קטגוריה: ביקורת סרטים

הטבע האנושי 2001 Human Nature ואור חוזר 2019


לאחרונה ראיתי שני סרטים שנורא נהניתי מהם. לסרט אחד קוראים: הטבע האנושי Human Nature 2001. הסרט ממש ריתק אותי. הסרט מדבר על ילד שגדל ביער ונמצא כמבוגר על ידי מדען. המדען מחליט לחנך-לאלף אותו להיות אדם מן היישוב והוא נוקט לשם כך בפרקטיקות ברוטליות. הוא מכנה אותו פאף ומפרסם הסיפור של פאף בכל העולם. לבסוף פאף דואג לעצמו ונמלט משליטתו של המדען. אני לא מספר את כל הסיפור כדי לא לעשות יותר מידי ספויילרים. הסרט מועבר בצורה מעניינת פורמליסטית שלא תמיד יודעים מה מתרחש במציאות ומה בדמיון ולוקח זמן לשים לב ולסדר את העניין. בכל מקרה בימאות סבירה בהחלט ועם סיפור מעניין.

פאף אומר בסרט שהסיבה שהוא רצה להצליח בתהליך החינוכי שנכפה עליו על ידי המדען, היה למצוא קשר עם אישה. הוא ראה לראשונה אישה יחד עם המדען ורצה והתאווה להשיג אישה כמו שלמדען יש. ולכן הדרך היא על ידי ציות למדען. לבסוף הוא אכן מוצא בדרכים שלו, לאחר החינוך מהמדען.

לקח לי זמן להבין את הסרט, האם הטבע האנושי זה בכלל על המדען? ולא על פאף שהיה כמו קוף והפך להיות מתורבת – שבזה הטבע האנושי נבדל מהחיות – ולבסוף התנהל בדרך שלו להשיג את מבוקשו והתבגר או שהיה מאולף לעשות זאת בתהליך החינוך שקיבל.

הסרט מזכיר את פיגמליון שגם שם איש התרבות והמדע הנכבד פרופסור היגינס לוקח גולם תרבותי, אלייזה, מבחינת התרבות הגבוהה ומפתח אותו. ולבסוף אלייזה משתחררת או ממשיכה החינוך שקיבלה בדרך שלה שדומה לפאף. הסרט גם מזכיר את פרנקנשטיין, ששם מדען יוצר משהו והייצור נוטש את המדען – סוג של הגולם קם על יוצר.

לי יש חיבה למצב אפס. לראות או לקרוא עולם קדם תרבותי. עולם קדום ששם בקושי ידעו לדבר. וכן מצבים של ילדי יער או ילדים שנכלאו בבור כמו קספר האוזר כמו בעל זבוב ששם אוניה עם ילדים קטנים טובעת והילדים צריכים להקים חברה משלהם כדי לשרוד באי. וכן הלגונה הכחולה ששם ילד וילדה נחלצים מאוניה טובעת לאי בודד וצריכים לשרוד. אני אוהב לראות את העניין ולחשוב על הטבע והתרבות האנושי אילולי החיברות שלנו.

נחמד גם לראות את שיטות החינוך של המדען ולהבין שזה בעצם קשור לחינוך שהוא קיבל. הסרט לדעתי ביקורת על החברה שלנו ועל המתנשאים שחושבים שהם מעל האחרים, כשלמעשה הם מסכנים חסרי חמלה. ואולי בעצם כולנו פאף בצורה זו או אחרת.

אני ממליץ לראות וחושב שזה פלא שהסרט לא מספיק מוכר. חבל מאוד.

יש קטע משעשע בסרט שגם מלא ביקורת על התרבות המערבית. פאף נותן עדות בקונגרס בזכות זה שהוא יכול להיות איש יער או משהו כזה. לאחר הנאום ששם הוא נראה ג'נטלמן מכובד עם גינונים של האריסטוקרטיה, הוא פושט את בגדיו וצועד ליער. נוצרת סנסציה עקב העירום הפומבי שלו והעניין כמובן מוסרט ומועבר לטלוויזיה. ומראים אנשים צופים בעניין בהשתאות. והוא עובר ברחוב ומראים שם שבבית מעדיפים לצפות בהעתק של העניין בטלוויזיה ולא צופים בחלון איך העניין קורא בפועל. זה רגע ביקורתי חמוד ומלא אמת על התרבות שלנו שמנותקת ומשועבדת למסך – להגמוניה התרבותית.

אור חוזר 2019

אור חוזר הוא סרט דוקו שנעשה על ידי מרדכי ורדי, קולנוען בעל תשובה. והוא מתמקד בחוזרים בתשובה שלא השתלבו בחברה החרדית – ובקבוצה הסוציולוגית החרדית – בעלי התשובה. ובזרם החרדי העצמאי החדש – זרם התשובה או זרם בעלי התשובה. מדובר בתנועה לא מוכרת, זרם של קהילות קטנות המנסות לארגן לעצמם קהילות משלהם, בין כחרדים ובין בקבוצה משלהם בין חרדיות לישראליות.

הם מנסים בכל כוחם להשתלב בחברה החרדית. הם חושבים שהם במקום טוב לכאורה, שהרי הם הקריבו רבות כדי להיות חרדים וכן הם מחמירים בלבוש ובהלכה וכדומה. אולם החברה החרדית קיבלה אותם בחשש, בהסתייגות ורתיעה. מעבר להימנעות מקרבתם, לעג להם והדרתם, החברה החרדית נמנעה מלקבל אותם כשווים, אלא קיבלה אותם כנחותים. נמנעו מלקבלם למוסדות לימוד, ודי החרימו אותם בשוק השידוכים.

הכאב גדול, מעבר למכה שהם חשים, הם מבינים שהחברה החרדית לא מתאימה להם. הם שמים לב שרוב הנושרים מבחינה דתית בחברה החרדית הם בני בעלי התשובה – הדור השני, מעניין גם כמה נשירה חינוכית ופשע יש – מראים בסרט גם טיפול של עמותת עלם, המטפלת בנוער בסיכון, בבני זרם בעלי התשובה. הם לא רק סובלים מיחס שלילי, אלא גם מאבדים את הילדים שלהם. וחלק מהסובלים הם דור שלישי בעלי תשובה. כלומר יש כאן זרם, יש כאן ילדים שההורים שלהם הם בנים של בעלי תשובה שלא רק שההורים ניסו להשתלב בחברה החרדית ונכשלו, אלא גם הסבות והסבתות שלהם שגם הם בעלי תשובה שהתחתנו זה בזה, ניסו להשתלב וכשלו. וכעת הילדים האלו שגם הם סובלים מקשיי השתלבות משתלבים במוסדות לזרם התשובה. העניין תמוה לי שהרי מי אמור לדעת שההורים בעלי תשובה, וייתכן שהעניין הוא שההורים נמצאים בקהילה בעלי תשובה. והעניין חשוב כדי לדון לגבי אי ההשתלבות של בעלי התשובה, במה הם תורמים לכך מצידם ובמה הקהילה החרדית תורמת לכך מצידה.

בסרט גם רואים דמות שופעת כריזמה, הרב עודד ניצני. הוא פתח לעצמו קהילה משלו במעלות, קהילת שדה צופים. עיר מקלט משלו למסכנים שסבלו במגזר החרדי. רב שגם עובד, רואים אותו כותב טקסט בכתב של ספר תורה על קלף, אדם מכיל ואב לקהילתו. איש מרתק שהייתי שמח לפגוש ולראות מיהו. הרב מתנער מהצורך החרדי לגיבוי רבני של מנהיג עליון כדוגמת גדול הדור, מצהיר על עצמו כישראלי, מטיף לאמנות וחשיבה פתוחה, מעניין עד כמה? וכן מקדם את הצורך לעבוד ומדגיש שזה טבע האדם.

האיש נראה עניו וחכם, בנו שהפך לבעל שאלה מטיח בו דברי ביקורת על טעויות שהוא ביצע בתהליך החזרה בתשובה ושזה השליך על הבן כילד שגדל במוסדות חרדים מפלים. והוא יכול להגיב לו בקלות אמירות שהוא מאמין בהם בשם האל ובשם הבגרות ווהוא פשוט נושך את השפתיים, העיקר לא להעליב את הבן שלו שכעת סובל וחש כאב על כך, ובפרט מול המצלמה. ונראה שזו התאפקות משיקולי אהבה ואולי גם רצון שהילד יחזור בתשובה.

המסר של הסרט הוא שהחברה החרדית נכשלת בלהכות על חטא וחשוב בתשובה ולהתנהג בצורה נאותה לחוזרים בתשובה החברים לזרם החרדי ובעצם באותה הדת. ולפיכך אין מנוס, אלא להתנתק קצת וללכת לחיים דתיים עצמאיים. ובהקשר הזה מעניין מה הפירוש לשם הסרט – אור חוזר. אור חוזר זה אומר בקבלה משהו שמקבל אור רוחני מלמעלה ומחזיר זאת למעלה ומאיר גם שם – סוג של השפעה אלוקית. האם הכוונה שהחוזרים בתשובה מאירים בעולם למעלה מבחינה רוחנית או הכוונה שהם מאירים בחברה החרדית או בכלל הכוונה על היוצאים בשאלה בני החוזרים בתשובה שיש להם קצת אור שמאיר למעלה ברקיע ומקדם קהילות בעלי תשובה עצמאיות.

דברי סנגוריה על החברה החרדית ביחסה לבעלי התשובה

וכאן נשאלת השאלה האם הציבור החרדי כזה רע? החברה היא פעמים רבות פוגענית, לא משנה אם זה חרדים או חילונים ישראלים או חילונים גרמנים שעשו עליה. החברה לא תמיד מאירה פניה לחלש ולפעמים גם נרתעת. החברה החרדית לא רדפה את בעלי התשובה, אלא היא פשוט חסרת נורמות נחמדות של החלת האחד. וכאן יש עוד מקום לדיון, מי צריך להחיל אותם? לאיזו עדה בעלי התשובה משתייכים? וכאן לפעמים הם נפלו בין הכיסאות. החברה החרדית הפכה קפיטליסטית תרבותית בעניין הזה ומקבלת מי שמשתלם לה ועל כך פעם נכתב שיש קפיטליזם של מצוות או הקפיטליזם של היהדות החרדית. גם מנהלי המוסדות חרדים שדי פטורים ממעורבות המדינה משמשים כגורמים חינוכיים, משטרתיים ודתיים בחברה החרדית, והם רואים את תפקידם כתפקיד קפיטליסטי. יש להם חשבון בנק רוחני אצל 'הקבה' בונה העולם או שבמקרה הגרוע, הם רוצים לחזק את השפעתם וכוחם. לפיכך אם מישהו לא מתאים להם לפס ייצור שלהם מדוע שיקבלוהו למפעל הרוחני שלהם? הרבה מהאשמה גם נופלת על החברה החרדית הכלל אשכנזית הלא חסידית, וכאן ישנה תמיהה מדוע אותם מופלים לא הולכים למגזרים אחרים? זה לא הוגן להאשים את מי שדווקא מנסה להכיל בעלי תשובה ברמה מסוימת מאשר אלו שלא מנסים בכלל. וכאן צריך להבין שאם הם היו מקבלים את כולם הם היו נטמעים תרבותית. ולחברה החרדית יש הסכם עם המדינה לזרם עצמאי ולא לזרם בלתי פוסק של טרנס חילונים ישראלים חרדים – בעלי תשובה – שישנה אותם תרבותית. ובנוסח אחר, יש כמה עמים יהודים, יש את העם החילוני ויש את העם החרדי הארץ ישראלי ויש גם בעלי תשובה מחו"ל כמו אמריקה. האתניות החרדית נמצאת בשבט משלה, היא צריכה לקרב אותם לדת, לספק להם מצוות, אולם לא חייבת להזדווג עמם או לקבלם למוסדות שלה. כל שבט דואג לעצמו. החברה החרדית חוששת מבעלי התשובה שהם מפיצים חילוניות בחברה החרדית ולכן מובנת ברמה מסוימת הסינון. וחרדים רבים יגידו: הנה הראיה, יש להם הרבה נשירה דתית בגלל נורמות חילוניות. והם לא נאמנים דתית. חלקם מורד במגזר החרדי ונוטש את הדת החרדית האמיתית לדת של בעלי תשובה.

ברם לא יפה שארגוני התשובה לא פעלו לעצור התופעה. אין עניין לייבא מהגרים לחברה החרדית שלבסוף יסבלו. לפיכך הבעיה הגדולה היא ארגוני התשובה הממוסדים העושים את דיג הנשמות החילוניות אומנותם.

בעיה נפרדת יש עם בעלי תשובה הבטוחים שהם יודעים הכל ולא מבינים שאנו חיים בעולם של ספק. ואותם יודעי כל ומגלי האור, נראים מגוחכים. הם ביררו על הדת החדשה שלהם פחות מאשר אדם לא מואר, "חשוך", מברר על רכב או בית חדש. מה, הם לא יכלו לברר על היחס לזרים במגזר החרדי? על הפלייה במוסדות? האם האור נמצא רק אצל החרדים, מה עם הדתיים לאומיים והחרד"לניקים? הם לא יודעי כל, אלא מהלכי חושך. ולפיכך מדוע החברה החרדית צריכה לייבא טיפוסים כאלו? ובנוסף, אם מישהו לא נמשך מינית לבעלת תשובה, אז צריך לאנוס אותו להתחתן איתה? יש אפליות אנושיות לגיטימיות. מותר לאנשים לאהוב דברים מסוימים ולחשוש. ואלו הסובלים יכולים לעשות קמפיין לשינוי טעמים ולהפגת פחד. זה לא שונה ממי שאוהב גלידה בטעם שוקו ולא וניל.

ועל אף זאת מבחינה דתית, נראה לי שהאל העברי רוצה שיתייחסו בנחמדות לחוזרים בתשובה. ולכן הדת החרדית צריכה להתעורר ולהיות נחמדה יותר לבעלי תשובה. אולם כדאי לעצור את ההגירה המסיבית של בעלי התשובה למגזר אשכנזי מדיר. ובכך למנוע סבל מיותר. האל היהודי רוצה שיתקרבו אליו ומצווה לאהוב את הגר. והסברה היא שאם לא כך מספר המאמינים יפחת וגם להזכיר את זאת שעם ישראל היה גר במצרים והאל חילץ את עם ישראל משם. ולכאורה היחס לבעל תשובה אמור להיות כמו לגר.

אני ממליץ לראות הסרט. נחמד לראות התפתחות של חרדים לעבר מערביות ומחשבה עצמאית ובוגרת. אולם כדאי להתייחס לחלק מהנאמר בסרט בחשדנות.

חשבתי לפרסם כל ביקורת לסרט בנפרד, ברם חשבתי שיש דמיון לסרט של מישל גונדרי הטבע האנושי 2001. שם מישהו שחושב שהאמת אצלו מחנך והנה החרדים חושבים שהאמת אצלם מחנכים.

הם מחנכים את בעלי התשובה להבין בשונה מהחרדי המצוי, שהמנדט של הקבה לא נמצא במגזר החרדי. אפשר לעבוד אותו בצורה חלופית. אפשר לפרוש ולהיות הגולם הקם על יוצרו. החרדים לא היו נאמנים להם, אלא היו קפיטליסטים של מצוות וסתם לא נחמדים. החרדים מראים להם שמי שיש לו קהילה יכול להדיר ולהחליט מה אלוקים אומר קהילתית בדרך שלו וגם הם יכולים. בעלי התשובה בדומה לפאף – איש היער של הטבע האנושי. בעלי התשובה סיימו את החניכה-אילוף שלהם או שהם תוכנתו מראש שצריך להתפלג לדרך שלהם עם הטייטלים שלהם. כמו ששס דאגה לעצמם למוסדות ולא חברה באגודת ישראל וכן לא מצייתת לגדולי הדור האשכנזים. וכמו שהפלג הירושלמי פרש מדגל התורה ודואג לעצמו ולא ראה בעיה לא להקשיב לגדול הדור של דגל התורה. וכמו שדגל התורה הליטאית בעצמה פרשה מאגודת ישראל בארץ ישראל. בעלי התשובה מהבחינה הזו יכולים להחשב כבנים מוצלחים של החברה החרדית.

אחד מאיתנו (One of Us 2017) ומורדת (Unorthodox 2020) – סקירת סרטים


נזדמן לי לאחרונה להתבונן בסרט הנקרא 'אחד מאיתנו' 2017. סרט זה מתרחש בארצות הברית. הסרט הוא דוקמנטרי ועוסק בחייהם של שלושה חסידים לשעבר.

הסרט מתאר מצוקה של, אטי, אישה הנראית בתחילה חרדית חסידית אדוקה, הטוענת שבעלה התעלל בה ושיש לה בעיה נפשית בגלל זאת. הקהילה מתגייסת לעזור לבעלה במשפט גירושין נגדה. במשפט בעלה מנצח והשופט נוזף בה על כך שהיא מפרה את הסטטוס קוו, ומסיתה את הילדים נגד אביהם. המסר בנרטיב של האישה המתקדמת הוא שהיא הוכשרה בקהילה שלה רק להיות אימא. וזה לא התאים לה והיא החלה לחוש לא טוב.

בנוסף יש את השחקן לוזר טברסקי, שחקן שאני אוהב מהסרט פליקס ומאירה. הוא מספר שהוא היה סקרן ואהב לראות סרטים וכל חינוכו המערבי כמעט מגיע מסרטים והוא החליט שהוא רוצה גן עדן כמו שרואים בסרטים. הוא התגרש וגם נפל למשבר לאחר שמשפחתו התרחקה ממנו ואחרי שלא הצליח לכבוש את השוק כשחקן מוצלח. הוא החליט לוותר על המאבק בילדים כשטען שחבל להשקיע שמונה שנים במשפט ואז להפסיד – אדם חכם. הוא גם מספר שהוא ניסה להתאבד ולכן נזקק לטיפול רפואי. אולם בסרט לא מראים בדיוק באיזו תקופה זה אירע.

והאחרון הוא ארי הרשקוביץ, גם הוא נהיה שחקן, אגב, אולם לא רואים זאת בסרט עדיין, אולם הוא סבל מהתעללות מינית בידי איש צוות. העניין לא טופל ולבסוף הוא הדרדר לסמים קשים וגם אובדנות. והוא החליט לצאת מהדת. למרות זאת אביו מממן לו טיפול נפשי יקר. והוא לבסוף חוזר לחיות בסביבת המשפחה עם כיפה קטנה, אולם לכאורה פסק להיות חסיד ונשאר דתי.

המסר של הסרט שהחברה החרדית דואגת לשים את הצעירים בתת פיתוח וידע, כדי שיישארו בתוך הקהילה. וכן שהקהילה יכולה להחרים חלק מבניה ובנוסף שייאבקו בכל הכוח לשמור את הילדים בצד הזוגי הדתי של הקהילה ולא להפקיר אותם לצד הזוגי הנוטש.

הסרט מומלץ למי שמתעניין בזרם החרדי. אולם יש להגיד שהסרט עוסק בהיבט מסוים של המגזר החסידי ולא מייצג מגזרים חרדיים אחרים.

על אף שאני מסכים עם המסר של הסרט יש לי כמה הערות. א. מדוע הם העדיפו לנטוש הדת ולא ללכת ולהיות יהודים קלילים יותר, כגון אורתודוקסיה מודרנית – מדוע הם לא מצליחים להשתלב באורתודוקסיה קשוחה פחות? ב. לכולם יש עבר נפשי בעייתי כך שלא ברור האם הם מייצגים את החברה החסידית בתחום של היציאה או פשוט את אוכלוסיית מאותגרי הנפש במגזר שהחליטו לצאת – ועל כן בחירתם כשחקנים בסרט דוקו על המגזר החרדי אינה מייצגת, ולא ברור מדוע הבימאי בחר בהם? ג. רואים את חלקם שואלים שאלות מאתגרות או פרובוקטיביות נגד הסביבה שלהם, עניין המעיד שהם עושים צרות ולאו דווקא יוצאים בשאלה נחמדים. ד. חסר היה את החיבוט הנפשי של הריגת או נטישת האל אצלם. כל יוצא שאני מכיר מתחבט בדבר והעניין מרכזי. וכאן החליטו לשטח את הסוגיה ולא להראות זאת.

מורדת 2020

לא מזמן יצאה סדרה קצרה בשם המורדת. הסדרה מבוססת על סיפור חייה של דבורה פלדמן. המילה אנ-אורתודוקס Unorthodox, היא כינוי לגיבורת הסדרה. הסדרה באה לומר לנו שלא רק שהיא כבר לא חלק מהקהילה, אלא היא בעלת סיפור חיים מהפכני. אך תרגום המילה אנאורתודוקס הוא לא ישרה. ואולי זה מרמז שהגברת שלנו לא ישרה ואדם לקוי מוסרית. וכל אחד יבין לפי דעתו. בכל מקרה שם הסרט מזכיר את הסרט The Unorthodox (2018) הידוע אצלנו בארץ כ-הבלתי רשמיים. העניין אולי מראה שהיוצר חש עצמו כבן לעדת המזרח כלא אורתודוקס או שהוא חש את בני עדות המזרח כך בחברה החרדית – כלומר שאינם מספיק חרדים בעיני ההגמוניה האשכנזית. והנה יש בקישור סקירה וביקורת מעולה על הסרט.

הסדרה מורדת לדעתי עם סיפור בעייתי ובלתי אמין. אולם הבימאות טובה. כאחד המכיר חרדים ויוצאים בשאלה אני חושב שחסר עומק לסיפור. הסיפור לא עוסק בהתמודדות שלה עם הדת והאל שיוצאים נורמלים מתחבטים בכך רבות.

מה שיש זה סיפור פסיכולוגי משפחתי ולא פסיכולוגי דתי, כמו שיש באמת אצל יוצאים. וזה לא היה אמין. העניין נתפס בעיני כחומר כתעמולה מערבי. היא יכולה לבגוד, לעזוב בן זוג בלי להגיד לו, לנטוש את סבתה הזקנה והאהובה בלי לומר מילה של פרידה וסיבה. רק לדמיין את ההיעלמות הזו ולמה זה מגיע להם, זה מעציב את הנפש. העניין היה נתפס פעם כהתעללות, ונזכרתי בעלובי החיים ששם יש חבר העוזב את בת זוגו, פנטין, פתאום באמצע טיול.

אוקיי אז אסתי שפירו גיבורת הסיפור היא אאוטסיידרית שהתחתנה עם נער חסידי ופחות משכיל ממנה כשהיא לפחות קיבלה השכלה מוסיקלית מסוימת. נראה שיש להם זוגיות לא הכי טובה, שהרי היא חוששת לספר לו שהיא רוצה ללמוד מוסיקה וכדומה. ברם יש להם בעיה זוגית. לה כואב ביחסים ולמשך זמן ארוך הם לא מצליחים לממש את הנישואין. כתוצאה מכך המשפחה שואלת למה היא לא בהיריון? ומנסים לייעץ לה כיצד לפתור הבעיה. העניין פוגע בה כשהיא מרגישה פגומה וכן פגיעה בפרטיות. בנוסף באיזשהו שלב מתייחסים אליה כמסכנה ממורמרת.

היא נזכרת שאמא שלה ברחה מהבית ויצאה בשאלה ומחליטה לבצע את אותו הדבר. היא לא אומרת לבן זוג שלה כלום ופשוט בורחת כשהיא בהיריון לאחר שיום אחד היא התגברה על הכאב והצליחה לממש הנישואין.

ובכן אמא שלה חיה בגרמניה, אז היא הולכת לגרמניה, מה שמייצג בזיכרון היהודי ההיסטורי כהכי אנטי הדת היהודית, עקב השואה (מתברר שבסיפור ההיסטורי סבא רבא של אסתי היה גרמני לא יהודי).

וזה לא ברור מדוע היא מרגישה שהיא חייבת לנטוש הכל, הרי הטראומה שלה זה שהיא לא הצליחה לממש הנישואין עקב כאבים ובקהילה הציקו לה שאין לה ילדים וכעת היא הצליחה והיא בהיריון והכל יהיה בסדר לכאורה. אז בסדר היא יכולה לנטוש את הקהילה של סאטמר, אבל למה את אלוהים – יש עוד מודלים דתיים? וכן לא חסרים חרדים עם בעיות פסיכולוגיות או בעיות זוגיות שלא יוצאים בשאלה. חסר כאן עומק מה גרם לה לחצות את הגבול. מה גרם לה להבין שהיא חייבת ללכת. וגם אם היא הייתה חריגה אאוטסיידרית, זה לא מסביר מדוע היא נטשה? ואולי מה שגרם לכך זה המוצא הלא יהודי שלה, מה שלא רואים בסרט, או בכך שאימה כבר עזבה את המגזר, ואת זאת לא הדגישו די ולא הסביר התהליך המחשבתי – שהרי אימה פשוט נטשה אותה. וכן אם אימה גילתה את האור החילוני הפרוגרסיבי, מדוע היא הפקירה אותה לחושך החרדי?

ולכן הסיפור הרגיש לי מאוד חלול. היא לא מורדת, היא פשוט לא רציונלית שהחליטה לברוח מהבית כמו ילדה קטנה לאחר שכמה חברות ובני משפחה ריחמו עליה – נחשו מה… זה דבר הקורה תדיר אצל עוד אנשים רבים בעולם. ועל אף הבריחה שלה, בעלה מסכים להיות איתה במצב הזה והיא מתעקשת להתבולל בתרבות הגויית ולא לחזור אליו.

וכעת נשאלת השאלה מדוע המוני גויים וחילונים אהבו הסדרה, האם בגלל שזה מציצנות דתית מסויימת, האם בגלל שזה מצדיק את דרכם?

אסתי נוטשת מטען דתי של הרבה שנים בגלל רכילות שאין לה ילדים וקושי במימוש הנישואין. היא פוגעת בסבתה הנחמדה אליה, ובגורמים רבים במשפחה שהיו טובים אליה. וכן פוגעת בבעלה שלא מבין בכלל מהיכן זה נפל עליו. וכל זה קורה בצורה נבזית של ניתוק קשר ביום אחד בהיר וללא מתן הסבר מראש. וזה כביכול סיפור של אישה שברחה מבור חשוך וגילתה את האור. איזה אור זה? לבגוד זה אור? לפגוע זה אור?

לכן לקח לי זמן רב לראות את הסדרה ואני לא רואה בה סדרה המייצגת את החיים האותנטיים של חרדים ולא של סאטמר. סתם סיפור של אדם מופרע המגיש לנו כתב האשמה חברתי במקום להתמודד ולהיות אדם טוב או פשוט רוצה להתפרנס ולמקסם עצמו בחיים. ואם זה אמור להיות תעמולה למען הנאורות החילונית, זה בפועל תעמולה אנטי חילונית. בקצרה, הסדרה לא מומלצת.

לסיכום, בשני הסרטים רואים ליקוי קשה בהצגת החרדים כבני אדם ככל בני האדם, ופשוט מציגים אותם בצורה לא מייצגת ועם נרטיבים שבורים ולא אמינים. ולא ברור מדוע הקהל רואה ומזדהה עם המצב הרדוד הזה. מדוע יגרע חלקנו ולא מגיע לנו סרטים טובים יותר בסרטים המעוררים הד תקשורתי.

מוברחות 2017 Trafficked


לאחרונה יצא לי לראות סרט עצוב, קשה ומדכא בשם טראפיקד 2017 שאני מתרגמו כמוברחות 2017. מדובר על נושא כאוב של עבדות לא חוקית אצל ארגוני פשע בעולם כשהקרבנות העיקריים הם נשים – כלומר, עבדות מינית. הסרט מבוצע כראוי ומומלץ כצפיה של עניין ולא כבידור.

ואני מהרהר בנושא. ברור שהעולם נחמד יותר לאחר שביטלו העבדות. אולם מאידך חלק מהעבדים סובלים יותר מאי פעם, כי העבדות הזו לא חוקית. וכתוצאה מכך האדון מעדיף להרוג את העבדים מאשר לטפל בהם כראוי במצב מסוים. וכן הוא לעולם לא משחרר אותם. וגם אין פיקוח. וגן ממצב ארגוני פשע אלימים לעסוק בתחום.

עוד דבר שמעודד את התופעת הסחר הלא חוקי בבני אדם זה הקרימינלזציה של שירותי המין. זה שולח ארגוני פשע לתחום. משאיר עבריינים לצרוך השירות. מונע פיקוח וכן גורם לכך שהיחס לעובדי התעשיה הלא חוקית הוא יחס ברוטלי כי הפושעים לא רוצים להסתכן בתפיסה על ידי המשטרה.

אז אנו באנו בעום הפרוגרסיבי שלנו לעשות טוב כפי ראות עינינו. אולם אין שוויון ויש כאלו הסובלים יותר בגלל מיגור העבדות הרשמית שביצענו.

ואגב, מדובר בשדה כלכלי המגלגל סכום של כמאה מיליארד דולר בשנה. מה שמסביר מדוע משתלם מאוד לעסוק בתחום.

דבר עצוב הוא גם שיש משפחות וחברות המתאימות קרבן הברחת מין סחר בבני אדם רואים בהן זונות ובכך אין לנשים הללו לאן לחזור והיכן ללכת. וכן הן סובלות כך פעמיים. פעם אחת על ידי ארגוני הפשע ופעם שניה בידי החברה.

חלק מהנשים מגיעים מרצון לאחר שמתמרנים אותן שזו עבודה בשמרטפות. חלק פשוט מתחייבים לשלם סכום כסף גבוה בשביל להבריח את הגבול וצריכים לעבוד עד שמשלמים את החוב וחלק פשוט נחטפים. כך או כך ארגוני הפשע לא משחררים אותן ותמיד מוצאים דרך להשאיר חוב שישעבד את חירות הנשים לטובת הארגון.

והסרט מדבר בעיקר על חטופות או מתומרנות, אבל גם על כאלו שבאו מרצון לזמן מה ולבסוף רימו אותן ולא שיחרררו אותן.

מדובר בסרט עצוב ואלים המתאר נשים במצוקה קשה כשאנו האנשים המהוגנים לא מוקיעים התופעה מספיק ולא מדביקים אותה.

אין לי פתרון לפטור הבעיה ומעניין מה אתם מציעים לשפר העניין.

אתר הצלילה בים האדום 2019 The Red Sea Diving Resort


לאחרונה ראיתי סרט בנטפליקס בשם אתר הצלילה בים האדום 2019 The Red Sea Diving Resort ומתברר שהסרט עוסק במעללי כוחות הביטחון של המדינה של העם היהודי בארץ ישראל. מדובר בסרט נחמד שמספר את סיפורם השולי של השוליים פה – אורחינו האתיופים. אדגיש שהשם באנגלית הוא טוב מאוד, כי למילה Resort יש גם משמעות של מחסה ולא רק אתר נופש.

מדינת ישראל, משום מה, הקריבה רבות בשביל להביא אותם ארצה ונתנה להם אזרחות והטבות כלכליות רבות. ובכך הצילה רבים מהם ממוות, ומעניין מה היה השיקול הפוליטי.

בסרט רואים איך האתיופים בורחים ממלחמת האזרחים באתיופיה לסודאן ששם המצב גם לא היה הכי משופר בשלטון המושחת והרקוב במדינה. משם המדינה הישראלית מחליטה לאסוף אותם לארץ במגוון שיטות, בים ובאוויר. לא הכרתי הסיפור הזה, אני חשבתי שהגיעו לדיל מסוים עם  ממשלת סודאן שהרי היה באיזשהו שלב שבכירים בסודאן התירו למטוסים ישראלים לפעול שם. אולם מתברר שהיה קודם לכך פעילויות חילוץ ללא הסכמה ובצורה של הברחה – הברחת אדם. והיה תקופה אפילו שכרבע מהעולים מתו בטלאות הדרך – וזה מחריד.

הבימאות סבירה, לא משעמם לצפות בסרט, יש הרבה תנועה של המצלמה גם בסצנות רגועות, אולם הסרט גם לא מבריק. הסרט כן נחמד וחשוב מבחינת העלאת המודעות להעלאת המיעוט האתיופי לישראל. בעבר יצא לי לקרוא על ביתא ישראל ופלאשמורה, על אתיופיה הקיסרית בעידן הקולוניאלי ועל ראס אלולה, אולם כעת גיליתי זווית חדשה ומעניינת, ומהבחינה הזו ממש נהנתי. ומי שרוצה להרחיב המידע בנושא שיקרא על מבצע נמל הבית.

והמסר, לדעתי העניה. הוא שישראל מדינה טובה וצודקת שדואגת לשחורים מפני מוסלמים. וכמובן שבלי ארצות הברית זה לא היה קורה. וניתן לפרש שאין לנו על מי להשען, אלא על ארצות הברית. מזל ששם יש הרבה מאמינים באל. ואם הם מאמינים, גם אנחנו יכולים.

אז כשיש הפגנת התפרעות אלימה לא חוקית והרס מסיבי של רכוש יחד עם הצהרות שנאה וזעם נגד הלבנים פה, חשוב שנדע שהפוליטיקאים והפקידים שלנו ייבאו את הבעיה לפה לארץ. הם ברחו על נפשם והחליטו להגר לארץ ישראל בגלל מלחמת אזרחים ובפועל הביאו עמם שסע שיכול היפותטית להתפתח למלחמת אזרחים או לכל הפחות למהומות אלימות שיובילו לפגיעה בחיי אדם. זה סמלי. אנו מביאים העניין על נפשנו.

ואגב זה מצחיק שגם בישראל ובארצות הברית של אמריקה יש שחורים שהיו צריכים לסחוב אותם בתנאים קשים ובמסע נהרגו אחוזים רבים. אנחנו מדינת מהגרים כמו ארצות הברית וכן "ארץ נבחרת" כמוה במובנים רבים.

נ.ב. מבחינתי האתיופים, שלא התגיירו או שנולדו לכאלו שלא התגיירו, לא יהודיים כמונו עד שלא ישכנעו אותי אחרת, כמובן מי שהתגייר כבר, אגיד לו: ברוך הבא והוא יקבל יחס מכבד והוגן כמו שאני מצפה שאחרים יתנו לי. ואגב אפילו המדינה שלנו סירבה להעלות את חברי קהילת ביתא ישראל מאתיופיה במשך שנים רבות ולא הכירה בהם כיהודים עד אמצע שנות השבעים. וקראתי בהקשר הזה היכנשהו שהיו אתיופיים שהתחפשו לנוצרים בשביל להגיע ארצה. והעניין ממש רגע אירוני וסמלי…

גירוש הדיבוק של אמילי רוז (2005) The Exorcism of Emily Rose 2005


יצא לי לא מזמן להתבונן בסרט תחת השם הזה The Exorcism of Emily Rose 2005. הסרט הוא מצוין. הבימוי עד כמה שאני מבין בסדר גמור.

בתור אדם שפעם חשב באופן זמני או לפחות לא הייתה לו בעיה להצהיר שדיבוקים קיימים, ועדיין מתעניין במיסטיקה כיום, חיפשתי סרט על הנושא שיעזור לי לחוות את העניין. לפיכך התחלתי לצפות בסרט.

הסרט עוסק בניסיון לגרש שד מגופה של אמילי רוז, ברם לבסוף הניתוח הרוחני כשל והיא מתה. מה שתפס אותי, זה שהסרט לא בא להביע עמדה ברורה בנושא. הסרט בצורה אנושית הולך לכיוון של מה אמילי אחוזת הדיבוק חשבה ומה מגרש השדים, העומד למשפט על מעורבות במותה של אמילי על ידי רשלנות, חשב.

הסנגורית החליטה ללכת על הקו של – אולי גירוש השדים היה מוצדק ויכול היה לעזור לאמילי להירפא ועניין של זמן וזה יהיה מדעי. היא מציגה למושבעים את החוויה של גירוש השדים על ידי הקרנת הקלטה של החולה בזמן הטקס ועל ידי עדויות של הצופים בטקס.

בזמן המשפט, רופא שנכח בטקס, שיכול היה להעיד לטובת הכומר מגרש השדים, מת בנסיבות מוזרות והסנגורית חווה פחדים, היות שכל מיני דברים מוזרים קרו לה בביתה.

ההתייחסות שלי בנושא הדיבוקים לא השתנתה ואני לא יודע שיש כיום דיבוקים וכן לא מאמין בהם.

מה שאהבתי גם, זה שבניהול המשפט הם בחרו איש דת נוצרי בעל הכשרה משפטית שיהיה הקטגור. הוא מאמין לכאורה בשדים אך הוא תובע על רשלנות. כמו כן הוא טוען שלא הוכח שזה היה דיבוק, אלא זו פסיכוזה ואפילפסיה, ועקב הזנחה רפואית קרה מה שקרה לאמילי. בסופו של דבר, הסוף לא משנה, ואני לא אקלקל לקורא יותר מידי.

לאחר הצפיה עולה השאלה האם דיבוקים קיימים?

  • מצד אחד בעולם שלנו יש יסוד חומרי חזק מאד שבו ניתן לצפות בחמשת החושים או על ידי עשייה חוזרת ונשנית ודיבוקים לא הוכחו כקיימים בהתאם למדע, היות שלא הצליח לצפות בו.
  • מצד שני אי אפשר להסביר איך היסוד החומרי קיים ואולי הוא תולדה של הרוח ואז ניתן להגיד שיכול להיות שיש דיבוקים, סוף כל סוף העולם הוא רוחני.
  • לי, כידוע, אין עמדה בנושא, אך לו הייתה לי, אז עמדתי הייתה שגם אם העיסוק בנושא הוא רלוונטי, העניין של הדיבוקים הוא לא מוכח כלל, גם אם נקבל את הקונספט הרוחני של היקום. כמו כן למה לא להאמין בעוד דברים רוחניים לא מוכחים מעבר לדיבוקים ואולי גם להאמין מבחינה רוחנית שאין דיבוקים.

בסופו של דבר ההתרשמות הכללית שלי מן הסרט, שהוא בא להציג שאנו בני אדם, ואם בני אדם מאמינים בדברים שאנו לא… עדיין אנו צריכים לנסות להבין אותם, שזה לא סתם, אלא הם חווים דברים אחרת. 


אך שאלתי היא, אם אני לא מאמין למישהו וחוויותיו האם אני לא אנושי, סוף כל סוף החוויות שלי הן אלו שגרמו לי לא להאמין לו?

סיכום של הסיפור בעברית להלן בקישור:

החזן מווילנא Overture To Glory 1940


טקסט מעניין לקריאה:

צפיתי לפני כתיבת טקסט זה בסרט נפלא בביצועו של החזן האגדי בעל קול הזהב מוישה אוישר וחשבתי שיש כאן סיפור חשוב עם מוסר השכל נכבד.


המעשיה מתחילה בסוף תקיעת שופר דמיושב. המצלמה מראה את הציבור בבית הכנסת ממלמל משהו מוזר במהירות. דבר זה מעיד על היחס של הבימאי למתפללים החשוכים הללו.

החזן יואל דוד סטרשונסקי מתחיל הנני העני ממעש בצורה מרגשת ומרוממת מאד. מוניושקו וחבר שלו הגויים ששמעו על החזן והגיעו במיוחד לבית הכנסת לשמוע אותו נדהמים. כאן כבר המצלמה יותר אוהדת ומראה את מבטי הקנאה והערגה לחזן בעזרת הנשים. כמו כן רואים את הציבור מתעלה לעולמות גבוהים בעקבות הביצועים המרהיבים של החזן בקולו המדהים. רואים במצלמה את השילוב בין האסתטיקה למוזיקה.

מוניושקו הוא קומפוזיטור מפורסם בכל פולין. האיש המפורסם מתפעל מיואל דוד ומציע את עצמו בתור מורה למוזיקה לחזן המוכשר. "השווער" רואה זאת ומרחיק את הקומפוזיטור מיואל דוד, תוך כדי שהוא אומר הם אנשים זרים לנו.

יואל דוד היה סקרן והחליט שהוא רוצה ללמוד מוזיקה. בלילה הוא היה נעלם. שלחו את שמש הקהל לעקוב אחריו והשמש השלימזל לא מוצא אותו. יום אחד הוא רואה אור בבית של מוניושקו בשעת לילה מאוחרת תוך כדי שהוא שומע מוזיקה שמיימית אלוהית מן הבית.

השמש חש שהוא נמשך למוזיקה כמו שהיהודים נמשכים למוות. הוא מתקרב בצעדים איטיים לחלון וכשהוא פותח את עיניו הוא רואה את יואל דוד. וכעת אכן נודע הדבר, עכשיו יודעים לאן הוא נעלם. יואל דוד הולך לשמוע מוזיקה אצל השקצים הטמאים. השמש נכנס ומתפרץ לחדר במלון ומודיע ליואל דוד, אתה חייב לעזוב אותם שלא ידיחו אותך לתרבות רעה. יואל דוד מודיע למוניושקו אני לא יכול יותר להגיע, ומפסיק להגיע.

יואל דוד שוקע בדיכאון עמוק. הוא שותק כל היום ואינו מוציא הגה כמעט בפיו, אולי הוא עסוק בלחשוב על החלום שגווע או שהוא חסר מוטיבציה וחיות בעולמו עקב כך שאינו עושה מה שנמשך לעשות. יום אחד יואל דוד הלך לטייל עם אשתו חנה. בטיול הוא שומע מוזיקה מבית מוניושקו. הוא מסתכל לכיוון הבית בערגה. אשתו אומרת לו תכנס ואני אחכה בחוץ, לא אגלה לאבא.

חוץ מאשתו אף אחד לא תומך ברצונו ללמוד מוזיקה. חמיו אפילו קורע לו את התווים, שמצא אצלו בבית, בזעם. אחר זאת, יואל דוד מודיע שהוא הולך לוורשא לשיר. לפיכך מביאים את הרב שישכנע אותו להישאר.

הרב רואה שיואל דוד קיבל את ההחלטה ובדיעבד תומך בו. יואל דוד מצהיר שעל ידי שירתו יהיה קידוש השם עצום והגויים יכבדו את היהודים בזכות כך. יואל דוד הולך באמצע הלילה כגנב, היות שמפחד שהקהילה לא תיתן לא לעזוב. הוא נפרד מחנה אשתו ופרץ ילדו והולך לבית הכנסת שם נפרד מן העמוד (דוכן התפילה של החזן).

בוורשא הגדולה ההצלחה מאירה לו פנים. כולם מתלהבים מהזמר המדהים והאנשים מתמוגגים מנחת. לקח לו אמנם זמן להתרגל לנימוסים הנהוגים. קשה היה לו לנטוש את נימוסי השטעטל. הוא עדיין התנהג בנימוסיו היהודיים, משתחווה בצורה מוזרה, לא מסתכל על נשים בעיניים בצורה מערבית על אף שבולש בקצה עיניו. ברם חיש מהר הוא מסגל לעצמו הופעה אירופאית, הוא קוצץ את זקנו, אולם את הכיפה הוא משאיר בגאון על ראשו. כמו כן, הוא שומר אמונים לאשתו. הוא עושה מאמצים להזמין את חנה אשתו ופרץ ילדו לוורשא, אולם המשפחה מתנגדת וזה לא קורה.

לאחר זמן כשהוא מנותק מן הקהילה היהודית וממשפחתו הוא מבקש מהחייט שיהודי אדוק היה שיארגן לו בית כנסת להתפלל. "אני מתגעגע לתפילה לפני העמוד". תפילה עילאית התפלל שם החזן להשתוממות המתפללים שלא הבינו מדוע זמר אופרה אגדי מגיע להתפלל אצלם. אחרי התפילה הזו הוא חש התרוממות רוחנית והוא מודיע למוניושקו שהוא עוזב את האופרה, אני לא יכול יותר, אני חייב לחזור לווילנא. הם מצליחים לשכנע אותו להישאר.

בהופעה האופראית הבאה באמצע שהוא על הבמה מודיעים לו על ידי שליח מווילנא שבנו היחיד פרץ מת. השליח מוסיף: "שאלוהים העניש אותו כי הוא נהיה זמר אופרה". לאחר הבשורה הרעה, במקום לשיר את האופרה הוא שר שיר ערש ביידיש שנהג לשיר לילדו והתעלף. מיד הזמינו רופא לבדוק אותו והארופא הכריז שהוא לעולם לא יוכל לשיר יותר ואם הוא ישיר הוא ימות.

יואל דוד המסכן והשבור חוזר לביתו בווילנא מוורשא ברגל כמו בעל תשובה סגפן. לאחר חודשים של נדודים הוא מגיע לווילנא בדיוק בשעת אמירת "קול נדרי" (תחילת יום הכיפורים). הוא שומע את החזן מסלסל בקולו, והחזן לא משהו. לאחר עמידה בפתח בית הכנסת שם השתהה לשעה ארוכה אזר אומר והתחיל לסלסל בקולו וניגש לבימת בית הכנסת.

הקהל מתרגש כולו, החזן חזר הם אומרים בלחש מרוגש זה לזה. חיש מתנדבים מיד טלית עליו שמים. קולו הנפלא ממלא את בית הכנסת בעוז, תוך כדי ששם את ידיו על ליבו לאות שסוף כל סוף מצא את מקומו.

כך יואל דוד כשהוא חולה ומותש מן המסע שר את כל נידרי – הקטע המבשר את תחילת היום הקדוש ביותר לעם היהודי, היום של הכפרה. בסוף הקול נדרי הוא מתמוטט ומת. לאחר יום הכיפורים, בהספד הרב אומר: "הוא ייזכר לעולמי עד, לא נשכח אותו. אנחנו לא נשכח את החזן מווילנא!".

סיפור זה מבוסס על סיפור אמיתי על חזן העיר ווילנא בשם יואל דוד שטראשון. הסרט מתאר את היהודים המנותקים מן המודרנה, איך חלקם נסחף אחריו כשמגלה אותו. הנסחפים לא מוצאים שם את מקומם. רק כשחוזרים לשטעטל הם מוצאים את מקומם, עצמם ומרגישים "היימיש" (בבית). אך הם לא מוצאים את מקומם לאורך זמן, אלא הם מתים…

התופעה הזו קיימת גם כיום, אחוזים מסוימים מן החברה הדתית-חרדית עוזבים את החברה שלהם, משפחה, את הדת, ואת סביבת המגורים ומנסים להגר ולהשתלב בעולם הכללי. אולם מכיוון שזהותם היא חייהם הישנים רובם לא מוצאים את מקומם והם לא פה ולא שם, בין קודש לחול, בין אור לחושך ובין שמיים לארץ (חלק ממש תולה עצמו כך). ועל זה נהוג להגיד: "השם ירחם, אין להם, לא עולם הבא ולא עולם הזה".

זהו תמה פה סקירת הסרט שמספר הסיפור של החזן מווילנא. אך קיימת גרסה דומה שבה יש תרגום לעברית וזו הצגה שנעשתה על ידי תיאטרון היידישפיל. שם הם הסריטו הצגה בצורה מאוד נחמד מזויות שונות ומומלץ לתת צ'אנס למי שרוצה הסיפור בצבעוני ועברית.


"החזן מוילנה" של תיאטרון היידישפיל, בשפת היידיש, מספר את סיפורו של חזן יהודי, יואל דוד סטרשונסקי, שקולו המיוחד מלהיב את דמיונם של מנהלי האופרה בוורשה. הם מציעים לו קריירה אופראית. הוא נענה. נפרד מאשתו ומבנו היחיד. מצליח. הופך ל'כוכב'. משנה את חזותו ה'יהודית'. אבל גם משלם את המחיר. הסיום טרגי. בנו היחיד מת מצער ומגעגועים. הוא משתגע. חוזר לעירו, אל בית הכנסת, ביום הכיפורים. מוכה, מיואש. ללא עתיד וללא תקווה.

הוואי 1966 – הצרה הגדולה ביותר שאפשר להפיל על רוח האדם – זמנים כשהאלים משתנים


זהירות קלקלנים!

יצא לי לאחרונה לצפות בעוד גרסה של המרד על הבאונטי. יצא לי לראות לפני כמה שנים גרסה משנת 1984. ולא זכרתי יותר מידי, כלומר, אני זוכר הסיפור אבל לא מספיק זוכר בשביל לא לראות מהדורה אחרת. ולא מזמן יצא לי להתקל בגרסה מ-1962 והחלטתי לצפות. הגרסה פחות נאמנת למציאות ההיסטורית מהגרסה הקודמת שראיתי, אבל המשחק היה טוב וכן הקונפליקטים והעלילה.

כמו בעוד סרטים על התקופה ניתן לראות שהקברניט הוא דיקטטור קטן המונע מרצון להרשים ואולי כך להרוויח כסף. ובמקרה שלנו יש לו גם תפיסה של נאורות על בסיס יעילות. להלקות סתם זו אכזריות להלקות עם סיבה מוצדקת זו יעילות. רב החובל מעביד את המלחים קשה ומעליב אותם. הוא מלקה מלח על תחילת הסרט רק כי שמע אותו אומר שהוא סתם נאשם בגניבת גבינה, הקברניט בעצמו ביקש ממנו להכניס זאת לקבינה שלו – הוא האשים את המלח בהעלבת הממונה שלו. אותו מלח הואשם בגניבה על ידי אחד מאנשי הספינה וכתוצאה מכך הקברניט פסק למנוע את הקצבת הגבינה עד מתי שהגנב ישיב הגניבה – ענישה קולקטיבית. הקברניט מלקה על עניין פעוט על אף מחאות הסגן שלו פלטשר שהוא אציל וג'נטלמן. ולמעשה יש כאן קונפליקט נוסף בין עדינות ג'נטלמנית של החברה הגבוהה לבין נובו ריש קפדן – עניין הבולט לכל אורך הסרט. ויש גם עוד קונפליקט בין אהבת אשה לבין אהבה למולדת שרואים בהמשך. הספינה נשלחת לצורך איסוף שתילים של עץ הלחם כדי להשיג מזון זול ובעל התאמה טרופית – עניין שיוזיל עלויות של אספקת מזון לעבדים, עניין המעיד על התקופה. הקברניט מנסה לחסוך זמן ולעבור את כיף הורן בדרום אמריקה, מקום הידוע כמקום מסוכן בתקופה ההיא. הוא נכשל ושורף זמן ומאמץ ולבסוף הולך בדרך הארוכה דרך כיף התקווה הטובה לאוקיינוס ההודי ומשם לים השקט לטהיטי, להשיג את עץ הלחם. מעניין מדוע לא אוכלים מהקמח של עץ הלחם בפסח אגב וכן גם לגבי קמח בננות. האוניה ממתינה כמה חודשים בטהיטי כדי להשיג השתילים ילדים אותם בספינה. בסופו של דבר המרד פורץ כדי להציל את הספינה מגחמותיו של הקברניט המסכנות את אנשי הספינה. הוא מקציב מים ומונע שתיית מים כדי שהוא יוכל להגיע מהר יותר לאיי הודו המערבית ולהביא לשם את השתילים. לאחר שמלחים מתחילים למות כתוצאה מהקצבת המים של הקברניט פורץ מרד. ולשאר הסיפור אתם מוזמנים לצפות בסרט. אגיד שבגרסה הזו מראים את פלטשר כבעל חזון, המת למען הרצון לנווט בעתיד ולכן נכנס לאוניה בוערת באש להציל את הסקסטנט. חשוב להגיד שהאי פיטקרן עלה לכותרות לא מזמן. מתברר שתושבי האי, צאצאי המורדים, עדיין מספקים כותרות.

הסרט מראה את התרבות החופשית של הפולינזים בטהיטי ואמרתי לעצמי אני רוצה ללמוד עוד על הנושא. קראתי קצת ברשת והחלטתי להוריד עוד סרט על הפולינזים בשם הוואי 1966. סרט עם שני שחקנים שאני אוהב, ריצ'ארד האריס ומקס פון סידוב ובעצם הכל עד לפה הוא הקדמה לסרט הזה.

הסרט הזה מדבר על התנגשות תרבותית בין הנצרות לעובדי האלילים הפולינזים בהוואי. מבחינת הנוצרים הם נואפים, עובדי אלילים, מגלי עריות ורוצחים. ולכן יש לתרבת אותם. כמובן שבפועל הנוצרים על ידי מיסיונרים ומלחים מביאים מחלות מערביות, משפילים ומנצלים אותם.

זה נחמד לראות את הצביעות המסיונרית, מצד אחד הם מצהירים שהם באים לשם שמים ולא להרוויח כלום ואז הם דואגים לעצמם בכל מיני דרכים. וכן אם מסיונר מתחתן עם מקומית הגזענים מדיחים אותו בהצבעה משורות הכנסיה. ועוד. בקיצור, הם לא מיישמים את מה שהם מטיפים לו – The don't practice what they preach.

הסיפור מדבר על מסיונר קלווניסטי שרוצה להביא את דבר האל, אבל הוא מלא גאווה בתפיסה ובאמת שלו לגבי החיים. ולכן הוא קשוח. אולם לאט לאט הוא מצליח להשפיע על המקומיים. לצורך שליחותו כמסיונר הוא מתבקש להתחתן והוא מוצא אשה ברגע האחרון שהיא פחות פנאטית ממנו בנוגע לדת אולם היא מוכנה להתחתן איתו בגלל שהיא רוצה הרפתקאות בהוואי, לקרב את עובדי האלילים לאל וכן מתרגשת מחיזורו השלימזלי. היא גם אוהבת לראות את הקופליקט שלו כשהוא מתאר שהיא מסיחה את דעתו מן האל כי היא יפה או כי הוא עלול לאהוב אותה יותר מאשר את האל. הוא מאמין באל קנא ונכון והיא מאמינה באל של אהבה.

בסופו של דבר פורצת מגפת חצבת באי ורואים כיצד הנאורים הנוצרים מפיצים מוות בקרב הילידים התמימים. כעת רואים בקרב המסיונירים התפקחות וחלקם מחליטים לדאוג לעצמם כלכלית במקום לקיים את שליחותם המקורית שהייתה רק לדאוג לדת ולא להתעשר על חשבון המקומיים.

השליטה המקומית, מאלמה קאנקוואה, באזור של הגיבור הראשי, מתה ועל ערש דויי מתנצרת ונפרדת מאחיה בן זוגה. וכתוצאה מכך מתחלף השלטון. השלטון המקומי החדש חוזר לתרבות האלילית ולגילוי העריות ועם זה שנים רבות של מיסיון ירדו, כביכול, לטמיון. השליט נושא את אחותו וביחד הם שולטים. אותו שליט היה בעצמו מסיונר וניסה לקבל תפקיד בכנסיה אבל מחמת גזענות הם סירבו, אז הוא התפקח ונטש הכנסיה. ואולי הוא החליט להתחתן עם אחותו כדי להיות חלק מן השלטון וכך לעזור לבני עמו יותר כי הוא מבין את המערב הצבוע טוב יותר, אבל הוא מת במגיפת החצבת.

לאחר התמוטטות האווירה הנוצרית במקום בגלל התחלפות השלטון ובגלל שרבים מהקהילה הנוצרית מתו במגפה, המסיונר רב עם אשתו על מה צריך לעשות, הוא חושב שאלוהים שונא את הילידים בגלל שהם חוטאים. בעוד אשתו חושבת שהם נדיבים ונחמדים ולכאורה בעלי רוח נוצרית יותר מכל המערב. ובאמת לאורך הסרט רואים את לבביות ונדיבות הילידים. ומאידך הם מתירניים מינית, מגלי עריות ורוצחים ילדים פגומים שהם חושבים שלא ישרדו או הורגים בסכסוכים מסוימים, אבל למעשה ביום יום תרבות די שלווה ונחמדה, הרבה יותר נוחה מן המערב הנוצרי בשעתו. היא אומרת לבעלה שיצא מהקנאות, אלוהים לא שונא אותם, הם אנשים טובים. הגיע הזמן להשפיע עליהם בצורה אחרת על ידי אלוהים של אהבה. וכך לעזור להם ולהשפיע בצורה שזה יחזיק מעמד כשהשלטון מתחלף.

אחד הגיבורים בסרט הוא נסיך ילידי שבתחילה היה מסיונר ובהמשך נהיה שליט מקומי והוא מספר את הזוית של הילידים על העולם שלהם שמשתבש כשהוא בעצמו כבר נוצרי.

הוא מספר שבמקור הם מגיעים מבורה בורה. מקום שהיה בית האלים. ביתו של קנלואה מלך השאול, של פלא, האלה של הרי הגעש, ושל טאורה האל של מי האוקיאנוס הרוח והסערות. של מאנו הכריש שהדריך את ילדיו (הפולינזים שהיגרו מבורה בורה) במעברים סודיים בים כשהם היו אבודים. ושל קאנע הגדול אב היקום. ויום אחד הגיעה הצרה הגדולה ביותר שאפשר להפיל על רוח האדם – זמנים כשהאלים משתנים. הגיע אל חדש שתבע קורבנות אדם. האל אורו שעיניו היו עיניים של מוות. אז המלך קנקואה לקח את אנשיו ואמר להם שהאל אורו הוא אל של נקמה וזעם, בואו נברח ממנו.

הקנו של בורה בורה היה הכלי המהיר ביותר והם מילאוהו ושורשים וזרעים לשתול באדמה חדשה שהאגדה אמרה שנמצאת הרחק בצפון. והם לקחו עמם את האבן הקדושה את דמותו של האל קאן העדין. והם עלו בספינה מודרכים על ידי הכריש מאנו אל עבר הוואי.

וכך למשך שלושים דורות המקומיים חיו שם עד להופעת הנוצרים. וכעת שוב ההוואיים הגיעו לזמנים שהאלים משתנים. תוך דור החרבנו את המקדשים, שרפנו את האלילים וחיכינו להתגלות שהנוצרים הבטיחו שתגיע.

ובמקום להביא את דבר האל, הבאתם הרפתקנים לשדוד את אדמותינו, פורעי חוק להחריב את כפרנו, שתיה חריפה כדי לחלל את הגבריות של בנינו ושטנים בצורת ציידי כרישים לנצל את בנותינו אשר משליכים את בנותינו הצידה כמו חיות פצועות למות בסבל מהמחלה שאין לנו שם אליה עד שאתם באתם. אנו רעבים לדבר האל אולם אף אחד מכם בארבע השנים שאני פה לא פנה אלי ואמר לי קאוקי קנאקוא, אני אלך איתך להוואי להציל את נשמתם של בני עמך.

הנסיך קאוקי קאנקוא מביא את הזווית ההיסטורית של בני עמו. והוא חוזר שוב על חלק מהסיפור בבית הספר הנוצרי מול הילדים. הוא רואה בסיפור ההגירה שלהם סיפור דומה למסע אברהם אבינו. והוא רואה בעניין תרבות הוואיית. אולם לאחר שהוא נחשף לצביעות של המסיון הנוצרי הוא מבין שהדרך לשפר את מצב בני עמו לא מגיעה מהדת הנוצרית אלא מהשלטון, ולכן אולי הוא נוטש את הנצרות הופך לשליט, ובהתאם למנהיג המקובל ונושא את אחותו

הסרט נחמד מאוד ומתאר אנשים החיים בתרבות אחרת עם משחק טוב של גדולי השחקנים, ריצ'ארד האריס, ג'וליה אנדרוס ומקס פון סידוב. הוא גם מתאר את ההתנגשות התרבותית בין נצרות לפאגניות, ואת שיתוף הפעולה בין המסיונירים לבעלי ההון בניצול הילידים בהוואי. את הרס התרבות המקומית על ידי הציביליזציה המערבית, את המגפות והניצול. וכמובן את ההשפלה שהמקומיים חוו מהמערב גם לאחר שהם השתלבו הדת הנוצרית.

הסרט יכול להוות משל שגם מסיונר נוצרי עלול להיות יליד בתרבות ודתו, הוא יכול להיות מנצל כמו חלק מהמסיונרים שהפכו לאנשי עסקים והוא יכול להיות נושא צלב פנאט כמו הגיבור הראשי, אבנר הייל, השקוע בגאווה שלו ולכן לא מבין את המהות של הדת הנוצרית ולכן גם לא רואה את החורבן שהוא ממיטב סביבו וגם את חורבן משפחתו. הוא חי באורות של האל אולם למעשה הוא נכשל במשימה בגלל הגאווה והדורסנות שלו בשם הדת. ולבסוף הוא מנסה להתחיל מחדש לפי הדרך של אשתו אבל אז הוא כבר מאבד את משפחתו, מודח מקהילת המסיון וכן מאבד את צלילות דעתו. הסרט גם מתאר שקיעה של תרבות שלא מתאימה לזמנים המשתנים ולכן סובלת מהרס ואובדן – "הצרה הגדולה ביותר שאפשר להפיל על רוח האדם, זמנים כשהאלים משתנים".

ג'וקר 2019 Joker


ראיתי לא מזמן את הסרט ג'וקר. הסרט עשה רעש גדול וחשבתי שכדאי לראותו. את הג'וקר של הית' לדג'ר נורא אהבתי וכן את השחקן יוהכין פיניקס אני די אוהב מהסרט חייל מצטיין 2001 ומעוד כמה סרטים. זהירות ספויילרים!


לא נעים לי להגיד אך הסרט מבחינתי הוא סרט בכייני שמתאר רקע משעמם של איש קטן שללא כוונה הפך לגיבורשל ההמונים בעוד שהוא עצוב ומדוכא.

הוא מזכיר לי את המשל הרוסי – על האיש שהלך לכומר ואמר לו שהוא בדיכאון. הכומר אמר לו, לך לליצן פה שנצא בקרקס לידנו וכל מי שהולך אליו צוחק וחוזר שמח והוא ישמח אותך,.אמר לו האיש: "אני הליצן".

הסרט לדעתי משמים ומעניין מדוע הצעירים אהבו אותו – ונדמה לי שזה אולי כי הם ממש מזדהים עם התחושה שלו לגבי החיים. פשוט אוהבים שיח קרבני. ממש לא הסגנון שלי.

הסרט מתאר עיר שבה יש זוהמה ואי סדר חברתי של הפגנות ומהומות – ממש כמו התפיסה המצויה של איש השמאל הקיצוני – מחר העולם יחרב מזיהום ומשבר אקלימי יחד עם הפגנות כנגד המושחתים העשירים שגרמו לכך. העיר מסריחה מלאה אשפה, הרס, גרפיטי והזנחה.

ובתוך העיר הזו חי אדם מסכן, חסר אבא ועם אמא רעה ושמו ארתור כמו שם המלך באגדה האנגלית המפורסמת. הנה גם כאן אנשים הסרט מקדמים אגדה חדשה… האיש עובד בעבודה לא טובה ויש לו חלום להיות סלב-סטנדאפיסט. כנראה מרוב שהוא עצוב הוא רוצה לחיות במקום של צחוק. ואולי גם לכן ארתור צוחק כדרך לכסות על העצב שלו.

השלימזל שלנו הסובל מהתעללויות מקבל אקדח מתנה מחבר כדי שהוא יוכל להגן על עצמו מפני בריונים וילדים המתנכלים לו. השלימזל שלנו לא דואג לשמור על האקדח כראוי והוא נופל לו באמצע העבודה וכתוצאה מכך הוא מפוטר.

במקביל חבורה של צעירים מושחתים מן האליטה מתעללת בו, שניים הוא הורג כהגנה עצמית ושלישי כנקמה. העניין מתפרסם שמישהו על מסיכת ליצן הרג שלושה עשירים מסריחים והאספסוף מתחיל לרכוש מסכות כאלו ולהפגין כל כנגד בעלי הכוח בעיר גות'האם

כעת הוא מתחיל להיות שמח על כך שהוא סוף כל סוף הופך לגבר ומגן על עצמו. הרי הוא גדל בסביבה של חולשה. ואז הוא הורג את החבר שלו שהביא לו את האקדח במתנה. רבותי, לא תמיד צריך לעזור למסכנים…

במקביל הוא שומע מאימו שהוא צאצא של האדם הכי מוצלח בעיר, תומס ווין. הוא מנסה לברר מיהו והוא מגלה שהוא עבר הזנחה קשה מצד אימו שגם היא עברה התעללות על ידי בני זוג. הוא מבין שהוא מסכן בגלל אימו ומחליט לחסל אותה.

לאחר מכן אחרי הופעה מוזרה של סטנדאפ הוא מוזמן לטלוויזיה ושם הוא נכשל. לפיכך היא מתוודה שהוא הרג את השלושה ובעצם כך הוא יצר את תנועת מסכות הליצן בעיר. כשממשיכים לצחוק עליו הוא מסביר שהוא הרג אנשים רעים וגם המנחה בטלוויזיה הוא איש רע והוא הורג אותו בשידור חי.

הוא נעצר על ידי המשטרה ומשוחרר על ידי מעריצים ואז הוא מעצב לעצמו חיוך רחב על הפרצוף בדם שיש לו על הפנים והוא מקבל משמעות חדשה לחייו וכאן הסרט נגמר.

ממש התאכזבתי, אין תמה מעבר לתנאים רעים, אין מניעים כמעט לאנשים בסרט, ממש לא ברור מדוע הם תומכים הליצן לא מצחיק הרוצח אנשים. על אף המשחק המצוין והבימאות הטובה נראה שהעלילה ניסתה להשיג תוצאה כמו של הסרט V for Vandeta אולי מתוך רצון להתחיל למכור מסכות ליצן כמו שמוכרים מסכות של גאי פוקס כסמל של התנגדות בגלל הסרט הזה. ההתרשמות שלי היא שסרט פשוט סרט בכייני, לא נראה שהגיבור מתמודד בכלל עם שאלות מוסריות. הוא מנסה לעשות מה שבא וכשמשהו לא הולך לו אז הוא צוחק בקול ולאחר שהוא מגלה שהוא לא אשם הוא יוצא למסע הרג הופך לגיבור המונים.


לא ברור לי מה צעירים רבים אהבו בסרט. מה זה אומר?

באמת לא היה ברור לי. הייתי צריך לחשוב כמה עשרות שעות כדי להבין למוחות הצעירים. ועדיין איני בטוח ולכן אגיד בספקנות שאולי הם אוהבים שאדם מסכן ערך מצליח להוביל שינוי. הם מרגישים אי צדק ואולי תקיעות בחיים – בפרט שמבוגרים בעלי תוחלת חיים גבוהה. ואז קשה להתחרות בהם על תפקידים במקומות עבודה רבים. אותם מבוגרים גם תמכו, כביכול, בסדר הכלכלי שקידם זיהום ומשבר.  ובקצרה הצעירים נגד המבוגרים. הם הצעירים, במערב התעשייתי השמן, השבע ובעל הזמן לעצמו, מחכים למהפכה ועונש על הדור המבוגר. הם כועסים כמו גרטה פון ת'ונברג. מבחינתם יש חוסר צדק בעולם הדורש עונש ורצוי דם. וכשישעונש על ידי אדם מסכן ההופך לגיבור זה מילוי משאלות. הבעת האמפתיה לחלש מקדמת תחושה של צדק יחד עם כאוס נגד הקיים. וזה שיש זיהום סביבתי עקב ההפגנות הללו לא מעניין אותם. הם רוצים סדר עולמי חדש. הם חשים כמו המפגינים בסרט שפשוט מחכים להלל מישהו, גם אם הוא רוצח חסר מוסר, העיקר שיהיה מסכן ונגד הממסד.

 

 

הקול הרם 2019 The Loudest Voice


סיימתי לאחרונה לצפות במיני סדרה בשם The Loudest Voice המבוססת על ספר של גבריאל שרמן בשם הקול הרם ביותר בחדר – ביטוי אמריקאי על אדם טיפש הצועק, אולם יכול גם להתפרש כתיאור של אדם שצועק יותר חזק מכולם. הסדרה עוסקת בחדשות פוקס ורוג'ר איילס. כאדם ימני הזלזול בימין שהסדרה מביעה קצת הפריעה לי. אולם אני משתדל ללמוד מכל דבר ואני חושב שמדובר בסדרה חשובה וטובה. הסדרה מלמדת מה השמאל חושב על הימין ומאידך על איך תקשורת עובדת ואיך אנשים מושחתים מתנהלים. מחשש לספויילרים אנסה לכתוב ללא קלקולים, ברם מי שירצה יותר תיאור, יוכל לבקש זאת בתגובות לרשומה פה ואענה לו פה בתגובות.

הסדרה מראה איך הוקמה חדשות פוקס וכאן בעצם הסדרה מראה שיש גורמים חכמים בימין וגורמת לחשוב האם הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל? הסדרה מראה איך מקימי פוקס ניוז, ערוץ החדשות שמרני בארה"ב, הבינו שעדיף להקים טלוויזיה למגזר מסוים, המגזר השמרני, החש שאין לו קול, ולא לכלל החברה ואכן החברה הגיעה חיש למקום הראשון בטלוויזיה בארה"ב.

איני יודע עד כמה הסדרה אמינה (לינק לביקורת על כל פרק לגבי אמינות העלילה) ולא ברור מניין המידע אולם הסיפור הוא יפה כשלעצמו וכמו שנכתב למעלה יש מה ללמוד ממנו על התפיסה של אנשי התקשורת לגבי קהל הצופים וכן לחוש את השפעת התקשורת על החברה.

בנוסף יש להבין מדוע חדשות פוקס הצליחה, אפשר לחשוב שזה אינטרס קפיטליסטי של רופרט מורדוק וטיפשות של הימנים האמריקאים, אולם אם נחשוב טיפה יותר נבין שהקמת רשת חדשות חדשה שהופכת למספר אחת בכבלים היא לא קורית סתם. פתאום נגלה שציבור שלם הוזנח או אפילו חש שהתקשורת נגדו או בזה לו וכדומה ולכן רצה תקשורת אחרת. וכך בשלו התנאים להקמת חדשות ניוז על ידי רוג'ר איילס. ולאחר הקמתה עם ניהול מוצלח מבחינה מקצועית והבנה של איך האדם המצוי חש.

הסדרה גם מקשרת בין הסיפור לטראמפ מה שמצד אחד הופך העניין למעניין ומאידך למגמתי שהרי הצופה יכול לחוות שיש כאן אנשים שטניים הבאים להשתלט עליו ולכן יש נגדו איום דימוני וחובה עליו להציל עצמו על ידי התנגדות.

הסדרה העלתה אצלי את השאלה האם יש קשר בין תאבי הנאות לאנשים מוצלחים? (מי מאיתנו לא נתקל בחדשות באדם בכיר בארגון שניצל את מעמדו לרעה מרבנים ועד קצינים?) אדם אחד בסדרה מוצג כתאב אוכל ונשים ומאידך אותו אדם הגיע רחוק. האם אנו כחברה מעודדים אנשים רעים להגיע רחוק יותר משאר האנשים אולי כי אנו פוחדים מהם או כי אנו נמשכים לפעלתנות שלהם וכדומה? או זה פשוט עניין של אנשים מוכשרים הפעילים יותר האדם הממוצע.

הסדרה גם עוסקת בהטרדה מינית יותר מההיבט של ההשפלה ופחות מבחינת ההיבט המיני, הטאבו-גיבושי והרתעתי. בסדרה עוסקים בהטרדה מינית לפי נקודת המבט המצויה משום מה שזה עניין של כוח ולא מיניות. וכאן אני חולק. יש במיניות כפויה על ידי צד אחד גם עונג מיני ולא בהכרח עניין של סתם הפעלת כוח והתעללות מרושעת. יש בעניין גם אינטרסים שניתן להגיד שהם אינטרסים כלכליים. נניח אם אדם מעליב מישהו מינית וכעת הוא מתבייש לדבר על כך בגלל הטאבו החברתי וממילא הוא שותק ואז מפחד או מאפשר לעניין להמשך ואז מפחד יותר או נהיה כלוא ומשועבד לפוגע. הבנת העניין חשובה לדעתי כדי למנוע העניין. נניח אם אני הופך לבת ואני מפחדת מאונס אדע לשתף פעולה אם אנשים חזקים מראש ולהיראות מפוחדת וכך למנוע הצקות מיניות שהרי הם יחשבו שאני איתם, אדע להימנע מאנשים תאוותניים ולנקוט באמצעי הגנה למניעת תאווה כלפי גם אם הם לא נראים חפצי כוח, היות שהם עלולים להימשך אלי. זו דעתי הפשוטה ואשמח לביקורת. בכל מקרה הבאת הנושא של ההטרדה המינית, בדרגותיה השונות, למרכז הסדרה היא חשובה בקידום מניעת האלימות המינית בחברה שלנו.

חשוב להגיד שהבימוי טוב וסביר והמשחק גם משכנע ולכן מי שלא חייב לראות רק סרטי אקשן ויכול להתחבר לסדרות פוליטיות-תקשורתיות, מומלץ לו לראות. ברם שיראה בראש פתוח.

ילדי האנרכיה (Sons of Anarchy (2008 –2014


לא מזמן התחלתי לצפות במשך כמה חודשים בסדרה בשם ילדי האנרכיה – סדרה אמריקאית. החלטתי להתבונן בה כדי להבין את אנשי טראמפ – Trumpland. הסדרה עוסקת במועדון אופנועים משפחתי שמתפקד כקהילה לכל דבר עם טקסים ואירועים משלהם. מתוך שיקולים של פרנסה הקהילה עוברת על החוק ולאט לאט הופכת למאפייה אלימה.

הסדרה מדברת על האדם הלבן הפשוט שחי במקום שכוח אל באיזשהו חור בארה"ב. הקידמה הטכנולוגית לא מגיעה אליו, אין לו השכלה והוא חי במנותק מיושבי הערים הגדולות. הוא משמר את התרבות שלו וחי את חייו הפשוטים וחסרי היומרות.

ממש התחברתי לסדרה, התעניינתי באופן נדיר מה קורה עם הדמויות. ואפילו התחברתי לדמות חדשה שבאה פתאום כשאני ממש מזדהה עם דמויות מסוימות בסדרה ונגעל מאחרות – אם כי אולי הם היו שחקנים מכוערים במיוחד…

הסדרה קשורה לאנרכיה ולכן קרויה ילדי האנרכיה, ברם הם הלכו לאיבוד ועוסקים בהישרדות בחיים ולא מחוברים לרעיון של מייסד המועדון-קהילה. האם זה משל נגד האנרכיזם שבסופו של דבר גם סינדיקט שלו יסתאב וישכח את מטרתו?! אולי.

בכל מקרה טענתי הפשוטה בנושא האנרכיזם, דרך אגב, שאנו חיים בעולם עם סדר אנרכי:

  • א. המדינה פועלת בסדר בין לאומי אנרכי. והסדר הבין לאומי העולמי מכתיב גם מה קורה בתוך המדינה בדרגה זו או אחרת – כגון היכולת לכבוש מדינה אחרת ולהשית שם חוקים חדשים או היכולת למרוד ולהכריז עצמאות.
  • ב. מי קבע את הכללים של העולם כעת בתוך המדינה? החליטו כך קרה… אם כן אזי העניין יכול להשתנות.

כלומר, אנו חיים בעולם אנרכי ואז אין הבדל גדול בין אנרכיזם לדמוקרטיה שהרי הכל אנרכיזם. ברם מבחינה המשגית יש מודלים שונים של אנרכיה… אנרכיה דיקטטורית, אנרכיה מלוכנית, אנרכיה אוליגרכית, אנרכיה דמוקרטית וכדומה.

לא מזמן ראיתי ראיתי את פרק הסיום של עונה שש ולכן החלטתי לכתוב רשומה זו. בפרק הזה הגיבור, ברנש בשם ג'קס טלר מגיע לדיל עם התובעת של המחוז שהוא יסגיר עצמו על פשע מסוים – שהוא קשור אליו בעקיפין על ידי מכירת הנשק בלתי חוקי ששימש לפשע – וילך לכלא בתנאי שאשתו לא תלך לכלא על פשע אחר שנוצר בגלל שהיא העבירה צלב למישהו בכלא והוא הרג עם זה גורם בכלא. אימו שומעת שהוא הולך לכלא, היא חושבת שכלתה אהובת ליבו של ג'קס הלשינה במשטרה ובעצם הולכת להעיד נגד בעלה כדי שהיא תוכל לשמור על הילדים אצלה ולא תאלץ להיפרד מהם בגלל הכלא. החמות הולכת ורוצחת את כלתה. בסוף היום הבעל מגיע ורואה את אשתו מתה.

הצטערתי מאוד בצערו. זה הזכיר לי רגעים שהזדהיתי עם צער בחיי, למשל ברצח משפחת פוגל באיתמר. שהילד ששרד מנסה להעיר את אימו והוא לא מבין שהיא מתה. היה גם דוגמה של ילד סורי קורא לאימו "אום, אום" וגם זה תפס אותי חזק. גם כעת שאני נזכר בזה דמעות יורדות לי כמעט מעיני. ואני לא יודע למה. יש משהו בחוסר אונים של ילד או של בעל שעושה הכל למען אהובתו – אבל היא מתה.

ומה שמעניין הוא שהיא בדמותה בסדרה כבר נמאסה עלי, היא הפסיקה לעבוד בצורה רציונלית סבירה – בעצם יש לה שיגעון להציל את ילדיה מלגדול בחיי פשע ואז אולי הם יהפכו מושחתים או שימותו. ברם היא בעצם מסכנת את חייהם ואת חיי בן זוגה ולפעמים ללא סיבה ספציפית מובנת והיא עושה שגיאות ובעיות כבר כמה עונות, וזמן מה חשבתי לעצמי שאם היא תמות אני אשמח. ברם הסיום של העונה היה עצוב לי מאוד. למרבה האבסורד, מותה היסב לי נחת, צערו של בן זוגה היסב ליה צער. כנראה הוא משחק טובבב… הרהרתי בתוכי שאולי לאחר שאני מבין מה זו פרידה, אזי אני רואה במוות של אמא אהובה או של האשה סוג של פרידה כואבת וזה מה שחיבר אותי לסצנה. בכל מקרה, למי שרוצה לשאול, אחסוך לו השאלה, הסדרה מומלצת מאוד.

וילי הרולד – סקירת הסרט דֶר האופטמן 2017 Der Hauptmann


לאחרונה נתקלתי בסרט העוסק באדם נרדף, אדם הנרדף בזמן של כאוס וכעת עומד למבחן בעצמו בנושא, האם הוא ירדוף או יזדהה עם הנרדפות כמו שהוא היה בעצמו ואם כן מה יגרום לו להחליט ומה יהיה המחיר לכך?

זהירות קלקלנים…

ראיתי לאחרונה סרט שחור לבן בשם: 2017 Der Hauptmann העוסק בסיפור אמיתי על חייל שנפרד מיחידתו בסער הקרבות בשלהי מלחמת העולם השניה עם בעלי הברית המערביים. החייל הוא גרמני שנמלט מהמשטרה הצבאית שחושדת בו כעריק ואולי גם כחייל פשוט שעוסק בגנבות ואולי בעוד פשעים. הם מושחתים שלא מנסים לעוצרו למעצר, שהופכים את המרדף לציד והוא נמלט על נפשו כנגד הסיכויים.

לאחר שהם נואשו למוצאו, הוא מבין שהוא תמיד ייחשב כעריק ולכן הוא חייב למצוא דרך להנצל. הוא בעצם צריך להמלט מבנות הברית, מהמשטרה הצבאית ומהרעב. לפתע הוא מוצא רכב נטוש עם מדים של קצין ומעט אוכל והוא מחליט להתחזות לקצין. הוא מבין שכקצין הוא לא יכול ךלהתנהג כחייל פשוט. לפיכך הוא מתאמן רבות על הגינונים שלו כקצין וממש מרגישים אין הבגדים עושים את האדם הוא מתחיל להיות איש אחר.

מעט זמן לאחר מכך, חייל אחר שנאבד מיחידתו נדבק אליו וכך בעצם האיש מתחיל להקים לעצמו יחידה כשהוא בזהות מזוייפת. החייל החדש הפך לשלישו וכך הם מתחילים להסתובב באזור כשעוד חיילים. החיילים מצטרפים אליו בשמחה, חלק כי הם רוצים להצטרף לצבא וחלק כי הם מבינים שללא זאת הם ייחשבו כעריקים ולכן עלולים להתפס ולהיו מוצאים להורג.

לעת לילה הוא מגיע לפונדק ושם הם חוששים שהוא בא להחרים מזון לצבא הגרמני, הוא מרגיע אותם שהוא בא להלחם בעריקים הפושעים. הם עולזים ומביאים לו מכל טוב. לבסוף הם מביאים לו עריק או חייל אבוד ומצפים שהוא ינקום את נקמתם ויוציאו להורג בשבילם. הוא חושש שהם יעלו על כך שהוא מתחזה אז לאחר לבטים הוא מוציא את החייל להורג.

בהמשך הוא מגיע לבית מבודד והוא מוצא שם חיילים הוללים המתעללים בבעלי הבית בחינגה של עולם ללא ערכים, הם חוששים ממנו ומאיימים עליו בנשקם, אבל הוא מצליח למשטר אותם. לאחר שהוא לוקח להם את נשקם, הוא לא הורג אותם כפושעים על אף שהעניין די ברור שהם כך, אלא הוא מצרפם לכוח שלו ומגדיל את כוחו.

האיש ממשיך ומצרף עוד חיילים לכוח שלו, לבסוף הוא מגיע למחנה מלא עריקים או חיילים אבודים הנתפסים כך, והנה אנו מצפים שהוא ימצא דרך לשחרר את העריקים, אולם בפועל הוא מוצא דרך לערוף טבח בעריקים רבים וכך הוא משנכע את אנשי המנהל במחנה שהוא קצין בעל סמכות בנושא. בעלי הכוח בהמחנה הרוצים להפטר מהמטלה הזו שמחים על העניין ובכך מניחים לעצמם להשתכנע שיש לו הסמכות לפעול במחנה. וכאן יש מספר סצנות המראות את העולם המנותק משאר העולם – פלנטה אחרת בעקבות התנאים השונים מכל מה שהאדם חונך להם, אלימות גופנית, סדיזם ופשוט התנהגות חייתית לא ברורה. לבסוף המחנה הופצץ והוא ממשיך לדרכו תוך כדי שהוא חוגג כמלך, שופט אנשים על פשעים על פי דעתו ומתהולל גם הוא. אולם לא לעולם חוסן הוא נתפס על ידי המשטרה צבאית, אבל מצליח להנצל במשפט. כאן הסרט מסתיים, ברם כתוביות בסוף מודיעות לנו שהרשויות הבריטיות עלו עליו והוא נעצר והוצא להורג על פשעי מלחמה בגיל 21.

לדעתי הסרט נפלא ואני ממליץ לראותו בחום רב. הסיבה שבחרו בשחור לבן זאת כי הם רצו להכניס אותנו לעולם של פעם, אבל גם להדגיש לנו את הממד השונה. הרעיון הוא שבמלחמה גם אנשים טובים כביכול, אנשים שלכאורה נרדפו על לא עוול בכפם על ידי גורמים מושחתי הופכים למושחתי בעצמם, ההיגיון האנושי משתנה במצבים כאלו. הם מראים גם עד כמה קל לשכנע חיילים אבודים לשתף פעולה במעשים הרעים הללו ועד כמה בעצם במצבי קיצון חריגים דברים משתנים. אדם שמשחק בשפת גוף מרשימה של קצין נתפס כקצין ומתפקד כמו עריץ באיזשהו שלב. הסיפור משתלב לי עם לב המאפליה ועוד סיפורים בנושא המראים עד כמה הטוב והרע האנושים הם לא עניין קבוע בנפשו של האדם אלא תלויי אינטרסים אישיים. למשך חלק גדול מהסרט הייתי בטוח שמטרתו היא להנצל ולהציל אחרים על הדרך ברם לבסוף כרבר ברור שהוא לא הורג כי אין ברירה אלא הוא הפך לשעתוק של כוחות הרוע שהוא נחשך אליהם או שהתנאים הפכו אותו לרע וכך הוא מתנהל כמאפיונר חייל בסוף המלחמה. עוד נקודה יפה בבימוי זה שהוא מתחבא במהלך המרדף אחריו מתחת לשורשים של עץ וזה כביכול שהוא שותל את עצמו באדמה. ואז כשהוא יוצא הוא כביכול צומח, עד שלבסוף מתברר שיש כאן צמח פרא.

הסיפור עצוב, יש כאן חייל שנחטף לעבדות צבאית ואיבד בעצם שלטון על גופו ואת ההרגל לשלוט בהתאם לצו החברה על עצמו ולא בגלל מה שהוא מוכרח לעשות אחרת ימררו את חייו, והנה הוא נרדף על נפשו על לא עוול בכפו על ידי המדינה שהיא מייצגת באופן רשמי את החברה ואז הוא מבין שכמו שהם מושחתים גם הוא יכול, מה ההבדל אם זה בשם המדינה או בשם עצמו. קראתי עליו שהוא נזרק מתנועת הנוער שלו.

למי שרוצה לקרוא עוד סקירה מאתר מוצלח באנגלית שיקרא פה.

משאלת מוות (2018) Death Wish


מה דעתכם על אדם שלוקח את החוק לידיו? האם לקיחת החוק לידיים תורמת לחברה במצבים מסוימים?

לאחרונה יצא לי לראות סרט אמריקאי העוסק בחיי הפשע בשיקגו. במסגרת שוד שהתשתבש עקב הטרדה מינית שגרמה לבת המשפחה הנשדדת להאבק נפגעו בני המשפחה שהיו בבית.

אב המשפחה המשמש כרופא שהה מחוץ לבית וחיכה שהמשטרה תפעל למען תחושת הצדק שלו. הוא רואה שהעניין לא מתקדם והוא הולך למשטרה להפעיל לחץ. בתחנת המשטרה הוא רואה קיר של עשרות אם לא מאות מקרי פשע לא פטורים והוא מבין שהוא צריך אולי לקדם העניין בעצמו על אף שכרופא הוא מתאמץ להציל עבריינים כי גם להם מגיע לחיות.

הוא יוצא לשוטט בעיר, אולי באזורי פשע, ושם הוא נתקל במקרה שנטפלים לבחורה, ספק הטרדה מינית אולי שוד. הוא מתערב לטובתה והפושעים זונחים אותה ומפליאים בו מכות נאמנות. כאן נראה שגמלה בליבו ההחלטה שהוא יגן על עצמו וכן ינקה את העיר מפשע עד שימצא את הפוגעים במשפחתו. כנראה מתוך תחושה שהפגיעה לא הייתה לשוא וכעת הוא ידאג שהם ימותו, להם לא מגיע לחיות, הם רעים.

הסרט פשוט, עוסק בתיקון עולם, שחרור כעסים ונקמה. ומאידך בהעלמת עין של החוק. אין בימאות מיוחדת ששמתי לב אליה. אן תחכום מיוחד. מה שיש זה אקשן נחמד שאולי גן מקדן את הרעיון של הזכות להחזקת נשק להגנה עצמית ולמניעת פשע.

בסרט המשטרה לא מנסה לתפוס אותו וכן גורמים רבים בחברה רואים בו מלאך המושיע ותמונותיו הופכים למם ויראלי והוא לאייקון תרבות שקמים לו מעריצים. ניתן לראות בעניין תמריץ למשטרה לעבוד בשיא היעילות כדי למנוע את לקיחת החוק לידיים העלולה להוביל לכאוס. וכן הרתעה נגד הפושעים, שהרי המשטרה מחויבת לנהלים המגנים על זכויות האזרח של הפושעים. בעוד שמי שלוקח החוק לידיים לא מתעניין בכך.

לעומת זאת מרקסיסט יגיד שזו בדיחה, המשטרה דואגת למעמד השליט ורק מוכרת עם התקשורת סרט ההמראה אדם המתנקם ברעים, אבל בפועל המשטר הבורגני זקוק לפושעים שיצדיקו את השלטון הקיים כאילו הוא מגן על האזרחים והפעילות של אותו "אינדיבידואליסט" לא עוזרת לחלשים.

אני מאמין שככל שיהיו נהוג פה ושם שאנשים שיקחו החוק לידיים המצב יוטב לאזרח הפשוט. בסופו של דבר העניין יגלוש גם לפגיעה במנגנוני השליטה בחברה ובכך תיווצר הרתעה שתגרום לשליטים לפעול בנחמדות יותר למען האזרח.

צריך גם להבין מה מרגש את האמריקאים בשחקנים שהם עבריינים טובים מבחינה חברתית, כלומר, עוברים על החוק למען החברה או כדי להגן על עצמם וכדומה? אני חושב על אף שאיני יכול להוכיח זאת שיש הרבה סרטים אמריקאים העוסקים בעבריינים יטובים כביכול. האם כך הם חווים חירות? אין לי תשובה ברורה עדיין ואמשיך לחשוב על כך.

לסיכום, לא סרט מופת, לא סוגיה מרתקת, לא משחק מדהים. מה שיש כאן זה סרט בינוני ונחמד העוסק בלקיחת החוק לידיים ובזכות של האזרחים להחזיק נשק.

אדם רגיל (An Ordinary Man (2017


אני חובב צפיה בסרטים. אני רואה במדיום הזה כלי טוב להעברת מסרים ואיני רואה בו פחיתות לעומת קריאת ספרים. לאחרונה יצא לי לראות סרט מעניין העוסק בסוגיה שנויה במחלוקת והמראה את גיבור הסיפור בעין חיובית ואולי אפילו הירואית.

רק לפני שאמשיך בסקירה, מה אתם חושבים על פושעי מלחמה? האם תסכימו לראותם בעין חיובית מסוימת? האם תבינו אותם או רק תוקיעו אותם לדראון? האם תרצו לראות סרט בנושא?

אדם רגיל או אדם פשוט 2017 הוא סרט קשה רעיונית העוסק בגנרל סרבי נחמד פושע מלחמה שטבח באנשים שלא הגיע להם למות בגלל מעשיהם בזמן אחת המלחמות שהיו בשנות התשעים של המאה העשרים כשיגוסלביה התפרקה. וכעת אמשיך בסקירה עם מעט ספוילרים, ראו הוזהרתם.

הגנרל נמלט ממקום למקום כשהוא מאובטח על ידי קומץ נאמניו. הוא לא מוכן להתחבא או לעשות ניתוח פלסטי ולהסתיר את זהותו. כתוצאה מכך הוא זקוק להחליף מקומות שהות. המאבטחים לא יודעים מה לעשות. מצד אחד הוא רוצים לשמור עליו מהגעה לכל, ומאידך הם רואים שהוא טורח להסתובב בציבור ובכך המשטרה תעלה על עקבותיו.

הדהים אותי שאנשים במקום לנזוף בו על התנהגותו, אלו שזיהו אותו, פנו אליו ביראת כבוד וכינוהו 'גנרל'. חלק אפילו מעניקים לו מנחות. והוא גם מוצג כאדם מורכב, מצד אחד עבר בעייתי, ומאידך הוא טוב לב קשוח המציל אדם משוד גם במחיר שאולי לכן הוא יאלץ לברוח מהמשטרה. אדם של כבוד וסטייל. הוא לא לא מוכן לחיות כעכבר המתחבא, ולא לשנות את פרצופו שלא יזהוהו על ידי ניתוח. הוא איש של כבוד שרוצה להשאר כמו שהוא גם במחיר גבוה. ברם, הוא לא מעוניין להתפס ולכן חומק ממקום למקום ואם יבואו לתופסו הוא מצהיר שיעשה הכל על מנת שלא יתפסוהו חי. הוא לא יחיה בכלא.

לבסוף מאבטחיו חושבים שהם ישיגו לו בחורה נחמדה כמשרתת (העניין גרם לי לחשוב על הסוכנת של דוד – אבישג) וכך היא תעסיק אותו איה שהם נכשלו) שלא יברח להם ויצא להסתובב בין הבריות וכך אולי הוא ייתפס חלילה. הם מוצאים לו משרתת, והוא מגלה שמדובר ביתומה ללא משפחה, חברים או בן זוג. שקופה כמותו. שהרי הוא כיום מנותק מעולמו החברתי. וזו אמירה מוסרית נאה שבעצם מרמזת שאולי מי שחי לעצמו כשקוף הוא כמו פושע מלחמה נמלט. הוא מלמד אותה איך לבשל, משפר את אופנת הלבוש שלה ומשכנע אותה להסתובב עמה ברחוב כשהוא מתעניין בחייה וחולק עמה תובנות של אדם מבוגר. הוא גם מבקש ממנה לקחתו לעיירת הולדתו וזה בניגוד לדעתם של האחראים לשלומו. ולא ברור בקשר שלהם שנראה כמו דייט ארוך, האם הם בני זוג או שהוא ממלא אצלה דמות אב והיא דמות בת במקום ביתו שלא מתקשרת עימו.

כשהוא מתעקש ללכת לעיירת הולדתו וכשהוא מקנטר את החברה שנטשה אותו ולא מאפשרת לו לחיות, היא נוזפת בו שהוא כפוי טובה לחברים שלו ששומרים עליו ודואגים לו. ואז הוא עונה: נראה לך שסתם הרגתי את אותם אנשים, זה היה הלוואה על העתיד. אם כבר אתם חייבים לי. אתם ששלחתם אותי לדאוג לכם. אתם שהקרבתי את עצמי למענכם. יש כאן אמירה נדירה בחברה הליברלית שלנו, סוג של מתן הסבר לרצח עם הנתפס כטאבו יותר מרצח רגיל. הוא כאדם נורמטיבי ברמה מסוימת אומר נימוק שהוא הסכים לשלם מחיר ולהקריב עצמו למעם העם שלו.

לא אגיד הסוף, אבל אני חושב שמה שמעניין בסרט זו הדמות של הגנרל, הקונפליקט החברתי שלו, ההקבלה של האדם שחי מנותק מהחברה כאדם שחי בעונש מסוים והאומץ לדון בהסברים לפשע חמור כמו פשע מלחמה.

הסרט הוא אמיץ וחשוב לפי דעתי. כצאצא לנרצחים במה שמוגדר כרצח עם, אני חושב שרצוי לפי דעתי העניה להבין מה קרה לקרובינו ולאבותינו. והמסקנה שלי היא עדיין שאנשים טובים יכולים להרוג בהתאם לנורמות של החברה וטוב ורע זה לא עניין קבוע אלא יחסי. יכול להיות אדם נחמד ונדיב שיהרוג כי הוא חושב כך בזמן מסוים וזה לא הופך אותו לאנטי סוציאלי כמו 'מאפיונר' או עבריין רגיל אשר נמצא מחוץ לחברה, הפושע שלנו הוא בעצם אדם רגיל. וזו תמה אמיצה מעוררת מחשבה ורעננה על אף כל הכאב ואי הנעימות. צריך לדעתי לצלול ולהבין את הרוע שמפריע לנו. למעשה הסרט הזכיר לי את החטא ועונשו במובן מסוים, ששם הגיבור למעשה סובל מזה שהוא מנותק מהחברה, כלומר יש מחיר לחטא.

סרטים על מיניות


ברשומה זו אביא מספר סקירות סרטים העוסקים במיניות (ובכוונה לא אנקוט במילה מגדר ואיני רואה במילה מין מה שקשור בלבד בתשוקה המינית המכונה אצלנו בסלנג סקסואליזם, אלא הנני רואה בזה את ההיבט הרחב של ההבדלים הקשורים לאיבר המין של בני האדם), כותבני מזיכרון, אזי לא אאריך הרבה. ראיתי עוד כמה שלא ריגשו אותי ואולי ראיתי עוד כמה טובים ששכחתי את שמותיהם. בכל מקרה אתם מוזמנים להציע סרטים אחרים. אני מביא טקסט זה בגלל העיסוק המוגבר החגיגי והמקודש בנושא המיני שיש כאלו שגם יגידו את המילה מגדר שאצלי היא שנויה במחלוקת. וכעת לרשימה.


בנים אינם בוכים (Boys Don't Cry (1999

סיפור העוסק בטרנסג'נדריות, מימוש עצמי, אלימות ואהבה. הסרט על נערה שרוצה להיות נער, כביכול, היא עברה חיים קשים ומדרדרת לפשע וחיה בזהות בדויה של ברנדון טינה. בכל אופן, היא לא אמרה נואש. היא באומץ גדול ועוז פנימי חיה כגבר ומתאהבת בנערה בשם לנה, שבתחילה חושבת שהיא גבר.

יום אחד טינה נעצרה עקב פשע שהיא ביצעה ובעיתונים היא הוזכרה בשמה הנשי ולא הגברי. זה גרם לחברתה לנה להבין שהיא אשה והיא קיבלה אותה או אותו כמות שהיא או שהוא. (אגב, אם היא הייתה מחליפה את שמה לשם יוני סקס, הבעיה הייתה נפתרת) במקביל גם החברים המשותפים של לנה וטינה, חשדו במוזרות של טינה ויום אחד הפשילו את מכנסיו וגילו שהוא אשה. אז הם חטפו אותה ואנסוה באכזריות. לאחר שהיא התלוננה על אונס לרשויות המטפלות בעניין, הם רצחוה.

העניין מחריד ומעיד על יצר האכזריות של האדם. מצד אחד הם שונאים את המוזרות הלא ברורה של טינה. ומאידך הם אונסים אותה לאחר שהם מגלים שהיא אשה, וזאת על אף שהם שונאים אותה, כביכול, ואז הם הורגים אותה באכזריות היא נוהגת בצורה שהם לא מורגלים לה ונתפסת בעיניהם כנגד הטבע, קרי הרצח בעיניהם יותר שכיח ולגיטימי מהתופעה.

הסרט לדעתי מרגש מאוד ומעורר הזדהות. ואגיד שאני לא מפחד להגיד שאיני מעריץ של קרוסדרסרים או טרנסג'נדרים. מפריעה לי בדרך כלל הגישה הבכיינית והקרבנית שלהם יחד עם הנטיה לשמאל המאמין בשוויון נגד פרטיקולריות, אבל עדיין זה סרט מרגש ומומלץ.


אמה ויגואר (Aimée & Jaguar (1999 

סרט מבוסס על ספר העוסק בשתי נשים לסביות בגרמניה בעידן היטלר. האחת יהודיה והאחרת "ארית", הן מגלות את משיכתן ומתגברים על הפחדים ונהיים זוג. כשהיהודיה חיה בזהות ארית בדויה. לבסוף היהודיה נתפסת על ידי הגרמנים ומאז לא נודעו עקבותיה.

הסרט מראה את הסצנה הלסבית בעידן ההוא עם תלבושות נחמדות ומעורר הזדהות כשבעצם הגיבורה היהודיה היא יהודית נרדפת המקבלת סיוע מארית וגם לסבית. כלומר, השלטון הגרמני של אז חשוך והלסביות נאורות. קראתי את הספר בעברית והנני ממליץ לצפות ולראות למי שרוצה. והרעיון של הסיפור מעבר לסיפור האמיתי הוא גם לסמל את הלהטביות כעין יהדות נרדפת.



גברות במדים בשתי גרסאות (Mädchen in Uniform (1931) Mädchen in Uniform (1958

הגעתי לסרט הזה בעקבות התעניינותי בשחקנית רומי שניידר. הסרט עוסק בנערה גברית, ושמא גם אצילה, בבית ספר פרוסי קפדן מאוד בתחילת המאה העשרים. היא בעלת מאפייני התנהגות גבריים מסוימים. לדוג' היא משחקת גברים בהצגה ונחשבת גברית יותר מול שאר החברות במוסד. היא מתאהבת במורה שלה. וכשהיא שתויה היא מצהירה על כך בפומבי וכתוצאה מכך יש השלכות חמורות.

העניין מעניין מבחינת ההתאהבות במקום חד מיני. קראתי פעם בספר פסיכולוגיה פופולרע שיש אחוזים גבוהים יותר של פעילויות חד-מיניות במקום שהוא על טהרת מין אחד בלבד, זכרי או נקבי.


טומבוי (Tomboy (2011

לורה היא ילדה החשה רצון לנהוג כנער. לורה עוברת עם משפחתה דירה למקום חדש וטוענת ששמה מיקל ומתנהגת כבן. לורה בתור מיקל נהיית חבר של של אחת בשם ליסה והיא, ליסה, מציגה אותו בפני הילדים בשכונה כבן בשם מיקל. מיקל הופך פופולרי לאחר שהוא מתגלה כמגניב וטאלנט במשחק הכדורגל ושיש לו מעריצה.

באיזשהו שלב ההורים של לורה מגלים את העניין לאחר שהיא נהייתה מעורבת בקטטה עם נער מהבית-ספר. אימו מבינה שהיא התחזתה לנער ומכריחה אותה להיות נערה וללכת כך להתנצל על המעורבות בקטטה. לאחר מכן, כשהיא לבושה כבת באופן קבוע היא מתביישת לצאת מהבית, אולם כשליסה מגיעה היא מקבלת כוח ויוצאת אליה.

הסרט מתאר תהליך התבגרות מודרני יחד עם נועזות קלילה המאפשרת לגיבור לשחק עם המנהגים בחברה ולזדהות עם המין האחר. העניין נראה כתהליך חלק ופשוט קורה ללא סבל. ואם כבר הפוך יש חשש לחזור למצב הקודם הנורמלי בהתאם לנורמה המקובלת. מראים כאן שהאשה יכולה להתחרות בגבר-בן-זכר בכדורגל הגברי וגם על אהבה של נערה…


אבודה והוזה (Lost and Delirious (2001

אחד הסרטים שצפיתי לאחרונה ושממש ריגשו אותי. נורא התחברתי אליו. הסרט אמנותי מאוד מבחינת תוכנו. הגיבורה טובה מאוד בלהזדהות עם חלק מהדמויות השיקספיריות שהיא מכירה מן הלימודים בבית ספר במסגרת שיעורי ספרות.

איני זוכר שמות, אז אפרט בלי שמות, נערה חדשה מגיעה לבית ספר חד-מיני עם פנימיה ושם היא מכירה שתי בנות שקצת מתפרעות, עם אלכוהול, עישון ועוד דברים פרובוקטיביים. היא הופכת לחברת חדר שלהם וחלק במשולש היחסים החברותי ההדוק והמופרע. לבסוף היא מבינה שבעצם שתי החברות הן זוג בקשר הדוק.

יום אחד הקשר נחשף, ואז בת הזוג של הגיבורה הראשית נפרדת ממנה בגלל הבושות ומחליטה להפוך לנורמטיבית ויוצאת עם נער מבית ספר סמוך. הגיבורה הראשית לא מתייאשת עדיין ומנסה להשיב את אהובתה.

במקביל היא מוצאת נשר פצוע והיא מחזירה אותו לקו הבריאות וכשהיא שקועה באידיאל של חיים רק בשביל אהבה, היא מתחילה לרחף לה כמו הנשר. אגב, הגיבורה מאוד דומה לגיבורה של גברות במדים, כלומר אשה עם התנהגות גברית, טובה בספורט, בסייף ועוד.

הסרט מראה חזק מאוד שיש אהבה חזקה ומשוגעת לאחר גם אם האהבה הזאת נחשבת לא נורמטיבית. ברם בעצם הסרט עוסק במחלת האהבה, "באהבה" החזקה הקדושה והנשגבה, כביכול.

חשוב להוסיף שפס הקול ממש נפלא ומתאים מאוד לסרט. ולפעמים יוצא לי להקשיב ביוטיוב לפסקול בהנאה רבה.


אלברט נובס (Albert Nobbs (2011

אני לא מספיק זוכר. מה שאני כן זוכר זה שיש אשה נחמדה שמתחזה לגבר כדי לקדם את עצמה בחיים וכך למצוא עבודה. במקביל היא גם נמשכת לנשים כמו גברים רגילים.. היא נמשכת לאשה מסכנה ומתחתנת עמה כבעלה. אני זוכר שהסוגיה של התחזות מינית העסיקה אותי בהקשר הזה, אבל מאידך אילו אופציות החוק השאיר לגיבורה הראשית לנהוג? וכן האם היא לסבית או טרנסג'נדר?


האפיפיורית יוהנה (2009) Pope Joan

סיפור מרתק על אשה שהחליטה להתחפש לבן ולהפוך לכומר ולבסוף הפכה לאפיפיור. העניין מבוסס על סיפור עתיק. הסיפור מרשים ומראה שלפעמים אנשים שאפתניים מצליחים להצליח בניגדו לסטריאוטיפים הרגילים. אקצר כי איני מספיק זוכר, אבל ההיבט המיני פה פשוט, היא החליטה להמרות את פי החברה שהגבילה את מינה מלהיות כגברים בכנסיה והיא הלכה בדרכה שלה והצליחה להיות אפיפיור.


ינטל בחור ישיבה (Yentl (1983

ינטל בחור ישיבה, סרט המבוסס על סיפור של סופר אהוב עלי בשם יצחק בשביס-זינגר. הסיפור מתרחש לפני כמאה שנה ובדומה לאפיפיורית יוהנה, ינטל מחליטה ללמוד תורה בישיבה, לכו ספרו זאת לחרדיות כיום… והיא מתחזה לגבר. היא מתאהבת בחבר ללימודים (חברותא-בן זוג לימודי בישיבות) שלה, אבל הוא אוהב בחורה אחרת. ברם אח של החבר ללימודים שלה, נראה לי ששמו של בן הזוג הלימודי הוא אביגדור, מאוהב בבחורה אחרת שלא רוצה להתחתן עימו בגלל שאחיו התאבד. היה למשפחתה חשש שזה גנטי וישפיע עליו. במקביל ינטל אהובה על כולם ונחשבת לעילוי. היא לבסוף מתחתנת עם הבחורה שאביגדור אוהב, לאחר שהיא מבינה שהיא לא תוכל להשיגו. היא מתגרשת ממנה ואז אביגדור יכול להתחתן עם הבחורה שהוא אוהב.

בדומה לאפיפיורית יוהנה הסרט מדבר על בחורה שמגשימה חלום שהנורמות לגבי המין שלה לא אפשרו זאת בקלות. מעבר לכך היא מתחתנת עם אשה שלא יודעת שהיא אשה, עניין מוסרי וטרנסג'נדרי כמו אלברט נובס וגם עניין של זוגיות לסבית.

הסרט הוא מחזמר ויש כאלו שאוהבים את המוזיקה שלו, אפשר להגיד עלי שלא התרגשתי.


cockpit 2012

הייתי מתרגם הסרט כתא הטייס, ומה שזכור לי שהתעמולה/מנטרה הנחמדה של הסרט היא ש"לא מתאהבים במגדר אלא באדם". הסרט הקומדי עוסק בגבר שלמד לטוס ואינו מצליח למצוא עבודה כטייס. הוא מתחזה לאשה וסובל מהתנכלויות מיזוגניות ולפתע הוא הפך לטייס המוצלח ביותר והאהוב על כולם. אפילו כאלו ששונאים אותו אוהבים אותו געת כשהוא נראה כבת.

הוא הופך לגיבור מדינה לאחר שהוא מצליח להנחית מטוב בשלום במצב חירום, ברם העניין מתגלה שהוא אשה. ועדיין גבר שחיזר אחריו עדיין מעוניין בו ובחורה שרצתה אותו כבת עדיין מעוניינת בו כשכעת התברר שהוא בן. הסרט באמת ממחיש את הרעיון שמתאהבים, כביכול, באדם ולא במגדר. הנני לא אוהב את המילה מגדר, ברם בכל אופן כאן הכנסתי אותו כי זה תמה של הסרט.

הסרט מצד אחד מראה עולם של פמיניזם ושאשה יכולה להיות טייסת בניגוד לקיים, מצד שני היא מוצלחת כגבר ולא כאשה ורואים בה טייסת מוצלחת כי היא אשה ולא גבר.

הסרט עוסק בסוגיות של פתיחות של אהבה פאן סקסואלית ושכל אחד יכול כביכול להצליח אם נתגבר על סטריאוטיפים וכן על קידום טרנסג'נדריות אם זה משתלם לך. לפי זה לא אתפלא אם גם כיום כל מיני חבר'ה מחליטים להיות או להצהיר על עצמם כבעלי נטיות חד מיניות כדי לזכות בהערכה של החברה כאילו הם גיבורים מסכנים המקריבים את חייהם למען חופש ואידיאלים מערביים. בפועל ניתן להגיד שהם דווקא מרוויחים מהצעד הזה לעומת הנורמטיבים. וכך מוצאים עבודה טובה, מגבלים כבוד והזדמנויות לחיים. והעניין נכון גם לנשים, אולי יש אפליה בקודקודים, אבל עד לקודקוד יש כנראה לאשה המצויה יתרון בשם הפמיניזם שמוכר אותה כיום "כמיעוט" לעומת ההגמוניה ובכך הם זוכים לייצרון לעומת גברים במצב שלהן.


בסופו של דבר, אני לא חסיד של הפמניזם השמאלני והקוויריות השמאלנית. איני חש צורך להכיר בזהות מינית, או במילה מגדר או במושג הפמניסטי של פטריארכיה וכד'. אני פמיניסט/קווירסט ספקן או פמיניסט/קוויריסט שטירנריסט. איני שותף לכל (רק לחלק) האג'נדות השמאלניות הללו. איני מאמין בכלל בשוויון. אצלי החיים הם תלויי דיאלוג בין השפעות.

אולם לא אגיד שהעניין הזה הוא "לא טבעי" ואין לי עניין מיוחד להוציא את הפרקטיקות המיניות הללו מחוץ לחוק. חוששני שאם אוציא זאת מחוץ לחוק, אז אולי יוציאו אותי מחוץ לחוק. לפיכך אני מעוניין בסובלנות. ועדיין איני חושב שאנחנו על ידי המדינה אמורים לממן זכויות מיוחדות לנשים ולקווירים לגווניהם מניתוחים ועד "ייעוץ מגדרי" וכדומה. ואיני חושב שאנו חייבים להעניק אותן הזכויות בהקשר של נישואין. אם כי אני תומך בהשוואת זכויות כלכליות לחבר'ה שחיים ביחד לא משנה מה מינם/מגדרם ומה הקשר שלהן. למה לא לסייע במניעת בדידות? מדוע לקדם אפליה כלכלית?

ועם כל זאת אני מתעניין מאוד בתחום ומכבד צעדים מסוימים. אני מכבד את האומץ של הטרנסג'נדר ואני מכבד את האומץ של הטומבוי. וגם אם לא אהיה שותף לכל השקפותיו. אולי כמה קוראים יקראו לי חשוך שונא אדם ומסוכן לציבור כי חופש הביטוי שלי פוגעני ועלול להוביל למעשים מסוכנים על ידי חבר'ה שיוסתו מדברי להרע לאנשים. ברם זה לא התוכן של דברי. זה שאיני מכיר בזהות מינית, זה לא אומר שאני תומך בפגיעה באלו שמתיימרים להיות בעלי שונות חברתית המתבטאת בהצהרות על המיניות שלהם. זה שאיני מאמין בשוויון, זה לא אומר שאני רוצה עולם רע מבחינה אסתטית. אני רוצה עולם נחמד בהתאם לחינוך הטוב שאני קיבלתי. יש כאלו שיקראו לזאת ערכים או מוסר. בתפיסת עולמי איני מצליח להגדיר זאת כך, אני רואה בזה עניין של טעם אהוב כמו אסתטיקה. אני בעצם "נכה מחשבתי", כביכול, או קוויר-מחשבתי, ועל כן לכאורה לא נמצא במקום פחות יותר מהקוויר-המיני הנחשב כיום קדוש.

Kukushka 2002


מה תעשו אם תנטשו ברחבי מקום שכוח אל המנותק מהציוויליזציה באמצע מלחמה עם חייל אויב ואשה חמודה? כך נפתח סרט בשם The Cuckoo או ברוסית (Kukushka (2002. אני כמובן ראיתי הסרט עם כתוביות לאנגלית והחלטתי לספר לכם מעט על הסרט.

לא מזמן צפיתי בסרט פיני-רוסי-לאפי על סוף המלחמה בין הפינים לרוסים במלחמת העולם השניה הידועה אצל הפינים כמלחמת ההמשך. מדובר בסרט מעניין וייחודי. הסרט מתנהל בעיקר בשלוש שפות כשהאחרים בקושי מבינים את הדובר. הם למעשה מדברים בשפת גוף ובכמה מילים מוכרות. כלומר, אנו מבינים יותר טוב המתרחש בעלילה מאשר הדמיות אשר המגולמות על ידי השחקנים. הסרט מראה כיצד עוינות קשה מתפוגגת ומשדר מסר שבמקום שכוח אל כמו היכן שציפור הקוקיה חיה, אנשים חוזרים לשת"פ.

הסרט נפתח במצב שבו ויקו צלף פיני מוכשר מאוד נאזק לסלע כעונש על אמירות פצפיסטיות כמו פרומתאוס. הוא מושאר עם שרשרת ברזל ארוכה, רובה צלפים, קליעים ואספקה. הוא מצליח להשתחרר כמו פרומתאוס בן-האל-מוות, אבל דווקא בזמן הזה הוא שם לב עד כמה העולם יפה. לא משנה שפינלנד באמת יפה..

במקביל, איוון, קצין סובייטי, הולך להיעצר או להיות מוצא להורג בגלל שירים שהוא כתב שלטענת הפוליטירוק שלו, מעידים שהוא מתנגד למשטר. ברם הוא ניצל עקב הפצצה סובייטית שמשום מה הפציצה אותם ונפצע.

בו-זמנית אשה לאפית חמודה ומנותקת מהתרבות המערבית בשם אנני משוטטת למצוא משאבים לחווה המבודדת שלה. היא מוצאת את הסובייטים וקוברת אותם. תוך כדי הקבורה, איוון מתעורר מעלפונו. היא גוררת אותו לביתה וסועדת אותו להחלמה.

לאחר מאמץ קשה וניצחון הרוח האנושית על הייאוש, ויקו מצליח להשתחרר מהסלע הוא מגיע לחווה מתוך נסיון לשחרר את האזיקים מרגליו. הוא לבוש במדים פינים עם סמל של האס אס שנתנו לו, כיד שיאלך להלחם ולא להכנע, כי הרוסים הורגים אנשי אס אס על המקום. איוון חושש ומתעמת עימו. ויקו גובר עליו, אבל הוא לוקח זאת ברוח טובה ויוצא במסע מונלוגי שבוא הוא מפרט איך זה להיות כלוא ואיך העולם נפלא ושבשבילו המלחמה נגמרה והוא לא רואה עצמו אויב של הרוסים יותר.

כעת הסרט עובר לדינמיקה של השלושה במקום השכוח האל. האשה הלאפית, מתרגשת מנוכחות הגברים בחייה ומתאהבת בויקו הצעיר, כשויקו נפצע היא מרגישה בודדה אזי היא מזדווגת עם איוון. ברם, לאחר זמן לא ברור, אולי שנה. החיילים שלה לשעבר מתגעגעים לחזור לציביליזציה שלהם, היא מקבלת זאת וייצרת להם בגדים מפרווה והם צועדים לכיוון ביתם.

הסיפור מסופר מנקודת המבט של אנני, שמספרת זאת לילדיה שנולדו מהקשר עם ויקו ואיוון. ברם הסיפור מסופר על ידי מונולוגים ארוכים, כמעט וידויים פסיכולוגיים שהרי אף אחד לא מבין.. בשלוש שפות שונות כשהאחרים לא מבינים את הדובר. וזה לדעתי סמל לכך שהמלחמה כשלעצמה מונעת תקשורת ובעצם יוצרת מונולוג אגוצנטרי של המדינה הנלחמת מול האחרים. אבל כשהם יוצאים ממסגרת החברה בגלל חוסר קונפורמיות, הם מצליחים להסתדר ונוטשים האיבה על אף שהם מתחרים על אותה אשה ושגם בעניין הזה נגמרת התחרות בסופו של דבר.

בתחילה הפריע לי מדוע מענישים חייל ומשאירים אותו קשור לסלע עם רובע צלפים משובח בעל כוונת טלסקופית. חשבתי לעצמי שזה בזבוז. ברם אחרי זה חשבתי לעצמי שייתכן שחיילים רבים עם רגש פטריוטי ימשיכו להלחם גם כשאובדנם ברור. וממילא עניין זה שווה היות שלצלף יש יכולת להרוס המורל של האויב ולגרום לאויב להתקדם באיטיות רבה. ובכך הוא מאפשר לצבא לסגת בשלום ולבנות קווי הגנה טובים יותר.

כמו כן, הסרט מראה את האמוציות העוינות של הגברים האחר כלפי השני, כשהאשה אנני כביכול מביטה בעוינות כעניין של גברים וכמה שלא קשור אליה. העניין משדר שהאשה פחות אלימה מהגבר. ואת זאת איני יכול לקבל. אני חושב שכעת מארג יחסי הכוח גרם לכך שהאשה פחות אלימה מהגבר. אך במצבים אחרים כשיש ואקום האשה תתנהל אחרת. כאן אני חולק על ההבנה של הסיפור, ואולי גם המשל לחיים שהעוינות היא גברית ולא עניין של בני אדם.

לסרט קוראים The cuckoo ולא סתם. הקוקיה קודחת בראש כמו המונלוגים של הדמויות, הצלף הנשאר מאחורי קווי האויב מכונה קוקיה והשם אנני בלאפית מביע קוקיה. כול השלושה מנותקים מהעולם כמו הקוקיה.

לסיכום, סרט נחמד עם נוף יפה מאוד הדן בטבע האנושי – בעוינות, בשיתוף פעולה ובאהבה. אני ממליץ לצפיה. לסרט גישה מקורית בסיפור הסיפור בשלוש שפות שונות, ברם הוא מציג שאלה בעיני: אולי, לא רק במלחמה, כולנו בעצם מדברים לעצמנו במונולוגים ולא באמת מבינים את האחר, אלא מדברים מתוך האגו שלנו? לא אענה על השאלה, אבל בכל אופן אני ממליץ על הצפיה בו.

 

כל אנשי המלך All the King's men 2006


אחד הסרטים הנפלאים שראיתי לאחרונה הוא כל אנשי המלך 2006. ראיתי הסרט בעניין רב והנני ממליץ בכל פה לכל מי שמתעניין בקידום דברים חשובים, שיראה הסרט. הסרט לפי דעתי גם חשוב מאוד כדי להבין את התופעה של מנהיגים פופוליסטים כמו נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ.

הסרט מדבר על איש שאפתן בשם ווילי סטארק אשר מצליח לשלוט בפוליטיקה של מדינת לואיזיאנה בארצות הברית. הוא מגלה שמול מה שהוא מציע לעם קמה התנגדות עיקשת של האליטה העשירה והאינטלקטואלית. כתוצאה מכך הוא מבין שבשביל לקדם הדברים שהוא רוצה, הוא צריך לעבוד בצורה אחרת מהמקובל אצל הפוליטיקאים והוא אינו יכול להסתמך על הנוהג המקובל. הוא רב עם האליטה בכוונה וככל שהוא בקונפליקט עימם הוא רוכש את תמיכת העם. ובמקביל הוא רודף ומחזר בכל מיני שיטות אחר האנשים שהוא צריך להרתיע או לרתום לרצונו – שזה לקדם את חזונו לחיים ולרכוש את אהדת העם על ידי יצירת עבודה ותשתיות למענם. הוא נהיה פופולרי מאוד ומצליח להמשיך לשלוט במדינתו עד למותו. ווילי סטארק הוא אקצנטרי ועושה דברים בדרך שלו וזוכה לאהדת כלל המגזרים מלבד האליטה. וגם כששואלים אותו שאלות אישיות, האיש טיזר מיסתורי ובכך רוכש לעצמו כריזמה של איש מעניין, ובעל חוכמה גדולה, יחד עם השגחה פרטית אלוהית.

הסרט משוחק ברמה מדהימה על ידי שון פן. ומסופר על ידי ג'וד לאו המגלם את דמותו של עיתונאי מצליח בשם ג'ק בורדן שאין לו אידאולוגיות בחיים בדומה למנהיג ווילי סטארק (המצהיר שאכפת לו רק מרצון האזרחים), אבל הוא אדם נחמד, רגיש, הנמשך רק לאשה אחת בחייו והולך לפי מזגו הנחמד לבריות. הוא נופל שבי בקסמו של ווילי סטארק ועוזר לו לקדם פרויקטים רבים. כשווילי סטארק הפופוליסט המתלהם מבקש ממנו לבוא לעזור לו, הוא מסביר לו שהוא צריך אותו בשביל הדיבור במתק שפתיים עם מי שצריך לשכנע מהאליטה. אוסיף גם שהסרט גם בעל משחקי מילים רבים ובימאות טובה מאוד המתאימה לעלילה ולמלל.

הסרט הזכיר לי את הרעיון של משה רבנו שהיה כבד פה וערל שפתיים, יש שם סצנה שווילי סטארק נואם נאום מושקע ואף אחד לא מקשיב כי זה נשמע אינטלקטואלי מידי ומנותק מהעם. ואז הוא מבין שהעם עסוק ואין לו כוח לדברים שנשמעים קשים או להסברים הנחשבים עמוקים. ואולי זו הייתה בעייתו משה שהיה כבד פה וערל שפתיים מבחינת סגנון הדיבור שלו המנותק וכבד על העם. באחד מנאומי הבחירות שלו הוא נמצא בפארק שעשועים והוא צריך להתחרות במתקנים וברוכלים שם, ואז הוא מבין שהעם רוצה דרמה, אקשן, רגשות ומישהו שידבר על המצב שלהם ולא רק מי שינסה להילחם בשחיתות. העניין הזה מעלה רעיון שבשביל להצליח בעידן הפופולרי-דמוקרטי צריך להוריד את הרמה בשביל לתפוס את ליבו של העם. במקביל רואים גם את האופי של המנהיג האקצנטרי שהמצליח להחיל את רצונו ויהי מה ושחי בזמן המתאים לו, למשל: האיש הולך לישון מאוחר, קובע פגישות באישון ליל וכדומה ושמעצב את הנורמות מסביבו. כלומר, באמת מנהיג את העם ופחות מונהג בהתאם לנורמות הקיימות. וצריך לומר שכמנהיג המדבר בצורה פשוטה הוא לא טיפש, אלא איש רציונלי השואף לקדם עצמו בחיים ולהחיל את רצונו בחייו.

עוד רעיון שהסרט הזכיר לי, זה שלפעמים האופוזיציה ובדרך כלל האליטה נלחמת במנהיג המייצג את העם, בצורות תקיפות מידי והם לא מאפשרים לו להגיע לפשרות ואז הם גורמים למנהיג הפופוליסט להבין שאין לו מה להרוויח משת"פ או להפסיד מהם בגלל התנגדותם. ולכן הוא מקצין יותר והאיזון נהרס והוא נהיה יותר ויותר סמכותי ותקיף כשהעם מנוכר למעמד האליטה.

דמותו הפופוליסטית מזכירה לי את יוליוס קיסר, גדול המנהיגים הרומאים. הוא היה ממשפחה מכובדת שירדה מעושרה ולכן דיבר עממית. בד ובד הוא היה פופוליסט בגלל שהוא היה חבר של הפלבאים פשוטי העם מגיל קטן והוא הבין למצוקתם וסבלם. מעמדות הפטריקים והפרשים האליטיסטים פחדו ממנו בגלל זאת. ובמקום לפנות לחוש הרגשי של החמלה למען המסכנים, הם העדיפו לריב עימו בשם המסורת, הסטטוס קוו וניצול החלשים. ובכל מה שהוא ניסה לעשות הם לא הסכימו להתפשר עימו. ולכן הוא הקצין יותר ולא חשש מהם ונואש מלעבוד עמם שלא בצורה תקיפה. העניין תרם לקרע חזק בין האופטימאטים ("הטובים") השמרנים לבין הפופולארים עד שנוצרה מלחמת אזרחים שבה קיסר ניצח והפך לדיקטטור לכל ימי חייו.

לאחר שצפיתי בסרט נזכרתי שזה דומה לפוליטיקאי ששמעתי עליו בשם יואי לונג. לא זכרתי את שמו, אבל כשקראתי על הסרט הצלחתי להגיע אליו. ובאמת לכאורה הסרט שמבוסס על ספר בעל אותו השם מבוסס על דמותו.

"יואי פירס לונג (באנגלית: Huey Pierce Long;‏ 30 באוגוסט 1893 – 10 בספטמבר 1935), שנודע כיואי לונג, וכונה הכריש הקטן (The Kingfish) היה פוליטיקאי אמריקני, שכיהן כמושל ה-40 של מדינת לואיזיאנה, בין 1928 ל-1932, וכסנטור בין 1932 עד למותו בידי מתנקש ב-1935. הוא היה חבר המפלגה הדמוקרטית, תמך בפופוליזם, התנגד לעשירים ולבנקים וקרא לתוכנית ל"חלוקת העושר" – "Share The Wealth". הוא היה מנהיג המפלגה במדינתו, והיה בעל תמיכה רחבה". הועתק מוייקי.

הסיפור מזכיר לי את נשיא ארצות הברית של היום המכונה פופוליסט. וכאן אני תוהה מדוע הצד המפסיד לא מבין שהוא עובד בשיטה הזו של יואי לונג, ועל ידי המריבה עם האליטה הוא רוכש אהדה. או לחילופין יש לי תהיה אחרת שהמפסידין ידעו, והתעלמו מלגיטימיות השיטה כמוצלחת ואמרו שהוא שוטה מטומטם כדי לא לאפשר לו לגיטימציה ציבורית. וכשהם אמרו שאין לו סיכוי והוא ליצן, זה כי הם ידעו שיש להם מועמד של פעם בכמה עשרות שנים עם כשרון מיוחד.

חשוב להגיד שמהרגע שהקרירה הפוליטית של יואי לונג המריאה, היא לא נעצרה עד למותו. כלומר, הפופוליזם הזה מהווה כוח משיכה חזק בין העם אל המנהיג. וכשמנהיגי הדעה אמרו שטראמפ מוקיון וטיפש הם ניסו להטעות אותנו או שהם שבויים עמוק בכללים המקובעים הבינוניים והמשעממים המונעים מהם לראות משהו ייחודי בעל עוצמה יוצאת מן הרגיל.

הסרט בעיני מדבר על המצב כיום והוא אחד הסרטים הפוליטיים הטובים ביותר שיצא לי להיתקל בהם. אהבתי בסרט שהטוב שם הוא טוב יחסי תחושתי ולא אידאי לא ברור בהתאם לאופנת הפוליטקלי קורקט הנהוגה.

אגב, הסרט נכשל קופתית בקולנוע, ייתכן שזה כי קהל הצופים לא היה בשל לפופוליזם הזה ולא הבין מה זה מייצג ומדוע שזה ישמע אמין. ברם לא אתפלא לו כעת שאנו חיים בעידן שבו יש לא מעט פופוליסטים, שהפופולריות של הסרט תעלה.

מומלץ, מומלץ, מומלץ.

נ.ב. התברר לי שיש סרט על אח שלו בשם ארל לונג וגם שם רואים את השחרור ואת האופי הפופוליסטי שלו, לדאוג לעניים ושאר העניים, נגד אנשים חזקים במפלגה. וגם הוא הוכרז כמשוגע כמו שאמרו על טראמפ. ברם אותו באמת הצליחו בעזרת בני משפחתו לשים בבית משוגעים. אך כמושל הוא עדיין אחז בסמכויות. הוא פשוט פיטר את מנהל בית החולים ומינה מנהל חדש, רופא מקורב עליו, שהכריז מיד שהוא שפוי ובכך הוא שב לנהל את המדינה שלו לואיזאנה.

הלגונה הכחולה 1949- כיצד האדם מתנהל כשהוא מבודד בטבע מגיל צעיר?


לאחרונה יצא לי להתבונן בסרט ישן מאוד והחלטתי לכתוב עליו ביקורת ומדובר בסרט בשם: הלגונה הכחולה 1949 The blue lagoon. מדובר בסרט עתיק המבוסס על ספר בעל אותו השם שיצא לאור בשנת 1908 על ידי הנרי דה-וורה סטקפול. הסרט עוסק בשני קטינים, בן ובת אשר אנייתם טובעת והם נסחפים לאי מבודד הרחק מאנשים יחד עם עוד מלח מהספינה שטבעה, ברם הוא משתכר ומת לאחר זמן. הם לומדים לשרוד ומנסים לשמר את תרבותם על סמך זיכרונם.

הסרט מראה את הטבע הנחמד של הניצולים שנוהגים בנחמדות האחד בשני ואפילו מתאהבים ומתחתנים בטקס חתונה אלטרנטיבי על פי זיכרונם וספר של נימוס ששרד איתם את המסע לחוף. הם מנסים לסמן לאניות שהם נטושים באי ופעם אחת אוניה עם אנשים מושחתים מצאה אותם והם התחילו לנצל את הגבר לשלות פנינים ואחד האנשים מהאנייה הזו מנסה לנצל את הגברת מבחינה מינית. בעקבות כך הם זונחים את הניסיונות לקרוא לעזרה. ובעצם הקטע הזה הוא משל שהטבע הפחות מפותח יותר נחמד מהעולם המפותח והמושחת.

לאחר שהאשה הולידה ילד והא בן כמה שנים האשה אומרת לאיש שהם בורים וחייבים לדאוג לחברה לבנם. ושאם הם יגיעו לציוויליזציה הוא יוכל להיות משכיל ולא בור כמותם ואולי יזכה להיות ג’נטלמן.

הם מתכוננים למסע זמן רב ולבסוף יוצאים לדרך ברם, נגמרת להם אספקת האוכל והשתייה. לבסוף אנייה מוצאת אותם כשברקע נראה ילדם בוכה ולא ברור מה מצבם. אם כי ייתכן מאוד שהם מתו למען זאת שבנם יהיה ג’נטלמן.

הספר מתאר איך תרבות או מוסר מתפתחת, איך אנשים גדלים במנותק מההתפתחות האנושית הקולקטיבית וגם איך מיניות מתפתחת. הסרט דומה לרובינזון קרוזו ולבעל זבוב, וספר בראשית.

הסיפור הוא סיפור נאה ומסקרן שגורם לי להישאב לתוכו ומרוב סקרנות לא להתעניין בבמאות. ברם הוא לא בוחן לגמרי את הרעיון של מוסר לא תלוי חברה, היות שיש לניצולים באי מבוגר עמם לזמן מה וזיכרונות מהילדות. סיפור יותר טוב לטעמי יהיה ששני תינוקות ישרדו על ידי כלבה במקום מבודד ונראה איך הם ינהגו. כמו כן איני מאמין שגבר צעיר יהיה נחמד לאשה חסרת הגנה, אני מאמין שהוא היה אונס אותה, או הפוך אם היה הייתה חזקה יותר. ובעצם הסיפור שמתאר עולם “טבעי” נחמד המנותק מהעולם וזה המחיר של גן העדן עלי האדמות, ניתוק ובורות מול תחכום יחד עם אפשרות של שחיתות, הוא סיפור לא אמין בעיני. הסיפור נראה לי אידאליסטי ולא ריאליסטי. הסופר פשוט שבוי בנורמות המערביות וחושב שהפרא הוא אציל ולא אדם לאדם זאב.

אפס כי אני עדיין תומך בסיפור, היות שהוא פותח את הראש לנושא ומאפשר התבוננות לסוגיה של תרבות, השפעה חברתית, חינוך, מוסר, נחמדות ומיניות. אשמח אם תצא גרסה מפותחת של הנושא.

ואגב אגיד לסיום, ביהדות יש סיפור דומה על זוג בשם אדם וחוה שהיו יכולים לתקשר עם אלוהים, אבל קין עדיין הרג את הבל. ואין אזכור לגבי היחס של אדם לחוה לגבי האם הוא אנס אותה או לגבי האם הוא הכה אותה וכן לגבי האם הוא אהב אותה. אנו כן יודעים שהוא לא הרגה ושקין הוא הרוצח הראשון. ואולי הרעיון בסיפור הוא שאדם וחוה הוכשרו על ידי האל, אבל קין והבל לא ומכאן ההידרדרות לרצח, כלומר, היינו קרובים לאל והתרחקנו. והשאלה נשאלת גם לפי האדם המאמין בוודאות גמורה בסיפור של אדם וחוה וקין והבל, האם זהו טבע העולם, מקרה או חד פעמי?

נ.ב. למי שמתעניין בתחום יצאו מס’ גרסאות לסרט ויש ספר. בנוסף יש את רובינזון קרוזו ובעל זבוב.

Beasts of No Nation 2015 – חיות ללא עם


יצא לי לא מזמן להתבונן בסרט של נטפליקס בשם 'Beasts of No Nation 2015 – חיות ללא עם'. הסרט מתאר בצורה יפה מאוד את תופעת הילדים-חיילים, תופעה הרווחת באפריקה. מדובר על ילדים הנחטפים על ידי ברוני מלחמה ומשולבים בצבאם. חלקם מצטרפים מפחד, חלק מרצון לנקום ברוצחי בני משפחתם וחלק על ידי כפיה.

בסיפור בסרט הזה, אגו, נער במדינה לא ברורה שמשפחתו נהרגת על ידי כוחות הצבא שביצעו הפיכה במדינה, מצטרף לצבא המורדים של ה-NDF, צבא ההגנה הילידי, native defense force. אגו נתפס על ידם ומתוך רצון לשרוד ביער ומתוך מטרה לנקום את רצח משפחתו ומפני חשש שאם לא יצטרף לצבא של הילדים הוא יחוסל. אגו מפתח קשר ידידות עם נער שתקן בשם סטרייקר. לא ברור מדוע הוא שותק. אולם יש רמזים שזה בגלל התעללות מינית שהוא עבר.

אגו, הגיבור הראשי בסרט. האם אגו מביע אני, כלומר אנו אמורים לחשוב כאילו אנו במשבצת שלו?

הסרט הזכיר לי את אוליבר טוויסט של צ'ארלס דיקנס. גם שם מדובר על דמות מבוגרת הלוקחת חסות על ילדים ולפעמים גם בכוח. ומשלבת אותם בארגון הפשע שלו ולבסוף ננטשת על ידי קהל חסידיה.

בסרט רואים כיצד מחזקים את מורל הילדים על ידי סמים, מין, טקסי דת פאגניים ועורמה פסיכולוגית בריאה. הילדים משוכנעים שכדורים לא יכולים לפגוע בהם לאחר טקס החניכה לצבא שהם עוברים. העניין גורם להם להיות לוחמים עזי נפש.

לוחמים עזי נפש או שטופי מוח?

כשצבא המורדים עומד לנצח. המורדים מודים לאו"ם על שסייע להם במאבק. האם הדבר מעיד על התפקיד הבעייתי שהאו"ם נוטל על עצמו באזורים האלו באפריקה, האם בשם השלום העולם מעודד מלחמה, מוות וחוסר יציבות במקומות הללו?

אגו והקומנדנט

הסרט מלא שאלות לגבי בגרות האדם, ממתי הוא אחראי למעשיו ומה מידת השפעתו על יכולת הבחירה שלו והאם כל הנערים בעולם בעצם נמצאים באותו המצב או שזה רק קבוצות מסוימות?

הוי אפריקה, אמא אפריקה, כולנו יצאנו מבטנך וכה רבות את סובלת. דעת הקהל בעולם מדברת על סוריה וישראל ומתעלמת מהבעיות של מולדתינו היבשת השחורה. האם זה קשור לגזענות, האם אולי בגלל אינטרסים כלכליים של תאגידים המנצלים את חולשתה של היבשת?

בעוד דעת הקהל העולמית תוקפת את ישראל על זאת שהיא מבצעת מעצר של מחבלים-קטינים. בסרט מציגים את מעצרם של הילדים-חיילים באוירה טובה. וזאת על אף שצבא של האו"ם עוצר אותם על ידי לחימה וברור שהוא הורג ילדים רבים במסגרת נסיונותיו לעצור את התופעה.


העניין מזכיר את תופעת 'הקאנטוניסטים'. בפרוסיה היה מחסור בחיילים וקבלני צבא היו חוטפים נערים לצבא ומגייסים אותם בכפיה. המילה קאנטון פירושה מחוז. וכל מחוז היה אמור לשלוח מס' חיילים לצבא. מדיניות זו של גיוס בכפיה או גיוס חובה הגיעה גם לרוסיה. בהתחלה החילו זאת על האוכלוסיה הכללית ובהמשך לשאר המיעוטים כדי לגרום להם לעבור רוסופיקיזציה. על הקהילה היהודית הטילו מכסה שוה, על כל הקהילה. אולם המיוחסים דאגו להשיג 'חאפערים' חטפנים ביידיש שיחטפו את בניהם של החלשים בקהילה. המכסה לא הייתה דווקא על ילדים. אולם הקהילות תמיד מצאו ילדים מסכנים לשלוח. כלומר, הצבא ביקש, הקהילה ביצעה וחטפה.

לפני מס' ימים קם ח"כ בשם מוזס, מהרשימה החרדית האשכנזית, והטיח ביש עתיד שהצעת החוק שלהם של חוק הגיוס היא כמו בימי הצאר ניקולאי שכל עיירה הייתה אמורה להביא מס כך וכך (האיש עילג). בעוד שהציבור הכללי חייב לשלוח את בניו לצבא, הציבור החרדי זוכה לפטור נרחב והוא רואה בזה גזירת גיוס כמו הקאנטוניסטים.

לא מזמן התפרסמה כתבה בעיתון אל מוניטור 'המרדף הצה"לי אחר נערי השוליים של המגזר החרדי', שם כתוב כך:

"אחד המנהיגים הרוחניים הבולטים ביותר במגזר החרדי, הרב אהרון לייב שטיינמן, תמך לפני כשני עשורים בגיוסם של השבאבניקים לנח"ל החרדי; זאת מתוך הבנה שהנערים הללו ישתקמו בצבא ולא ישוטטו ברחוב בבטלה או יסתבכו עם החוק כאשר הם ללא מסגרת. הצבא מצדו מעוניין בצעירים הללו, אשר מנצלים את החוק המעניק פטור משירות צבאי לתלמידי ישיבות. חלקם נרשמים באופן פיקטיבי בישיבה כלשהי וכך זוכים לפטור מגיוס.".

כלומר, ניתן להבין שיש עניין למנהיגי החרדים לשלוח אנשים מסוימים לצבא ולא בצורה שוויונית. וזה בדיוק כמו 'החאפערים' בזמן ניקולאי. ובימים ההם בזמן הזה. עסקני המגזר תוקפים את הצאר ובפועל מבצעים חוסר צדק. כמו כן, בשונה מהחברה החילונית ששם אין כל כך מתאם בין חינוך לבין דפוס הצבעה, החברה החרדית מגייסת את תלמידיה כמו הילדים-החיילים באפריקה ובשם הדת מחנכים אותם לפעול למען המפלגות החרדיות. ואם יהין בחור ישיבה במוסד ישיבתי ממושטר או בת סמינר להגיד שהצביע\ה למפלגה חילונית, קרוב לוודאי שהוא\היא יושלח\תושלח אל הרחוב. האם חלקים מן החברה החרדית היא במצב של חיילים-ילדים?!


דברי מוזס