ישנה בעשורים האחרונים תופעה שאנשים רבים מתקרבים לתורתו של רבי נחמן. אני שאיני חסיד כלל ומכבד בני אדם החילותי לעיין בתורתו של רבינו ולהפתעתי נהניתי מאוד. לקראת החג של רבינו, הוא ראש השנה, השתתפתי בהרצאה על חסידות ברסלב. לאחר ההרצאה החלטתי לקרוא ולהעמיק את ידיעתי על תורתו של רבינו רבי נחמן מברסלב זצ"ל. קראתי את סיפור עלייתו של רבינו לארץ הקודש הידוע בשם: 'סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל'. הסיפור המחולק לסעיפים מצורף בלינק למטה מתוך הספר שבחי הר"ן. הטקסט עילג מאוד. ברם, מה שחשוב זה התוכן ולא הצורה, ככתוב: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". וחשוב לי לומר שעל אף מטעני החינוכי שבז לתורתו של רבינו, התרשמתי מאוד. והנני אומר בפה מלא שניתן להגיד שהר"ן היה איש עליז וחכם. ולתועלת הציבור החלטתי לנתח מספר קטעים מן הכתבים על מסע עלייתו לארץ ישראל מתוך הטקסט 'סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל כמופיע בשבחי הר"ן'.
אביא מעט פרטים ביוגרפיים על רבי נחמן מברסלב: רבי נחמן חי בין השנים 1772-1810. הוא הגיע מגזע תרשישים והיה נינו של המכונה אור שבעת פני הימים רבי ישראל בעל שם טוב. הוא ייסד את חסידות ברסלב והיה הרבי\אדמו"ר הראשון והאחרון שלה. רבי נחמן התנגד לשכלתנות. הוא חשב שרגש והדימיון הם הדרך הנכונה להבין את העולם כולל את האל. עד סוף ימיו האיש נרדף על ידי מתנגדיו. אולם כיום יש לו חסידות מיוחדת המצליחה לתפקד ללא אדמו"ר היררכי השולט בקהל המאמינים.
כתבתי שרבי נחמן הוא מקיאווליסט, והיות וחושש אנוכי שיש אנשים שלא זכו להכיר את מחשבתו של מקיוואלי, אביא מעט פרטים ביוגרפיים עליו גם כן.
ניקולו מקיאוולי חי בין השנים 1469-1527. האיש היה דיפלומט בעיר מדינה פירנצה. הוא גם היה בין האמיצים הראשונים שהעזו לטעון שכל הדרכים ראויות לשמירת המדינה.,כלומר, האינטרס של השליט, שהרי כל אחד יכול להיות שליט. כיום הכינוי מקיאווליסט מסמל אדם המאמין שכל האמצעים כשרים למען המטרה הרצויה.
דוג' לתורתו של מקיאוולי הקשורה להבנת רבי נחמן והאופי ה'מקיאווליסטי':
"אל תלכו שולל אחר אותה קדמוניות הדם שבשמה מתנשאת [האצולה] מעלינ;ו שכן לכל בני האדם אותה ראשית וכולם קדמונים באותה מידה, ומטבעם נבראו באותה דרך. הפשט את כולם עירום ועריה ותראה שכולם דומים, הלבש אותנו בבגדיהם ואותם בבגדינו, ואנו ניראה בלא ספק אצילים, והם נקלים, שכן עוני ועושר הם לבדם יוצרים את ההבדל… אך אם תשים לב לנהגיהם של הבריות, תראה כי מי שמשיגים את רוב עושר וכוח הגיעו לידי כך במרמה או בכוח הזרוע, וכדי להסוות את הכיעור שבהישגם הם מצדיקים את מה שתפסו שלא כדין, אם ברמייה ואם באלימות, בתואר מזויף של הישגים ביושר. ומי שבגלל תבונה מעטה או טיפשות יתרה נמלטים לכיוונים אלה (שולל אחר האצילות – ההסבר שלי) טובעים תמיד בשעבוד ועוני; שכן המאמינים הם תמיד משרתים, ואנשים טובים הם תמיד עניים. ומן השיעבוד לעולם לא ייחלץ אלא עז המצח וחסר האמונה, ומן העוני ייחלץ רק העושק והרמאי (ההדגשות שלי)". (תולדות פלורנץ של מקיוואלי, מובא אצל גרנט מנדל 1985 בתוך הספר 'תולדות המחשבה המדינית', 2001, עמ' 424-425: האוניברסיטה הפתוחה)
ניתן לראות שמקיאוולי שם דגש על ההצלחה על ידי המרמה ושהמוסר פחות חשוב. והוא אינו מדבר על העניין הראוי שעל פיו השליט אמור לשלוט אלא על הדרך המוצלחת.
בדומה לכך גם בספר הנסיך מקיאוולי כותב כך:
"ואולם מאחר שאדם פרטי נעשה נסיך גם בשני אופנים שאין לייחסם כליל לא לפורטונה ולא למידה הטובה, נראה לי שאין להשמיטם, גם אם על אחד מהם מאפשר לדון ביתר הרחבה כאשר דנים על רפובליקות. האופנים האלו הם: לעלות לכס הנסיכות באיזו דרך נפשעת או מתועבת, או להיעשות מאזרח פרטי לנסיך המולדת מכוח רצונם הטוב של של האזרחים האחרים". ('הנסיך' מקיאוולי, 2008, עמ' 41, הוצאת דביר והוצאת שלם)
"יכול מישהו לתהות איך קרה שאגתוקלס – ואחרים שדומים לו – היה יכול לאחר אינסוף בגידות ומעשי אכזריות לחיות זמן רב לבטח במולדתו ולהתגונן מפני אויביו בחוץ, והאזרחים מעולם לא קשרו נגדו קשר; ולעומתו רבים אחרים לא יכלו, גם בימי שלום, לשמור על המדינה באמצעות האכזריות, לא כל שכן בימים טרופים של מלחמה. אני מאמין, שהסיבה לכך היא מעשי אכזריות שמשתמשים בהם רע או משתמשים בהם טוב. מעשי אכזריות שמשתמשים בהם טוב – אם מותר לומר טוב על הרע – אפשר לכנות את אלו שנעשים כולם בבת אחת בשל הכורח לך להבטיח את עצמך, ואחר כך לא מתמידים בהם אלא ממירים אותם ככל שמתאפשר למרב התועלת של הנתינים. מעשי האכזריות שמשתמשים בהם רע הם אלה, שאף כי בהתחלה הם מעטים, הרי שבמשך הזמן גדלים ולאו דווקא מתחסלים. המקפידים על הדרך הראשונה למצוא אצל אלוהים ואדם תקנה כלשהי למצבם, כמו שמצא אגתקולס; באשר לאחרים, אי אפשר שישתמרו". (שם, שם, עמ' 45)
"אין לך דבר שמעורר כלפי נסיך הערכה כה גדולה כפי שמעוררים מבצעים גדולים ומעשים נדירים המשמשים מופת". (שם, שם, עמ' 85)
בציטוטים רואים בבירור את חשיבות ההצלחה של מקיאוולי בכל מחיר. הוא אפילו מתיר אכזריות וקורא לאכזריות מסוימת 'אכזריות טובה'. הוא גם מרגיש צורך לתאר את השיטה המתועבת או הנפשעת להיות נסיך ואינו מצנזר זאת בשם המוסר. ובציטוט האחרון הוא מביא גם רעיון פסיכולוגי היכול לשמש את השליט.
הנחת היסוד שלי שיש סוגי נסיכויות שונות. יש נסיכות עסקית, כלומר, מעמד פיננסי טוב ויש נסיכות חברתית, כלומר, פופולריות חברתית המקלה על השגת יעדים בחיים (עסקי מכיוון אחר…) ויש את הנסיכות הדתית שהיא דרך להשיג מעמד חברתי מסוים וכדומה.
לפי דעתי רבי נחמן היה אדם טוב מבחינה סוציאלית ולא היה חסר עכבות כמו מקיאוולי. ברם לא הייתה לו בעיה מוסרית לשחק משחק ולהיתפס כך כאדם המתאים לתפקיד של מנהיג דתי בעל אלפי מעריצים. וכך אציג בהמשך.
יש וויכוח האם מקיאוולי היה רק איש הגות או רק מדינאי. יש שיגידו שלכן הוא אינו הוגה, שהרי הוא לא דיבר על ערכי המדינה ומטרותיה, אלא הוא עסק בכיצד לשמר את האינטרס של השליט, כשכל אחד יכול להחליפו ועליו למנוע זאת (מיכאל קרן ועליזה קורנשטיין, מדריך למידה, 2001, עמ' 74, האוניברסיטה הפתוחה.)
בניגוד לכך, אני אגיד שמקיאוולי בחכמתו הרבה קלט שאין עניין לבזבז זמן על תאוריות לא פרקטיות ולא מוכחות ועדיף להתמקד בפרקטיקה לשם אינטרס של האדם בלא לבדוק את המוסר בעניין. בזאת לפי דעתי הוא הבין את העולם טוב יותר מקודמיו. ובזה הוא גם היה מהפכן. מדוע הוא לא אמר זאת בפומבי, אתם תשאלו?! אזי אענה לכם שייתכן והוא חש שאין העולם בשל לתובנה זו ולכן העדיף לשתוק פן יבולע לו.
לעומתו רבי נחמן לא טרח לכתוב ספר הכיצד להיות רבי המנהיג קהילת חסידים. הוא בחר לשחק את המשחק עד הסוף. ואפילו לא השאיר שום כתבים שלו אלא תלמידיו הם שכתבו משמו. וייתכן שהוא הבין שבשביל להצליח במשימה שלו להצליח לקבל כבוד עולמים ולקדם דרך רוחנית משלו, שומה עליו לעבוד כך. ואולי זה בגלל שמקיאוולי הודח מתפקידו וכל שנותר לו לעשות זה לכתוב ולא היה לו מה להפסיד בעוד שרבי נחמן נשאר נסיך רוחני עד סוף ימיו.
לפני שנתקדם ל'סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל כמופיע בשבחי הר"ן' אביא עוד טקסט מכונן של רבי נחמן:
"קכג – לקשר עצמו להצדיק שבדור
העקר והיסוד שהכל תלוי בו, לקשר עצמו להצדיק שבדור, ולקבל דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה, דבר קטן ודבר גדול. ולבלי לנטות, חס ושלום, מדבריו ימין ושמאל, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ספרי פרשת שופטים): 'אפלו אומר לך על ימין שמאל' וכו'. ולהשליך מאתו כל החכמות, ולסלק דעתו כאלו אין לו שום שכל, בלעדי אשר יקבל מהצדיק והרב שבדור. וכל זמן שנשאר אצלו שום שכל עצמו, אינו בשלמות, ואינו מקשר להצדיק. וישראל בעת קבלת התורה היו להם חכמות גדולות כי אז היו עובדי עבודה זרה שבימיהם, שהיה טעותם על פי חכמות וחקירות גדולות כידוע. ולולי שהיו ישראל משליכין מעצמן החכמות, לא היו מקבלים התורה. כי היו יכולים לכפר בכל, חס ושלום, ולא היה מועיל להם כל מה שעשה משה רבנו עמהם. ואפלו כל האותות והמופתים הנוראים שעשה לעיניהם, לא היה מועיל להם, כי גם עתה נמצאים אפיקורסים הכופרים על ידי שטות וטעות חכמתם. אך ישראל עם קדוש ראו האמת, והשליכו החכמות, והאמינו בה' ובמשה עבדו, ועל ידי זה קבלו התורה. והינו שתרגם אונקלוס (דברים ל"ב): "עם נבל ולא חכם", 'עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו'. כי עקר קבלת התורה היה על ידי ולא חכימו, הינו על ידי שהשליכו מאתם כל החכמות כנ"ל: וזה נבל ראשי תבות לב נתיבות, שהוא כלליות התורה והיא החכמה האמתית, אשר אצלה כל החכמות בטלים. והינו נבל, שהיא בחינת התורה, הנקראת נובלות החכמה העליונה (בראשית רבה פרשה יז). (ובוא וראה שעתה מבאר ומישב התרגום הזה, שהוא פליאה גדולה, וכל העולם תמהים עליו, מה ענין תבת נבל, לתרגמו על קבלת התורה. אך עתה מה נמלצו לחך דברי התרגום האלו) (ועיין שוח"ט תהלים קיט בתמימות קבלו ישראל את התורה וכו' ע"ש): והעקר העבודה, להיות תם וישר ירא אלקים וסר מרע, בלי שום חכמות. ושלמה המלך, עליו השלום, אחר שכתוב בו (מלכים א ה): "ויחכם מכל האדם", אמר (משלי ל): "כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי". וכן אמר אסף (תהלים ע"ג): "ואני בער לא אדע בהמות הייתי עמך". וכן כתיב (משלי כ"א): 'אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' ":".
רבי נחמן מבקש מהיהודי להפסיק לחשוב כדרך להיקשר לצדיק באופן מוצלח שזה הוא בעצמו וכדרך להאמין באל. כמו מקיאוולי הוא מבין שסתם תאוריות אינן חשובות ומה שחשוב זה המעשה. החקירות השכלתניות לא מסייעות להכיר בצדיק כנסיך ומקשות על קבלת האל. ייתכן שהוא לא רק בא לזלזל בתבונת האדם אלא גם להרוויח שיעבוד של הנוהה אחריו או אחרי תורתו. ובכך אנו רואים את הדמיון בין רבי נחמן למקיאוולי. שניהם זונחים את הפילוסופיה ומקדמים את הפרקטיקה. ושמא רבי נחמן נחשף למקיאוולי והושפע מתורתו.
להלן מס' דוגמאות בסעיפים שונים מתוך 'סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל כמופיע בשבחי הר"ן' עם ניתוח:
דוגמה ראשונה,
"ב. ואמר רבנו זכרונו לברכה: מי שיודע מפני מה היתה ארץ-ישראל תחלה ביד כנען ואחר-כך באה ליד ישראל הוא יודע מפני מה הוא היה תחלה בקאמיניץ ואחר-כך בארץ-ישראל".
כלומר, רבינו לא יודע באמת סיבה מעבר לכך שתופעות מתרחשות. אך הוא מדמה בין תופעה לתופעה כאילו שיש הסבר. בפועל הוא מכריז בשפה מתוחכמת על הדמיון ובכלל לא מכוון על ההסבר. קהל עדת החסידים חושב שיש כאן דברי חכמה וחושב לעצמו אם אני לא מבין זאת הוא ככל הנראה מופלא מאוד. רבינו מבין בנפש האדם ויודע שככל שהחסיד לא מבין הוא מעריך את רבו יותר כמשהו נשגב שאינו קשור לבני תמותה רגילים.
דוגמה שניה,
"י. כלל הדבר, כי אלו האנשים הנ"ל בזו אותו, זכרונו לברכה, בכל מיני בזיונות וכו', והוא סבל הכל ולא רצה לגלות להם בשום אפן מי הוא, ורמה אותם בכונה ובלבל דעתם מאד מאד, עד שהיו מבזים אותו בכל פעם על שבכל פעם הוא משנה עניניו פעם אחד דבר עמהם עד שנדמה להם בברור שהוא מלגורנא (עיר באטליא) וכו' ואחר-כך ראו שלא כן הוא ובזו אותו מאד מאד ופעם אחד דבר עמהם ונדמה להם שהוא בן הקאמרנער דהינו בן המגיד מקאמרנא שהיה אז מחלקת גדול עמו כמפרסם ואחר-כך בתוך הדברים התחיל הוא זכרונו לברכה, לקלל את הקאמרנער וגערו בו: הלא הוא אביך?! וראו שעדין לא עמדו עליו ובכל פעם היה לו שם אחר, ובכל שם שקראו אותו נענה להם ובא אליהם פתאם יצא מפיהם וקראו ישעיה כדי לנסותו אם הוא בן הקאמרנער ששמו ישעיה, ובא הוא זכרונו לברכה, תכף ומיד אליהם ונדמה להם בודאי שהוא בן הקאמרנער ואמרו לו: אתה הוא בודאי בן הנ"ל והשיב להם, והוכיח להם שאינו בנו, בתוך כך התחילו לדבר מהמתנה ששלח הקאמרנער לבנו, והתחיל הוא זכרונו לברכה, תכף לבקשם ולהפציר אותם שיהיו מראין לו את המתנה שלו וראו שוב שהוא בנו, ואחר-כך דברו עמו עוד וקללו אותו ונבהלו מאד מאד ובאו בכעס גדול ובזו אותו מאד מאד וכששאלו אותו: למה אתה אומר עכשו ששמך כך ואחר-כך שם אחר וכן בשם מקומך? השיב להם גם-כן שכל שם ושם הוא כפי המדה והספירה שנאחז בו וכו' ואני ברוך השם כלול מכלם וכל מה שעבר בענין זה יקצרו המון יריעות לספר והוא זכרונו לברכה, היה מעורר אותם לפעמים מהשנה והתחיל לדבר עמהם עד שבאו בכעס גדול והתחילו עוד לקלל ולבזות אותו מאד ובערב-שבת-קדש באו הם מבית הטבילה, והוא זכרונו לברכה, היה שוכב על הדרגש יחף בלי חגורה ובלי כובע עליון ושאל אותם: מפני מה בכל השבוע הגוף שלי קל ואין לי כבדות ועכשו יש לי כבדות גדול מאד, עד שכמעט איני יכול לעמד ממקום זה? והשיבו לו: מחמת שבכל ערב-שבת-קדש הנשמה זו עולה למעלה ונשמה היתרה באה למטה ואצלך הלכה הנשמה שלך ונשמה יתרה אינך זוכה לקבל על-כן נשאר גופך כאבן והשיב להם: אוי לכם, ואפלו בדבר קל כזה אינכם יודעים מה להשיב".
רואים שרבינו מבצע מעשים תמוהים (פרובוקציות בשפה היומיומית של היום) רבים. לבסוף הוא גם משתמש ברעיונות קבליים ב'גרוש' כדי להפוך את עצמו לאדם הדובר אמת. וכך לענ"ד הוא גם מזלזל בקבלה, רק בצורה מחוכמת. הוא שואל אותם שאלת סרק כשכולו מדושן עונג במקוה (סאונה?). ואולי גם רבינו השתמש בסיפור של כבדות גופו כדי להמנע מלתת להם מקום על הדרגש, אולי כדי להמנע ממריבות מיותרות. הם עונים לו ומעליבים אותו שאין לו נשמה כעת והוא אומר להם שהם לא יודעים להשיב לו בדבר קל. לפי דעתי הענייה, רבינו צודק.
דוגמה שלישית,
"יב. ..היה עושה בסטנבול כל מיני קטנות, והיה הולך יחף ובלי חגורה ובלי כובע עליון, והיה מלבש רק בה"אנטער-שלאק" שהיה לו מאיזה מלבוש, והיה הולך בשוק כדרך בני הנעורים הרצים בשוק ומצחקים, והיה עושה מלחמות בדרך צחוק כדרך בני הנעורים והיו מכנים אחד בשם הצרפת, ואחד בשם אחר, ועשו מלחמה והיה כעין תכסיסי מלחמה ממש והיה עושה עניני קטנות הרבה מאד שם בסטאנבול אחר-כך נפל הדבר רחמנא לצלן בחאן זה, הינו חצר והיה מכרח לברח משם.. היה בדעתו להתעכב שם עוד שנה אחת ופתאם נתעורר ואמר לאנשי סטנבול: תדעו שנתגלה לי שאני מכרח מיד לנסע לירושלים..".
רבינו הקדוש עושה שטויות ומעצבן את האנשים עד שהם מתנכלים לו והוא נאלץ לברוח. האם זה כי הוא אהב את החיים? האם כי אהב לעצבן את סביבתו? האם רצה לעשות צחוק ממוסד האדמו"רות? האם הוא ניסה לחנך את חסידיו ואת הסובב לחשיבה עצמאית? האם הבין שזו השיטה להיתפס כמיסטיקן וקדוש?
רבינו גם אוהב להפתיע ולעשות דברים בפתאומיות. רואים זאת גם לגבי העליה לא"י וגם לגבי שכירת החמורים למסעות בארץ. המשרת שלו עושה X לאחר שרבינו ציוו עליו. לפתע רבינו אומר לו לעשות Z וככל התימהון הוא נתפס כקדוש עליון.
דוגמה רביעית,
"יד. ונסע רבנו זכרונו לברכה, גם-כן על ספינה זו לארץ הקדש ודבר רבנו זכרונו לברכה עם החכם מירושלים הנ"ל שיקח אותו לירושלים, כי אמר שאינו רוצה להיות לא בצפת ולא בטבריה וכן המתיקו סוד ביניהם ובלכתם על הים היה רוח סערה גדולה מאד מאד (שקורין אפירטינע גדולה מאד), והיתה הספינה בסכנה גדולה "יעלו שמים ירדו תהומות" וכו' (תהלים ק"ז) ולא היה עוד בלב איש מהם להנצל מן המיתה והיו צועקים כלם אל ה' והיתה לילה אחת כמו יום-הכפורים ממש, שהכל בוכים ומתודים ומבקשים כפרה על נפשם ואמרו סליחות ושאר דברי תפלות ותחנונים ורבנו זכרונו לברכה, היה יושב דומם והתחילו כמה אנשים לומר לו מפני מה הוא שותק בעת צרה כזאת? ולא השיב אך אשת הרב דקהלת קדש חאטין שהיתה מלמדת ובכתה וצעקה כל הלילה, והתחילה היא גם-כן לומר לו כאלה מפני מה הוא דומם וכמדמה שקלל אותה ואמר לה: הלואי הייתם שותקים גם אתם היה טוב לפניכם ובזאת תבחנו אם אתם תשתקוישתק הים מעליכם גם-כן וכן היה ופסקו מלצעק ושתקו ואזי מיד כשהאיר היום "יקם סערה לדממה ויחשו גליהם וישמחו" וכו' (תהלים ק"ז)".
ניתן לראות שרבינו מבצע עוד "מופת". שהרי לו האוניה תטבע אין מי שיספר המופת שלו לא עבד. ואם ניצל, אזי יש אנשים שיספרו שזה עבד ובשפע. אם ניתן לבחור מופת חילוני של אי עשיה, ליהנות מן הכאוס בשלווה למשל, זה ייתפס כדבר פלא גדול יותר על פני מופת דתי שזה להתפלל להשי"ת וכד'. רבינו מוכר את חוסר האמונה שלו במופתי רבנים על ידי מופת-אנטי-מופת. רבינו אומר שלא יעשה כלום ושגם האחרים יפעלו כך ויהיה בסדר. וכך היה. כמובן שאנו גם לא באמת יודעים עד כמה הסערה הייתה מסוכנת. ניתן ללמוד מרבינו הכיצד צריך להיאבק באנשי המופתים. צריך להשתמש בשפה המופתית ולעשות פעולות הפוכות ולא מופתיות. מצד שני, רבינו לבסוף נהפך לאיש מופת, האם הוא נכשל?
דוגמה חמישית,
"יט… והיו על מערה של ינוקא אחד ובאותה המערה היו הכל יראים לכנס כי אמרו שנחש כרוך שם באותה המערה גם אילן גדול היה על המערה זו ורבנו זכרונו לברכה, היה הראשון שנכנס לשם ולא היה שם נחש כלל ומאז והלאה התחילו כלם לילך באותה המערה ואחר-כך הלכו על שאר מערות עד שחזרו לטבריה..".
רואים שרבינו הבין שיש סתם סיפורי שטות ומינף את התנהגות ההמון לטובתו. רבינו נכנס למערה וביטל את האמונות הלא מבוססות ופתח במסע צליינות לאחר שפתח לציבור תחנת עלייה לרגל.
דוגמה שישית,
"לא. ופעם אחת בא אליו אחד מהגדולים, שהיה חשוב מאד בארץ-ישראל ובחוץ-לארץ, וקלסוהו שהוא בקי בכל הש"ס כמעט בעל פה, ושהוא גם-כן ממרי קבלה ובא אל רבנו זכרונו לברכה, והזהיר להוציא כל איש מעליהם, ולא עמד איש אתם בהתועדם יחד אך האיש הנזכר לעיל שהיה עם רבנו, זכרונו לברכה, נשאר שם והפציר אותו הגדול הנ"ל ואמר לרבנו זכרונו לברכה, בלשון זה: ידענו שכבוד-תורתו לא בא לארץ-ישראל כשאר ההמון במחין דקטנות, דהינו כדי לילך ארבע אמות בארץ-ישראל ויהיה בן עולם הבא או שאר מחשבות כאלו כדרך אנשים פשוטים רק בודאי כבוד-תורתו בא לכאן במחין דגדלות ולפעל השגה גדולה בעבודת הבורא יתברך על-כן רצוננו לידע באיזה נקדה מנקדת ארץ-ישראל נכנס כבוד-תורתו, ומה הוא רוצה לפעל כאן בעבודת הבורא ואני מוכן לשרתו בגופי ובנפש רוח נשמה שלי וכו':
והשיב לו רבנו: ידיד נפשי, אל תצערו אותי בדבר זה כי לא דבר קל הוא לגלות לכם, חס ושלום, מה העבודה הזאת ובשביל מה באתי לפה ואולי אני משבע ועומד על זה וכו' והתחיל שוב הרב הגדול הנ"ל להפציר אותו מאד ואמר: שאלתנו ובקשתנו על-כל-פנים ילמדנו רבנו איזה חדוש מחדושיו הנחמדים והנעימים אשר חננו ה' יחננו גם-כן ויטעימנו מהם ואין כונתנו חס ושלום לאיזה פניה רק כונתנו לשמע חדושי תורה מפיו הקדוש, אולי יתעורר לבבנו מחדש לעבודתו יתברך, וגם אולי נזכה ממילא להבין ולהשכיל איזה רמיזא מהנקדה הנ"ל:
מיד התחיל רבנו, זכרונו לברכה, להתלהב מאד ברשפי רשפי שלהבת י"ה ופניו נבערו ונתלהבו כלפידים ממש ומחמת ההתלהבות תסמר שערות ראשו, והשליך הכובע עליון מעל ראשו, והתחיל לדבר בלשון זה: הידעתם סוד כונות התפלין? השיב לו הנ"ל קצת כונות אמר לו: לאו, לא זו הדרך של כונת תפלין, וכיון שאינכם יודעים סוד כונות תפלין אינכם יודעים סוד ארבע רוחות של ארץ-ישראל ועכשו אתחיל לגלות לכם איזה רמז מזה ויהי כאשר התחיל לדבר התחיל לצאת דם מגרונו, ואמר להחכם הנ"ל: עתה ראו בעיניכם כי אין מסכימים מן השמים לגלות לכם דבר ותכף כשראה החכם הנ"ל זאת בעיניו, נענע לו ראשו, ובקש אותו מאד שימחול לו מה שהטריח אותו כל-כך, ונבהל מאד בזה ולא רצה לזוז משם עד שמחל לו רבנו זכרונו לברכה".
כלומר, רבינו נשאל שאלה. במקום לענות הוא שואל שאלה מוזרה וללא תשובה את השואל. לאחר פעלול זה, רבינו מוכיח שהאיש לא ראוי לשמוע תשובה. אולם רבינו נחמד מאוד, הוא "מוכן" להגיד את ה"חידוש". לפתע רבינו שהיה ידוע כחולה שחפת יורק דם ומוכיח שמן השמים לא רוצים שהוא יגיד את ה"סוד" שיש לו לומר בנושא. מופת! רבינו היה חולה שחפת ולעומת אדם רגיל שהיה נכנס לדיכאון ושוקע במרה שחורה, רבינו יוצא לטייל בעולם ומשתמש בשחפת להימנע מחיכוכים מיותרים עם בני האדם.
לסיכום, מן הדוג' שהבאתי ניתן להתרשם שרבינו מומחה גדול לתורה הנפש ובעל יכולת טפלול רבה ואיש די אנטי-חסידי לפי התפיסה של הציבור לגבי החסידות. גדולתו היא שעל אף שלכאורה הוא לא החומר הגלם הקלאסי שיצליח באווירה חסידית של אמונות במיסטיקה ובנשגב, רבי נחמן הצליח לשרוד. וניתן להגיד עליו שהיה מקיאווליסט מוצלח ביותר. וכפי שמקיאוולי אמר: "חייב אדם נבון להיכנס תמיד לדרכים שאותן סללו אנשים גדולים ולחקות את אלו שהצטיינו הצטיינות יתרה..". ('הנסיך' מקיאוולי, 2008, עמ' 26, הוצאת דביר והוצאת שלם) רבינו ידע, כנצר הבעש"ט והודל בתו שהתנהגה כאדמו"רית מוזרה, כיצד להצליח.
כיום לאחר מותו, חסידותו היא אחת החסידויות הצומחות והמשגשגות בקצב המהיר ביותר לעומת שאר החסידיות. לפי הדוגמאות שהבאתי ניתן להתרשם שלרבינו הייתה הבנה גדולה בנפש האדם ומכאן סוד הצלחתו. הוא הצליח להיות אדמור מת ולנתב את המון חסידו לאחר מותו. עליו נאמר: "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן". לא אכחד שככל שאני משתקע בתורת רבינו אני נהנה יותר ויותר.
שבחי הר"ן – סדר הנסיעה שלו לארץ ישראל
אלוהים איתנו - מחשבותיו של שמרן עצמאי 