הוא מבין שהעם רוצה דרמה, אקשן, רגשות ומישהו שידבר על המצב שלהם ולא רק מי שינסה להילחם בשחיתות. העניין הזה מעלה רעיון שבשביל להצליח בעידן הפופולרי-דמוקרטי צריך להוריד את הרמה בשביל לתפוס את ליבו של העם. במקביל רואים גם את האופי של המנהיג האקצנטרי שהמצליח להחיל את רצונו ויהי מה ושחי בזמן המתאים לו, למשל: האיש הולך לישון מאוחר, קובע פגישות באישון ליל וכדומה ושמעצב את הנורמות מסביבו. כלומר, באמת מנהיג את העם ופחות מונהג בהתאם לנורמות הקיימות. וצריך לומר שכמנהיג המדבר בצורה פשוטה הוא לא טיפש, אלא איש רציונלי השואף לקדם עצמו בחיים ולהחיל את רצונו בחייו.

עוד רעיון שהסרט הזכיר לי, זה שלפעמים האופוזיציה ובדרך כלל האליטה נלחמת במנהיג המייצג את העם, בצורות תקיפות מידי והם לא מאפשרים לו להגיע לפשרות ואז הם גורמים למנהיג הפופוליסט להבין שאין לו מה להרוויח משת"פ או להפסיד מהם בגלל התנגדותם. ולכן הוא מקצין יותר והאיזון נהרס והוא נהיה יותר ויותר סמכותי ותקיף כשהעם מנוכר למעמד האליטה.

דמותו הפופוליסטית מזכירה לי את יוליוס קיסר, גדול המנהיגים הרומאים. הוא היה ממשפחה מכובדת שירדה מעושרה ולכן דיבר עממית. בד ובד הוא היה פופוליסט בגלל שהוא היה חבר של הפלבאים פשוטי העם מגיל קטן והוא הבין למצוקתם וסבלם. מעמדות הפטריקים והפרשים האליטיסטים פחדו ממנו בגלל זאת. ובמקום לפנות לחוש הרגשי של החמלה למען המסכנים, הם העדיפו לריב עימו בשם המסורת, הסטטוס קוו וניצול החלשים. ובכל מה שהוא ניסה לעשות הם לא הסכימו להתפשר עימו. ולכן הוא הקצין יותר ולא חשש מהם ונואש מלעבוד עמם שלא בצורה תקיפה. העניין תרם לקרע חזק בין האופטימאטים ("הטובים") השמרנים לבין הפופולארים עד שנוצרה מלחמת אזרחים שבה קיסר ניצח והפך לדיקטטור לכל ימי חייו.

לאחר שצפיתי בסרט נזכרתי שזה דומה לפוליטיקאי ששמעתי עליו בשם יואי לונג. לא זכרתי את שמו, אבל כשקראתי על הסרט הצלחתי להגיע אליו. ובאמת לכאורה הסרט שמבוסס על ספר בעל אותו השם מבוסס על דמותו.

"יואי פירס לונג (באנגלית: Huey Pierce Long;‏ 30 באוגוסט 1893 – 10 בספטמבר 1935), שנודע כיואי לונג, וכונה הכריש הקטן (The Kingfish) היה פוליטיקאי אמריקני, שכיהן כמושל ה-40 של מדינת לואיזיאנה, בין 1928 ל-1932, וכסנטור בין 1932 עד למותו בידי מתנקש ב-1935. הוא היה חבר המפלגה הדמוקרטית, תמך בפופוליזם, התנגד לעשירים ולבנקים וקרא לתוכנית ל"חלוקת העושר" – "Share The Wealth". הוא היה מנהיג המפלגה במדינתו, והיה בעל תמיכה רחבה". הועתק מוייקי.

הסיפור מזכיר לי את נשיא ארצות הברית של היום המכונה פופוליסט. וכאן אני תוהה מדוע הצד המפסיד לא מבין שהוא עובד בשיטה הזו של יואי לונג, ועל ידי המריבה עם האליטה הוא רוכש אהדה. או לחילופין יש לי תהיה אחרת שהמפסידין ידעו, והתעלמו מלגיטימיות השיטה כמוצלחת ואמרו שהוא שוטה מטומטם כדי לא לאפשר לו לגיטימציה ציבורית. וכשהם אמרו שאין לו סיכוי והוא ליצן, זה כי הם ידעו שיש להם מועמד של פעם בכמה עשרות שנים עם כשרון מיוחד.

חשוב להגיד שמהרגע שהקרירה הפוליטית של יואי לונג המריאה, היא לא נעצרה עד למותו. כלומר, הפופוליזם הזה מהווה כוח משיכה חזק בין העם אל המנהיג. וכשמנהיגי הדעה אמרו שטראמפ מוקיון וטיפש הם ניסו להטעות אותנו או שהם שבויים עמוק בכללים המקובעים הבינוניים והמשעממים המונעים מהם לראות משהו ייחודי בעל עוצמה יוצאת מן הרגיל.

הסרט בעיני מדבר על המצב כיום והוא אחד הסרטים הפוליטיים הטובים ביותר שיצא לי להיתקל בהם. אהבתי בסרט שהטוב שם הוא טוב יחסי תחושתי ולא אידאי לא ברור בהתאם לאופנת הפוליטקלי קורקט הנהוגה.

אגב, הסרט נכשל קופתית בקולנוע, ייתכן שזה כי קהל הצופים לא היה בשל לפופוליזם הזה ולא הבין מה זה מייצג ומדוע שזה ישמע אמין. ברם לא אתפלא לו כעת שאנו חיים בעידן שבו יש לא מעט פופוליסטים, שהפופולריות של הסרט תעלה.

מומלץ, מומלץ, מומלץ.

נ.ב. התברר לי שיש סרט על אח שלו בשם ארל לונג וגם שם רואים את השחרור ואת האופי הפופוליסטי שלו, לדאוג לעניים ושאר העניים, נגד אנשים חזקים במפלגה. וגם הוא הוכרז כמשוגע כמו שאמרו על טראמפ. ברם אותו באמת הצליחו בעזרת בני משפחתו לשים בבית משוגעים. אך כמושל הוא עדיין אחז בסמכויות. הוא פשוט פיטר את מנהל בית החולים ומינה מנהל חדש, רופא מקורב עליו, שהכריז מיד שהוא שפוי ובכך הוא שב לנהל את המדינה שלו לואיזאנה.

על הלאומיות והציונות שלי

נשאלתי לא מזמן האם הנני ציוני?! עניתי שלא בטוח אולם יותר קל לי להיקרא לאומי. האמת היא מורכבת.. אי אפשר לראות לאום. גישות מרכזיות במדעי החברה לא יכירו בה.

לדוגמה הגישה המרקסיסיטית, מאמינה שיש מעמדות ולאום זו תודעה כוזבת. גישת הבחירה הרציונלית, אומרת שהחברה מורכבת מפרטים והקבוצה היא בסך הכל איחוד של אנשים, כלומר, אין לאום ישראלי או אנגלי, יש איחוד של פרטים שיקראו לעצמם כך מסיבות שונות, ובעצם זה איחוד על בסיס עלות תועלת ותו לא. והגישה ההתנהגותית, תגיד שאי אפשר לראות לאום בחמשת החושים. זה לא אומר שאין, אולם זה אומר שהעיסוק בתופעה מיותר מבחינה מדעית. אני כאדם ספקן לא מתרגש מהלאום ואיני חש צורך קונפורמי להגיד שאני לאומי. ובאמת אני מושמץ על ידי אנשים מהצד השמאלי שקוראים לי פשיסט ועל ידי ימנים המכנים אותי שמאלן.

ממילא לא מעסיקה אותי הגישה המודרניסטית של חקר הלאום הטוענת שהלאומיות התחילה רק במאה ה-18. מכיוון שלפני כן העולם לא חשב במושגים לאומיים, אלא היה משועבד למלך, ואולי דיבר בשפה מסוימת, אולם הוא לא חשב שהוא חייב לדבר כך, ובכך אולי היה בעל תרבות מוגדרת אולם לא חשב שהיא הטובה ביותר או שמחייבת אותו לנהוג כך. וכן לא מעסיקה אותי הגישה הפרימורדיאלית הטוענת שהלאומיות היא דבר ראשוני קדום הטבוע בקיום האדם בעולם.

אם כי, דעתי היא שבאמת הלאומיות לא חשובה, בעצם מה שיש זה מלחמת תרבות בין כוחות בעולם. ואני לא נכנס האם זה כוח כלכלי או רוחני או פיזי וכדומה. אני פשוט מתאר מצב ובמצב הנראה על ידי חמשת החושים. ולכן הלאומיות כיום שהיא משהו קבוע במלחמת התרבות בעולם, היא דבר חדש יחסית. אולם פעם המלחמות הללו היו על רקע דת, מסחר, מלוכה, משפחה וכד'. וכיום על אף שיש מאבקים ספורטיביים, יש אווירה לאומית חזקה, ואפילו הלאום מגדיר את הספורט ולא הספורט את הלאום. בנוסף, לאומים משתנים, כולם מודים שהלאום האנגלי לא היה קיים לפני 2000 שנה.

לפיכך, לא ברור לי מדוע כאזרח ישראלי אני נדרש שוב ושוב להצהיר על אמונתי הלאומית הציונית כשברור שהיא לא הייתה תמיד ולא תתקיים לנצח. נשמע לי פשוט שעבוד מחשבתי, וכן דרך לסנן אנשים טובים מהמערכת החברתית הקונצנזואלית, שהרי הרעים וחלשי האופי ישקרו והטיפשים יגידו מה שנהוג להגיד כדבר מובן. ולא ברור מדוע אנשים הנחשבים חכמים חשים צורך לרדוף כל מי שלא חושב כמותם בנושא לא חשוב זה.

ועם כל זאת כאדם ספקן, מפריע לי העניין שכל מיני גורמים המנסים לחיות בעולם נחמד כביכול, מתנגדים לאנשים הרוצים לחוש לאומיים כשבלי משים הם בעצם מנסים לקדם אג'נדה מוניסטית משעממת של לאום אחד כלל עולמי, ואם כן, מה ההבדל?

בנוסף, אני מכיר בכך שבמקום שאין תרבות חזקה וברורה עלולים להיות הרבה מתחים, ועיינו בשטחי הבלקן וכן במדינות אפריקה המשוסעות. ואם כן, כשרואים שיש יותר סדר ופחות אכזריות בעולם במצבים של מה שנהוג לומר מדינות לאומיות עם תרבות אתנו-לאומית חזקה של לאום אחד על השאר, מדוע להרוס מדינות ולקדם כאוס? מעבר לכך, כמו שלאומים נוצרו עד היום מדוע שהם יפסיקו להיווצר על אף הניסיון לקדם עולם אחד חסר לאומיות שהוא בעצם לאום אחד?!

ממילא לא מעסיקות אותי ההגדרות השונות לגבי המונחים של אלו החושבים את הנושא לחשוב ובפרט שהם עצמם חלוקים. כגון: שקבוצת לאום היא קבוצה הדורשת אוטונומיה או עצמאות ותו לא, או שהלאום הוא קטגוריה גבוהה יותר של אתניות כי יש קהילה המודעת לעצמה יותר מקבוצה אתנית אשר מזוהה עם ספרות משלה. וכן לא מעסיקה אותי ההגדרה של לאומיות כרעיון שלכל לאום צריך מדינה ולא שהאתניות של הלאום הנ"ל ראוי במיוחד להערכה, למה?! ככה.

אני אדם פרימיטיבי ומה שמעסיק אותי אלו הגדרות פשוטות הניתנות לצפייה. אי לכך אוכל לקבל הגדרה של קבוצה אתנית על פי מובחנות הגנטית או הלבוש או השפה שלה וכדומה. אני לא אתייחס להגדרות סובייקטיביות כמו של תודעה משותפת ותחושת אחווה או מוצא מומצא. ובשבילי קבוצת לאום היא פשוט אוסף של אנשים התובע לעצמו שטח בכוח ולא משנה איזה. וכמו קבוצת אינטרס, וממילא זה לא משנה האם הם השיגו את מטרתם או שעדיין לא. המובחנות היא שם המשחק, ברגע שאני מובחן כשייך לקבוצה מסוימת, אקבל את כל התנאים. ויש גבול כמה האדם יכול להגדיר את עצמו, והשאלה היא איך הוא מוגדר על ידי סביבתו.

ואני יכול להבין מדוע ישראלים רבים שונאים את החרדים ואינם חשים כל קרבה אליהם בגלל מובחנותם הרבה, לא משנה אם היא של 200 שנה, של 70 שנה או של 30 שנה. הם נראים מוזר ובאופן בולט ולא נחשבים חלק מהחברה הישראלית. לי אין בעיה שהם יקימו לעצמם מדינה. ואולי בעתיד כמו הליגה הערבית נקים את הליגה היהודית שתורכב מאוסף לאומים יהודיים.

ואם אני כן חש קרבה ללאום הישראלי או אפילו העם היהודי או הדת היהודית, זה עניין שלי שרק אני יודע זאת. וזה לא מדעי ולא מחייב את האחר ולא מחייב אותי לחיות במרחב כזה. אני יכול לפעול בהתאם לטעמי התרבותי ולקדם את הדברים שאני מעוניין לקדם.

לפיכך, כשאני מקדם את האתניות האשכנזית המרכז-מערב אירופאיות שלי על חשבון בעלי התרבות האחרת, אני מממש את זכותי כפעיל (אקטיביסט) מערבי לדאוג לעצמי על אף שאולי כמה אנשים יפגעו. וכשאני דואג לחברי הדת שלי ובעלי בריתה לעומת חברי הדת האחרת, זו גם זכותי. אי לכך אני פועל בצורה שתראה לאומית שהרי אני כן חש צורך מסוים לפעול למען חברי דתי מן האתניות שלי ובפרט לאלו שדוברים את אותן השפות שלי ושמגיעים מאותו הרקע שלי. ואת זאת אני מזהה על סמך מובחנותם בלבוש, דיבור, שפת גוף, ומראם הגנטי וכדומה. ומובן שיהיו כאלו שיגידו שפועם בי רגש לאומי ולכן אני פועל כך וכעת מובן מדוע אכונה לאומי.

ולגבי ציונות, זה תלוי בהגדרת הציונות, האם אני חושב שהציונות מסייעת בפתרון שאלת היהודים? התשובה היא חיובית. האם היא רק הפתרון היחיד? תשובתי היא שלילית. וכן צריך לדון האם יש כיום ציונות? שהרי הוקמה המדינה ולכאורה פתרנו את שאלת היהודים? זו סוגיה גדולה וארוכה בפני עצמה. וניתן להתחכם ולהגיד שכל מה שמשמר את המדינה המשמרת את פתרון השאלה היהודית, זה ציונות ומאידך לומר שהציונות הסתיימה. ועל כך אולי אדון פעם אחרת.

ועם כל זאת במאבק על עיצוב המרחב בו אני חי אני תומך בד"כ בכוחות המזוהים עם הימין הלאומי הקורא לעצמו ציוני, וזאת כי אני שמרן, ופחות מתחבר לדיכוי על ידי השמאל, וכן שאיני חושב שהזכות לחיים שלי לא מתירה פגיעה בקבוצה אחרת רק במידה מתונה. אני חושב שמסורת העולם הייתה להתגונן גם במחיר של פגיעה בחפים מפשע. וכן שאין צדק אבסולוטי בעולם ואנו החזקים.

ואם יקראו לי גזען, לא אכפת לי, איני רואה בעיה בגזענות כשלעצמה.

כפיית גיל הנישואין במדינת ישראל – המודל השלישי

לאחרונה התפרסם שמשטרה מנעה חתונה. וכך נכתב בכותרת הכתבה של יאיר שרקי:

"כך סיכלה המשטרה את נישואי בת ה-14

בזכות מידע מוקדם הצליחה המשטרה ברגע האחרון למנוע את קיומה של חתונה – בה הכלה הייתה בת 14 בלבד. הכל כבר היה מוכן, האורחים, האוכל והמוזיקה, כשהמשטרה התפרצה לאירוע של חסידי ברסלב ומנעה את נישואי הקטינה".

---

לכולנו או לרובנו נוח ללעוג לאנשי ברסלב או לשנוא אותם. ברם העניין מעלה שאלה בקרבי לגבי האם אני תומך בחוק הישראלי המגביל את הנישואין לגיל שמונה עשרה ושאינו מתיר זאת קודם. לאחר התבוננות הגעתי למסקנה שאולי תפגע במס' מועט של אנשים ואי לכך אבקש את סליחתם עקב דעתי. ברם החוק הישראלי מתיר לי לבטא את דעתי החופשית.

ודעתי רואה בזאת שתלטנות של בעלי הכוח על חסרי הכוח. גם כיום הצעירים מעוניינים לפעול בהתאם לטבעם לרצות להזדווג ובעידן העבר היו מתחתנים בגיל 15 ואפילו פחות. אולם האופנה המודרנית גרמה לאיחור גיל הנישואין והדבר מסב סבל רב לצעירים הרוצים להתחתן.

ואם יגידו שהצעירים אינם בשלים להיות הורים, אזי אפשר להגיד שניתן לחתן את הצעירים ולהשאירם תחת הוריהם. לגבי ההיריון לפני בשלותם של בני הזוג הצעירים, ניתן להשתמש באמצעי מניעה הריוניים. בזמן זה הצעירים יפגשו לזמן איכות כך שהקשר שלהם יבנה טוב יותר ויהיה בניהם גיבוש טוב אשר יסייע להם לעתיד. אין עניין להכניס את הצעירים ביום אחד לעול הנישואין ולרחיים בצווארם כפי הכתוב במקורות היהודיים. אפשר לעשות זאת בשלבים.

אם הם לא יסתדרו ביניהם, אז ניתן לייעץ להם להתגרש. והם יכולים לנסות שוב לחפש את אהבתם. כך הם גם מתנסים בחיים ובהבנת מה מתאים להם. ונמנעים מלפול ברכישת חתול בשק. העניין לכאורה יתרום לזוגיות טובה ומתאימה יותר ולחיים הנחשבים טבעיים והרמוניים.

בכתבה המצורפת בהמשך ניתן לקרוא את המודל המעניין של הכותבת אשר מתארת תופעה מעניינת במגזר הערבי במעמד הביניים שלו. היא קוראת לעניין "המודל השלישי". אולם היא שמאלנית שתלטנית אטטיסטית התומכת בהשתלטות על החלשים במסווה של ערכים. עצוב מאוד. אני כמובן תומך במודל השלישי ואינני מבין את דעת הכותבת. וכה כותבת סמאח סלאימה, באתר המרשתת 'שיחה מקומית' בתאריך 31.5.2015:

"אבל אני חושבת שדווקא נישואי קטינות בקרב המעמד הבינוני ומעלה מצביעה על השפעות המודרניזציה על החברה הערבית, שכופה את עצמה על המשפחות. חלק מהצעירים הערבים רוצים לצאת מהארון של המיניות המוסתרת, רוצים להתאהב ולהתיידד, להתחבר ולהיפרד כמו כולם, להכיר באינטרנט ולעשות שיחות בשידור ישיר. הם לא טיפשים ולא רוצים להתבייש בעצמם. מצד אחד רוצים שיהיה להם מישהו, ומצד שני אם יגידו שהם "חבר וחברה" אז הדרך לחתונה קצרה".

בהמשך היא כותבת כך:

"לצערי הפתרון הלא יצירתי והפוגעני שהחברה המציאה מחדש, כלומר למסד את הקשר בין המינים במסגרת חברה שמרנית, הייתה לחזור שוב למוכר והרשמי – למוסד הנישואין. אנחנו הבוגרים יודעים מה ההשלכות של מוסד כזה על ילדות קטינות ולא בשלות רגשית, מנטאלית וחברתית – שבסך הכול גדלו במקום בו אהבה מותרת רק עם כתובה. אולי כדאי לחשוב גם על דרכים אחרות להתמודד עם אהבות נעורים".

ההגבלה החוקית כיום היא פגיעה בזכותם הדמוקרטית של הצעירים לחופש. החוק לכאורה דכאני ומשפיל אשר מדכא את ההתפתחות המינית ואת החופש של האזרחים הצעירים. הנישואין לדעתי הם רק טקס. והם לא מה שמאפשרים את הסבל המיני והפיזי אצל הצעירים הנישאים בגיל צעיר. פגיעות נעשים על ידי אנשים. וכמו שפגיעות אחרות נעצרות על ידי פיקוח ושפיטה, אזי גם פה ניתן לעשות זאת. ובנוסח אחר: אם כן, אם לקטינים מותר לקיים יחסי מין בינם לבין עצמם, מדוע שיהיה אסור עליהם להתחתן כשהם באותו הגיל שהחוק מאפשר להם להתנסות מינית?! הרי מה זה נישואין אם לא הסכמה הדדית בין שני אנשים להיות ביחד?! מה זה שונה מיחסים בהסכמה. כמובן שכדי למנוע ניצול אפשר להפעיל פיקוח מסוים ואפילו בתשלום.

(בכל מקרה, אני גם בעד שהמדינה תאפשר חריגות מסוימות מהחוקים הרשמיים נגד יחסי מרות או חשש ניצול. כגון כשיש פער גילאים או פער כוח של עובד ומעביד. הרי אם שניים אוהבים באמת ושוחרים רק טוב האחד לשני, מדוע שלא יוכלו לממש את אהבתם? מה שיש כאן זו תרבות סמכותנית הרגילה לציית ולהטיל מרות על האחר ולפעמים ללא סיבה ברורה.)

עוד רווח מעניין יש פה שבכך אפשר לקדם את הבגרות המינית והחופש המיני בחברה הדתית אשר מנסה להימנע מיחסי מין לפני החתונה וצעירים רבים סובלים ממחסור מקשר זוגי הדוק זה ומהאינטימיות הרגשית הנלוות לעניין. בנוסף יש תחומים בחיים המובנים לעומקם מבחינה חווייתית רגשית רק למי שחווה יחסי מין ושהם הדתיים לא חווים עד מאוחר יותר. ומדוע להם להפסיד. ואולי גם פסיכולוגים מסוימים יגידו שמימוש היצר המיני ימתן את הדתיים מפעילות קיצונית ובכך אם העניין נכון נרוויח דו קיום מוצלח יותר.

חברה צודקת – המלחמה היא שוד / סמדלי באטלר

אחד מהדברים המהותיים שלנו בעולם, זה המלחמה. כאדם השואף להבין את העולם הנני מתעניין גם במלחמות, וכאחד בעל מחשבה ריאליסטית הנני נהנה לראות איך לצורך המלחמה משעבדים את הנתינים או האזרחים המחויבים בגיוס וכהרוויח הגדול הם בעלי האינטרס. המאמר שאצרף בהמשך בלינק חשוב מאוד. הוא עוזר להבין חלק מההיבטים למלחמה ובכך קל יותר להביע ספק כשמישהו מעוניין ליזום מלחמה. כמובן שלא תמיד המלחמה היא בגלל בעלי האינטרס בתוך המדינה, לפעמים אין ברירה והמצב נכפה עקב גורמים חיצוניים. ברם גם אז יש לבדוק כמה בזבוז יש בצבא למען בעלי האינטרס עמם הוא מקושר. בנוסף, חשוב להגיד שכריאליסטי, איני נגד מלחמות, ברם חשוב להבין למה אנו נלחמים והאם זה משתלם לנו.

סמדלי באטלר היה מייג'ור-גנראל בצבא ארה"ב. המאמר מתורגם מתוך נאום שנשא בשנת 1933 נגד מה שהוא חשד ככוונותיו של הממשל האמריקני לחזור למעורבות צבאית ברחבי העולם. דבריו שהתבססו בעיקר על נסיונו במעורבות ארה"ב במלחמת העולם הראשונה, מהדהדים כאילו נכתבו היום על ידי מתנגד חריף לפלישה אל עירק, ולכוונותיו של הממשל להשליט סדר אמריקני ברחבי העולם.

הנה המאמר המרתק:

"מלחמה היא מסע שוד. היא תמיד היתה. היא השוד העתיק ביותר, הרווחי ביותר ובוודאי גם הזדוני ביותר. מלחמה היא הצורה האפשרית היחידה של שוד ברמה בינלאומית. היא גם הביזנס היחיד שבו נמנים הרווחים בדולרים, וההפסדים בגוויות אדם.

רוב בני האדם אינם יודעים שמלחמה היא שוד. את זאת יודעת רק קבוצה 'פנימית' קטנה שהמלחמה מנוהלת לתועלתה. כי זאת טבעה של המלחמה: היא מנוהלת לטובת המעטים על חשבון הרבים. מלחמת העולם הראשונה, למשל, יצרה בארה"ב 21,000 מיליונרים ומיליארדרים חדשים. אנו יודעים עליהם, מכיוון שהם טרחו לדווח על רווחיהם לרשויות המס. על האחרים שהצליחו להעלים את רווחי המלחמה, אין לנו מושג.

אבל השאלה שאינה נשאלת היא: כמה מאותם מיליונרים של המלחמה אחזו ברובה? כמה מהם התבוססו בחפירות? כמה מהם חוו את תחושת הרעב במחפורת שורצת עכברים? כמה מהם בילו לילות אימים, חסרי שינה בחיפוש נואש אחר מסתור מפני הפגזים והכדורים? כמה מהם יצאו להדוף התקפת כידונים? כמה מהם נפצעו או נהרגו בקרב?

במלחמה, האומות המנצחות, מנכסות לעצמן שטחים חדשים. הן פשוט לוקחות אותם. השטחים שנתווספו מנוצלים מיד על ידי מיעוט: אלו אותם מעטים שהצליחו לסחוט דולרים מהדם. הציבור הרחב, לעומת זאת, מקבל את החשבון ונושא במחיר. ומהו אותו מחיר? המחיר כולל חשבון מחריד: קברים חדשים, גופות מרוטשים, מחלות נפש, לבבות שבורים ומשפחות הרוסות. הוא כולל אי יציבות משקית, מיתון כלכלי על כל מצוקותיו, ובעיקר, עול מסים כבד לדורות הבאים.

במרוצת השנים הרבות בהן שירתתי כחייל, היו לי חשדות כי מלחמה היא סוג של הונאה. רק כשפרשתי לחיים אזרחיים נוכחתי שאכן כך הדבר. עכשו, אני רואה את ענני המלחמה העולמית מתעבים, ואני חייב לומר את דברי.

ביליתי שלושים ושלוש שנים וארבעה חודשים בשירות פעיל, כחבר בכוח הצבאי הנמרץ ביותר של מדינתנו: בגדודי המארינס. שירתתי בכל הדרגות, מסגן-משנה ועד לגנראל. ובמשך כל התקופה הזאת ביליתי את מרבית הזמן כבריון צמרת של העסקים הגדולים, של וול-סטריט, ושל הבנקאים. בקצרה, הייתי אקדוחן, גנגסטר של הקפיטליזם. כך למשל סייעתי בשנת 1914 להפוך את מקסיקו, ובמיוחד את מחוז טמפיקו, לאזור בטוח עבור האינטרסים של הנפט האמריקני. עזרתי להפוך את האיטי ואת קובה למקום מהוגן לגביית הכנסות בעבור 'נשיונל סיטי בנק'. השתתפתי בפלישה לכחצי תריסר רפובליקות במרכז אמריקה למען רווחי הוול-סטריט. ועוד רשימת השוד ארוכה: בין 1909 לבין 1912 עזרתי לטהר את ניקרגואה בעבור הבנק הבינלאומי של האחים בראון. בשנת 1916 הבאתי אור לרפובליקה הדומיניקנית, למען האינטרסים של הסוכר האמריקני. בשנת 1903 השלטתי סדר בהונדורס למען חברות הפרי האמריקניות. בשנת 1927 סייעתי לפלס את דרכה של 'סטנדרד-אויל' בסין. במבט לאחור, אני חש שיכולתי להעניק לאל-קפונה כמה עצות מועילות. אל-קפונה הצליח, במיטבו, לסחוט דמי חסות בשלוש ערים. אנו המארינס, עשינו זאת בשלוש יבשות.

מי הם מרוויחני המלחמה?

במלחמת העולם הראשונה הצטרפה ארה"ב למלחמה רק בסופה. ואף על פי כן העלות שלה לאמריקאים היתה 52 מיליארד דולר. תחשבו רגע: פירושו של דבר שהעלות לכל אמריקאי, גבר, אישה וילד, היא 400 דולר. ועדיין לא שילמנו את החוב. אל דאגה, אנחנו משלמים אותו, ילדינו ישלמו אותו וכנראה גם נכדינו יזכו לשלם.

שיעור הרווח הנורמלי של העסקים בארה"ב נע בין ששה לעשרה אחוז ולעתים אף מגיע לשנים-עשר אחוז. אבל כאשר מדובר ברווחי מלחמה? זה כבר סיפור אחר. כאן מדברים על עשרים, ששים, מאות ולעתים אף על אלפי אחוזים. כמה שאפשר להעמיס. רק השמים הם הגבול. לדוד סם יש כסף. קדימה נוציא אותו ממנו.

ברור, שהדברים אינם מוצגים כך. הם מוסווים היטב בנאומים פטריוטיים, באהבת מולדת, בקריאות "אנו חייבים לתת כתף". אלא שבאותה עת, הרווחים קופצים, הם ממריאים ומרקיעים, והם מוגנים היטב.

הבה נבחן כמה דוגמאות בלבד. ניקח את ידידינו מ'דו-פונט', אנשי אבק-השריפה. האם לא העיד אחד מאנשיהם רק לאחרונה בפני ועדה בסנאט, שהאבקה שלהם נצחה את המלחמה? האם הוא לא הכריז שהם הצילו את הדמוקרטיה בעולם? אז מה קרה ל'דו-פונט', התאגיד הפטריוטי במלחמה? ובכן, ההכנסה הממוצעת של 'דו-פונט' בשנים 1910-1914 היתה 6 מיליון דולר לשנה. לא משהו, אבל 'דו-פונט' איכשהו הסתדרה עם זה. אלא שאז באו השנים הטובות של המלחמה. בשנים 1914-1918 הרוח הממוצע קפץ ל- 58 מיליון דולר לשנה, כלומר פי עשרה מהזמנים הנורמליים.

או ניקח את עסקי המתכת הנחמדים שלנו, שבפרץ פטריוטי נטשו את עסקי מסילות הברזל, את קורות הבניין ואת הגשרים, ועברו לייצור מלחמתי. אז ככה: בשנים 1910-1914 הרווח הממוצע היה 6 מיליון דולר לשנה. ואז באה המלחמה, וכדרכו של אזרח נאמן, 'בתלהם-סטיל' עברה לייצור נשק. וכך בשנים 1914-1918 הגיע הרווח הממוצע לסכום של 49 מיליון דולר לשנה. לא רע. או אם ניקח את אחותה בענף, 'יו.אס סטיל'. בחמש השנים שלפני המלחמה, הרווח הממוצע שלה היה 105 מיליון דולר לשנה, ובשנות המלחמה הגיעו הרווחים לסכום נאה של 240 מיליון דולר לשנה. גם כן לא רע.

ומה עם ענף הנחושת? 'אנאקונדה' למשל, בשנים 1910-1914 הרוויחה בממוצע 10 מיליון דולר. בשנות המלחמה היא עשתה 34 מיליון לשנה. אחותה 'יוטה-קופר' הרוויחה לפני המלחמה 5 מיליון דולר וקפצה לרווח של 21 מיליון לשנה בתקופת המלחמה.

אם ניקח ונחבר את הרווחים של חמש הפירמות, ספקי האבקה, הפלדה והנחושת, נקבל רווח ממוצע שנתי של 137.5 מיליון דולר, שקפץ בשנות המלחמה והגיע לרווח ממוצע של 408.3 לשנה בתקופת המלחמה. מה תאמרו על עלייה קטנה כזאת של 200 אחוז ברווח הממוצע?

אבל היו שעשו הרבה יותר. קחו למשל דוגמא יוצאת מן הכלל: 'אינטרנשיונל-ניקל'. אי אפשר ללכת למלחמה בלי ניקל, וכך עלו הרווחים מ- 4 מיליון לשנה ל- 73 מיליון דולר בממוצע לשנת מלחמה. לא רע אתם אומרים? זאת קפיצה של 1700 אחוז ברווח!!

איך גורפים רווחי מלחמה?

יש דרכים. למשל, למישהו היה המון כילות ליתושים. הוא מכר אותן לדוד סם. 20 מיליון כילות ליתושים עבור חיילינו בחזית בצרפת. אני מניח שמישהו ציפה שהחיילים יכסו עצמם בכילות בשעה שינסו להירדם בחפירות מלאות הבוץ; מן הסתם בשעה שיד אחד פולה כינים מהגב והיד השניה מגרשת עכברים מתרוצצים. ליתר ביטחון, אותו תעשיין מתוחכם רצה להיות משוכנע שאין חייל בחזית ללא כילת יתושים, וכך הוא מכר לדוד סם עוד 40 מיליון כילות. אלו היו הימים הטובים של המלחמה. מכל מקום, אני יכול להעיד, שאף אחת מהכילות הללו לא הגיעה לצרפת.

היו עוד דרכים מעניינות. למשל, פטריוט בעל-תושיה הצליח למכור לדוד סם כמות לא מבוטלת של מפתחות לאומים בני 48 אינץ'. אלו היו מפתחות טובים, אלא שהיה רק אום אחד שאי-פעם יוצר בגודל כזה: זה היה האום שהחזיק את הציר של הטורבינה במפלי ניאגרה.

היה עוד יזם בעל רעיון מבריק. היזם טען שאסור לקולונלים לנהוג במכונית ובוודאי שלא לרכב על סוסים. במקום זאת, הוא טען, הקולונלים זקוקים לכרכרה. וכך, נמכרו לדוד סם 6,000 כרכרות לשימוש הקולונלים. הן נותרו כמובן ללא שימוש, אבל לפחות התעשיין גרף קצת רווחים.
תעשייני המטוסים והמנועים חשו כי גם להם מגיע חלק הוגן ברווחים. למה לא בעצם? כולם מסביב עשו רווחים. וכך, מיליארד אחד שלם של דולרים (ספור אותם אם תצליח לחיות חיים ארוכים) הוציא דוד סם על בניית מטוסים, שמעולם לא עזבו את הקרקע. אפילו מטוס אחד, אפילו מנוע אחד, שיוצרו בהזמנה של מיליארד דולר, לא הגיע אי פעם לחזית בצרפת. אבל בעלי העסקים בענף המטוסים והמנועים עשו את הרווח הקטן שלהם, רווח של 30, 100 או אפילו 300 אחוז. לך תדע.

גם עסקי הספנות רצו להשתתף במאמץ. הם ייצרו המון ספינות שנשאו המון רווחים. ליתר דיוק משהו כמו 3 מיליארד דולר. חלק מהספינות היו תקינות, אבל חלק מהן, בשווי של 635 מיליון דולר, היו עשויות מעץ שלא יכול לצוף. החיבורים נפרמו והספינות שקעו. אף על פי כן אנו שילמנו עבורן ומישהו זכה ברווחים.

כן, היו המון רעיונות מבריקים כיצד להרוויח במלחמה.

אבל שכחנו את העיקר, את הבנקאים, המממנים של המלחמה. אם מישהו רדה את הקצפת של הרווחים, היו אלה הבנקאים. בהיותם מאורגנים בעיקר כשותפויות ולא כפירמות, הבנקאים לא היו חייבים לדווח למחזיקי המניות. וככל שרווחיהם תפחו כך הם היו אפופים בסודיות.
כיצד עשו הבנקאים את המיליונים והמיליארדים שלהם? אינני יודע, משום שסודותיהם לא נחשפו בציבור, אף לא בפני ועדות חקירה של הסנאט.

סטטיסטיקאים, כלכלנים וחוקרים אמדו את עלויות המלחמה של הדוד סם בסביבות 52 מיליארד דולר. מהסכום הזה היו הוצאות ישירות של 39 מיליארד. ואלו כללו רווחים של 16 מיליארד דולר. הנה, כך צמחו לנו 21 אלף מיליונרים ומיליארדרים חדשים.

מי משלם את המחיר? מי פורע את החשבון?

משלמי המחיר הם אלו שמספקים את הרווחים הנאים של המלחמה. אנו כולנו שילמנו את הרווחים הללו. במיסים. שילמנו לבנקאים את רווחיהם כאשר רכשנו את מלוות המלחמה שהם הפיצו. הם מכרו לנו את אגרות-החוב למימון המלחמה בערך נקוב של 100 דולר וקנו אותן בחזרה בערך של 86 ואף בערך של 84 דולר. זה היה תעלול פשוט. הבנקאים שלטו בשוק ניירות-הערך. בקלות הם הצליחו ללחוץ למטה את מחירי האג"חים שהם מכרו לנו קודם. ואז כמובן, אנו העדר נתקפנו בבהלה ומכרנו במהירות את האגרות ב-84 דולר. הבנקאים ששו לקנות בחזרה. ושוב יצרו הבנקאים אווירת אופוריה במלווים הממשלתיים, ושוב חוזר חלילה. בקיצור הבנקאים עשו רווחים טובים מעסקי מימון המלחמה.

אבל החיילים. הם אלה ששילמו את עיקר המחיר. אם אינכם מאמינים, לכו לבקר בבתי הקברות האמריקניים בצרפת. או בקרו בבתי החולים לחיילים משוחררים בארה"ב. במסע שערכתי לא מכבר ברחבי ארה"ב, ביקרתי בשמונה-עשר בתי-חולים ממשלתיים לחיילים משוחררים. שוהים בהם בערך חמישים-אלף בני-אדם הרוסים. אלו בני-אדם שהיו הטובים באומה לפני שמונה-עשרה שנה.

נערים נורמליים נלקחו מהשדות, מהמשרדים, מבתי-החרושת ומבתי-הספר, והוצעדו בסך. הם נכבשו ועוצבו מחדש. הם הותנו, באמצעות פסיכולגית-המון לראות ברצח כחלק מהשגרה. השתמשנו בהם לכמה שנים כמכונות הרג צייתניות ואז סתם כך נפטרנו מהם בפקודת 'אחורה-פנה'. לפתע הם נאלצו לדאוג לעצמם, ללא פסיכולגית-המון. להסתדר ללא סדר-יום, ללא סמכות וללא תמיכה. לא נזקקנו להם יותר. פיזרנו אותם ללא נאומים ומצעדים. רבים, רבים מידי, מאותם בחורים נפגעו ברוחם, בעיקר משום שאת ה'אחורה-פנה' האחרון הם לא הצליחו לבצע. וזה רק חלק מהמחיר. הוא כבר שולם על ידי המתים. הם סיימו לשלם את חלקם למרוויחני המלחמה. הוא עדיין משולם על ידי הנפגעים, פיזית ונפשית.

אבל היו עוד אחרים ששילמו את חלקם לרווחי המלחמה. הם שילמו בלבבות שבורים בשעה שנקרעו מחייהם הנורמליים כדי ללבוש את המדים של דוד סם. הם שילמו באובדן מקומות עבודתם, בעת שאחרים תפסו את מקומם. הם שילמו בעת שחוו את מלחמת החפירות על כל תלאותיה.

כדי להגדיל את הרווחים לא השתמשנו בשכירי חרב. גילינו את הפטנט של נפוליאון ופיתחנו את עסקי המדליות והעיטורים. במלחמת העולם הראשונה גילינו שניתן לגייס חיילים בזול, בעזרת תעמולה. הם מתמלאים בושה אם הם לא מתגייסים לצבא. וכך, שלחנו את נערינו למות כשהם מלווים באידיאלים על "המלחמה האחרונה למען קץ המלחמות", או על "המלחמה כדי להפוך את העולם למקום בטוח עבור הדמוקרטיה". כמובן, בעת שהם צעדו אף אחד לא סיפר להם, כי מותם מבטיח רווחים גדולים. לא נאמר להם, למשל, כי הם עלולים למות מכדור גרמני המיוצר על ידי תעשיינים אמריקניים. לא סיפרו להם כי הספינות שמובילות אותם, עלולות לספוג טורפדו מצוללות שתוכננו בארה"ב. הם שמעו רק נאומים על הודות "הרפתקה מפוארת" שמחכה להם.

טוב, אז אחרי שהם הולעטו היטב בפטריוטיות, לא נותר אלא לסייע להם לשלם עבור המלחמה. ואז נתנו להם משכורת ענקית של 30 דולר לחודש. ופה מתחיל העוקץ.

חצי מהמשכורת הזאת (ששוויה היה שכר יומי של פועל מספנה או של פועל בבית-חרושת לנשק), היתה מיד נלקחת מהחייל, כדי לתמוך בבני משפחתו, למען לא יהפכו חלילה לנטל על הקהילה שלהם. ואחר כך הורדנו לו עוד סכום של 6 דולר לביטוח תאונות. החייל נותר עם פחות מתשעה דולר לחודש. אבל המשפיל מכל היה, שסחטנו ממנו תשלום השתתפות עבור הנשק שלו, עבור הציוד שלו ועבור המזון שלו. זאת עשינו כשהשפענו עליו לרכוש את אגרות 'מלווה החירות' הממשלתי. כך יצא שרוב החיילים בחזית לא זכו לקבל תשלום כלשהו. השפענו עליהם לרכוש מלווה מלחמה בסכום של 100 דולר לשטר. והחיילים רכשו את המלווה בשווי כולל של 2 מיליארד דולר. כך הם שילמו את מזונם וציודם. ואז, בשעה שהם שבו הביתה ולא מצאו עבודה, ניצלנו את מצוקתם וקנינו מהם את האג"ח חזרה במחיר של 84 דולר.

אבל לא רק החייל לבדו משלם את המחיר. החשבון מוגש גם לבני משפחתו. מעבר ללילות הדאגה והסבל שעוברת המשפחה המודאגת, כאשר החייל חוזר לבסוף מהמלחמה, עם פחות עין, עם פחות רגל או עם מוח משובש, הם סובלים לעתים יותר ממנו, ובמשך שנים רבות. גם הם, אגב, תרמו את הדולרים שלהם לרווחים של עסקי הנשק, הבנקאים, ספקי הצי והספקולנטים. גם הם רכשו את 'מלווה החירות'. גם הם תרמו לרווחי הספקולציה של אגרות-החוב המלחמתיות, בעקבות הלהטוטים של הבנקאים.

כיצד לחסל את השוד?

טוב, הבנו שמדובר בשוד. תפסנו שמעט מרוויחים והרוב משלמים. אבל כיצד עוצרים זאת? אי אפשר לשים לכך קץ בעזרת כינוסי שלום או ובאמצעות ועידות לפירוק נשק. הועדות מורכבות מחיילים מקצועיים, מפוליטיקאים ומדיפלומטים. ואלו אין להם רצון להיוותר חסרי תעסוקה. גם קבוצות פוליטיות בעלות רצון טוב חסרות יכולת לעשות זאת. אפשר לשים קץ למלחמה רק אם גוזלים ממנה את רווחי המלחמה.

הדרך לחסל את טעם המלחמה היא פשוט לגייס את מרוויחני המלחמה לפני שמגייסים את שאר האומה. וכך הדבר יעשה: חודש לפני שמותר לממשל לגייס את צעירי האומה, הממשל חייב לגייס את המרוויחנים. הבה נראה כיצד הממשל מגייס תחילה את הקצינים והמנהלים ואת הפקידים הבכירים של תעשיית הנשק, ואת יזמי הספינות והמטוסים ואת תעשייני וספקי הצבא, וכן את הבנקאים והפיננסיירים. הם יגויסו ויחוילו ויזכו כולם לתשלום של 30 דולר לחודש, אותו תשלום שמקבל חייל חפירות רגיל.

גם העובדים של תעשיית הנשק, יקבלו 30 דולר לחודש. גם הנשיאים, המנהלים, המממנים, הסנאטורים, הטייקונים ואלי העסקים, וכמובן כל הגנראלים, האדמירלים ופקידי הממשל, כל אלה שמתכננים תוכניות מלחמה. הם לא יקופחו. הם יקבלו את משכורתו של הלוחם בחפירות. למען רווחיהם, הם יפרישו ממשכורתם החודשית בת 30 דולר, מחציתה כדי לקיים את משפחתם וכמובן כדי לממן את סיכוני המלחמה שלהם. ומעל לכל, כדי לרכוש את מלוות המלחמה שלהם. הרי מישהו צריך לעשות זאת. ומדוע שהם לא יעשו זאת? הרי הם לא הולכים לחזית. הם לא רובצים בחפירות. הם לא רעבים. לא נשקפת להם סכנה שהם יהרגו חלילה או שיהפכו לנכים בגופם או שדעתם תיטרף. הרי הם בכלל לא חיילים.

זהו. תנו לכל המרוויחנים הללו שלושים יום של מחשבה בשלושים דולר, ותגלו שתוך זמן קצר מסתיימות המלחמות. נגמר השוד. זה הצעד הראשון.

צעד שני לחיסול מלחמות הביזה, הוא לערוך משאלי-עם, שמוגבלים לאוכלוסיות המתגייסות בלבד, כדי לקבוע אם לצאת למלחמה או לאו. הכוונה היא שהמצביעים יהיו רק אלה שבאים מתוך קבוצות המגויסים. הרי לא יהיה זה חכם שאיזשהו נשיא תעשיית נשק בן 76 יהיה שותף בהצבעה. או שאיזה בנקאי או מנהל במשרד הביטחון, או בקיצור, כל אחד שרואה עצמו גורף הררי דולרים מהמלחמה, ישתתף בהצבעה כזאת. ממילא לא יגייסו אותם כחיילים לחפירות. על ההחלטה, אם כן, להתקבל בידי אלה שמסכנים את חייהם. לפחות תהיה נתונה בידיהם הזכות להחליט אם האומה תילחם.

צעד שלישי לניפוץ המלחמה כעסק של הונאה, הוא לדאוג לכך שהצבא יעסוק אך ורק בהגנה. בכל שנה עולים בקונגרס קולות הדורשים להגדיל את תקציב הרכש של הצי. כל מיני אדמירלים, שוושינגטון מלאה בהם, מפעילים לחצים. והם די פיקחים. הם לא עומדים ומכריזים משהו בנוסח "אנו זקוקים להמון ספינות קרב כדי לצאת למלחמה נגד אומה זאת או אחרת". בטח שלא. קודם הם דואגים להפיץ ידיעות על כך שהכוח הימי של האויב מאיים על חירותה של אמריקה. מידי יום ביומו, הם יתריעו, שהנה צי גדול של אלה שהוכרזו כאויב, יכה לפתע וישמיד 125 אלף איש. פשוט ככה. ואז הם מתחילים לדרוש בקולי קולות צי גדול. בשביל מה? בשביל להלחם באויב? בחיים לא. הם זקוקים לצי גדול, שימו לב, רק למטרות הגנה…

ואז, ככה לפתע, הם פותחים בתמרונים ימיים באוקיינוס השקט. ברור: לצורך הגנה. אבל האוקיינוס השקט הוא ים גדול ויש לנו חוף ענק בצד הזה של האוקיינוס. אז האם התרגיל הימי יערך בסמוך לקו החוף? נניח במרחק של מאתים או שלוש-מאות מיל מהחוף? איפה. התרגילים יערכו במרחק של אלפים או שלושת-אלפי מיל מהחוף. אין ספק, היפאנים יהיו מרוצים ביותר לראות את צי ארה"ב משוטט ליד חופיהם, בערך כמו שתושבי קליפורניה ישמחו לגלות שהצי היפאני מתרגל משחקי מלחמה על לוס-אנג'לס.

בקיצור, עלינו לדאוג לחוקים המגבילים את הצי לטווח של 200 מיל מחופי ארה"ב. אילו היו קיימים חוקים כאלה בשנת 1898, לא היתה עילה לממשל ולעסקים האמריקניים לפתוח במלחמה נגד ספרד ולכבוש את הקאריביים. חוק כזה ימנע מהם תירוצים לפתוח בהתקפה. הוא מאפשר להבטיח את הגנת החופים של ארה"ב. החוק גם יגביל את המטוסים לטווח של 500 מיל מהחוף האמריקאי. הוא גם ימנע מהצבא לעזוב אי-פעם את הטריטוריה של האומה האמריקנית למען הרפתקאות מעבר לים.

לסיכום

המלחמה היא שוד. רק קבוצה קטנה ומאורגנת מנהלת את המלחמה, וזאת היא עושה כדי להרוויח. את החשבון משלמים הרוב. אני מאמין כי הצבא מיועד להגנה בלבד. משום כך יש להגביל את ההגנה לטריטוריה של ארה"ב בלבד. הבעיה העיקרית נעוצה באופי האמריקני שאינו מסתפק ברווח ישר. אם הדולר נושא תשואה של 6 סנט בלבד, הוא הופך לעצבני ומחפש מעבר לים תשואות של 100 אחוז. ואז כמובן הדגל בא בעקבות הדולר ובעקבות הדגל נוהרים החיילים.

אני לא הייתי יוצא שוב למלחמה, כפי שעשיתי בצעירותי, כדי להגן על כמה השקעות מזוינות של בנקאים. קיימים שני דברים בלבד הראויים שנלחם עבורם. האחד הוא הגנה על בתינו. השני הוא הגנה על חירותנו. מלחמה על משהו אחר היא פשוט עסק נכלולי.

יש צורך בשלושה אמצעים כדי לחסל את מלחמות השוד. ראשית, עלינו לסלק את רווחי המלחמה. שנית, עלינו לדאוג לכך שהצעירים שיתגייסו לצבא, הם שיחליטו אם תהיה מלחמה או לאו. שלישית, אנו חייבים להגביל את הצבא שלנו למשימות הגנה בלבד.

לעזאזל המלחמה"

המלחמה היא שוד / סמדלי באטלר

המקור באנגלית

שני בוגדים של זאב ז'בוטינסקי כסיפור ריאליסטי

שני בוגדים – אגדה פרי עטו של ז'בוטינסקי שפורסמה ב-1905. הסיפור הזה אהוב עלי כי בוחן דברים במבט ריאליסטי, הוא לא מתחשב בכוונת מי שכיוון לטוב. הוא בוחן את התוצאות האפקטיביות של מעשהו כהפצת הרוע בעולם (ויתכן שזה גם גורם לאנשים לחטוא פעם אחת ואז להמשיך במקומות אחרים תוך כדי שהם צוברים ניסיון וככתוב: עברה גוררת עברה). עניין זה יכול להראות שהריאליזם מציע היבט מוסרי ושלא תמיד הציבור מודע לו. הריאליזם, אינו רק השקפה פוליטת, אלא גם תפיסה פילוסופית של העולם, החברה וטבע האדם. בנוסף, הסיפור מראה החולשה של אלו שחיים חיים קדושים כביכול ובפועל הם מזמינים את הרשעים לתקוף אותם ולהפיץ הרוע בעולם.

כמובן שניתן להעמיק ולשאול מה העניין בלקדם את הטוב בעולם לפי השקפת האל, והתשובה היא פשוטה שהאל החזק בסיפור, כופה עלינו את טעמו בעניין או שאנו אובים את רצון האל. לטעמי סיפור זה מסייע לנו להבין מהו טוב ורע בצורה יעילה יותר. בכל מקרה למי שיגיד מדוע אנו מחויבים לאל ומי אמר שהוא קיים, התשובה תהיה שזה משל. אקווה שתיהנו.

שני בוגדים

"לדין בפני בורא עולם הובאו בידי מלאכים שני עלובים, שהיו לשעבר אנשים עלי אדמות. אחד מהם היה דל וחלוש למראה, ועיניו מצמצו באי שקט ושוטטו לכאן ולכאן. והשני היה בעל הדרת פנים, וכולו אומר כבוד, ענווה ושלוות נפש זכה.

הביאום והעמידום לפני הבורא. שעה ארוכה החריש הבורא והביט בהם בעינו הכול-רואה ואחר כן אמר לראשון :הגידה לנו, איך חיית עלי אדמות? אז רעד החלוש בכל אבריו ונפל למרגלות כסא-הכבוד ,צווח כאחוז דיבוק וזעק כשהוא מתפתל ומתלעלע: ריבונו של עולם! מלשין הייתי על אדמתך. לעת ערב ארבתי תחת החלונות, כאשר דימו האנשים כי ביחידות הם יושבים וגילו זה לזה את צפוני נפשם, ושמרתי את דבריהם בלבבי, ומסרתי אותם לאויביהם. ורבים נחלו בגללי קלון ועינויים. ואני קיבלתי מידיהם שקלי כסף מחיר פעלי, ופרנסתי בכסף זה את אשתי ואת ילדיי הקטנים… ויילל החלוש ככלב מוכה שוט, ואי אפשר היה ביללה זו את סיום הדברים. ארוכות הביט האל על המתפתל, זמן רב החריש ואחר אמר: בוגד אתה ובוגד שמך.

ופנה הבורא אל השני ואמר: הגידה עכשיו אתה, איך חיית עלי אדמות. אז קרב בעל הדרת הפנים, וכרע על ברכו, הרכין את ראש השיבה עד למרגלות כסא הכבוד ואמר בקול חרישי ועניו: "אני ריבונו של עולם לא הריעותי לאיש על אדמתך… "למשמע תשובתו קדרו פני הבורא, ודברו היו כגושי קרח כבדים: הגם פה,לפני הדיין, אומר אתה להערים בן-אדם? כי למה תאמר :"הנה חייתי על האדמה ולא הריעותי לאיש", ואני רואה אדמה זו ויודע כי אי אפשר לו לאדם הדר עליה לקבל פני ערב מבלי לעשות מעשה רע במשך היום. אף אני אלוהיך אילו שכנתי בתוככם עלי אדמות, הייתי עושה רעות, הלרמות את אלוהיך אל-הנקמות אתה אומר? נעצבו פני הזקן מזעם האלוהים והשיב בקול רוטט וחרישי, אך בתוקף: "אמת אמרתי לך, מלך מלכי המלכים, כי לא הריעותי לאיש על אדמתך. בכל ימי חיי, ריבוני, לא ידעתי אף רגע מנוחה לנפשי. רדפוני ועינוני קרובים ורחוקים, אך לאיש מהם לא דרשתי רעה. כאשר השליכוני לבור כלא, חיזקתי בליבי בתקווה לרחמיך ולא קיללתי איש. כאשר שדדו את כל רכושי, פשטתי יד לנדבה ולא קיללתי איש. כאשר פקדני זעם האלוהים, בכיתי תמרורים על חורבות ביתי השרוף ועל גויות ילדי הקרות ולא קיללתי איש. ואתמול כאשר גוועתי ברעב אחורי גדר, התהוללו סביבי והתעללו בי מציקי ומעני. אך גם אז לא דרשתי רעתם ומתי מבלי קלל איש!

"ארוכות החריש אל-עליון וזמן רב הביט בעיני הזקן העצובות והענוות, ותעלומה רבה הייתה במבטו של האלוהים. ונשמעו לבסוף דברי הבורא: בוגד אתה -ובוגד שמך! אין בוגד גרוע ממך עלי אדמות, כי עליו על חברך הרובץ לידך ומתפתל וצווח שלא כדרך האדם – עליו אומרים הבריות עלי אדמות: "רע היה האיש, וחלילה לנו מלהידמות לו". על ידי כך מתרחקים הם מחטא הבגידה… ואילו עליך אומרים הבריות עלי האדמות:"קדוש היה האיש ואשרי מי שימצא עוז בנפשו לנהוג כל ימיו כמוהו! "ועל כן פוחתות והולכות שורות לוחמיי המוכנים למסור את נפשם על עניין צודק. בעוד שהרשעים לועגים מדי יזכרוך, ואומרים איש לרעהו: "אין סכנה לנו לפגוע באנשים אלו, כי ממאנים הם להגן על עצמם. נלך אפוא לבתיהם וניקח את רכושם ונתעלס עם נשותיהם!". כך גדל בגללך זרע הפורענות על הארץ: וכל חייך הם בגידה באחים שישבו עימך, ובנכדים שיבואו אחריך.

ועל כן אני אומר לך: בוגד אתה ובוגד שמך! אותו אשר בגד בעד בצע כסף – לא אייסר בעינויים: ילך לו ובוז האלוהים ואדם יהי עונשו. אך אותך, המחטיא -אני מקלל!"

( ז'בוטינסקי "שני בוגדים" 1905)

אז זהו, איני חושב שיש לי מה להוסיף עוד בנושא. להרחבה עיינו בקישורים האלה: הקשר בין מקיאוולי למלחמת התרבות הישראלית, הנסיך ורבי נחמן מברסלב כמקיאווילסט ולא רק קבליסט.

פאט-שיימניג – הגמוניה ערכית של אנשים רזים

בימים האחרונים יצא לי לשמוע חברים המגנים פאט-שיימינג, ואני דווקא תומך בפאט-שיימינג, אולם הנני מסכים עם חלק מן הביקורת נגד ביוש נשים שמנות. רק לפני כן אגיד שפאט שיימינג, למי שלא יודע, זה גינוי השמנה ואנשים שמנים.

אני חושב שחופש הביטוי מתיר את העניין ובפרט שיש דרגות של השמנה שאינן בריאות, וזכותנו לקדם חברה בריאה על ידי גינוי הבעייתיים מבחינת ערכי החברה ההגמוניים הרזים גם במחיר היעלבותם. מאידך אני מקבל את הביקורת שאנשים מבקרים יותר את האשה ושלא תמיד זה עניין של בריאות, אלא עניין של אופנה. ברם בכל מקרה אין לי בעיה בערך חברתי אופנתי גם במחיר פגיעה של כמה אחוזים מהחברה. ואי אפשר גם למנוע זאת, זה טבע העולם לטעמי.

וזה לא רק קידום בריאות, אלא גם עניין אבולוציוני אולי, שהרי אין יופי אמיתי, מה שיש זה מה שנחשב בעינינו כיפה. אולם העניין משתנה. במדינות שבהן הילודה גבוהה מאוד, כמו בקמרון שם האשה מתבקשת להיות שמנה, דבר המעיד על פוריות ובריאות, כלומר, אם יש לה אגן רחב, היא תוכל ללדת בשפע ולא למות בלידה. בחברה שלנו שהילודה במספר רב כמו בקמרון פחות חשובה והתמותה נמוכה, הדרך של האשה להיתפס כיפה וממילא כבריאה, אחר. אנו מפגינים בריאות ולא מוזנחות ועושר התורם לבריאות. בני אדם נמשכים לנשים יפות כי הן נתפסות כבריאות יותר. ודוג' לדבר זה השיזוף, פעם להיות אשה שזופה היה נתפס כמשהו רע שהרי העניים עבדו בשמש והיו שזופים והם חיו פחות מהעשירים שהיו חיוורים. כיום שהעניים הפסיקו להיות שזופים והעשירים התחילו לנפוש בשמש, המצב התהפך, השיזוף מפגין עושר ובריאות, דבר המעיד על שרידות. ולכן לא אתרגש מכאלו המגנים מכוערות, טיפשות, שמנות ועניות, וכך טבע האדם עד היום. אני אולם לא אעשה זאת כי טבעי להיות מאופק מהמון העם, ברם כך ההמון שרד עד היום עם צורת מחשבה זו.

במקביל יצא לי בשנים האחרונות לשמוע חברים שלי המחלקים ציונים לנשים, וזאת על גופן בעיקר, הם מורגלים להגיד היא מכוערת או יפה יותר מאשר לומר היא טיפשה או חכמה. ואיני מבין מדוע זה רלוונטי לדיון לגבי אותה בת החוה ומעשיה, הרי לא דיברנו על יופי ולא על זוגיות או מיניות. ואז כשלבסוף שואלים אותי מה דעתי?! אני עונה במה שנתפס כהתחמקות: שאיני מבין בזה וזה לא קשור אלי. וכשדוחקים אותי לפינה ושואלים אותי 'מדוע?' אני עונה: שהיא לא קשורה אלי, אז איני מבין מדוע גופה רלוונטי אלי, איני רואה בהכרח קשר מיני ביני ובינה שאני צריך לדרג אותה או אפילו לחפש את המאפיינים הללו. (כיום אני רואה בזאת שיחת גיבוש בין חברים ודבר המעיד שהמדרג כמו כולם ולפעמים גם מוצלח בתחום הזה לפי המומחיות שלו בדירוג ובכך הוא מקובל יותר בחברה.)

אז בקצרה, לפרגן לרזים זה בסדר בעיני, לגנות שמנים מאחורי הגב, זה בסדר. להעליב בפנים, זה לא יפה ולא מנומס, אולם אני אבין בן משפחה או חבר טוב שיעשה זאת כדי לעורר את השמן לדאוג לבריאותו. ולגנות אנשי ציבור שמנים, זה גם מובן שהרי הם עלולים לקדם תרבות השמנה.

במקביל אני מכיר בכך שנהוג לגנות נשים יותר מגברים ושומה עלינו לשים לב שאנו לא סתם מגנים בן אדם על מראהו על דבר של מה וכך. והכי חשוב שאדם שהוא לא נראה הכי טוב לפי ערכי החברה לא יתרגש ממה שאומרים עליו, הוא לא חייב 'לשים פס' אולם הוא לא חייב להפנים מה שאומרים עליו ובעצם לתקוף את עצמו. זה בסך הכל דעות.

ובכל מקרה, אם אמרו עליו שהוא שמן וזה נכון, החברה לא חידשה לו כלום שהרי הוא כבר יודע זאת כשהוא רואה עצמו במראה או כשהוא קורא את מד השקל כשהוא עליו. ואם זה לא נכון, אזי מדוע להתרגש משקרים?! אין מה להתרגש מגינויים, אם לאדם יש בחירה חופשית ושליטה במעשיו הוא יכול לקדם עצמו ולהמשיך בחיים על אף הגינויים. ואם אין לו, אזי הוא לא יכול לעשות כלום ואם כן מדוע שיעליב את עצמו ויחוש ברע. איני אומר שכך כל אדם מרגיש, אני מכיר בכך כשהאדם פגוע, תחושתו רעה ולא תמיד יש משהו שהוא יכול לעשות. אולם אני כן חושב שאם הוא יחשוב על העניין הוא יוכל לצאת מהתחושה הרעה.

יאללה להתעמלות!

הקשר בין מקיאוולי למלחמת התרבות הישראלית

בספרו המפורסם "הנסיך", משרטט ניקולו מקיאוולי שתי מערכות מוסר — פוליטית וערכית — ומציע אפשרות שנראתה אז חתרנית: יש יותר מאמת אחת. במלאת 490 שנה למותו, אולי כדאי לזכור זאת כשמדברים על תקציבי התרבות.

קישור מאתר הארץ למאמר מאת יגאל ליברנט, יגאל אהוב על בעל הבלוג והוא ממליץ לעקוב אחר דף הפייסבוק שלו.

 

הגנה על נהג אגד קשה יום בעקבות התפרעות של נוסע שהתברר כמוגבל | 30.3.17.

בימים האחרונים הופץ סרטון ברשת החברתית הנקראת פייסבוק ובו נצפה נהג המסרב להעלות איש בוכה. מיד הרשת החברתי סערה והאספסוף המסריח החל להשמיץ את הנהג ולקרוא לפיטוריו. אנשים טענו שהוא מפלה ונכו-פוב ועוד תיוגים זהותניים.

וכך נכתב בוויינט בנושא:

"נהג אגד סירב להעלות נוסע בעל מוגבלות לאוטובוס: הנוסעת אלכסנדרה גרינברג העלתה לפייסבוק סרטון וידיאו של האירוע, שזכה לאלפי שיתופים וזעזע ישראלים רבים. לפי אגד, מדובר בקו 83 שיצא אתמול (28 במרס) בשעה 16:20 ממסוף 2000 בתל אביב אל ראשון לציון. הבחור ואמו הגישו נגדו תלונה והנהג זומן לבירור בחברה".

וכך כתבה אלכנסנדרה גרינברג בצירוף לקליפ שהיא העלתה:

"אני לא עושה את הדברים האלה אבל במצב הזה הייתי חייבת!!
היה בתחנה איש עם תסמונת דאון שעלה לאוטובוס ולא היה לו כסף לשלם, מישהי מיד הציעה לשלם עבור הנסיעה שלו. הנהג לא הסכים לעלות אותו על האוטובוס בכל זאת ורק בגלל שהוא לא נראה לו בסדר.
הוא עצר את כל התנועה ויצר פקק נוראי והתחיל להוציא את המסכן בכוח ובאלימות מהאוטובוס. צעק שהוא עלול לעשות לו משהו בנסיעה.
אנשים אמרו לו שיקחו אחריות עליו ויעמדו לידו אך הנהג המשיך לדחוף את הבחור עם ידיים ורגליים החוצה שהוא נאחז במעקה מפוחד ובוכה.
חבל שלא הספקתי לצלם את האלימות הנוראה שהנהג הפגין כלפי המסכן.
ותגידו לי אתם, ככה מתנהג איש במשרה ציבורית ???? בושה!

שתפו.
יום מעשים שמח לכם!". (ההדגשה שלי – א"א)

ובוויינט נכתב כך:

"הנהג טוען שהותקף ונשרט על-ידי הנוסע הנהג נחקר כעת בחברה. טרם נכנס לחקירה אך אמר למקורבים שלא הבחין כי מדובר באדם עם צרכים מיוחדים וכי אינו מורשה על פי התקנות להעלות נוסע ללא תשלום. משרד התחבורה קונס נהגים בקנס אישי של אלפי שקלים על העלאת נוסעים ללא תשלום. הנהג טען בחקירתו כי הנוסע עלה ללא כרטיס וסירב לשלם וכאמור הוא לא זיהה אותו כאדם עם צרכים מיוחדים. עוד טען שהותקף ונשרט לאורך ידו על ידי הנוסע. הוא הכחיש בתוקף שנקט באלימות כלפי הנוסע".

כלומר הנוסע המוגבל לטענת הנהג תקף את הנהג והוא לא היה נראה כמו בעל תסמונת-דאון (מונגול בשפה לא P.C.) זה כבר מערער את טיעוניה של גרינברג. מעבר לכך גם בוויינט נכתב עוד כך: "נהג אגד סירב להעלות נוסע בעל מוגבלות לאוטובוס". כלומר ניתן להבין שגם ויינט מבין שהוא לא בעל תסמונת דאון. וממילא הנהג מובן, הוא רואה איש נורמטיבי שלא מוגדר כנכה בעל מוגבלות הנחשב כקדוש עליון בחברה המערבית, אם כי כקדוש מנודה. האי מתנהג מוזר, מנסה לעלות בלא לשלם, נוקט באלימות ולבסוף ממרר בבכי. הנהג מפחד שהאיש המוזר יתקוף אותו שוב או שהוא בטראומה מהאלימות שננקטה כלפיו, אי לכך הוא חושש מהאיש חסר המזל ומסרב להסיעו. מובן מאוד. חשוב להדגיש שגם גרינברג כתבה: צעק שהוא עלול לעשות לו משהו בנסיעה". אזי, לנהג יש עדות שהוא כבר טען באירוע עצמו שהוא מפחד שמשהו יקרה לו מהאיש הזה.

ואני שואל את עצמי, מה הבעיה? אם הוא אלים, שיעמוד ויחכה עוד אוטובוס. זה שאדם הוא מסכן אין זה מתיר לו לנקוט באלימות ולהפיץ טרור. גם בבתי המחסה של הנכים יש עונשים, גם בבתים של הנכים מענישים נכים פורעים. העולם החברתי בנוי על הרתעה הדדית. וכך האינסטינקט האנושי פועל. הבעיה היא כזו שהחברה של היום כה אידיוטית שהיא בקושי רואה נכים ולא מבינה מיהם בכלל ורואה בהם קדושים-מנודים. קדוש מבחינת הניתוק שלהם מערכי החברה והצדקת הנכה באשר הוא ומנודה ונשלחת למקומות מחבוא מחשש עיני החברה. ובכך הם משחיתים את הנכים ולא מבינים את הרוע שהם יכולים לעשות אם הם חסרי השגחה והרתעה. לנהג של אגד יש אחריות לא לעשות תאונות וגם כשנכה תוקף אותו. וכן שיש לו רגשות כמו הנכה ואם הנכה תקף אותו שהנכה הפוגע לא יסע עימו. לא רק לנכים יש זכויות.

בסרטון נטען לראות שמציעים לשלם על הנסיעה של המוגבל, יש כאלו שעלולים לחשוב שרק בגלל זה הנהג סירב להעלות את הנוסע ולא בגלל התפרעותו. ודעתי בנושא שזה שהם הציעו לשלם זה לא אומר שזה הנרטיב האמיתי בעניין. הגיוני מאוד שהנכה נקט באלימות. אני לא מצפה שהנהג ישקר במקרה הזה שהרי הנהג הקלאסי לא מטומטם להעיף נכה סתם ולאבד את עולמו. בהכרח שהיה כאן מצב ביניים, הנכה לא היה בעל כרטיס נסיעה תקף. לנהג אסור להעלותו. כאן הנכה התפרע. ואז לאחר שפתאום מישהו נזכר לשלם על הנסיעה למען הנכה. הנהג כבר סירב בגלל הסכנה של הנכה. ואכן לא מומלץ להיות ליד מוגבל בהתקף.

יש כאלו שקראו לכתוב נהלים ברורים ומפורטים בנושא. וכשמרן אני חושב שלא חייבים להתערב בכל תחום ולהנדס את החברה. מותר לנכה לסבול, מותר להסב לו סבל מועט ומותר לנהג שיהיה בעל שיקול דעת עצמאי. אולם, אם יתברר שזו אפליה בניגוד לכללי החברה, שיפוטר. ובפרט שמדובר בתחבורה ציבורית שאנו האזרחים מסבסדים. אולם כאן במקרה שלנו, שיהיה ברור שעל פי טענת הנהג הוא עלה ללא כסף והתפרע. אני מבין את הנהג, גם אם הוא לא מבין שבעולם מודרני לא משתלם לנהוג כך. וכמו שלנכה מותר להיות נכה, לנהג מותר להיות נכה זמנית ולטעות.

כאחד שלמד קצת את הנושא של מוגבלים ומתנדב בעזרה לנכים באופן קבוע, אני יודע שנכים לפעמים מתפרעים ונורא מפחידים וכן גם מסוכנים. אני מבין את הנהג וצר לי שיש אספסוף התוקף אנשים בעלי שיקול דעת סביר ואחריות כלפי הנוסעים מחשש לתאונה בעקבות התפרעות של נוסע. אני קורא לאגד לגלות אחריות כנגד האספסוף ולא לפטר את הנהג.

מילו יאנופולוס – המות והחיים ביד הלשון

בימים האחרונים פרצה סערה כנגד דבריו של מילו יאנופולוס. מילו טען שהוא לא רואה בעיה בין יחסים מיניים בין צעיר למבוגר (מילו הוא הומו-סקסואל). גורמים שונים החלו לטעון שהוא תומך בפדופיליה. מילו לעומת זאת טען במסיבת עיתונאים לאחר התפוצצות הפרשיה שהוא כיוון לצעיר בגיל ההסכמה ובחלק מהמקרים הוא דיבר על עצמו והוא בעצמו קרבן להתעללות והוא לא חווה זאת כך.

המקרה מעמיד אותי בבעיה, מצד אחד, מילו לא היה פדופיל ולא בטוח שהוא אמר אמירה התומכת בפדופיליה, אולם גם אם כן, לכאורה הוא אמור להנות מחופש הביטוי. מאידך גיסא, אלו שתקפו אותו גם נהנים מחופש הביטוי. וכנראה אלו שביטלו עימו חוזה לספר שהוא עמד להוציא לאור ואלו ששקלו לפטרו מברייטברט, יש להם סעיפים המתירים לבטל חוזים אלו.

העניין מזכיר לי מעשיה שקראתי בצעירותי, למעשיה קוראים המות והחיים ביד הלשון והמעשיה באה להסביר את הפסוק במשלי שמביא מילים אלו. אצל ביאליק המעשיה נקראת 'חלב הלביאה'.

והנה המעשיה בגירסתו של ביאליק:

א וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּחַל מֶלֶך מוֹאָב וַיֵּאָנַש. בִּבְשָׂרוֹ שֻׁלַּח רָזוֹן וּשְׁאֵרוֹ הָלַךְ וְכָלָה מִיּוֹם לְיוֹם, וַיֵּט הַמֶּלֶךְ לָמוּת. וַּיאמְרוּ הָרוֹפְאִים: אֵין תְּרוּפָה לַמֶּלֶךְ כִּי-אִם שָׁתָה חָלָב חַי מוּבָא מִשְּׁדֵי לְבִיאָה תְמִימָה בִּמְעוֹנָתָה. וַיְשַׁמַּע הַמֶּלֶךְ אֶת-תִּפְאֶרֶת חֵילוֹ וּכְבוֹד צְבָאוֹ, אֶת-אֲרִיאֵל מוֹאָב, לֵאמֹר: "מִי יֵלֵךְ וְיָבִיא חָלָב לַמֶּלֶךְ מִשְּׁדֵי לְבִיאָה תְמִימָה בִּמְעוֹנָתָה?" וְלֹא נִמְצָא אַמִּיץ לֵב, אֲשֶׁר יִמְלָאֶנוּ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת זֹאת, כִּי הֲיִגַּש אִישׁ אֶל הַלְּבִיאָה בִּמְעוֹנָתָה לְעַסּוֹת שָׁדֶיהָ וְנִקָּה? וַיַּרְא הַמֶּלֶךְ כִּי מַחְשִׁים גִּבּוֹרָיו, וַיִּזְעַם מְאֹד, וַיִּקְרָא בְאַפּוֹ: "כְּלָבִים אִלְּמִים! הֲזֹּאת גְּבוּרַתְכֶם? הַאֵין אֶחָד בָּכֶם אֲשֶׁר יִתֵּן נַפְשׁוֹ עַל מַלְכּוֹ?" וַיֵּצְאוּ שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב, וְהֵמָּה הַ"לְּבָאִים" אֲשֶׁר בְּרֹאשׁ הַ"כְּפִירִים", וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶך אַפַּיִם אָרְצָה וַיֹאמֵרוּ: "תְשׁוּפֵנוּ עֲקֵבְךָ, אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶך! נֶפֶשׁ כֻּלָּנוּ תַּחַת הַדַּקָּה בְשַׂעֲרוֹת רֹאשְׁךָ וְרֹאשׁ כֻּלָּנוּ כֹּפֶר צִפֹּרֶן אֶצְבָּעֲךָ הִקְּטַנָּה, הֶגֶה מִפִּיךָ יֵצֵא – וְהֵבֵאנוּ אֵלֶיךָ בַחַחִים אֶת-כָּל-אֲרָיֵי הַמִּדְבָּר וּלְבָאָיו. וְאוּלָם הַדָּבָר אֲשֶׁר יְצַוֶּה הַמֶּלֶך הַפָּעַם נִבְצָרהוּא מִכֹּחַ אִישׁ וְיַד אָדָם לֹא תַעֲשֶׂנוּ. שְׁאַל אֶת-חֲכָמֶיךָ, אוּלַי יֵשׁ בְּפִיהֶם עֵצָה." וַיִּדְרֹשׁ הַמֶּלֶך אֶל חֲכָמָיו וְאֶל קוֹסְמָיו וְגַם בְּפִיהֶם לֹא מָצָא מַעֲנֶה, כִּי מֵעוֹלָם לֹא בָא כַּמִּקְרֶה הַזֶּה לִפְנֵיהֶם וְגַם אֲבוֹתֵיהֶם לֹא הִגִּידוּ לָהֶם כָּזֹאת. וּבַצַּר לַמֶּלֶךְ, וַיִּזְכֹּר אֶת-שְׁכֵנוֹ, אֶת-שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-חָכְמָתוֹ, וַיָּרֶץ אֵלָיו בְּיַד מַלְאָכָיו מִכְתָּב וַיּוֹדִיעֵהוּ אֶת-כָּל-הָרָעָה הַבָּאָה עָלָיו וְאֶת אֲשֶׁר אָמְרוּ לוֹ הָרוֹפְאִים, וַיִּתְחַנֵּן אֵלָיו עִם הַסֵּפֶר לֵאמֹר: "וְעַתָּה אַחֲרֵי הוֹדִיעִי אוֹתְךָ כָּל-זֹאת, אִיטַב-נָא בְעֵינֶיךָ, הַמֶּלֶך, וְעָשִׂיתָ-נָא עִמִּי חֶסֶד וֶאֱמֶת, כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתַי עִם אֲבוֹתֶיךָ בְּבוֹאָם בִּימֵי הָרָעָב לָגוּר בִּשְׂדֵה מוֹאָב, וַיַּאַסְפוּם אֲבוֹתַי בְּרַחֲמִים, וַיֵּיטִיבוּ עִמָּם וַיְכַלְכְּלוּם יָמִים רַבִּים. וְזָכַרְתָּ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ, כִּי-עַל-כֵּן זֶרַע-שִׁלֵּשִׁים אַתָּה לְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, וְהִיא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית אֲבוֹתַי, אֲשֶר דָּבְקָה בְעַמְּךָ וּבְשִׁבְטְךָ, כַּאֲשֶר יָדַעְתָּ, וְהָיָה כְּשָמְעֲך אֶת-שֶאֱלָתִי וְרִחַמְתַּנִי וְלֹא תִמְנַע מִמֶּנִּי אֶת-עֲצָתְךָ וְאֶת-עֶזְרָתְךָ כְּיַד אֱלֹהִים הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וּכְחָכְמַת אֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ, כִּי יָדַעְתִּי אֲשֶׁר אֵין חָכָם כָּמוֹךָ וְלֹא יִּפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר." כַּדְבָרִים הָאֵלֶּה שָׁלַח מֶלֶך מוֹאָב לִשְׁלֹמֹה בְּיַד מַלְאָכָיו, וְגַם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ שָׁלַח בְּיָדָם, בְּרָכָה לְמֶלֶך יְהוּדָה. וּכְצֵאת הַמַּלְאָכִים מֵאֵת פָּנָיו וַיָּקָם בַּחֲמָתוֹ וַיֹּאמֶר אֶל יוֹעֲצָיו וְשָׂרֵי חֵילוֹ: "עֲבָדִים נִבְזִים! הוֹבַשְׁתֶם הַיּוֹם אֶת מַלְכְּכֶם וְאֶת-כִּסְאוֹ לֵאמֹר: לֹא עֵצָה וְלֹא גְבוּרָה בְּמוֹאָב. לָכֵן, בְּהַשְׁלִים מֶלֶך יְהוּדָה אֶת-חֶפְצִי – וְהִשְׁלַכְתִּי אֶת-נִבְלַתְכֶם לַכְּלָבִים. סוּרוּ מֵעָלָי! אַל-נָא אֶרְאֶה אֶת-פְּנֵיכֶם!"

ב וַיְהִי כְּבוֹא הַמִּכְתָּב לְיַד שְׁלֹמֹה וַיִּגְעוּ דִבְרֵי מֶלֶך מוֹאָב בְּלִבּוֹ, וַיִּקְרָא לְשַׂר-צְבָאוֹ, לִבְנָיָה בֶּן-יְהוֹיָדָע, וַיַּרְאֵהוּ אֶת-הַמִּכְתָּב וַיֹּאמַר: "בֶּן-יְהוֹיָדָע, הֲתֵלֵךְ לְהָבִיא חָלָב מִשְּׁדֵי הַלְּבִיאָה?" וַיַּעַן בֶּן-יְהוֹיָדָע: "לִכְבוֹדְךָ, הַמֶּלֶך, וְלִכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל." "וּבַמֶּה תֵלֵךְ?" וַיֹּאמֶר בְּנָיָה: ”יֻתַּן לְעַבְדְּךָ עֶשֶׂר עִזִים." וַיַּעַל שְׂחוֹק קַל עַל שִׂפְתֵי הַמֶּלֶך, כִּי הֵבִין לְרֵעַ גִּבּוֹרוֹ, וַיֹּאמַר: "יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ חַיִל וְגִבּוֹר מַשְׂכִּיל אַתָּה, וְלֹא תָשׁוּב מִפְּנֵי כֹּל. לֵךְ, וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ. וְהָיָה בְלֶכְתְּךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ פְּקוּחוֹת וְאָזְנֶיךָ קַשּׁוּבוֹת וְנִשְׁמַרְתָּ לְנַפְשֶׁךָ." וַיְּבָרֵךְ שְׁלֹמֹה אֶת-שַׂר צְבָאוֹ וַיְשַׁלְּחֵהוּ. וְלֹא הִתְמַהְמַהּ בְנָיָה, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר עִזִים, וְאֶת-נַעֲרוֹ הָרוֹעֶה לָקַח עִמּוֹ, וַיָּקָם לָלֶכֶת, לָתוּר לוֹ גֹב אֲרָיוֹת בַּאֲשֶר יִּמְצָא. וּבְנָיָה קַל וּמָהִיר בְּרַגְלָיו כְּאַחַת הָאַיָּלוֹת. עֵינוֹ עֵין נֶשֶׁר, לָעֲרָפֶל וְלַחֹשֶׁךְ תַּחְדֹּר, וְאָזְנוֹ – רֶשֶׁת בַּמְצוּלָה, לֹא יִּמָּלֵט מִמֶּנָּה רַחַשׁ קַל בְּמֶרְחַקֵי מֶרְחָקִים. וַיִּרְחַק בְּנָיָה לָלֶכֶת, וַיָּבֹא בִּגְבוּלוֹת שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, הֵם הַרֲרֵי טֶרֶף וּמְעוֹנוֹת אֲרָיוֹת וּלְבָאִים מֵעוֹלָם; וְהַיָּמִים יְמֵי קֶרַח וְשֶׁלֶג בֶּהָרִים הָהֵם וּסְבִיבוֹתֵיהֶם. וַיְּבַקֵּשׁ בְּנָיָה וַיִּמְצָא עִקְבוֹת לָבִיא בַּשָּלֶג, וַיִּתְקַע אֶת-עֶדְרוֹ בִּנְקִיק סָלַע, וַיְצַו אֶת-הַנַּעַר לְבִלְתִּי צֵאת אָנֶה וְאָנָה עַד אִם קָרָא לוֹ. וּבְנָיָה הָלַךְ בְּעִקְּבֵי הַלָּבִיא, בְּאָמְרוֹ לִמְצֹא גַם אֶת-הַגֹּב מִקָּרוֹב. הוּא בְּמַעֲלֵה הָהָר, וַיַּרְא לִמְבוּכָתוֹ כִּי שֻׁנּוּ פִתְאֹם עִקְּבֵי הָאַרְיֵה וַיִּהְיוּ לאֲחֵרִים, וַיִּפָּלֵא בְּעֵינָיו הַדָּבָר. עוֹדֶנּוּ מִשְׁתָּאֶה, וְהִנֵּה שְׁאָגָה אַדִּירָה עָלְתָה בְאָזְנָיו, – כָּמוֹהָ כְּשַאֲגַת הָאַרְיֵה, אַךְ לֹא הִיא הִיא, כִּי נִפְלְתָה מִמֶּנָּה בִּמְעַט, כִּמְלֹא הַשּׂעֲרָה. וַיְהִי כָּל-הַדָּבָר כְּחִידָה גְדוֹלָה בְעֵינָיו. פִּתְאֹם מָצָא אֶת הַחִידָה: הֲלֹא הֵם עִקְּבֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב וְזֹאת שַׁאֲגָתָם. אֵין זֹאת כִּי אִם יָצְאוּ לְבַקֵּש אֶת-נַפְשִׁי. וְהִיא אֲשֶׁר הוֹרַנִי הַמֶּלֶך לֵאמֹר: תִּהְיֶינָה עֵינֶיךָ פְּקוּחוֹת וְאָזְנֶיךָ קַשּׁוּבוֹת. וְרוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה לָבְשָׁה אֶת-בְּנָיָה וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה.

ג אָכֵן כַּאֲשֶׁר דִמָּה בְנָיָה כֵּן הָיָה. בְּבוֹא הַשּׁמוּעָה אֶל אֲרִיאֵל מוֹאָב עַל צֵאת בְּנָיָה לְהָבִיא חֲלֵב לְבִיאָה, וַיֶּחֶרְדוּ מְאֹד, כִּי זָכְרוּ אֶת אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם מַלְכָּם בְּעֵת זַעְמוֹ. וַיִּוָּעֲצוּ שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב הֵמָּה הַ"לְּבָאִים" אֲשֶׁר בְּרֹאשׁ הַ"כְּפִירִים", לָצֵאת לְשָׂטָן לִבְנָיָה וְלָשִׂים לוֹ מוֹקְשִׁים בַּדָּרֶךְ. ואֲרִיאֵל מוֹאָב גְּדוּד מַר וְנִמְהָר, אַכְזָרִי מִפְּרִיצֵי חַיּוֹת, צוֹרֵר לְעַם יְהוּדָה מֵאָז, כָּל-אֲנָשָׁיו גֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה, בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת כֻּלָּם, פַּרְעוֹת רֹאשָׁם וּזְקָנָם כְּרַעְמוֹת הַלְּבָאִים, עוֹרוֹת אֲרָיוֹת בְּמָתְנֵיהֶם וְנַעֲלֵי בַּרְזֶל, תַּבְנִית כַּפּוֹת אֲרָיוֹת, בְּרַגְלֵיהֶם, וְשַאֲגַת לָבִיא בִגְרוֹנָם. וּבְכָל-זֹאת לֹא בָטְחוּ הַפָּעַם בְּכֹחָם, כִּי יָדְעוּ כִּי אֵין כִּבְנָיָה נְבוֹן תַּחְבּוּלוֹת וּמְהִיר עֵצָה, וַיֹּאמְרוּ לָלֶכֶת הַפָּעַם עִם בְּנָיָה בְּעָקְבָּה אַף הֵם, וַיֵּצְאוּ הַשּׁנַיִם לְהַשִׂיג אֶת בְּנָיָה בַּדֶּרֶךְ וּלְהִתְחַבֵּר אֵלָיו כְּיוֹ­דְעֵי צַיִד אַנְשֵׁי בְרִית, הַבָּאִים לְעָזְרוֹ. וְאוּלָם בְּנָיָה עָשָׂה דַרְכּוֹ בַסֵּתֶר וַיֵּדֶא כַּנֶּשֶׁר בִּנְתִיבוֹת נַעֲלָמוֹת וְעֲקַלְקַלּוֹת לֹא דָרְכָה בָהֶן רֶגֶל מֵעוֹלָם. אָז שָׁבוּ שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב מִמַּחְשַׁבְתָּם, וַיָּבֹאוּ אֶל הַרֲרֵי הַטֶּרֶף, כִּי יָדְעוּ אֲשֶׁר יָבֹא בְנָיָה שָׁמָּהּ וַיֶּאֶרְבוּ לוֹ שָׁם מֵאֲחוֹרֵי סְעִיף סָלַע, וּבְאָמְרָם לִמְשֹׁךְ אֶת-בְּנָיָה לִמְקוֹם מַאֲרָבָם, וַיַּשְׁמִיעוּ פַּעַם בְּפַעַם שַאֲגַת אֲרִי, לְמַעַן הַתְעוֹתוֹ, וְהָלַך אַחֲרֵי הַשְּׁאָגָה וְנָפַל בְּיָדָם. אֶפֶס כִּי הָיוּ עֵינֵי בְנָיָה פְּקוּחוֹת עַל דְּרָכָיו וַיֵּדַע לְהִזָּהֵר, וַיְהִי אַךְ הִכִּיר אֶת-עִקְבוֹת הָרַגְלָיִם וְאֶת-הַשְּׁאָגָה לְמִי הֵם, וַיְמַהֵר וַיִּתְעַטֵּף בְּסָדִין לָבָן אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ מֵרֹאשׁ, לְבִלְתִּי הֵרָאוֹת עַל-פְּנֵי הַשֶּׁלֶג , וַיַּהֲפֹךְ וַיָּשָׁב כְּרֶגַע עַל עֲקֵבָיו, אֶל נְקִיק הַסֶּלַע, אֲשֶׁר עָזַב שָׁם אֶת-עֶדְרוֹ וְאֶת-הַנַּעַר. וַיִּשְׁלַח אֶת-הַנַּעַר לְפָנָיו, לָלֶכֶת בְּעִקְּבֵי הַשּׁעָלִים בַּשֶּלֶג עַד תֻּמָּם, וַיּוֹרֵהוּ אֶת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה ואֶת אֲשֶׁר יְדַבֵּר. וַיֵּלֶךְ הַנַּעַר הָלוֹך וּבָכֹה בְּמַעֲלֵה הָהָר, כַּעֲצַת בְּנָיָה, וּבְנָיָה מִתְגַּנֵב אַחֲרָיו מֵרָחוֹק עָטוּף בִּסְדִינוֹ הַלָּבָן. וַיְהִי בִּנְטוֹת הַנַּעַר לָבוֹא אֶל מֵאֲחוֹרֵי סְעִיף הַסֶּלַע וַיַּבְהִילוּהוּ פִתְאֹם שְׁנֵי הָאוֹרְבִים מִמַּחֲבוֹאָם לֵאמֹר: מִי אַתָּה, הַנַּעַר? וּמַה-לְךָ פֹּה? וַיַּעַן הַנַּעַר בִּבְכִי, וְשִׁנָיו צָלְלוּ בְּפִיו: "אֲהָהּ, אֲדֹנִי, נַעַר אֲנִי עם הַנְּעָרִים בְּצֹאן אֲדֹנִי, וַתֹּאבַד לִי כִבְשָׂה מֵעֶדְרִי וָאֵצֵא לְבַקְשָׁהּ בֵּין הֶהָרִים, אוּלַי אֶמְצָאֶנָּה, וְאוּלָם יָרֵא אָנֹכִי מְאֹד אֶת-הָאֲרָיוֹת, כִּי רַבִּים הֵם בַּמָּקוֹם הַזֶּה." וְאֶחָד מִן הָאוֹרְבִים אָחַז פִתְאֹם בַּנַּעַר, כִּי נֶחֱשַׁד בְּעֵינָיו, וַיְנַעֲרֵהוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיִּנְהֹם בְּקָצֶף: "וּמִי אֲדוֹנֶיךָ, בֶּן-כֶּלֶב וְאֵיפֹה הוּא עַתָּה?" "הִנֵּה הוּא בָזֶה מֵאֲחוֹרֶיךָ!" – עָנָה פִתְאֹם קוֹל מֵאַחַת הַפִּנּוֹת, וַחֲנִית כְּבֵדָה נִתְקְעָה בְּעֹרֶף הָאֲרִיאֵל תּוֹפֵשׂ הַנַּעַר וַתִּסְכֹּר פִּיו. וּבְטֶרֶם יַסֵּב הָאֲרִיאֵל הַשֵּנִי אֶת-פָּנָיו לִרְאוֹת אֵי מִזֶּה בָאָה הָרָעָה, וְהִנֵּה חֶרֶב נוֹצְצָה – וְרֹאשׁוֹ פֻּלַּח כִּדְלָעַת. הַקּוֹל קוֹל בְּנָיָה וְהַחֶרֶב חַרְבּוֹ, כִּי מִהֵר לָבוֹא אַחֲרֵי הַנַּעַר, לָתֵת נְקָמָה בִּמְבַקְשֵׁי נַפְשׁוֹ וּבְצוֹרְרֵי עַמּוֹ. וַיִּפְּלוּ בַּיוֹם הַהוּא שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב מִתְבּוֹסְסִים בְּדָמָם עַל הַשָּׁלֶג, וַיַּשְׁלֵך בְּנָיָה אֶת נִבְלוֹת שְׁנֵיהֶם אֶל בּוֹר אֶחָד. וַיְהִי כְּהַפְנוֹתוֹ לָלֶכֶת, וַיַּרְא וְהִנֵּה לָבִיא מְדַלֵּג וּבָא, יוֹרֵד הַבּוֹרָה לְרֵיחַ הַדָּם, וַיֵּרֶד אַחֲרָיו בְּנָיָה וַיַּהַרְגֵהוּ גַם הוּא, וַיָּשֶׁת מַפַּלְתּוֹ נוֹסָפוֹת עַל מַפֶּלֶת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב, כִּי אָמַר: אַל יְהִי לִי זֶה לְשָׂטָן בְּדַרְכִּי אֶל הַלְּבִיאָה בִּמְעוֹנָתָהּ. אָז יָצָא בְנָיָה בְּעִקְּבֵי הַלָּבִיא לְבַקֵּשׁ לוֹ אֶת-הַגֹּב, וַתָּבֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ וַיָּלֶן בִּנְקִיק הַסֶּלַע בַּלַּיְלָה הַהוּא.

ד וַיְהִי מִמָּחֳרַת הִיּוֹם וַיִּמְצָא בְנָיָה אֶת גֹּב הָאֲרָיוֹת אֲשֶׁר בִּקֵּש, וּבָהּ לְבִיאָה מֵינֶקֶת גוּרֶיהָ, הִיא הַלְּבִיאָה אֲשֶׁראִלְמֵן אוֹתָהּ בְּנָיָה תְּמוֹל וְאֶת גוּרֶיהָ יִתֵּם, בְּשַׁלְחוֹ אֶת-מַטְרִיפָם בְּדֶּרֶךְ לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה. וַיִּקַּח בְּנָיָה אַחַת מִן העִזִים וַיַּשְׁלֵך לִפְנֵי הַלְּבִיאָה, וַיַּעֲמֹד מֵרָחוֹק. בַּיוֹם הַשֵּנִי הִתְקָרֵב אֵלֶיהָ מְעַט וַיַּשְׁלֵך עוֹד עֵז אֶחָת; כָּכָה עָשָׂה לַלְּבִיאָה יוֹם יוֹם, עַד אֲשֶׁר הִסְכִּינָה עִמּוֹ וַתִּתְּנֵהוּ מִקֵּץ עֲשָׂרָה יָמִים לָגֶשָׁת אֵלֶיהָ לְשַׂחֵק עִמָּה וּלְמַשְׁמֵשׁ בְּדַדֶּיהָ. וַיִּקַּח בְּנָיָה מֵחֲלָבָהּ וַיָּבֵא לִפְנֵי שְׁלֹמֹה; וַיִּקְרָא שְּׁלֹמֹה לְמַלְאֲכֵי מוֹאָב וַיֹּאמַר: "הִנֵּה חֲלֵב הַלְבִיאָה אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם, שָׂאוּהוּ וַהֲבִיאוּהוּ לַאֲדוֹנֵיכֶם וְשָׁתָה וְרָפָא לוֹ, וְזָכַר לִבְרָכָה אֶת- גִּבּוֹרִי, אֶת בְּנָיָה אִישׁ הֶחָיִל, כִּי בְנַפְשׁוֹ הֵבִיא את-חֲלֵב הַלְבִיאָה. וְעַתָּה לְכוּ לְשָׁלֹום וִיהִי אֱלֹהִים עִם פִּיכֶם וּלְשׁוֹנְכֶם." וַיִּקְחוּ מַלְאֲכֵי מֶלֶך מוֹאָב אֶת-הֶחָלָב וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם. וַתָּבֹא עֲלֵיהֶם הַשֶּׁמֶשׁ בַּדֶּרֶךְ, וַיִּפְגְּעוּ בַּמָּקוֹם וַיָּלִינוּ שָׁם. הֵמָּה שׁוֹכְבִים וִיְשֵׁנִים, וְרֹאשׁ הַמַּלְאָכִים, הוּא גַם רוֹפֵא הַמֶּלֶך וְיוֹעֲצוֹ בִּדְבַר הֶחָלָב, חָלַם חֲלוֹם בַּלַּיְלָה הַהוּא, וְהִנֵּה אֲבָרָיו נִצִּים אֵלֶּה עִם אֵלֶּה. הָרַגְלָיִם אוֹמְרוֹת: לָנוּ הַיִּתְרוֹן עַל כָּל-הָאֲבָרִים, כִּי לוּלֵא אֲנִחְנוּ – מִי יֵלֵךְ לְהָבִיא אֶת-הֶחָלָב לַמֶּלֶךְ? וַתֹּאמַרְנָה הַיָּדַיִם: לָנוּ הַבְּכוֹרָה, כִּי אֵיך יְעֻסּוּ שְּׁדֵי הַלְּבִיאָה וְאֵיך יֻקַּח הֶחָלָב מִבַּלְעָדֵינוּ? וַתֹּאמַרְנָה הָעֵינַיִם: אֲנַחְנוּ בְרֹאשׁ כֻּלְּכֶם, כִּי בִלְעָדֵינוּ לֹא יִרְאֶה אִיש דַּרְכּוֹ וְלֹא יִמְצָא אֶת-יָדָיו ואֶת-רַגְלָיו. וַיַּעַן הַלֵּב וַיֹּאמַר: כֻּלְּכֶם כְּאַיִן בִּלְעָדָי, הֵן אָנֹכִי הַיּוֹעֵץ וְלוּלֵא עֲצָתִי – מַה מּוֹעִיל בְּכֻּלְּכֶם? וַתַּעַן הַלָּשׁוֹן וַתֹּאמַר: אָנֹכִי אָנֹכִי הִיא הַנִּבְחֶרֶת מִכֻּלְּכֶם, כִּי לוּלֵא הַדִּבֵּר אֲשֶׁר בִּי לא עֲשִׂיתֶם מְאוּמָה. הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַלָּשׁוֹן וְכָל-יֶתֶר הָאֲבָרִים חָבְרוּ עָלֶיהָ וַיְחָרְפוּהָ וַיִּבְזוּהַ לֵאמֹר: "אִי יוֹשֶבֶת חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה! אִי בִּרְיָה רַכָּה לֹא עֶצֶם בָּהּ! הַאַתְּ תִּתְנַשְׂאִי עָלֵינוּ? אֵיך לֹא יָרֵאת לַעֲמֹד בִּמְקוֹם גְּדוֹלִים!" וַתֹּאמֶר הַלָּשׁוֹן : "לָכֵן הַיּוֹם תֹאמְרוּ כֻּלְּכֶם כִּי אֲנִי אֲנִי הַשַּלֶּטֶת עֲלֵיכֶם!" וַיִּיקַץ רוֹפֵא הַמֶּלֶך וְהִנֵּה חֲלוֹם, וַיִּשְׁמֹר אֶת-הַדְּבָרִים בְּלִבּוֹ וַיָּקָם וַיְמַהֵר לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ הוּא וַאֲנָשָׁיו. וַיָּשוּבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְרֹאשׁ הַמַּלְאָכִים הִגִּישׁ בְּיָדוֹ אֶת-כַּד הֶחָלָב לַמֶּלֶךְ, וְרוּחוֹ עוֹדֶנָּה נִפְעָמָה מֵחֲלוֹם הַלַּיְלָה, וַיֹּאמַר: "הִנֵּה שַׁבְנוּ עַתָּה, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, וַנָּבֵא לְךָ חֲלֵב כַּלְבָּה…" הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הָאִישׁ, וּפְנֵי הַמֶּלֶך הִתְעַוְּתוּ מִזַּעַם וַיִּרְקַע בְּרֶגֶל-חֵמָה וַיִּקְרָא: "הוֹצִיאוּהוּ וְיִתָּלֶה!" הוּא מוּצָא בְּיַד שַׂר הַטַּבָּחִים, וְכָל-אֶבְרֵי בְּשָׂרוֹ רוֹעֲדִים וּמִתְחַלְחֲלִים כֻּלָּם מִפַּחַד מָוֶת. וַתֹּאמֶר לָהֶם הַלָּשׁוֹן: "הַרְאִיתֶם הַיּוֹם כִּי כֻלְּכֶם בְיָדִי! הֲתוֹדוֹ כִּי אָכֵן אֲנִי הַמּוֹשֶלֶת בְּכֻלְּכֶם." וַיַּעֲנוּ כָל-הָאֲבָרִים וַיֹּאמֵרוּ: "מוֹדִים וּמוֹדִים אֲנַחְנוּ! לָךְ הַגְּדֻלָּה וְלָך הַיִּתְרוֹן! לוּ אַךְ הָסִירִי מֵעָלֵינוּ אֶת-מַר הַמָּוֶת הַזֶּה." וַתֹּאמֶר הַלָּשׁוֹן לְשַׂר הַטַּבָּחִים: "הֲשִׁיבֵנִי לַמֶּלֶךְ, כִּי דָבָר לִי אֵלָיו לְטוֹבָתוֹ וְלִשְׁלוֹמוֹ." וַיּוּשַׁב הָאִישׁ אֶל הַמֶּלֶך, וַיִּתְנַפֵּל לְרַגְלֵי הַמֶּלֶך וַיִּתְחַנֵן אֵלָיו לֵאמֹר: "אֲהָהּ, אֲדֹנִי הַמֶּלֶך, לָמָה הוּצֵאתִי לְהִתָּלוֹת, וַאֲנִי הֵן הֵבֵאתִי לְךָ אֶת-הַשִּקוּי אֲשֶׁר יִתֵּן מַרְפֵּא לִבְשָׂרֶךָ." וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶך: "הַאִם לֹא פִיךָ עָנָה בְךָ כִּי חֲלֵב כַּלְבָּה הֵבֵאתָ?" וַיַּעַן הָאִיש וַיֹּאמַר: "יְנַסֶּה-נָא כְּבוֹד אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ וְיִּשְׁתֶּה מִן הֶחָלָב, אִם לֹא יַעֲלֶה אֲרוּכָה לוֹ, כִּי אָכֵן חֲלֵב לְבִיאָה הֶחָלָב, וְאוּלָם יֵשׁ אֲשֶׁר בִּלְשׁוֹן הַצַּיָּדִים יִּקָּרֵא לַלְּבִיאָה כַּלְבָּה, וְיִסַלח הַמֶּלֶךְ לְשִׁגְגַת פִּי עַבְדּוֹ הַפָּעַם, כִּי לֹא שָׁמַרְתִּי לְשׁוֹנִי בְּעָמְדִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ." וַיָּבֹאוּ הַדְּבָרִים בְּלֵב הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁמַע לָהֶם, וַיֵּשְׁתְּ מִן הֶחָלָב וַיֵּרָפֵא. בַּיוֹם הַהוּא הֵסִיר הַמֶּלֶךְ מִלְפָנָיו אֶת-גְּדוּד אֲרִיאֵל מוֹאָב וַיְשַׁלְחֵם מֵעָלָיו, וְלֹא יָסְפוּ לְהָצֵר עוֹד לְיִשְׂרָאֵל. וַיִּהְי שְׁלוֹם אֱמֶת בֵּין מֶלֶך מוֹאָב וּבֵין יִשְׂרָאֵל כָּל-יְמֵי שְׁלֹמֹה. וְהוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר כָּתַב שְׁלֹמֹה בִמְשָׁלָיו: מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן.

בסופו של דבר מיילו יאנופולוס, הוא אדם מעניין שתקף את השיח הקרבני של זהויות שמתיר לפמניסטיות או לשחורים וכל מיני מסכנים בעיני החברה להגיד הכל ולפעמים גם לעבור על החוק, אלא אם כן מישהו יותר קרבן מהם. וכך מילו טען שהוא הומוסקסואל והרוויח חסינות ויכול היה לעלוב בפמניסטיות רדיקליות ובגזענים שחורים כוות נפשו והוא לא יצא מכלל גבולות השיח הלגיטימי. ברם, כנראה שזה לא פועל כנגד חשש פדופיליה וכאן עולמו התמוטט. ונראה מה יקרה. בכל מקרה, העניין מראה שגם אדם שלמד לנצל את המערכת החברתית ולכן להגיד דברים שאנשים רוצים להגיד ואחרים פוחדים, צריך עדיין להזהר מאוד. היה עדיף שהוא היה ממשיך לדבר על סוגיות פוליטיות חברתיות מאשר על מיניות טאבואית. כמובן שחופש הביטוי שלנו נפגע, כי כיון אנשים יחשו לנהל דיון בנושא וכך נהפוך למאובנים בסוגיות הללו ולא נקבל החלטות גמישות למצב. וסיפורו של מילו מזכיר לי מות וחיים ביד הלשון שהרי כל פירסומו הגדול, כלומר, החיים, הגיע מלשונות החדה והיחידאית. וכעת גם המות, נפילתו החברתית, בזכות אמירה שנתפסת בידי התקשורת המרכזית כתמיכה בפדופיליה. כעת מילו מנסה להרוויח את הקלף הפדופילי וטוען שהוא היה קרבן לפדופיליה בקטינותו, ונראה שזה לא עוזר לו מספיק והוא יצא מן הקנצנזוס לגמרי. מה שמלמד אותנו שהציאות לא משנה, אלא מה האדם מצהיר על עצמו בהתאם לרוח הזמן בחברה. כלומר, אם אני אטען שאני טרנס-גנדר פלואידי, ארוויח חסינות לעלוב כאוות נפשי במי שארצה ואיחשב אוונגרד מסכן שראוי ליחס מיוחד. וכן באמת רואים בסאות'-פארק ששם אריק קרטמן החליט שהוא טרנס-ג'נג'ר כדי להרוויח חדר שירותים לעצמו. ולאחר שכל הבית ספר החל לטעון שהוא טרנס-ג'נדר, אזי קרטמן חזר להיות סיס-ג'נדר.

בסופו של דבר החזקים קובעים. וזאת עד שמגיעים חזקים יותר המשנים את המצב. והעולם כמנהגו נוהג. וכמו שאמר ורקינגטוריקס ליוליוס קיסר: "הנה אני, אדם חזק אשר הובס על ידי אדם חזק יותר".

המלחמה

מלחמה היא מאבק בין גופים שונים מזוינים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, על מנת להכניע אויב או אויבים כלשהם, ולגרום לו לקבל את דרישות המנצח. מלחמה היא הידע להרוג בגדול ולעשות בתהילה דבר שאילו נעשה בקטן היה מוביל אל עמוד התלייה. "יש לי חלומות בנפשי; החרדה שאלמלא הייתי משורר הייתי חייל."  ויקטור הוגו. "הצבא איננו ארגון דמוקרטי, זה הארגון הבלתי דמוקרטי היחיד שהדמוקרטיה שומרת כדי להגן על עצמה."  שמעון פרס.

"כאשר החיילים מגויסים לצבא ומחומשים, נכפית עליהם הכשרה מיוחדת הקרויה משמעת, שהונהגה רק בעת האחרונה, מאז שחיילים חדלו להיות שותפים לביזה. וטיבה של משמעת היא שבשיטות מורכבות ומתוחכמות, ששוכללו במהלך הדורות, אנשים המתחילים בהכשרה זו והעוברים אותה במשך תקופה מסוימת מאבדים לחלוטין את התכונה האנושית העיקרית – החופש התבוני – והם נעשים למכשירי רצח, כנועים ודמויי מכונה, בידיו של שלטון צבא היררכי מאורגן. בצבא הממושמע הזה טמונה מהותה של המרמה המעניקה לממשלות בנות-זמננו שליטה בעמים" לב טולסטוי.

"משמעת היא הכחדת התבונה והחופש באדם, ולא יכולה להיות לה מטרה אחרת זולת הכנה לביצוע פשעים מן הסוג ששום אדם אינו יכול לבצע במצב שפוי. המשמעת אינה דרושה אפילו למלחמת מגן לאומית, כפי שהוכיחה לא מכבר מלחמת הבורים בדרום אפריקה. היא נדרשת אך ורק, ובעיקר, למטרה שעליה הצביע הקיסר וילהלם השני – לביצוע החמורים שבפשעים: רצח אחים ורצח אבות. לא לחינם כל המלכים, הקיסרים ואפילו ממשלות רפובליקניות כה מוקירים צבאות ממושמעים. צבא ממושמע הוא האמצעי המאפשר להם לעולל את הנוראים שבפשעים בלי שידם תהיה בדבר, פשעים שהאפשרות לבצע אותם היא המכניעה את העמים למרותם" לב טולסטוי.

"חזור עם המגן שלך או עליו!" "שום דבר לא מריח טוב יותר מגופת אויב מתה!" (אימרות יווניות).

נסטור מאכנו

נסטור מאכנו או נסטור מאחנו – התבקשתי לכתוב ביוגרפיה קצרה לאיזה פרויקט. החלטתי לבחור באיש מעניין בעל השקפת עולם מנוגדת לשלי. ברם, הנני עדיין רואה בו דמות למופת והחלטתי על אף שמרנותי הספקנית לכתוב עליו. הנה הטקסט להלן.

---

נסטור מאכנו נולד באוקטובר 1889 למשפחת איכרים עניה בדרום אוקראינה. עוד לפני גיל עשר עבד למחיתו כרועה צאן. בגיל שתים עשרה נהיה פועל חקלאי. שלוש שנים אחר כך כבר עבד בבית-יציקה. וכשנתיים אחר-כך, בעקבות מהפכת 1905, החל להתעניין במדיניות פוליטית. בעקבות אמונתו שיש לבצע טרור אנרכיסטי, בגלל הדיכוי החריף לאחר מהפכת 1905, היה מעורב ברצח שוטר. מאכנו נתפס ונשלח למאסר עולם.

מאכנו היה מרדן גדול בכלא וכתוצאה מכך נכבל רבות בשלשלאות של ברזל בתא ענישה. ומחמת זאת הוא רחש שנאה אדירה לבתי כלא. ובהמשך חייו דאג לשחרר אסירים מבתי כלא ולהרוס את מבנה בית הכלא. ויש גם האומרים שבגלל כליאתו בשלשלאות של ברזל בסיביר הקפואה הוא לקה בשחפת שממנה מת.

איור של נסטור מאכנו

לאחר מהפכת פברואר 1917, נסטור מאכנו שב מהכלא לכפרו גולאי-פוליה והתקבל בכבוד גדול. מיד ניסה לארגן התארגנות אנרכיסטית כשחבריו התנגדו מכיוון שראו בזאת סמכות דכאנית. הם חשבו שאסור לארגן כל פעילות המונית, ושליחיד כפעולה פוליטית מותר לבצע רק תעמולה. הוא חלק עליהם והצליח להקים ארגון אנרכיסטי ונהפך לראשו.

בעקבות ניסיון הפיכה צבאי כושל בפטרבורג, הסובייט של פטרבורג קרא לעזרת העם להגן על המהפכה. כעת נסטור מאכנו החל ביישום רפורמות שמאליות באזורו, שזה אומר הפקעת אדמות של אחוזות גדולות, מפעלי תעשייה ובתי מלאכה, וזאת בהתאם לאמונתו האנרכיסטית ששללה רכוש פרטי. כשהצבא הלבן החל לפעול באזור, אזי הבולשביקים חילקו לאנרכיסטים של מאכנו נשק וכך נהיה בעל כוח צבאי.

לאחר הסכם ברסט-ליטובסק שהעניק עצמאות לאוקראינה, נוצר מצב שבו חיילים אוקראינים החלו להגיע לאזור של נסטור בדרום אוקראינה. הכוחות האדומים לא ניסו או לא הצליחו לעצור את האוקראינים וכך נסטור מאכנו הבין שהוא צריך לדאוג לאזורו ולהגן על המהפכה. הוא ארגן אסיפה המונית ובה גייס מתנדבים שהעמידוהו כמפקדם. הוא עדיין ניסה לעבוד עם האדומים. אולם הם לא עבדו ביעילות ותיאום וכל הזמן נסוגו ונתקפו בפאניקה.

בזמן שנקרא להתייעצות על ידי מטה האדומים באזור, האוקראינים השתלטו על אזורו, גולאי-פוליה. ובאותו הזמן הצ'קה החלה בפעילות אנטי-אנרכיסטים. האנרכיסטים הבינו שהם חייבים לדאוג לעצמם. הם עשו ועידה והחליטו להילחם עוד מס' שבועות לאחר הקציר כנגד כוחות הממשלה האוקראינית.

במקביל הוא החליט ללמוד את השטח מבחינה מדינית-פוליטית. הוא נסע לרוסיה למס' שבועות ללמוד את המצב ואפילו נפגש עם לנין. ולאחר מכן חזר לאוקראינה והחל במלחמת גרילה עד שנהפך לשלטון מסודר. לאחר שקיבל כל מיני צווים מהבולשביקים, הוא הוקיע אותם על זאת שהם לוקחים מונופול על המהפכה. ובמקביל הוא נלחם בלבנים ובצבא אוקראינה. לאחר מכן האנרכיסטים באוקראינה עשו קונגרס והחליטו שמהפכה מוצלחת צריכה צבא סדיר ולא רק מתנדבים. באותו הזמן באזורים שתחת הצבא האדום באוקראינה החלו בהחרמות מזון, והאיכרים החלו להתמרמר. הצבא האדום חשש שתתחיל מהפכה אנרכיסטית בכל רוסיה והחל שוב לרדוף את האנרכיסטים. אולם עקב פוליטיקה מקומית כנגד אויבים משותפים האדומים פנו שוב לשת"פ.

לבסוף האדומים שבו להילחם בו וכיתרו אותו עד שהוא נאלץ לברוח על ידי פריצת הכיתור לרומניה. מאז הוא היה בגלות ובעוני. הוא מת משחפת שיש הטוענים שנגרמה לו עקב שהות בקור בסיביר, ככתוב לעיל.

אזור פעילותם של אנשי מאכנו באדום על מפת אוקראינה

אני מחבב אותו מאוד מכיוון שהוא מראה שגם אדם פשוט עם שאיפות בתנאים הנכונים יכול להפוך לאדם גדול. מאידך גיסא, אני מבקרו שהוא היה צריך להיות ריאליסט ולא אידאליסט, וכך להימנע משת"פ עם השלטון הבולשביקי הבוגדני ולא לשתף עמם פעולה שוב ושוב כנגד הלבנים. ועל אף שהוא היה בעל משנה אידאולוגית שונה משלי, הוא עדיין דמות שניתן לשאוב ממנה השראה וללמוד מכישלונה כיצד להיות ריאליסט טוב.

הרהורים בעקבות קריאת הספר 12 שנים של עבדות

הרהורים על טבע האדם, צדק ומוסד העבדות בעקבות קריאת הספר 12 שנים של עבדות

---

סיימתי כעת לקרוא את הספר 12 שנים של עבדות שנכתב על ידי הסופר המוצלח סלומון נורת'אפ. הספר עצוב ומשעשע. בסך הוא נחווה כמו קריאת ספר הרפתקאות שבו הגיבור מנצח את כל המכשולים. הסופר מוצלח מאוד ואין ספק שמעמדו כאיש חופשי שנחטף לעבדות על ידי בני עוולה משרת את העמדה כנגד מוסד העבדות. האדם "הנאור" חושב לעצמו שהרי הנה, איש חופשי ומוכשר מאוד נחטף לעבדות בניגוד לחוק והמוסר, תראו מה מוסד העבדות פועל.

אני נוהג לקרוא ולצפות סרטים וספרים על אותו הנושא ובכך לחוות את העניין טוב יותר. אני ממליץ גם לקוראים לעשות כך. אך אין זה אומר שצריכים לעשות זאת מיד. אפשר לחכות מעט וכך עדיין חווים תחושת חידוש. הסרט אגב, גם טוב מאוד ומומלץ.

סלומון נורת'אפ היה כושי אדם שחור מאזור מדינת ניו-יורק אשר נחטף לעבדות בוושינגטון די-סי למשך 12 שנה ושהה בעיקר בלואיזיאנה. הוא מספר בשפה יפה ועשירה מה אירע לו ומה הוא חש. הוא מתאר דמויות בצורה נחמדה. וכן מתאר את ההווי ואת המלאכות של העבדים. וכמובן שיש לו טקסט חביב ומשעשע מאוד על סוגיית העבדות לקראת סוף הספר. ובנוסף יש לו קטע שבו הוא מזלזל בגישה הנוצרית הצבועה כביכול של בעלי העבדים. הם שהקפידו להתחתן על פי דת ישו ושמרו על כבוד נשיהם ובנותיהם בגלל שהם טענו שהאל ציווה להתחתן וכדומה, הם אותם אלו שנהגו לזווג את העבדים שלהם ללא שום טקס דתי אלא בצורה חופשית כמו שחיות מזדווגות בשדה, כנראה מתוך רצון לחסוך טורח. לבסוף הוא הצליח לפנות אל גורמים בניו-יורק שם הכירוהו כדי שיביאו לשחרורו מעבדותו הלא הוגנת.

קראתי את הספר ושאלתי את עצמי מה יש לי להגיד על הנושא של העבדות?! עניתי לעצמי: שאכן זה סיפור מצער ומרגש מאוד. אולם בגלל שמישהו מזייף שטרות לכן אבטל את השטרות בכל העולם?! הנני איש פשוט שחי בעולם שאינו ברור. ולפיכך הנני מקדש את הקיים. אני מבין את העבדים שבורחים אל חירותם. שהרי כמו שנוצרה הנורמה של העבדות על ידי החזק כך ניתן לברוח אל החופש על ידי חזק אחר בפועל.

בסופו של דבר אין לי בעיה מהותית עם מוסד העבדות. וכי אין היום עבדות עדיין בעולם בהודו או באפריקה?! וכי צבא ההגנה לישראל לא משעבד חיילים לשלוש שנים בעל כורחם?! וכי בעולם החרדי או הערבי אין אנשים המשועבדים לכללים חברתיים-דתיים בעל כורכם?! העבדות היא חלק בלתי נפרד מהעולם שטבעו היררכי כוחני. ומאוד מובן שנהגו לחשוב שאדם יכול להיחשב כרכוש ולא כישות עצמאית. החיים עניין גם של נורמות.

ועדיין, מותר לנו הפריבלגים או אלו החשים כך להיות נחמדים אם אנו אוהבים זאת מבחינה אסתטית ולקדם את הערכים הרוחנייים שאנו אוהבים ולבטל את מוסד העבדות ולהשאיר העבדות תחת שם אחר. מותר לנו גם להחזיק עבדים על פי חוק המשועבדים לשכר דירה גבוה וכד' רק זה יכול להיות נחמד אם נעיר פנים לחלשים מאיתנו ונקל עליהם את החיים עד למותם.

12 שנים של עבדות נכתב על ידי סלומות נורת'אפ. נכתב במקור בשנת 1853. יצא לאור בשנת 2014 על ידי  הוצאות ציבלין ודיונון. הספר מורכב מ-199 עמודים.

קללת המשאבים של השמאל בישראל ורצח יצחק רבין

ברביעי לנובמבר 1995 נהרג אחד מאזרחי המדינה אשר עבד לפני מותו כראש ממשלתה של מדינת ישראל. הלה נהרג מחמת חדירת קליע לגופו. הוא מת תחת טיפולם של רופאים עם דם על הידיים במרכז הרפואי תל אביב (איכילוב). שמו של האזרח היה יצחק רבין ומי שגרם למותו הוא יגאל עמיר. רבין היה ממפלגת העבודה המזוהה כיום עם השמאל בישראל ויגאל עמיר היה ימני מוכרז על פי עצמו. לאחר הרצח גורמים בשמאל נוהגים להאשים את הימין בגרימת הרצח. בנוסף הם נוהגים להגיד שהימין רצח את ראש הממשלה ובכך הוא גנב את השלטון מהשמאל.

זוהי רשומה לרגל יום הזיכרון למותו של ראש הממשלה.

וכך כתב אקטיביסט המשתייך לארגון בצד השמאלי של המפה הפוליטית:

לצד העיסוק ביצחק רבין האיש, ברצח שלו ובמורשת הפוליטית שהותיר אחריו, חשוב לא פחות להיזכר בעובדה הבאה: רצח רבין היה אות הפתיחה של התפרקות השמאל הפוליטי בישראל ושל עליית הימין הדתי, כפי שאנחנו מכירים אותו היום. מבחינת הימין הדתי – כבר קשה להאמין – תחילת שנות ה-90 היו שנים של מצוקה קיומית ואנדרדוֹגיוּת מלנכולית... רצח רבין הזניק את הימין הדתי מסקטור שולי יחסית למגזר שמוביל ללא עוררין את מחנה הימין – עד כדי כך שהיום מדינת ישראל כולה יוצאת למאבקים מדיניים, כלכליים ובינלאומיים על סוגיות שבעבר עניינו אך ורק את הנהגת המתנחלים (שממשיכים להציג את עצמם כמיעוט נרדף). תפילת יהודים בהר הבית – רעיון מופרך ושולי עד לפני כמה שנים – היא דוגמה מובהקת לכך.

ניתן לדון האם הוא התכוון לכך שהימין רצח את האיש היחיד המוצלח של השמאל או לחלופין שבגלל רצח רבין הימין הרגיש נרדף ונאלץ להיות ממלכתי יותר ופחות מגזרי ובכך הוא יכול היה לצאת מהגטו התרבותי שלו. ושהוא בעצם משווה בין ניוון השמאל לעליית הימין. ברם, עדיין לא ברור לפי דעתו מדוע השמאל נהפך לסקטור שולי. וניתן להבין שרצח רבין גרם לזאת כמו שהוא כתב שרצח רבין היה אות הפתיחה של השמאל.

ועדיין לא ברור לי מדוע השמאל לא הצליח למנף את הרצח לטובתו. הרי מי רוצה לתמוך באנשים שגרמו לרצח, ומי לא חש אהדה כלפי נרצח?! לא ברור גם מה גרם לשמאל להתנוון ולא למצוא רעיונות לקדם את עצמו בספירה הרעיונית-חברתית-פוליטית במדינתנו האהובה.

בעקבות שאלות אלו אביא הסברים אחרים לירידת קרן השמאל בישראל בגלל רצח רבין

• ניתן להגיד שמכיוון שרבין היה ניצי-'בטחוניסט' ופרס יונה-איש-שלום, שזה גרם לשמאל להיות פחות ריאליסט ובכך לאבד את הלגיטימציה שלו בעם. אולם זה לא בדיוק רצח רבין שגרם לנזק, הזה אלא בחירתם בפרס ודומיו. וכך אם השמאל שגה, קשה להטיח את כל האשמה על הימין בנושא הזה. ובפרט שרצח על ידי ימני אמור לגרום לאנשים לברוח מהימין ככתוב לעיל.

לפיכך דעתי היא שהימין ניצח למרות הרצח. וכמובן שהרצח לא הזניק את הימין הדתי בבחירות הללו. הרצח הזניק את השמאל. ולמרות זאת השמאל הפסיד. ובהמשך הפסיד עוד יותר במאבק התרבותי-פוליטי במדינה.

ואם בהשערות ללא בסיס עסקינן, אזי אפשר להגיד שאולי הימין הוזנק כי הוא זייף בקלפי וכך צבר כוח ולא בגלל הרצח.

• ושמא בגלל משיחיות של גורמים המזוהים עם השמאל, והם נתפסו כאנשים לא שפויים.
• בנוסף, ייתכן שזה בגלל הפיגועים מהרש"פ בעידן שלטון השמאל והעם רצה מישהו שיגן עליו. וכן אפשרי שזה בגלל העלייה מבריה"מ, שהם היו אולי בעלי תרבות ימנית או תיעוב נגד השמאל עקב הסבל במדינה השמאלנית שלהם.

קללת המשאבים ורצח רבין

ב-1959 התגלה בהולנד גז רב והם העבירו את רוב הגז לייצוא. העניין גרם לייסוף המטבע שלהם. וכעת הם התקשו למכור תוצרת מחמת שהמטבע שלהם היה חזק יותר לעומת מטבעות אחרים. אולם הם עדיין חיו ברמת מחייה בהתאם לשווי הישן של המטבע. העניין הוביל לירידה בייצוא ובאבטלה. וכיום קוראים לסוג זה של קללת המשאבים המחלה ההולנדית. העניין כעת מובן שההסתמכות על משאבי הטבע יכולה להוביל לניוון מסוים של המדינה ובכך המדינה יוצאת מופסדת. גם אמא אפריקה סובלת רבות מקללת המשאבים. ביבשת עתירת מחצבים זו. המשאבים גורמים לכך שהשלטון משקיע בייצוא המשאב כדרך להכניס כסף למדינה. ובכך הוא משאיר את מדינתו בתת-פיתוח, וכשנגמר המשאב או כשיורד ערכו מצבו רע. כמו כן, המשאבים גורמים ללחימה על המשאב ולפרוץ מלחמות ומלחמות אזרחים. ובנוסף לשחיתות של פוליטיקאים שחומדים הכסף לעצמם, שהרי הוא מגיע מהמשאב ולא מכיסו של האזרח. עוד דוג' מעניינת לכך, היא הנצחת התלות של אפריקה בידי המערב על ידי תעשיית הצדקה. ישנם "ארגוני צדקה" אשר מעניקים כסף לקטועי גפיים מחמת איזו מלחמה. אך המקומיים במקום לנצל את הכסף ולקדם את המדינה, הם משכנעים אנשים אחרים לקטוע את אבריהם ובכך להשיג כסף מהמערביים הטיפשים. אולם בפועל אפריקה מערב יבשת חלשה ובתת-פיתוח אשר לא מתחרה במערב. הכסף המגיע בחינם לאפריקאים-האפריקאים הוא משאב טבע שאין הם צריכים לעבוד בשבילו ואשר מביאם לניוון. וכשהם בתת-פיתוח, הם תלותיים במערב ונאלצים למכור את תוצרתם ואת כוח עבודתם בזול. וכך אנו המערביים מרוויחים.

לפי דעתי יתכן שההסבר הטוב ביותר הוא שהשמאל נתלה ברצח רבין כמשאב טבע והחל לסבול מקללת המשאבים מבחינה אינטלקטואלית, וכך הוא התנוון.

במקום להתאים את עצמו מבחינה תרבותית לעולם הפוליטי של היום ולחדש בתחום, הם בשמאל נהגו לנבוח: 'אתם רצחתם לנו את רבין', שוב ושוב ככלב אשר שב על קיאו. בעוד שבזמן הזה הימין היה מוכה אשמה ובושה והחל לחשוב על דרכים מעניינים לייצוגו ולהבנת העולם. וייתכן שזה מה שכעת עובד לו באופן זמני עד לבואה של תרבות עולה אחרת שתביס אותו וכתוב במקורות: "על דאטפת אטפוך וסוף מטיפייך יטופון".

לסיכום, השמאל הרס את עצמו.

ניצול נשים על ידי טראמפ והפללת מנהיגים בעידן הבחירות – דיון

"כשאתה כוכב נותנים לך לעשות הכול", נשמע טראמפ אומר לבילי בוש, מנחה של תכנית הבידור "אקסס הוליווד", בעת שהשניים היו על אוטובוס בדרכם לסט של תכנית אופרת הסבון "ימי חיינו", שבה התארח טראמפ. "תפוס אותן באיבר המין שלהן (השתמש במילת הגנאי "פוסי"). אתה יכול לעשות הכול". כך התפרסם לא מכבר לגבי המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, דונלד טראמפ.

'פלונית' שיודעת שהנני מחבב את 'הדונלד' ניהלה איתי דיון חיש לאחר התפוצצות הפרשה. אקווה שזה יעניין אתכם. הנה הטקסט אשר צורף באישורה:

"פלונית: הבנתי מאתרי החדשות כי טראמפ מנצל נשים.

אני: הקשר?

פלונית: קראתי חדשות.

אני: אנו דיברנו על טראמפ בהקשר הזה לאחרונה?

פלונית: לא.

פלונית: אולי כך ירד לך ממנו 🙂

אני: באופן אישי זה לא נעים.

פלונית: כלומר?

אני: אני אוהב לשלב בין ערכיי האסטטיים לתפיסותיי הפוליטיות. וכאן יש בעיה. ברם, עדיין הוא חומר הגלם הריאליסטי שהמדינה זקוקה לו על פי דעתי. אני מבקר את עצמי מזה זמן מה שאיני מנהיג מוצלח, על אף שאנשים רבים חושבים אחרת. ומזמן שמתי לב שמנהיגים "אמיתיים" מוצלחים הם אנשים אכזריים ורודפי, כולאי ומנצלי נשים. וכל שאינו אלפא מייל טורף איננו מנהיג מוצלח. המאבק על האשה נהפך מהר מאוד למאבק ייצוגי על משאבים וזאת שמין האשה הוא כמו כסף, יש לו שווי חברתי-סימבולי ומי שמחזיק באשה או בנשים נתפס כמוצלח (אולי זה מכיוון שבימים עברו היו צריכים לרכוש נשים, ועל כן מי שהחזיק אשה נתפס כעשיר, קל וחומר כשיש לו מס' רב של נשים.). וגם אם האדם לא שורד עם האשה או סובל כעת מזוגיות לקויה, הוא עבר שלב, ובתדמית הציבורית נחשב אדם ראוי ומוצלח. בעוד שההססן ובעל האחריות ייתפס כחלש, רכרוכי וחסר יכולת החלטה.

פלונית: אהבתי מאוד את ההסבר שלך על המבט הגברי-חברתי כלפי הנשים. מעניין גם מה שאתה אומר על גברים טורפים הנתפסים כמוצלחים. לפני זמן לא רב התפרסמו סיפורים על שחיתויות מיניות של רחבעם זאבי 'גנדי', זה תואם למה שאתה אומר. ועדיין אני חושבת שצריך מנהיג ראוי שלא יקדם שחיתות מוסרית. מנהיג הוא סמל לחיקוי, ואם נושחת למה לנו מדינה. בנוסף, מנהיג מושחת יכול להשתלט על המדינה ולהיות דיקטטור. ולכן לא כדאי לבחור בו. אתה ככל הנראה תגיד שכל מנהיג עלול להיות מושחת ושלכן יש עניין לאזרחים לקדם מוסדות לפיקוח על המנהיג שלא יסתאב. ומתאים לך להוסיף שעדיף מנהיג מושחת, כי כך הציבור עירני ובעל מודעות לפיקוח. וזאת בשונה ממנהיג הנתפס כישר ונקי כפיים.

אני: יש כאן מקום למחקר פסיכולוגי, צריך לבחון הקשר בין מוצלחות של אנשים וניצול וניצול נשים בפרט. טראמפ סוטר לי על פני. טראמפ מראה לי שוב ושוב שהשיטה היא לעבוד כמו הנבל. טראמפ מראה שהחינוך שקיבלתי כושל ואני תמים. טראמפ גורם לי לחשוב שיש למצוא איזון בנושא. וגם אם אני חלש ולא אהיה מוכן לעשות הכל, עלי לפחות ללכלך את שמי כדי שאתפס כאחד המסוגל להכל. נחמדות לא עובדת, אלא האכזריות והפגנת האלימות. הכוחניות היא כריזמטית והנחמדות נתפסת כחולשה ואנטגוניסטית. אני לא נבהל מהצהרות, השאלה היא במעשים. וייתכן שטראמפ התרברב ושיקר. אולם בכזה מצב איני יודע מי הוא טראמפ האמיתי. כך שאני שופט על פי הדימוי וזה לא מרנין.

פלונית: נשמע שירד לך ממנו, הנה, אתה טוען שאולי הוא מנהיג בעל ידיים מלוכלכות. בנוגע למחקר שלך, אתה יכול לנסות. אנו חיים במדינה חופשית.. יהיה מעניין לראות הכיצד תיכשל.

אני: לא ירד לי לגמרי, יש הרבה מה ללמוד ממנו. בנוסף, לעולם לא טענתי שהוא דמות מופת. ראי את טראמפ, הוא גיבור אמיתי. גם במצב מצוקה כביר, כמו במקרה שלנו, הוא לא נבהל. הוא פונה לעם ומתנצל, לא מתפטר. הוא מפגין עוצמה. והעם מגיע להריע לו. בתמורה הוא יורד מ'מגדל טראמפ' לעם, וכן הוא מפגין כוח ונחישות גם מול הפגיעה בכבודו על ידי בכירי מפלגתו ובתקשורת. אין הרבה אנשים שהיו סובלים את המשבר הזה מבחינה פסיכולוגית. זה מזכיר לי סצנה מפורסמת מהסרט 'חלף עם הרוח'. סקרלט נתפסה מנשקת את אשלי, בעלה, רט, לא מתרגש במיוחד. היא פגועה ומבוישת ומסתגרת בביתה. באותו הזמן הייתה מסיבת יום הולדת לאשלי וכל החברים מהכפר אמורים להגיע. סקרלט מעדיפה להמשיך להסתגר כדי לא להיות מטרה ללשונות הרעות. רט אומר, שהפוך, עדיף ללכת כמו אדם אמיץ למסיבה, מובל כולם ולהקרין גבורה ולא חולשה. וכך הציבור יתפעל ולא ילעג לה. לטראמפ יש את זה באופן "טבעי".

טראמפ בכניסה ל'מגדל טראמפ' בניו-יורק "יורד" למעריציו הרבים שבאו לתמוך בו לאחר הסקנדל התקשורתי שהוזכר קודם בלינק

פלונית: יש הרבה מושחתים שלא מודים באשמה עד הרגע האחרון ומשחקים אותה אנשים ישרים עד הסוף המר. ביג דיל.

אני: עדיין, הרבה פושעים, לא עושים את המשחק מול החברה. אני עדיין רואה בזה גבורה מסוימת.

אני: יש כאן עוד בעיה, זה לא הוגן כלפי העם כשמישהו רץ מטעמו, אזי תובעים אותו. אם היו תובעים את האיש לפני שהיה נבחר, אזי העם יכול היה לבחור מישהו אחר ואולי אפילו הגון יותר. כעת העם בעל העמדה הפוליטית הספציפית המעוניין להצביע למפלגה מסוימת מפסיד מועמד היכול להביס את המועמד הנגדי. בעוד שאם האיש הנבחר היה מופלל בזמן הבחירות המקדימות במפלגה המסוימת, אז העם יכול היה לבחור מישהו ראוי יותר. לפיכך אני אמליץ עדיין לבחור באיש. ואם יתברר שהוא יופלל, אזי סגנו יוכל להחליף את מקומו. וסגנו ייצג את העם שבחר בקודמו.

פלונית: אני מבינה את הצד שלך. אך עדיין מה תגיד כשהוא יעשה פשע בזמן הבחירות לאחר שנבחר כמועמד של מפלגה?

אני: אם המועמד מסכן חיים או אפילו רכוש צריך לעצור אותו ובעצם מתכנן לעבור על החוק. אולם אם מדובר על משהו מפעם או אפילו משהו חדש ולא משהו לעתיד, ניתן לפקח עליו שלא יעשה עוד פשעים. ואחרי הבחירות המפלגה תמנה לו יורש, אם ימצא אשם על פי המערכת המשפטית. הבעיה היא שיש מנהלי קמפיינים שעובדים בכל שיטה כדי להגיע לניצחון. לפעמים הם ממציאים עלילות שהן עורבא פרח והמועמד פורש מרוב בושה או כי מבין שהציבור חושב שהוא אינו ראוי. זה פוגע בעם ויש למנוע את העניין הזה.

פלונית: הנחת את דעתי.

אני: תודה רבה.

פלונית: 🙂 ".

סוף.

פוסט קצרצר לרגל יום הכיפורים לגבי חשבון-הנפש ובחירה חופשית

על עשיית הסליחה, המחילה, הכפרה, הווידוי, חשבון-הנפש והתשובה, שהאנשים נוהגים לעשות או אשר חושבים שהם עושים

---

כל שנה לקראת יום כיפור כל מיני פוליטיקאים ואזרחים נוהגים לבקש סליחה ומחילה או לעשות תשובה על חטאים שהם חושבים שהם עשו. אולם לא רק ביום כיפור, אלא במשך השנה אנשים מבקשים סליחה וכדומה. גבר שפגע בגבירתו מבקש סליחה וכן להפך.

ונשאלת השאלה מה המשמעות של הטקסים הללו של בקשת הסליחה ומחילה?

לכאורה המעשים הללו קשורים לרעיון שנעשה דבר רע או לא נכון ואפשר לתקן המעשה הרע או הלא נכון שנעשה על ידי מילים או מעשים או כל צורה אחרת שנתפסת כפוגענית כלפי האדם ואפילו על ידי מניעת המעשה הנכון במסגרת אחריותו של האדם. פרקטיקות אלו נתפסות איכשהו כמעידים על התנהגות עתידית או של ההווה או מעידים על התרחקות מן העבר (הסליחה-המחילה, הכפרה, הווידוי, הצגת החרטה והתשובה כנראה קשורים להתנהגות עתידית, תלוי, כמובן, בשאלה מה האינטרס במעשים הללו, שהרי מה העניין לדון בעבר ללא משמעות של הווה או עתיד?!).

הדברים הללו, לפי בני האדם מן היישוב, מבוססים על זה שהאדם טועה. ברם, מניין לנו לדעת שהאדם בכלל מסוגל לטעות?! שהרי לכאורה כשהאדם מקבל החלטה הוא מבצעה לפי מה שמשתלם לו. בדיעבד התברר לו שזה לא משתלם לו. אז, אם כן, במה הוא טעה?! האם יכול היה בהתאם לשיקול דעתו לעשות אחרת?! לכאורה זו טעות בקבלת החלטות ועל כן מה העניין בכל הטקסים הללו?!

הנה, אפשר להגיד שהוא לא יכול היה כלל לעשות אחרת! האיש קיבל החלטה וביצע אותה בהתאם למה שחשב לנכון באותו הזמן! ההיגיון מחייב שהאדם אינו טועה כלל ואינו מסוגל בכלל לטעות, שהרי האדם קיבל ההחלטה ופועל לפי הדברים שכך חשב. והם גרמו לו לעשות את מה שהתברר בשפה המדוברת של ההמון כ"טעות". ואם נגיד שהוא לא בעל בחירה חופשית ולכן הוא לא קיבל באמת החלטה, אז אין לנו במה לדון בנושא שהרי אין לו בחירה חופשית.

יהיו אולי אי אלה אנשים שינסו לטעון, משום מה, שהאדם הוא רציונלי באופן חלקי. ועל כן יש מקום לטעות. ואני לא מסבירם, כי איני מבינם כלל. בעיני, הם הוכיחו שעוד הפעם הם חייבים להגיד מה שהם חושבים, ותו לא. הרי, סוף כל סוף כשעשו את אשר עשו, הם היו בטוחים שזה מקדם אותם, אזי איך הם יכולים לטעות?!

ידועה השאלה המפורסמת, מה האדם עושה כשהוא עייף, רעב וצמא באותה המידה, מה הוא יחליט לבצע קודם לשאר צרכיו?! יש האומרים שלפי מה שחושק יותר כך יחליט. כלומר, אין לו באמת בחירה, אחרת הוא ימות מרעב, צמא או עייפות כי הוא לא יוכל לקבל החלטה. וגם אם נגיד שהוא יטיל גורל וכך יחליט מה לבצע קודם. עדיין לא הייתה לו בחירה לגבי הטלת הגורל. [ואם אנו אומרים שהאדם מקבל החלטות בהתאם למה שהוא מעוניין יותר, אזי אנו מגיעים למצב שלכאורה איבדנו את האקסיומה שיש לאדם בחירה חופשית שהרי כל דבר שהוא מחליט זה בהתאם לסולם הצרכים שתנאי חייו מכתיבים לו.] ועל כן המסקנה הפשוטה היא, שבהכרח אין מקום או משמעות לטעות אצל האדם. אין מקום לבקשת הסליחה, ואין מקום לסלוח לאחר. אין מקום לאמירת הווידוי. אין מקום להבעת החרטה. אין מקום לעשיית התשובה.

כשבני האדם תובעים התנצלות ובקשת מחילה ודואגים להראות חרטה מהאנשים ושאר ירקות, הם מוכיחים שבני האדם אינם רציונליים. כמובן שאם בני האדם אינם רציונליים אין מקום להקשות קושיות על בני האדם, מדוע הם מתנצלים ותובעים התנצלות וכו', שהרי סוף כל סוף בני האדם אינם רציונליים, ועל כן הדיון תם.

דברי ריאליסט שמאלי הממחישים את האג'נדה הריאליסטית בפוליטיקה ובדיפלומטיה

הרוצה בשלום: כוח ודיבורים בין בוז’י לאובמה – http://wp.me/p1YoCq-WR

כן לסרבנות גט לא לעיגון האשה

התפרסם השבוע שנתפס עוד סרבן גט בשם עודד גז. סרבן גט זה אדם שמסרב להעניק גט לאשתו או מסכימה לקבל גט מבעלה. כמובן שמדובר לאחר תהליך ארוך המתבצע בבתי הדין הדתיים בארץ. על פי ההלכה היהודית האשה יכולה לזכות בבעלות על מיניותה רק אחרי קבלת גט מהבעל או על ידי מותו. כתוצאה מכך יש כוח רב לבעל היכול לעגן את אשתו אליו. בית הדין יכול על פי חוק להעניש את הסרבן. ועם כל זאת, עדיין יש סרבני גט בארץ המעגנים את נשותיהם. חשוב להוסיף שבעל הרוצה לישא אשה שניה יכול לבצע זאת עם היתר מיוחד מבי"ד.

העניין גורם לי לחשוב בקול על הנושא המוזר הזה שבו המדינה המתיימרת להיות דמוקרטית ליברלית מתערבת בחופש של האדם ללא סיבה דמוקרטית ליברלית. מעבר לכך, האם המצב הקיים לא מעודד גברים להיות סרבני גט?!

איני מצליח לראות בעיה גדולה בסירוב גט מבחינה מערבית וכן מבחינה הלכתית:

א. על פי ההלכה המסורב יכול להגיד שזהו מקח טעות, ההיגיון הוא שהמסורב לא היה לוקח מקח זה אם היה יודע שהמצב כעת יהיה בעגינות. (מעבר לכך, די ברור לי שרוב הנישאים לא מבינים בהלכות הקניין על פי הדת בנושא הזה. ועדיין נדמה לי שניתן להתיר רק לא נוהגים כך.) הוא יכול גם לבגוד מבחינת חוקי התורה. התורה מתירה לבעל ל"בגוד" באשתו ואפילו לשאת עוד אשה. בעיה שלהם שהם התחתנו. זו מערכת האמונות שלהם, המדינה לא אמורה להתערב בנושא הזה. על פי התורה, הגבר לא מחויב לגרש את אשתו, היא כמו רכושו של הבעל, הוא קונה אותה בכסף שטר או ביאה כמו שרוכשים עבד או טובין אחרים ואת האשה ניתן לגרש בעל כורחה. באמריקה ובעוד מדינות כל אחד יכול להתגרש מבחינה אזרחית, לא צריכים הסכמה של הבעל או הסרבן.

ב. אמרנו כבר מקודם שהנישואין מוגדרים כמקח. על פי המסורת היהודית ניתן לקבוע תנאים לחלות הקניין לגבי מקח. ואם כך מדוע שלא נוכל לבצע נישואין על תנאי? כלומר, הצדדים יתנו מפורשות כנגד העיגון. וכן אפשר בזמן שהזוג עדיין מאוהב, בחתונה לבקש מהבעל שיפקיד גט על תנאי שיחול מתי שהוא מעגן האישה וכד'. משום מה הפיתרונות הללו לא מיושמים.

ג. בעברי ראיתי בזה סוג של התעללות. וזאת כי ראיתי בזאת כליאה של האשה על ידי הגבר (או כליאה של הגבר על ידי האשה במצבים מסוימים). אולם מאז שיניתי את דעתי. ובהתאם לנורמות הליברליות אני חווה זאת כבעיה מצפונית של האשה או של האיש. ועדיין אני מבין לצערם של מסורבי גט.

ד. גם לפי האסכולה הקומוניסטית אין בעיה, הרי הדת היא משהו פיקטיבי המושפעת מהיחס הכלכלי. אם כן, הסרבן אינו פוגע בה, שהרי היא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה. אם כן, גם לפי האסכולה הליברלית וגם לפי אחותה הקומוניסטית לא ברור מדוע אדם המעגן את אשתו הוא אדם רע.

אם המדינה לא מחתנת אשה שאינה גרושה או אלמנה, זו בעיה שהפוליטיקאים גרמו לכך או מנציחים. אי לכך על הנאבקים להיאבק בפוליטיקאים הבעייתיים, לא בבעל. ידוע הפתגם:"לא עכברא גנב אלא חורא גנב", במקרה הזה אין עכברא גנב בכלל אלא רק חורא גנב ואנו מתעקשים לרדוף את העכבר ולהנציח את המצב הבעייתי. כלומר, זכותם של הבעל והאשה לסרב גט. אין עלינו לרדוף אחרי הסרבן, אלא אחר החור שזה היחס לנישואין כיום הפוגע במסורב ובצורה קשה יותר באשה. האשה יוצאת מסכנה, מכריחים אותה להנשא דרך הרבנות ובעוד שלגבר יש פתרונות לה אין פתרונות. הנצחת המצב הקיים היא טמינת ראש בחול. לפיכך יש לקדם את הפתרונות שהצעתי שכבר הוצעו על ידי חכמים דגולים לפני.

בכל מקרה, לגבי אלו שעדיין לא בשלים למקח טעות או לא יכולים לבצע תנאי בנישואין, צערם צער גדול ואני מציע שהמדינה תארגן תקציב לשכנוע הסרבן להעניק הגט ושל האשה להכריז על נישואיה כמותרים. וכמובן הכל ללא כפיה שלא מתאימה לעידן שלנו ואינה מתאימה כל כך במקרה של סרבן זכר מחמת שהיא לא כל כך עוברת חלק על פי חלק מחכמי הדת שהרי אז זה 'גט מעושה' ולא ברור עד כמה הבעל מתכוון לכך והם מאמינים שצריך שמעשה הגט יראה כוונה לתת גט שלא ניכרת במצב של כפיה.