ביטול שירת התקווה בטקס בגלל חוסר רצון לפגוע בערבים – אנטי-אוניברסיטה והאספסוף

מה אתם חושבים על פרשיית סירובה של האוניברסיטה העברית לארגן שירה בציבור של ההמנון של ישראל, התקווה בטקס שלה? בזמן שאתם חושבים לכם, אני כבר כתבתי משהו בנוגע לעניין ואולי זה יעניין אתכם.

והנה ציטוט שלקחתי מהקישור המצורף למעלה:

"על פי פרסום גל"צ, עובדת של הפקולטה אמרה לסטודנט שביקש לדעת אם תתקיים שירת המנון בטקס שצפוי להיערך היום בערב, היא ענתה שלא, מתוך התחשבות "בצד השני" – הסטודנטים והאורחים הערבים".

ואני רואה כאן שתי בעיות המעידות שהאקדמיה כעת הפכה לתעשייה ולא למקום בעל מחשבה רציפה:

א. היגיון "מודרני" של מקבלי ההחלטות שם שהחליטו למנוע את אמירת התקווה כי שמא זה יפגע בסטודנטים ערבים. וכעת הם פגעו בהרבה סטודנטים שמאוהבים באמירת התקווה בטקסים. ומדוע עדיף לפגוע בסטודנטים האוהבים את למלמל התקווה לעומת סטודנטים ערבים שאולי נפגעים ממלמול התקווה?! ואם כך מה הם הרוויחו?! וכן איך הם מקדמים שם טוב לאוניברסיטה שאמורה לקדם שיקול דעת להיות כאור מול החושך?

והעניין כאן מלמד אותי שזה לא עניין של נחמדות אלא מלחמת תרבות. וכעת יש אופנה לקדם תרבות שאינה פרטיקולרית. וכן שהאספסוף חדר לתוך האוניברסיטה. ולכן קבלת ההחלטות שם בעייתית ואבסורדית.

ב. בנוסף יש כאן עניין של הדת האזרחית במדינה. לדוגמה, יש חרדי שאני מכיר, אינדיבידואליסט ההולך לאוניברסיטה או עושה דברים אחרים הלא נהוגים בחברה שלו ומשלם על כך מחיר לא קל. וזה פועל, לדעתו, כי הוא מצליח להתנתק מהאספסוף שמאמין בכל מיני דברים שהם רעים לו והוא לא מצליח להסביר זאת. כשבמקביל אספסוף חילוני מזלזל בו על זה שהוא חרדי עדיין ולא נהיה יותר נאור, כביכול. אך הוא פועל לפי תחושתו ההגיונית ולא לפי רגש חברתי קולקטיבי.

והנה, בו בזמן כשאותו גיבור שיוצא כנגד הקונצנזוס ומשלם על כך מחיר מסוים וכל זה למען תבונתו והימנעותו מלפעול מפחדים ואמירות חסרות בסיס בנוגע לעולם, אנשים מתרגשים מהדגל והתקוה ומאבדים את הרציונליות שלהם.

ונשאלת השאלה: מה מיוחד ביריעת בד (ובלשונו של הרצל: סמרטוט) שאנו קוראים לה דגל? מדוע אנשים מתרגשים מחתיכת בד?! וכן לגבי התקווה (שרוב הקהל בין כך מזייף בשירתו, וזה משום מה בסדר), מה כה חשוב בלשיר את התקווה? ואם לא ישירו זאת בטקס, מה כה פוגע בעניין, מה יש בתקוה ובדגל איזשהו כוח עליון?!

לפיכך לאחר שראינו את כישורי קבלת ההחלטות של האוניברסיטה ואת חוסר יכולתם להשפיע על הסטודנטים שלהם להיות פחות פגיעים ופחות מאמינים במיסטיקה של שירה, אי אפשר שלא לתהות האם האוניברסיטה הפכה מקום לאספסוף, והאם לא הגיע לקדם משהו חדש ללא בהמות-אדם שיהרסוהו? ובנוסף, האם בשביל זה יש עניין להוציא את החרדים מהישיבות מחוץ לגטו אל האקדמיה או צעירים ממקום עבודתם ומעצלנותם ואז להפוך אותם לאידיוטים הנמצאים באקדמיה? בשביל זה באנו לעולם?!