מאו דזה-דונג — לאדם מושחת ישנה אידאולוגיה והאם הגמרא מפתחת את הראש החרדי? — שיחה בפני צעירים חרדים

יצא לי להתקל בצעירים חרדים אמיצים הנפגשים במחתרת לשיעורי מחשבה. אני דיברתי באיזשהו מקום תרבותי והם באו, הקשיבו ושאלו שאלות – כתוצאה מכך התאמתי פעם הרצאה שמתעניין אותם ותעסוק בהם.

האם יש לפוליטיקאים אידאות או שהם רק בעלי אינטרסים?

אקדים הקדמה, פעם נשאלתי האם התלמוד מפתח את הראש השל החרדי המצוי והופך אותו לבעל יתרון לעומת האיש מן המגזר הכללי.

עניתי: שלא. זה עניין של דקלום והמצאת הבנות שונות וראייה שיש בהן עומק. והאמת היא שלפי דעתי העניה ההבנה בגמרא אחת היא, כך נהוג, כך נהוג לעשות או כך נהוג לחשוב יחד עם מנהג לחדש בהתאם למקורות. מה שכתוב בעיתונים זה מיתוס – החרדים לא מצליחים בקלות בשוק העבודה.

על אף חוכמתו הרבה של המגזר החרדי כי הוא לומד גמרא וציניקן בנושאים מסויימים, עדיין ישנם דברים שהוא מתקשה לקלוט.

לדוגמה, מישהו יגיד רעיון תורני ויתאר את עשיו אחי יעקב כבעל תאוה רשע. ואז מישהו שואל: "אבל איזו תאווה הייתה לו במקרה איקס, נניח בהלעטת העדשים ישר לתוך הגרון וללא הנאת החיך?!" עונים לו: "הייתה לו לעשיו תאווה, רק צריך לגלות, אולי הוא היה שקוע כל כך בתאווה ולכן הוא רצה לאכול מהר ללא הנאה או שהוא טיפש שלא חישב התאווה שלו."

נשאלת השאלה: "רגע, אז אם הוא הוא טעה אולי הייתה לו אמונה או השקפת עולם חוץ מתאוה?" עונה לו איש הרעיון התורני\חרדי: "אבל אני ואתה יודעים שזה לא כך, תשאל כל ילד קטן וכך ידוע, מה ואולי תגיד שאין אלוהים?! ככה זה!"

נהוג להגיד במגזר החרדי שלפוליטיקאים מן המגזר הכללי יש רק אינטרסים ואין להם רעיונות רוחניים (כאילו שיש הבדל מהותי..). לעומת זאת הפוליטיקאים החרדים כפופים לרבנים (מדינאים) החרדים ולכן יש להם עניין רוחני ולא רק אינטרסים (העניין גם קשור לדיון האם יש מוסר ללא אל – ועל כך ארחיב פעם אחרת).

האם לרבנים יש אינטרסים?! "חס וחלילה", החרדים ודומיהם יגידו. "הם לא פוליטיקאים כלל להם יש להם רק תורה והשקפה", יוסיפו.

אז הנה, על אף לימוד הגמרא שאמור לשפשף את הראש, הציבור החרדי מדקלם קלישאות נהוגות שאין לאחרים רעיונות, ושהפוליטיקאים שלהם אינם אינטרסנטיים ושמנהיגי הדור אינם פוליטיקאים (אגב פוליטיקאי זה מדינאי, כלומר אחד המנווט את המדינה שלו וכמו הרב שמנווט את הקהילה שלו ויש לו פוליסות בהנושאים מסוימים.) כלל, אלא שקועים רק בצו השם יתברך.

האם בכלל יש אדם לא אינטרסנט? האם אדם חדור אידאלים אין לו אינטרס להיות כזה אדם?

כשמוכרים את הרוע בצורה שטחית, השומע מסתכל על הבזויים בצורה הזו ולא יכול לראות שיש להם גם רעיונות. למשל, בסרטים הוליוודיים הרשע הוא אנרכיסט או בעל תאוה זומבי-אורקי או ליברל-קפיטליסט חסר מוסר. אצל המגזר החרדי, הרעים הם חכמים מעט, אבל סוג של זומבים.

זה לא קשור רק לרדידות גרידא ושהחרדים תופסים את העולם בציניות, העניין קשור לחינוך שהם קיבלו כלפי האדם שהוא לא משלהם וצדיק כמותם. ההסבר של תפיסת הרוע של האחר יכול להסביר איך החרדים תופסים את הפוליטיקה של הפריץ-האחר הדואג רק לעצמו ולקרובים לו. ולאחר שהם בעצמם נהיים בפוליטיקה הם חושבים שכך עובדים – תמונת ראי.

זה כמו המושג תרבות השטעטעל. מגיעים יהודים שמבריחים העוברים על החוק כי זו מדינה של שונאים – גויים שונאי ישראל. הם מגיעים לארץ וממשיכים לפעול כך. וכעת החרדי מצפה מכלל הפוליטיקאים לפעול בצורה הזו. וכולל מן הפוליטקאים שלו אשר אמורים לפעול כך בכפוף לדעת גדולי הדור, ותו לא.

הדיון בנושא מזכיר לי את יוסי שריד או מישהו אחר בדומה שפעם הודיע שיש לו מכנה משותף עם החרדים לגבי היחס למדינה. הוא והחרדים מסתכלים על המדינה כגוף חילוני ולא דתי כמו הדתיים הלאומיים שרואים במדינה קדושה ומצווה.

אני כמובן חלוק, על אף שאיני מייחס חשיבות גדולה לאידאות ואני רואה בהם תולדה פיזית, אני מכיר בכך שהרבה אנשים חושבים בצורות מסוימות ואולי גם מאמינים בזאת.

ואביא דוגמה של אידאולוגיה של אדם מושחת ממאו דזה-דונג – אפילו אדם מושחת המושחתים יכול להיות אידאליסט:

עיקרי האידיאולוגיה של מאו הם כדלהלן:

א. עליונות האידיאולוגיה — כלומר לא להפריד בין התנהגות נכונה לחשיבה נכונה – צריך לחשוב נכון. האידאולוגיה הנכונה שמוחדרת על ידי החינוך חשובים כדי שהמהפכה תצליח. זה עוזר לעם להישלט על ידי המשטר. כמו כן הייתה בעיה בסין של טכנולוגיה ירודה, כך שהייתה בעיה לקבל מידע על העם. דרך האידאולוגיה מאו חשב שזה יעזור לעם לציית ולפקידים הנמוכים להיות נאמנים לשלטון. זה גם עוזר לחנך את העם מחדש.

ב. וולונטריזם — מאו האמין שאם האדם או העם מתנדבים הם מצליחים להתגבר על הקשיים. מאו האמין בכך עקב הישרדותה של המפלגה וניצחונה בסוף למרות הקשיים הגדולים במשך השנים הרבות. הרעיון הוא לעצב את רצון (ההתנדבות) של העם. וזה על ידי שותפות ההמונים, הקמפיין ההמוני, המאבק והאלימות והשוויוניות.

העיקרון הוולונטרי נחלק לארבעה עקרונות:

1. שותפות ההמונים — מאו תיעב את התפיסה הקונפוציאנית שבה מי ששולט בכתבים יודע הכול והעם הנבער צריך לציית. מאו טען שזה יוצר אוכלוסייה פסיבית שפניה על העבר שאינה שואפת לשינויים ולהתקדם. לדעתו כך אי אפשר להוביל מהפכה, למהפכה צריך אקטיביות. הרעיון הוא שבעלי התפקידים, במקום לעבוד לפי הידע הקונפוציאני צריכים לרדת אל העם ולשמוע מה הוא צריך. בעלי התפקידים ידווחו למעלה בסולם ההיררכי. עם הנתונים הללו המנהיגים יידעו להחליט מה העם רוצה ויישמו זאת, לעומת הדברים שהעם לא רוצה. הרעיון נועד כדי לדעת מה העם רוצה ולא להתנתק ממנו. כמו כן זה גורם לעם לא להיות אדיש פוליטית כי הוא לא מאמין שיש ביכולתו להשפיע, אלא הפוך הוא יודע שמקשיבים לו למעלה ומתנהגים בהתאם. מאו האמין שזה יגרום לציבור להתלהב וכך יהיה אפשר לגייסו לשנות את סין ולהתגבר על הבעיות הקשות.
2. הקמפיין ההמוני — מאמץ לטפל בסוגיה מסוימת על ידי גיוס רחב של ההמונים במטרה לחולל תמורה חברתית-פוליטית או קידום כלכלי. בשלב הראשון העלו נושא מסוים. נתנו לאנשים מסמכים שיעיינו בזה. התקשורת ופקידים בכל הדרגים שלהבו את האווירה על ידי התרעה מפני הסכנות האדירות לחברה בנושא. בשלב השני סימנו את האויב או את הבעיה. הם יכלו לקחת אנשים או קבוצות למפגשי מאבק, בו הם הטיחו בהם האשמות והתעמרו בהם גופנית ונפשית. המטרה הייתה לגרום להם להודות בפשע ולבקש סליחה מן ההמון. השלב השלישי היה עונש של או מאסר עם עבודות פרך לשנים ארוכות או הוצאה פומבית להורג או תוכחה בלבד. הרעיון של הקמפיין ההמוני היה לטפל בבעיות תוך כדי עקיפת הבירוקרטיה. זה עזר לחנך את ההמון לתורה של מאו. מאו האמין שמאבק ומתח זה הכרחי לדרבון העם להשגת כל מטרה שתוצב בפניו.
3. המאבק — מאו בז לגישת קונצנזוס של קונפוציוס שבו ההרמוניה היא ערך חברתי מוחלט, וטען שזו דרך של האליטות לשלוט ולהביט אל העבר בלא להתקדם קדימה ולאפשר לסין להגיע למרכז הבימה של העולם כראוי לה. מאו החזיק בדעה שהמאבק מנפץ כללים קודמים ומאפשר להתקדם. הוא האמין שזה מחזק ומחשל ומחדיר אומץ לאנשים. גם הוא האמין שזה נותן דרך לצאת מהפסיביות שלהם ולהגשים את גורלם ואת היכולות שלהם. הרעיון היה לנפץ עכבות חברתיות ולגרום למצב שהמצב החברתי הקודם, לעולם לא יוכל לשוב למצב שהיה לפני נמהפכה. זה נתן לעם תחושה טובה של עוצמה וכך יהיה קל לגייס את ההמון להגשמת שינויים חברתיים, מהפכניים וכלכליים. הוא גם עשה את זה נגד הדעה הקונפוציאנית שאמרה שאדם אמור להסתדר עם החברה הקרובה שלו בלבד. מאו רצה לשבור את החברות הקטנות הסיניות של מעגל קרוב ולאחד את החברה הסינית לקבוצות גדולות.
4. שוויוניות — מאו פירש זאת כאורח חיים צנוע. זה גורם לאנשים להרגיש שווים. אדם שחי שבאורח חיים צנוע, כלומר עני, מוכן לשנות ולבנות חברה חדשה, מפני שאין לו כמעט עניין לשמר את החברה הישנה. זה גם מצמצם פערים בין חבלי הארץ השונים בסין, עקב שינויים בכלכלה בין המקומות השונים, וכך יהיה פחות מתח כלכלית ויהיה פחות שסעים. זה חיוני כדי לגרום לעם להרגיש שווה ולא מנוצל וכך ניתן לגייסו לשותפות ההמונים. ללא הגיוס ההמוני התפיסה הוולונטרית שאיתה אפשר להתגבר על כל הקשיים תכשל.

ג. אנטי אינטלקטואליזם — מאו האמין שדברים הם מדעיים כיוון שהם נוסו בפועל ולא כי עדיין לא הופרכו. האינטלקטואלים מנסים להפריך כל הזמן כדי להוכיח שאם לא הצלחנו להפריך זה מדעי. מאו החזיק בדעה שזה טעות. האינטלקטואלים ייצגו לפיו את האליטה ואת העבר הקיסרי בזה שלא עסקו בכלום מלבד חשיבה, לא התחברו לעם וכך לא הבינו מה זה החיים האמתיים. וכן שבטיעונים טכניים היו מעכבים או עוצרים שינויים. האליטיזם שלהם גם יוצר חוסר שוויון חברתי חזק. כמו כן האינטלקטואלים היו מעבירים ביקורת נגד שליטי סין הקיסריים וזה טען מאו שזה חוסר נאמנות לשלטון באשר הוא.

ד. ניגודים וחזית מאוחדת — מאו, כנראה בשפעת מרקס והגל, האמין שקיים מתח בעולם בין כוחות כל הזמן ומהמתח הזה נוצרים שינויים. הוא טען שיש מדרג במתחים וצריך לזהות מהו המתח או הניגוד המרכזי. כדי לפתור את הניגוד המרכזי יש לעשות הכול ולאחד את החזית נגד הקונפליקט בעזרת אסטרטגיות פעולה. אחרי שהניגוד המרכזי נפתר יש לזהות את הניגוד המרכזי החדש ולטפל בו. מאו האמין בגישת קונפליקט ובה הדברים עובדים לפי המאבק בין הכוחות ולא לפי הסכמה כמו אצל קונפוציוס.

ה. מעמדות ומאבק מעמדי — מאו בראותו את החברה הסינית שאינה עובדת לפי מעמדות יחסי הייצור החליט לסווג אחרת את המעמד. הוא קבע שהמעמד נקבע לפי דעתו הפוליטית של האדם, אם האדם לא שינה את דעתו, זה היה עובר בירושה כנראה על ידי חינוך וזהות. אדם שיש לו תפיסות ימניות נחשב כך ויש להתייחס אליו ככזה ולטפל בבעיה בהתאם.

ו. אי תלות — מאו האמין שצריך להיות אי תלותיים בין ברמה הבינ"ל ובין ברמה הכלכלית. הרעיון הוא שסין לא תהיה תלותית בשום גורם. ואם היא תותקף היא תוכל להתגונן במקום אחר. זה גם השתלב עם השוויוניות היות שזה ייצר עלויות גבוהות.

מאו הצליח בחלק ונכשל בחלק. לדוגמה הוולונטריזם לא עזר להתגבר על קשיים אובייקטיבים ובד"כ הוביל לשיבושים ואסונות. הוא הצליח לגרום לאנשים להתנדב אך זה לא שינה את המציאות כמו שהוא חשב.

שותפות ההמונים הצליחה עד 1949 מאז, כשהפקידים איבדו את הלהט המהפכני, זה לא עבד והפקידים לא העבירו מידע למעלה וההמונים לא שיתפו כי פחדו מהפקידים.

הקמפיינים ההמוניים הצליחו במובן מה . ומאו מימש בממוצע קמפיין בשנה. אולם הם התגברו על קשיים מסוימים ויצרו קשיים אחרים במקום. הרעיון היה להשיג שינויים בחברה. עד הזינוק הגדול עשו קמפיינים לשינויים גם בכלכלה. לאחר זאת הבין מאו שזה לא כל כך עובד ועשה קמפיינים לשינויי ערכי.

המאבק, מאו הצליח לגרום לאנשים לצאת נגד החברים שלהם ובני משפחתם אולם חלק מן המטרה הייתה ליצור חברה רחבה. אולם מאו על ידי תיוג מעמדי העובר בירושה בעצם סתר את עצמו. כך שניתן להגיד שזה הצליח והתממש, אולם היו דברים אחרים שמנעו למטרות העקרון להתממש.

שוויוניות, אנשי המפלגה לא צייתו. מאו עצמו לא ציית. וכן היו פערים בין חבלי הארץ השונים. בסופו של דבר רוב העם כן חי בפשטות. השאלה היא האם בגלל שזה הצליח או כי לא הייתה לו אופציה אחרת. תשובתי ששתי התשובות נכונות.

אנטי אינטלקטואליזם, מאו הצליח במאבקו נגד האינטלקטואלים וחיסל עשרות אלפים מהם. אולם אחרי הזינוק הגדול הוא ריכך את עמדתו כלפיהם מתוך צורך לייעל את המערכת.

ניגודים וחזית מאוחדת, מאו מימש זאת והשתמש בעקרון כדי לרכוש תמיכה בעם ואפילו הקים לשכת עבודה של החזית המאוחדת.

מעמדות ומאבק מעמדי, מאו תייג אנשים על פי דעותיהם, כגון האינטלקטואלים. אולם ניתן להגיד שהוא לא כל כך הצליח במימוש, היות שעצם התיוג יצר אותם כקאסטה נפרדת כך שזה לא קרא את המציאות אלא ייצר אותה.

אי תלות, סין לכאורה הצליחה, היות שהעיקרון לא היה להיות עצמאית באופן מוחלט, אלא האם סין או המחוז בתוך סין יכול לקיים עצמו במצבים קשים ונסיבות עוינות. מאו דאג לקנות מוצרים מכמה מדינות ולפתח כל מחוז שיוכל לדאוג לעצמו. אולם היה לזה מחיר כלכלי כבד וזה פגע בצמיחה.

הנה, ניתן לראות שגם לאדם מושחת יש אידאות. וזאת גם כשהן לא כל כך משתלמות לו, ברם כך הייתה צורת מחשבתו.

נ.ב. אידאות זה רעיונות למי שלא ידע, השקפת עולם זה אוסף של רעיונות שהאדם משקיף איתם על העולם וחלק מן הרעיונות הללו הם דדוקטיביים ולא אינדוקטיביים-אמפריים. אידאולוגיה, זו תורה של רעיונות, לא אוסף של אידאות בלבד, אלא מערכת של רעיונות כמו הליברליזם, המרקסיזם וכד'. בחברה החרדית יש בגדול תפיסה של פסיביות, אמונה וציות. אין אידאולוגיה. אולם יש השקפת אולם, התרבות החרדית בעלת השקפת עולם בנושאים רבים לדוגמה קרובים לשמרנים, מתנגדים להפלות, לא מאמינים בשוויון, לא רואים בעיה בגזענות, נגד המתת חסד, בעד פריוולגיות והיררכיה ועוד.