שואה והנצחתה – טקסט של צאצא לנרצחים


הנני העני ממעש עומד וחושב על התופעה שבה אנשים מחסלים אנשים אחרים, אחרים הנחשבים כבני עמי שלי. אחרים המונצחים מספר פעמים במשך השנה, אחרים שחלקם היו דודים שלי, סבות-רבות וקרובי משפחה. אחרים המונצחים בצורה רשמית ממלכתית-מאוד במדינה שבה הנני מתגורר כעת, מדינה הקרויה מדינת היהודים. הנני חושב ומגיע למסקנה מאוד ברורה.

מוסר ההשכל שלי מה"שואה היהודית"

הרי אומרים שזה רצח ולכן זה חמור. ואז הנני שואל עצמי, מי החליט שרצח הוא עניין חמור? ועד היום אין לי תשובה. ולפיכך מסקנתי הריאליסטית פשוטה מאוד. והנה היא: הכל בנוי על כוח. שומה עלינו להיות חזקים כדי שלא יהרגו אותנו. שומה עלינו לפעול בצורה של כוח בכל צורה שהיא, לא רק כוח פיזי, אלא גם גם עוצמה רכה, כגון, תרבות. ובכך לעדן את האחר.

בעצם כולנו אחרים. כולנו על פי טבענו שואפים למקסם את רצוננו ללא גבול. אין טוב ורע שהוא לא יחסי וכשאין משהו שמגביל אותנו, אנו נעשה כל שביכולתנו. ולא משנה כמה רע זה יעשה לאחר. כולנו נאצים בפוטנציאל.

לפיכך מסקנתי מההרג הגדול במלחמת העולם השניה ובפרט מההרג המשונה של אלו שנקראו אז יהודים, זו מסקנה אוניברסלית שצריך לשים לב לכוח הפיזי שלנו ולכוח התרבותי. אין כאן אישהו הסבר על-טבעי ששם אותנו במקום מיוחד.

ביקורת כנגד פסטיבל השואה

ולאחר שהפנמנו את הכתוב למעלה, ולאחר שהנה, ניתן לראות שגם אני לומד משהו מהאסון האנושי הנורא הזה. עדיין יש לי בעיה עם המוסר ההשכל הפסטיבלי הנהוג בעולם לזכר הריגת היהודים במלחמת העולם השניה. מוסר ההשכל כיום שצריך להזכיר מה שקרה לעם היהודי, שוב ושוב, או לאלו שנחשבו על ידי הנאצים כיהודים.

ואני רואה בזאת הפגנת חולשה, נתינת רעיונות לצוררים עתידיים ויצירת הבנה נפוצה אצלנו ובעולם כולו שהיהודים הם קרבן נצחי ומושפל. וכשיש כאלו שאומרים שעדיף להיות מהנרדפים ולא מן הרודפים, אני חושב הפוך. אני לא גאה בעבר זה של החלק ממשפחתי שנהרג במלחמה שלא בצורה מכובדת. אני מציע להתעלם מהעניין, ובמובן מסוים הייתי מעדיף להכחיש את מה שקרה. ואם זה היה חוקי, הייתי מכחיש את השואה. והייתי מעדיף להגיד שהיהודים עשו שואה לגרמנים.

האם שואה זה רק ליהודים? עיון קצר בביטוי המונח שואה

עד כאן לגבי הנצחת האסון הנורא שנעשה לנו, לאחינו ולאבותינו. ומה לגבי הייחודיות שאנו מנסים להלביש על המילה 'שואה'? וכאן דעתי הענייה סקפטית ולא מצליחה להבין מה מיוחד בלמות על ידי גרמני בצורה מכוונת, ומיוחדת, כביכול, לבין למות בכל צורה שהיא. המוות הוא אחד! ולא משנה עד כמה מוכרים לנו או שאנו משום מה מרגישים שהמוות שלנו הכי מיוחד וסקסי. אי לכך אני לא מתרגש מהמילה בעלת המטען שואה כמייחדת רק את העם היהודי בגלל שזה היה הכי חמור. אני מוכן לקבל את המילה שואה כמכוונת להרג יהודים במלחמה העולמית השניה, כי זה הסלנג המצוי. ובעצם מבחינה מהותית איני רואה בזה משהו מיוחד השונה מהרג הטוטסים או הארמנים וכדומה.

לפיכך, כתבתי שני שירים שהועלו לאתר:

א. שמו של השיר האחד נקרא "עַם נִבְחָר".

ב. שמו של השיר השני נקרא "שיר השואה – שׁוֹאָה מַתִּישָׁה".

בשירים הללו אני חותר לאוניברסליות של מוסר ההשכל מהסבל, חותר בניגוד למיסטיקה פרטיקולרית גרמנית-יהודית, ולריאליזם ולא לאידאליזם שמאלני בעיקר אולם שקיים גם במה נקרא בציבור ימין, שעובר 'השמאלה'. אין להיות טוב יותר ולבסס נורמות יהודיות נחמדות ונכונות. כולנו בהמות ושומה עלינו להיות אריות ולא כבשים (או ארים ולא יהודים, כביכול). אחרת, אנו לנצח נשאר כבשים ואנו נהיה שותפים להרג צאצאנו על ידי הנאצים העתידיים שיקומו בעולם.

שלא אובן לא נכון, אין לי בעיה עם רצון של אנשים בייחודיות, אינני אוניברסליטס מבחינה תרבותית, הנני מבין פרקטיקולריזם, אולם ההיגיון הוא אחד ולא מיוחד לנו או לאחר. אחרת, אין סיג ושיח ואפשר להפסיק להידבר בין בני האדם.

נ.ב. הבעת עמדה אישית בנושא השואה והנצחתה הנחשב טאבו 

ניתן להתנגד לנאמר פה ובשירים, במחולות ובאלימות מילולית, זה לא מפריע לי במיוחד. אולם שתדעו שזה מגיע מהזווית שלי לנושא כאחד שגם נחשב קרבן של הגרמנים מבחינת מוצאו המשפחתי. בנוסף, אני תומך גדול בחופש המחשבה והביטוי. אם כואב לכם, אתם יכולים להגיב בצורה מכובדת או לחלופין לסגור את הקישור ולעזוב את הטקסט. ובתודה מראש. איני פרובוקטור, אנו חיים, תודה לאל, במדינה חופשית המעודדת חופש ביטוי כדי למנוע עריצות נאצית המביאה לסבל והרג בני אדם. אין עניין להשבית לי את האתר, לבזותי באופן אישי, לכנותי בשלל כינויים, כך לא מעודדים חופש, אלא מעודדים דיכוי.

לגבי השירים, איני מתיימר להיות מומחה לשירה ואשמח לביקורת שתסייע להתקדם בתחום, בכל מקרה, שירים אלו נכתבו כי אני רוצה להתפתח בתחום ולהעביר דרכם מסר לאזרחים.

17 מחשבות על “שואה והנצחתה – טקסט של צאצא לנרצחים

  1. יואש

    אני לא ממש מבין מה אתה מנסה לומר. האם אתה מרגיש לא נוח עם השואה היות והיא מצביעה על החולשה שהציגו היהודים שהלכו לטבח? לא נראה לך שמנסיםפ להשיג איזה הישג פוליטי על גוויות ההורים?
    הרי הטענה שלנו שישראל היא מדינת היהודים וכל יהודי מקבל זכות שיבה בהתבסס על השואה והרדיפות שקדמו לה.
    חוסר ההבנה של רצח אולי נובעת מכך שלא נפטר אדם קרוב אליך. אולי אתה לא מבין מה הוא מוות

    אהבתי

    1. Georgvon1 מאת

      יואש, אני טוען שהנצחת הרג היהודים במתכונתה כיום, מזיקה לנו. לגבי ההישג הפוליטי, אני חושב שניתן להשיג את אותם ההישגים בדרכים אחרות.

      לגבי הפסקה השנייה שלך: א. המדינה אינה מתבססת על השואה על הצהרת בלפור, תנך והיסטוריה. לגבי האמירה שלך לגבי רצח, לא נכון.

      אהבתי

  2. קמיליה

    אני מעריכה את האומץ שלך לכתוב פוסט, שלתפיסתך עלול להכעיס ולקומם, ואפילו להפוך אותך לקורבן למתקפות.
    אני גם שותפה ללקח שלך מהשואה ו/או מרציחות העמים הרבות בהיסטוריה האנושית, לפיו אסור להיות חסרי אונים וחלשים, ואוי לעם שלא יחנך את ילדיו להצמיח ציפורנים ולחדד שיניים [בשונה מהלקח החלופי מהשואה, לפיו יש לנסות לתקן את האנושות, ולהפכה לרצחנית פחות כלפי השונים והחלשים. רעיונות נעלים ואציליים שיתכנות מימושם זניחה].

    אבל, אני חולקת על
    1. הבוז שאתה מביע כלפי אלו ש"הלכו ככבשים לטבח". רובם המכריע היו נתונים במלכודת, בין הפטיש של הנאצים ומיליוני משתפי הפעולה אתם לבין הסדן של מדינות העולם שלא הסכימו לתת ליהודים מקלט. למעשה לא היה דבר שרובם המכריע יכלו לעשות בכדי להציל את עצמם ואת בני משפחתם. המרב שיכלו לעשות היה למות "מות גיבורים" כשהידים יהודיים. לא יותר מכך.
    אפשר להוסיף שהם גם כשלו בחשיבה משאלתית, וסרבו להאמין לכל הכתובות שעל הקיר. בחוכמת בדיעבד קל לבוז לכך או לכעוס עליהם – אך זה אנושי לא להאמין שתתרחש מציאות שאי אפשר לחיות בה.

    2. הרעיון לפיו עדיף להצטייר כמקרבן מאשר כקורבן. ליתר דיוק, הכל טוב יותר מאשר להיות קורבן של עינויים ורצח, אפילו להיות מענה ורוצח. אבל, הרבה יותר קל להיות בן של קורבן מאשר בן של מקרבן. היה לט מאוד קשה להיות צאצאית של איש s.s מאשר צאצאית של אחד מקורבנותיו.
    יותר מכך, בתקופתנו הנאורה ניתן להרוויח לא מעט מהתקרבנות וממעמד הקורבן. ראה הישגי הפלסטינאים, לדוגמא.

    3. הרעיון לפיו תדמיתו המוקדמת של עם מסוים כקורבן חלש היא תנאי הכרחי או אפילו חשוב ליזימת התקפה עליו. למיטב ידיעתי רוב רציחות העם בוצעו גם כלפי אלו שלא נתפסו קודם לכן כקורבנות (לדוגמא הארמנים או הקולאקים האוקראינים).
    יותר מכך ,תדמית היהודים במלחה'ע השניה כקורבן אינה עלולה להזמין מתקפות על צאצאנו. ולו בשל העובדה שהישראלים, להבדיל מהיהודים, אינם נתפסים בעולם כקורבנות אלא כמקרבנים.

    Liked by 1 person

    1. Georgvon1 מאת

      תודה קמיליה על התגובה המושקעת. יש גם שירים מצורפים שאמיצים לא פחות. יפה מצידך לפרגן על האומץ. באמת אחת הסיבות שפתחתי את הבלוג, זה כי הגעתי למסקנה שהתבטאויותי מפריעות לי להתקדם בחיים והגיע הזמן לרדת למחתרת.

      לגבי הסעיפים שכתבת:

      1. אני מבין את דעתך, זה לא בוז ראוי לציון זה עובדה שזה לא מסב לי קורת רוח. ולכן איני גאה. אולם איני מאשימם. זה כמו שלא אהיה גאה בזאת ששדדו אותי.

      2. הזווית שאת אומרת שעדיף להיות בן של יהודי מבן של נאצי זה נכון במידת מה. אולם עדיין יש מקום לבנים של נאצים לצאת במסע של הלקאה עצמית ובכל להרוויח ממון רב וכבוד. ליהודים אין זאת.

      3. דוקא כשלמדתי את התחום של רצח-עם הבנתי שיש דמוניזציה ודה-הומניזציה חלפני ההשמדה. ואין מקום אחר שלא היה. וכל היה גם כנגד המעמד שנקרא בידי הסובייטים 'קולאקים' על אף שהם לא עם.

      לגבי היהודים ישראלים כיום. מצד אחד הם ילדים ולכן ניתן להשפילם שהרי הם ילדים מבחינת ההון הפוליטי-חברתי וכן מבחינת השפעה כלכלית וצבאית. ומאידך הם שטנים-נאצים שלא מתנהגים כבנ"א ולא חושבים כבנ"א ואוכלים ילדים פלסטינים עם חביתה לארוחת בוקר. למדתי אמיתי לפחות יש הרתעה שהוא מסוכן ולא כדאי להתעסק עימו. לנו בישראל אין זאת. אולם אולי יבוא מועד. אין מה לעשות: אדם לאדם זאב.

      אהבתי

  3. קמיליה

    א. איני מתחברת עם השוואת קורבנות השואה לקורבנות שוד.
    שוד הוא אירוע חד פעמי, קצר מועד ותחום בזמן, שמבוצע ע'י שודד אחד או חבורה קטנטנה.
    בד'כ לאחר שוד – אנשים קמים על רגליהם, ולכל היותר מקללים קצת את עצמם שלא נזהרו מספיק, ומבטיחים לעצמם שבעתיד יזהרו יותר. אכן, אין כל רבותא בלהיות קורבן שוד או קורבן תאונת דרכים.

    "אירועי" השואה, מאידך, נמשכו מספר שנים, וכללו מערכות שלטוניות שלמות ומספר אדיר של מקרבנים ומשתפי פעולה. במהלך שנות הרעב, הפחד והסבל הגופני והנפשי – רבים אבדו את רצון החיים שלהם. מיעוטם התאבדו אקטיבית (כמו ע'י ריצה לגדרות מחושמלות) ורובם התאבדו פסיבית. כדוגמת אלו שהרימו ידים,הפסיקו להאבק בכדי לשרוד יום נוסף, והפכו ל"מוזלמנים" מהלכים שהיה ברור לכל שסופם קרוב.
    עצם ההצלחה לשרוד את השואה – אינה בעיני דבר של מה בכך.
    יותר מכך, איני יכולה שלא להעריך ולכבד שורדי שואה (מונח שאני מעדיפה מהמונח 'קורבנות' הכוללני מדי, ומהמונח 'ניצולים' המרמז על פסיביות) שמצאו בתוכם את כוחות הנפש לפתוח פרק ב' בחייהם, להקים משפחות ולגדל ילדים. היו שורדים שהתאבדו שנים אח'כ, היו שאבדו את שפיותם, והיו אלו שלא יכלו יותר לעסוק ולהתעניין בכל דבר אחר פרט לסבל שחוו ולמה שאיבדו. בעיני לפחות זו סיבה לכבדם.

    ב. אני יכולה להתחבר למיאוס שאתה חש מהטקסים הנבובים, המשמימים ואפילו המקוממים בפאתוס הפסטיבלי שלהם, של יום השואה. אבל בעיני קהל היעד העיקרי של טקסים אלו אינם שורדי השואה ולא צאציהם הישירים. כלומר, הם לא נועדו עבורך (וגם לא עבורי).
    הם נועדו עבור כל היהודים שלא נכוו מהשואה ישירות, ועלולים להאמין (בדיוק כמו יהודי אירופה בשנות השלושים והארבעים) שדברים נוראים שכאלו לא יכולים לקרות לאנשים נחמדים, הגונים וחפים מכל פשע שכמותם. שלעולם לא ישגו יותר באשליות שדברים שכאלו "לא יכולים לקרות", ובטח לא מעמים מפותחים ונאורים. המודעות לשואה כמעין תחליף לאתרעות מודיעין, שכידוע מנסיון (כמו במלחמת יום כיפור) עלולות לשגות. לא רק שאיני תופסת זאת, כמוך, כמחליש אותנו – בעיני זה דווקא מחזק אותנו.
    מצד אחד הייתי רוצה לחסוך מילדי את הסבל הכרוך בעצם העיסוק בשואה והלימוד עליה, כך שיגדלו מאושרים ושאננים, משוחררים ממועקות ומפחדים "מיותרים". אבל, מצד שני אני רוצה שיפנימו את האפשרות שיתכן ובעתיד יהיה מישהו שירצה לרצוח גם אותם, – ויערכו מראש בכדי לסכל את המזימה. זהו חלק מגידול אנשים שלא יהיו שנית מרומים וחסרי אונים, כיון שלא נערכו מראש לאפשרות זו.
    בהקשר זה, מארש צה'ל, שצירפת לפוסט זה – הוא בהחלט הלקח שהייתי רוצה שילדי (וכל שאר הישראלים) יסיקו מיום השואה. שיבנו כוח צבאי חזק ככל הניתן.
    שלעולם לא יטילו את כל יהבם על טוב ליבם וערכיהם המוסריים של עמים נאורים, ולעולם לא יסמכו בעינים עצומות על הגעת עזרה אלוהית, שעלולה לבושש מלהגיע.
    ולהשגת מטרה הישרדותית זו – אני מוכנה לסבול את כל הפסטיבלים המשמימים (כהגדרתך) של יום השואה.

    אהבתי

    1. Georgvon1 מאת

      יום עצמאות שמח קמיליה,

      א. אפשר לחלוק על האנלוגיה. אולם הרעיון הוא שזה לא כבוד להיות חלש וחסר אונים. ברור שלשורדי שואה יש כוחות חזקים, ולא אתפלא אם חלקם בשביל לשרוד היו צריכים לעשות דברים שהם התביישו לדבר על זה עד יום מותם.

      ב. אני מבין את המטרה. אולם בפועל מתחילים לדבר על אידאלים טובים, קרבנות וגזענות ולא על צורות ממשל ועל טבע האדם האכזרי, כך שאנו מחמיצים את העניין שזה קרא לחלש על ידי חזק. כתוצאה מכך אנו לא מלמדים שהדברים האלו יכולים לקרות שוב ושוב ושזה קורה גם אצל חיות. ואכן שמתי את מארש צה"ל לבנ"א כמוך שיבינו את הקונטקסט ושאנו צריכים להיות חזקים כדי למנוע את המצב הזה. מאידך אני חושב שזה מנציח אותנו כקרבן ואנו חושבים מאוד כמו גיבור. חבל מאוד.

      אהבתי

      1. קמיליה

        העתקתי את כל הפוסט (הקצרצר) של דיוויד גולדמן. הוא אמנם נכתב בהקשר ל"ימים הנוראים", אך מתחבר ישירות לפוסט זה.
        טענתו המרומזת לחשיבות זכרון השואה.
        כשומר מצוות אולי ידבר אליך גם – חשיבות התפילות.

        SPENGLER
        A Prayer for the Days of Awe
        BY DAVID P. GOLDMAN SEPTEMBER 29, 2019

        On the eve of the Days of Awe, we consider carefully what we shall say to the King of Kings as he draws near to the Jewish people at this solemn time. The Hebrew word for praying, l'hitpallel, does not refer to petition as in most languages, but rather means "self-judgment." We cannot see the big picture. The Jews who went to the gas chambers in 1943 could not have imagined that the first flowering of our redemption, the founding of a Jewish State in the Land of Israel, would come only five years later. Something I heard from a Jewish friend who grew up in Poland after the war sticks in my mind today. As a small child, she played in Lodz near a monument to the martyred Jewish children of the city, and said to herself: "We're playing for you." We pray for a life of dignity, sustenance, health, and for children committed to Torah, but we cannot know that our personal wishes will bear fruit. But we believe with perfect faith that no matter what happens to our children, there always will be Jewish children who will play for them.

        Liked by 1 person

          1. קמיליה

            אכן – ניסוח לא מוצלח שלי.
            בסה'כ התכוונתי להמשיך להתווכח עם טענתך שעדיף לנו לשכוח את השואה. למרות הזדהותי עם הפיתוי שאתה מבטא להדחיק ולשכוח.
            לתפיסתי לכל דבר שתהיה לו בעתיד חשיבות כלשהי – הופך לחשוב גם בהווה.

            בעיני חשוב לשמר את זכרון השואה *גם* כאזהרה לעתיד. אזהרה מפני שאננות ובטחון יתר. אזהרה שיתכן ונסיונות השמדה דומים יקרו גם לנו או לצאצאנו.
            ראה רצונם המוצהר של ראשי איראן בהשמדת מדינת ישראל. בפרפרזה על דברי אל רום בפוסט של תמריץ – איננו מייחסים מספיק חשיבות לשנאה.

            איני מאמינה שזכירה של הזוועות שקרו היא תנאי מספיק, אבל היא תנאי הכרחי.
            צריך גם להפיק מההיסטוריה את הלקחים הנכונים.
            הדתיים והחרדים, בניגוד לחילונים, זוכרים היטב את חורבן הבית הראשון והשני. אבל להערכתי הם כשלו בהפקת הלקחים הנכונים משרשרת האירועים שהובילו לחורבן.

            Liked by 1 person

              1. קמיליה

                אכן השואה אינה רצח עם מאוד מאוד יחודי. דברים די דומים קרו גם לקבוצות אתניות / דתיות / מעמדיות אחרות.
                חשיבות זכירתה עבורנו היא כי קרתה דווקא לבני העם *שלנו*!!!
                במילא קיימת נטייה טבעית, חזקה מדי, להתעלם מסכנות פוטנציאליות. לא לרצות לחשוב על ההשלכות העתידיות האפשריות של אינספור גלגולי שנאה, בת אלפי שנים, לבני העם היהודי.

                הרבה מדי שמאלנים ממכרי באמת מאמינים שהאנטישמיות הרצחנית והשואה שייכים להיסטוריה מאוד רחוקה, ואין כל סיכוי שיחזורו אי פעם. שביטויי הרצון של האיראנים (ולא מעט מוסלמים אחרים) להשמיד את מדינת היהודים הם סתם דברי רהב לצרכים פנימיים בלבד.

                ****
                עבור חובב שירה – נזכרתי בשירה של נעמי שמר שבחי מעוז.
                בעיקר בשל השורה "צופה בי מבקש נפשי".

                היא מתריעה מסכנות – אך נראה שהפיקוד הבכיר של צה'ל העדיף, כצפוי, להתעלם. כנ'ל הנהגת המדינה.
                הוא אמנם נכתב בתקופת מלחמת ההתשה, אך ניתן לראות בו אזהרה מתקיפת הפתע של מצרים וסוריה ב 1973. וגם אזהרה מהסכנות של המנהרות ההתקפיות של החמאס ושל החיזבאללה.
                "מעוז צור" אמנם מתקשר לחנוכה, אך עבורי בעיקר למלחמת יום כיפור.
                ———-

                שבחי מעוז
                נעמי שמר
                מילים ולחן: נעמי שמר

                מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח
                הרחק הרחק ליד ביתי הפרדסים נתנו ריח
                אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
                ובנקרות צורים ובמחילות עפר
                אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
                צופה בי מבקש נפשי

                מעוז צור ישועתי, מבצר עיקש וקישח
                עצי שקד ליד ביתי עומדים בלובן פורח
                אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
                ובנקרות צורים ובמחילות עפר
                אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
                מביט בי מבקש נפשי

                מעוז צור ישועתי, בקרב אין קץ ינצח
                אלי איילת אחותי חיוך עייף תשלח
                אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
                ובנקרות צורים ובמחילות עפר
                אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
                אורב לי מבקש נפשי

                אבוי לו מעוקצי, ואבוי לו מדבשי
                אבוי למבקש נפשי

                אהבתי

  4. קמיליה

    לגורג,

    חשבתי שפוסט זה יעניין אותך, ולא ראיתי עליו את דמותך.

    יעניין ולו רק בשל הרמיזה של מחבר הפוסט לאחריות חלק מיהודי אירופה (הפאן אירופים / קוסמופוליטיים / מתנגדי הלאומנות) לשואה. אבל בעיני הוא מומלץ גם ללא כל קשר לכך.
    כנראה תופתע לדעת שאני ממליצה לקרוא גם את תגובתי למחבר 😊

    http://www.zeevgalili.com/2017/06/22041#comment-33045

    אהבתי

    1. Georgvon1 מאת

      תודה רבה, קמיליה. קראתי המאמר, אני לא אגיב לדברי הכותב כי זה לא מסודר ולא ברור מה הוא רוצה. בכל מקרה, לפי דעתי הוא לא הבין נכון את צווייג. תרבות אוסטרית היא תרבות גרמנית ורוב יהודי מרכז אירופה נטו להשתלב בתרבות הגרמנית. כלומר הם לא ביטלו את הלאום אלא השתלבו בלאום הגרמני או האוסטרי וכד'. ולגבי אוסטרו-הונגריה רבים שם היו יותר קוסמופוליטיים מאשר מקומות אחרים. איני חושב שהיהודים הללו בהכרח ביטלו את הלאום.

      ולגבי טענתך שהם זיהו את הבעיה רק לא התמודדו עימה נכון, גם לא ברורה לי, "מגיפת הלאומיות" לפי צווייג היא לא בריחה מהלאום אלא לאומיות פאנטית וקיצונית. אף אחד לא חשב שהיטלר יהרוג מיליוני יהודים וישרוד 12שנה. וכאן נשאלת השאלה מדוע באנגליה ובצרפת לא רדפו יהודים קומוניסטים שביטלו את הלאומיות.

      בכל מקרה דעתי היא שלאום זה לא דבר חשוב ולא משהו בעל קיום פיזי. אולם היהודים היו חלשים בתקופה שבה האופנה המחשבתית פעלה עם השקפה גם של לאום. ותמיד יש אי שוויון בעולם, גם במחשבה, ותמיד מישהו מפסיד. והפעם זה נפל על היהודים. ונהוג להגיד לא שהיהודים ביטלו את הלאום, אלא שהם ניסו להשתלב בלאום, ואז נוצרה תחרות כלכלית שגרמה שהשנאה הדתית הפכה לגזענות מדעית, זה קרה כך גם בספרד. ולגבי למה זה קרה בדיוק אז ועל היהודים אין לי עדיין דעה ברורה ומגובשת, סליחה.

      אהבתי

  5. קמיליה

    אנו חלוקים לגבי חשיבות תחושת ההשתייכות ללאום / לעם / לשבט / לקהילה.
    בעיני כל הנ'ל הם ביטויים שונים של המורשת הגנטית – אבולוציונית של בני האדם כחיות להקה.

    לתפיסתי, עמדתך זו גם סותרת את דבריך בפוסט על החרדיות, והסיבות שבשלן רובם המכריע של החרדים אינם עוזבים את המגזר לתוכו נולדו .* אם הבנתי אותך נכון* אתה מסביר את החרדיות פחות באמונות משותפות ויותר בתחושת ההשתייכות לקהילה. ותחושת ההשתייכות לקהילה מסוימת היא מקרה פרטי של תחושת השתייכות ללאום מסוים.

    אבל, הנושא סבוך וזמננו מוגבל מכדי להתחיל בדיון על הנושא.

    ***
    גיליתי משהו נוסף שאני מקווה שיעניין אותך, הכולל את השילוב הדי נדיר בין שירה לבין שואה.
    שיר תגובה לטענתו של גינטר גראס שהיהודים / ישראל מסכנים את שלום העולם.

    http://www.zeevgalili.com/2012/04/16533

    אהבתי

  6. פינגבק: אדם רגיל (An Ordinary Man (2017 | אלוהים איתנו – מחשבותיו של נאו-שמרן עצמאי

  7. פינגבק: על הגזענות | אלוהים איתנו – מחשבותיו של שמרן עצמאי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.